Skip to content

עוד על ההפגנה האלימה נגד מסתנני העבודה: מהו שיא המהירות? ומהו שיא הצביעות?

מאי 25, 2012

בתחילת העשור הקודם יצא לי להתגורר, במשך כמה שנים, בשכונת שפירא. בלי לצבוע את ההיסטוריה בוורוד ובלי להאריך בנוסטלגיה משתפכת, אני זוכר די לטובה את אותה תקופה. ברור שהיו חסרונות: למשל אוויר האוטובוסים הנורא של התחנה המרכזית שמדי פעם רבץ כענן של רעל שחור על השכונה. אבל היו גם יתרונות רבים: שקט ושלווה, בתי קומה אחת, מוקפים גינות נאות, שאינם מפריעים לזרימת הבריזות. מתנ"ס סביר וספריה מצויינת וריח פירחי היסמין בדרך אליה. מאפים בוכריים מעולים. שכן שהיה לו דוכן בתחנה המרכזית ולימד אותי איך ממלאים בגז מצת חד פעמית (בקרוב הטיפ). גן ציבורי קרוב, שאפשר היה לשבת בו על ספסל ולשאוף  אוויר בימי קיץ חמים גם בשלוש בלילה בלי שום חשש קל שבקלים. המון בתי כנסת לכל עדה ולכל חצר ורב. המון מספרות, פדיקור ומניקור. שמות ציוריים של רחובות (מה דעתכם על רחוב מסילת ישרים? או חכמי אתונה? או  חובות הלבבות? או ידעיה הפניני? או שדירות השלכת?). וכשנזקקתי פעם אחת לקופת החולים – אפילו זה היה סביר.

שכונת שפירא: תחילת שנות ה-2000

עד היום זכורים לי לטובה השכנה תירצה, הספרן יוסי, בעלת המכולת בתיה, ויקטור שחזר בתשובה, בעל הבית שלי, קדוש (שכבר אז לא התגורר בשכונה אבל הגיע כסדרו כדי לגבות את שכר הדירה) ועוד כמה אחדים. סתם עמך ישראל שבזכותם הארץ הזאת שווה משהו.

אני מבין שכל זה עולם שהיה ואיננו עוד. השכונה הפכה לשדה קרב. קרב על הבית, קרב על הפרנסה וקרב על הרחוב. "הנסיבות" גרמו לכך. דרום תל אביב, אתם יודעים, קרוב לתחנה המרכזית, אתם יודעים, המון תושבים בוכרים בלי השפעה בחלונות הגבוהים.

איפה יותר נוח לאפסן את הפועלים הזרים והזולים החדשים שמגיעים יום יום מהגבול המצרי?

הלכה השכונה. הופקעה מתושביה והועברה לידי זרים.

אתמול בערב, אחרי שכל היום טירטרו בכלי התקשורת על "הפוגרום" המחריד שערכו תושבי הדרום הברברים בעובדים הזרים, ראיתי את "הפוגרום" בערב בטלוויזיה.

במו עיני חזיתי, בצילום מקרוב, בקלוז-אפ מתמשך ומזעזע, בשתי טיפות שלמות של דם, אדום כדם, איך לא, על אמת ידו של נהג המכונית שבכלל לא היה סודני, וששמשתה נופצה. כל הכבוד לצלם האמיץ ששם את נפשו בכפו וצילם מקרוב את שתי טיפות הדם השלמות האלה.

אכן. משהו בין פוגרום ללינץ'. בין מחנה השמדה לליל הבדולח. רק חיות רעות, פרימיטיבסקי כמו תושבי הדרום של תל אביב מסוגלים למעשי זוועה כאלה.  הנה, תראו את הבחורה הזאת עם הכתובת "מוות לסודנים". זה מראה לכם מה זה עם ישראל האמיתי. נכון, הפרשן הבכיר מ"מעריב"?

אין שום פיתרון למצב, הודיעו לי השדרנים והפרשנים מהמסך, הם ורוב מרואייניהם. הנה, אפילו מפכ"ל המשטרה טוען שצריך לתת להם עבודה כי אין ברירה.

פשוט אין מה לעשות, הם חזרו ואמרו. לא על סמך החלטות האו"ם ולא על סמך החלטות הבג"צ. לא על סמך ההיגיון הפשוט, לא על סמך ההומניזם הליברלי ולא על סמך מצוות הדת היהודית ומסורתה.

כן, לרגל המצב – מצב חירום – תושבי הדרום נקעה נפשם –  השדרנים והפרשנים הנכבדים מהטלוויזיה מוכנים אפילו להיזכר בדת היהודית ומצוותיה, שברוב ימות השנה משמשים מבחינתם מקור לבדיחות פנימיות ומופת של פולקלור פגאני.

פשוט אין פיתרון. מוכרחים להרכין ראש ולהכיר בעובדות החיים. תשאלו את לונדון ותשאלו את קירשנבאום. תשאלו את זוהר ותשאלו את מי שאתם רוצים.

ובכן,  הפתעה,  הנה הצעה לפתרון.

הצעה לגמרי דימגוגית.

ולא מקורית בכלל:

לתת למסתנני העבודה לגור איפה שהם רוצים, ואפילו במחירים מסובסדים אם ידם לא משגת. ירצו רמת אביב? רמת אביב. ירצו מכמורת?  מכמורת.  ירצו לישון על הדשא בכיכר המדינה כמו  בגן לווינסקי? אהלן וסהלן.

אבל, אתם בטח שואלים את עצמכם,  למה בעצם ההצעה הזאת היא לא מעשית? למה ההצעה הזאת דימגוגית?

הנה, אגלה לכם, בגלל שאתם כה נחמדים היום:

בגלל המשטרה. המשטרה של כולנו, כאילו. זו שהמפכ"ל שלה מציע לפתור את הבעייה על ידי הצעת עבודה למבקשי העבודה באשר הם.

מכירים את הסיפור על שיא המהירות?

שיא המהירות הוא הזמן שעובר בין הרגע שבו נדלק האור הירוק ברמזור, ובין הצפירה שמשמיע הנהג הישראלי שמאחוריך.

חה-חה.

שיא המהירות הזה ישבר ויהיה כלא היה, על ידי הניידות של משטרת ישראל,  כאשר ייראו שלושה אריתראים חונים בלי הזמנה על הדשא בכיכר המדינה, או ארבעה סודנים נטולי  קולר רובצים על חופי מכמורת.

רק בגלל זה הרעיון הלא מקורי שלי הוא דימגוגי. בגלל שמשטרת ישראל, שהיא כאילו של כולנו, היא לא באמת של כולנו. אם מישהו יטלפן ויספר למוקד המשטרה ששלושה סודנים תוקפים בחורה בשכונת התקווה, ספק אם המשטרה תשלח ניידת. אך אם מישהו יספר לאותה משטרה עצמה ששלושה סודנים סתם רובצים ונחים ואפילו לא מעבירים ג'וינט על הדשא בכיכר המדינה, הניידת תשבור את שיא המהירות של הנהג הישראלי מהרמזור.

אבל מה יקרה , אם יודיע המפכ"ל דנינו על מדיניות חדשה, ולפיה יכולים הפועלים הזרים והזולים לגור ולחיות איפה שהם רוצים בלי התערבות הניידות של המשטרה? והשר הגזעני אלי ישי יודיע שמשרדו יסבסד להם מגורים של 16 בחדר ברמת אביב ג'?

מיד תגלו משהו מעניין מאוד.

מרגע שיתברר לסודנים ולאריתראים שהם יכולים להתפנן על כיכר המדינה או להסתלבט על חופי מכמורת או לגור באופן מסובסד ברמת אביב חופשי על הבאר, בלי התערבות המשטרה (וזה הרבה יותר פנאן, בינינו, מגן לווינסקי או משכונת שפירא), מאותו רגע עצמו –

– מאותו רגע יסתבר  שמבחינת התקשורת, לעזאזל עם  החלטות האו"ם ופאק-אוף כל הבג"צ הזה. השדרנים והפרשנים יסבירו שביי ביי ולא להתראות להיגיון הפשוט ושהלאה ובוז להומניזם הליברלי, וגם קרנה של הדת היהודית ומסורתה תרד פלאים בעיניהם של שדרני התקשורת ופרשניה.

לפתע יתברר שיש המון מה לעשות בקשר לפועלים הזרים.

מי שחשבנו עד היום שהם פליטים מאזורי לחימה יתבררו בין רגע כמחבלים בפוטנציה. מי שהיינו בטוחים שהם מבקשי עבודה תמימים יתגלו ככנופיות של ביריונים ואנסים.

מפכ"ל המשטרה לא ימליץ לתת להם עבודה גם אם תבטיחו לו מקום עשירי ברשימת הליכוד לכנסת מיד אחרי פרישתו.

מתערבים?

מתערבים ששיא המהירות יישבר במקרה שכזה?

שהצפירה שתשמיע התקשורת במקרה הזה, כשסודנים ואריתראים ייחנו אצלה מתחת לבית, חס ושלום, תבוא הרבה יותר מהר מהצפירה שמשמיע הנהג הישראלי מאחוריך כשנדלק האור הירוק ברמזור?

ואחרי שפיענחנו בהצלחה  את חידת שיא המהירות, הנה  עוד חידה.

מהו שיא הצביעות?

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: