Skip to content

דה קונסטרוקציה של הדה קונסטרוקציה 4: האופוזיציה של הוד מלכותו

מאי 18, 2012

עניינה של הרשומה הקודמת היה המהלך שעשה מדע הסוציולוגיה החדש יחסית (ב-1900 הוקמה הפקולטה הראשונה), מן האידיאולוגיה הפונקציונלית ועד לאידיאולוגיה הפוסט-סטרוקטורליסטית ולטכניקות של הדה-קונסטרוקציה, המתכנסות  תחת כנפי הפוסט-מודרניזם.

בשלב הזה, הפוסט מודרניסטי כבר לא מדובר  במתודה הנוגעת לסוציולוגיה בלבד או לאקדמיה בלבד, אלא,  באידיאולוגיה בין תחומית ורב תחומית, הנוגעת לשורה רחבה של מדעים ותחומי עיסוק אקדמיים, מבלשנות וספרות ועד לאנתרופולוגיה והיסטוריה, וחורגת הרבה מעבר לתחום האקדמיה, אל הפוליטיקה ועולם המשפט ("אמת לשעתה"), החברה והתרבות. מעין תמונת מראה לשימוש הנרחב באידיאולוגיה המרקסיסטית, היכן שזו רכשה לה הגמוניה, בכל תחום ורובד של עולם המחשבה או עולם המעשה, מן הסובחוז או הקולחוז או הסטחנוביץ של עולם הייצור ועבודה, ועד לתיאטרון של ברטולד ברכט או ל"ריאליזם הסוציאליסטי" בציור.

סיפור המעשה  שהבאתי ברשומה השניה בסידרה , אודות הפיזיקאי האמריקאי אלן סוקאל והמאמר המופרך שפירסם ב"סושיאל טקסט", באשר להקשרים  החברתיים של ה-\pi של העיגול וה-G של הכבידה,  מורים שמבחינת כוהני הפוסט-מודרניזם  אין מניעה שהאידיאולוגיה שלהם תיתן את אותותיה גם בשדות החמורים של מדעים מדוייקים כפיסיקה וכגיאומטריה.

המקור היה בצרפת, אבל הפוסט מודרניזם הגיע משם לארצות-הברית, וקנה לו אחיזה רחבה מאוד במחוזות האקדמיים של האימפריה והרבה מעבר להם. האידיאולוגיה הפוסט-מודרניות הפכה לאופנה רווחת ולעתים מובילה באגפים האקדמיים, הספרותיים והתקשורתיים של הנומנקלטורה האמריקאית. ומתוקף מעמדה המרכזי והמוביל של העלית האמריקאית בכפר הגלובלי, היא התפשטה למקומות רבים אחרים.

המושגים והערכים המובילים של הפוסט-מודרניות, כמו יחסיותם של אמת ומוסר, כמו "שיח","נראטיב", או "פוסט-קולוניאליזם", "דה-קונסטרוקציה " ועוד, חדרו לכל מקום  גם  במוצבי החוץ של האימפריה.

סביר שלאופנה החדשה הזאת אפשר לייחס גם את ההתקלפות המוחלטת של המערכת הפוליטית מערכים כלשהם, התקלפות שאם פעם היתה עשויה להתקבל  בעוינות  או לפחות בהשתאות, היום היא מתקבלת במשיכת כתפיים, שהרי "קוזי פן טוטה" – כך עושות כולן.

למשל, קולות ההסתייגות, התדהמה והגינוי שנשמעו לאחרונה מן הצד התקשורתי-אופוזיציוני אצלנו כלפי תרגיל ממשלת האחדות האחרון,  נענו, איך לא,  בתגובות הצפויות של "אתם התחלתם" מן הצד השני: מיד הזכירו למוחים  דהיום את נקניקיית המיצובישי של גולדפרב מימי רבין ואוסלו, בתוך לחמניית התרגיל המסריח של פרס, ולקינוח פלחי אתרוג מסוכרים בנוסח שרון. כל אלה ארועים מימי הסער והפרץ הקודמים של הפוסט-מודרניזם הישראלי בניינטיז ובעשור הקודם, כשהמוחים של היום היו מוחאי הכפיים של אז: קוזי פן טוטה, כאמור, ומי שהיה אתמול מוחה היום הוא מוחא, ולהיפך.

בנימין נתניהו ושאול מופז חבוקים בדרך לממשלת אחדות לאומית: הילכו שניים יחדיו?

גם בישראל מהווה הפוסט-מודרניזם חלק בלתי נפרד מתהליך האמריקנזיציה. היה זה דווקא המנהיג הגדול האחרון של מפלגת העבודה – יצחק רבין המנוח – שהיה היבואן  של אמריקה לישראל, עוד בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, ואפילו לפני שייבאו לכאן את הפוסט-מודרניזם. מן הוויסקי והחליפות האמריקאיות , ועד הסגנון הנשיאותי של "אני, אני ואני" של הקדנציה השניה ועבור באמריקניזציה של הכלכלה באמצעות החלטותיה האנטי-שיוויוניות של ועדת בן-שחר.

ברור שהליכוד, שירש את השלטון ב-1977,  המשיך בחדווה וברצון את הסגנון הזה. ראו את ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. מעין פוליטיקאי מקומי  המסונף למפלגה הריפובליקאית של ארצות הברית, כולל השפה האמריקאית המצוחצחת שהיא השפה הרווחת בלישכתו בירושלים. כולל הווילה הנוצצת בקיסריה, המאניירות הנשיאותיות ואפילו הקירבה לקהל האוונגליסטי המקורי מהמולדת השניה.

האמריקניזציה של השלטון הפוליטי מובאת אד-אבסורדום ומגיעה למימדים של קריקטורה.

בשעה שבאקדמיה כבר מגיעים להעברת שיעורים באנגלית-אמריקאית.

וכמו שבארצות הברית משמש  הפוסט-מודרניזם כאופוזיציה הממוסדת של הוד-מלכותו  הפדראלי,  כך קרה גם בישראל לפוסט-מורדניזם שעשה עליה.  כמו שההגמוניה הפוליטית האמריקאית מתבטאת בראש ממשלה ישראלי-אמריקאי, כך מתבטאת ההגמוניה האקדמית האמריקאית במעין אופוזיציה ישראלית פוסט-מודרניסטית להוד מלכותו הביביאני, אופוזיציה שהיא בעלת מאפיינים אידיאולוגיים אמריקאים.

החוקר ד"ר גדי טאוב, מקדיש מאמר-מסה ליבוא של הפוסט-מודרניזם מארה"ב לישראל ("פוסט-ציונות – הקשר הצרפתי-אמריקאי-ישראלי", בספר "תשובה לעמית פוסט ציוני" בעריכת טוביה פריילינג, הוצאת "ידיעות אחרונות" 2003). הוא מזכיר שם את עדי אופיר, פרופסור תל אביבי לפילוסופיה, שייסד את כתב העת "תיאוריה וביקורת" (בהוצאת מכון ואן ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד) שאותו מכנה טאוב "ספינת הדגל הפוסט-ציונית" , והנה דבריו כלשונם:

(עדי אופיר) עידכן לא מזמן את קוראי 'ידיעות אחרונות', ש'חירות היא המהומה הגדולה של אנשים שבאים והולכים, באים במגע ומפנים עורף, מדברים, מתווכחים, מחליפים רעיונות וסחורות אחרות. 'חירות', הוא כותב, 'היא תמיד ברבים ובין רבים. אחדות, כל אחדות, סותרת אותה.' מילטון פרידמן (כלכלן אמריקאי ימני קיצוני שהיה יועץ לשלטון הדמים של לואי פינושה בצ'ילי) לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר. עם כל המאמצים שהשקיע כתב העת הפוסט מודרני ("תיאוריה וביקורת") בהבאת הפילוסופים הצרפתיים של שנות ה-60 לקורא הישראלי, הפוליטיקה שהוא מציע לנו, כשהוא נאלץ לנסח אותה בעברית פשוטה, דומה להפליא לחזון שמציעה המפלגה הריפובליקאית  לאמריקה.(עמוד 230)

כלומר, גם ראש הממשלה הימני שלנו, וגם הקברניט של "ספינת הדגל הפוסט ציונית" שעל הנייר הוא אי שם בקצות השמאל – שניהם בעצם אותו דבר: חברים של כבוד, בלבד (בתוקף ישראליותם הרופפת) במפלגה הריפובליקאית האמריקאית.

לכן לא ייפלא גם הקשר הבא בין שני ענפים אלה של האמריקניזם:

המאמץ הפוסט-ציוני המרכזי,  מקביל באופן מדהים למהלך הלכאורה היפר-ציוני של השלטון הימני: להפוך את ישראל למדינה מעין-אמריקאית, עם חברה מעין-אמריקאית. הימין הקיצוני והשמאל המדומה אצלנו, שההשפעות הפוסט-ציוניות בתוכו הן חזקות ביותר, נפגשים בחדווה סביב פיתרון פולטי משותף – מדינה אחת, דו לאומית.

הפוסט מודרניות הגיעה לישראל בשנות ה-80 ופרחה מאוד גם בשנות ה-90 (כתב העת של אופיר, מכון ואן ליר והקיבוץ המאוחד נוסד ב-1991), וגם זלגה בחדווה לשנות האלפיים. אמנם מדי פעם, בעשור האחרון, מתפרסמות קינות ומאמרי הספד באשר למותן, כביכול, של הפוסט מודרניות ושל הממזרה הפוסט-ציונית שלה, אך כמו שעוד נראה בסידרה כאן, הידיעות על מותן היו מוקדמות מדי.

הפוסט מודרניות הגיעה לישראל ביבוא אישי. אופיר קיבל את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת בוסטון. מי שירש אותו ליד ההגה של "תיאוריה וביקורת" היה הפרופ' יהודה שנהב שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת סטנפורד. היורשת שלהם, העורכת הנוכחית של "ספינת הדגל",  ליאורה ביילסקי, קיבלה את הדוקטורט שלה באוניברסיטת ייל.  שותפו של שנהב למחקרים ולספר, הפרופ' יוסי יונה קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת פנסילבניה. חברם הפרופ' אורי רם, מן המובילים של הפוסט מודרניות בישראל בתחום הסוציולוגיה, קיבל את תואר הדוקטור באוניברסיטה ניו-יורקית. הפרופ' לספרות חנן חבר, ממובילי הפוסט-מודרניות בתחום הספרות,עשה את הפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטת ברקלי.

המחוייבות של הפוסט-מודרניסטים הישראלים לרעיון הפוליטי העומד ביסוד הרפובליקניזם האמריקאי,  ועומד גם במרכזו של השיח הפוסט ציוני, מתבטא בניסיון לטאטא את הלאומיות היהודית אל מתחת לשטיח של טיעוניהם המבולבלים והמבלבלים. ערעור הלאומיות הוא גם ציר המאמץ העיקרי של הדה-קונסטרוקציה הישראלית.

שלילת הלאומיות במובן הרגיל והרווח שלה, כמי שמבטאת קירבה אתנית ותרבותית, לשונית והיסטורית, היא המקום שבו נפגשות שתי המגמות העיקריות של הפוסט-ציוניזם: המרקסיזם בעל היסודות האירופאים ואף המזרח האירופאיים, והפוסט-מודרניות בלבושה האמריקאי-רפובליקאי.

מבחינת  המרקסיזם הלאומיות היא פגע רע, לא פחות מהדת, כי היא מטשטשת את קווי החזית במלחמת הקודש  של הפרולטריון נגד המעמד השליט: אם גם הפועל וגם בעל המפעל רואים את עצמם כבני אותו לאום, רחמנא ליצלן, עלול הפרולטר לאבד את הלהט והנחישות שלו  ברגעי האמת של המלחמה נגד הקפיטליזם, ולהסס בשעה שצריך להפעיל את הגיליוטינה. ואילו מבחינת התפיסה הלאומית של האמריקניזם, אסור שתהיה רלוונטיות אמיתית ללאומיות של הקבוצות האתניות המרכיבות את האומה האמריקאית (וזו אולי אחת הסיבות להחמרה המיוחדת והנמשכת כלפי המרגל היהודי-אמריקאי למען ישראל, ג'ון פולארד). הנאמנות והמחוייבות היא לחוקה ולדגל הפסים והכוכבים, למדינה כישות-על, העומדת מעל לכל דת, אתנוס או לאום. מה שהמעמד הפרולטרי הוא למרקסיזם, המדינה המולטי-אתנית  היא לאמריקניזם.

מבחינה זאת ניצבת בפני הפוסט-מודרניסטים הישראלים בעייה כפולה ומכופלת, כאשר הם נתקלים במציאות מכאיבה ביותר. שכן, כשמדובר בעם היהודי, יש להם עסק עם "זהות בדוייה" כפולת-חישוק – היהודים הם גם דת (אופיום להמונים) וגם לאום (מומצא כמו כולם) – שני צדדים של זהות ששניהם מיותרים לגמרי מבחינתו של הפוסט-ציוני המצוי. שניהם ראויים לביטול ולסילוק.

אך יש להם סדר  עדיפויות. המאמץ העיקרי והראשון שלהם הוא נגד הלאומיות. זו, לדעתם, אם כל רע, ומקור כל הצרות.

טאוב מביא בהקשר הזה את אמירתו של ג'ורג' אורוול, כי אינטלקטואלים שמאליים במערב לעולם אינם שוכחים את כוחה המדכא של הלאומיות ואת כוחה המשחרר של האידיאולוגיה. אבל הם לעולם אינם זוכרים את כוחה המשחרר של הלאומיות, ואת כוחה המדכא של האידיאולוגיה. (238והוא מוסיף ומצביע על הסתירה המכאיבה והמבוי הסתום שהפוסט-ציונים נקלעו לתוכו:

במקרה של ישראל והפלשתינים היו לדבר הזה (עירעור הלאומיות)  תוצאות אירוניות במיוחד. מאחר שדה-לגיטימציה של הלאומיות  סיפקה את הצורך הנפשי לגנות את ישראל באופן מוצלח כל כך,  הפוסט ציונים דחו את הלאומיות כעיקרון, וסופם שזנחו את הלאומיות הפלשתינית ואת מאבקם של הפלשתינים לעצמאות. הפתרון הדמיוני שהם החלו להציע, 'מדינת כל אזרחיה' בין הירדן לים התיכון, נשמעה באוזניים פלשתיניות כמו סיפוח…"

("הפיתרון" המרגיע, לגבי הפלשתינים, שנמצא מאז בחוגי השמאל המדומה והלאומנית הפלשתינית לדילמה הזאת, הוא מגוחך ביותר, אך בהחלט מתאים לרמת ההיגיון שמאפיינת את החוגים האלה, ולתפיסת הצדק שלהם: מדינת  ישראל בגבולות הקו הירוק, היא שתהיה מדינת כל אזרחיה, כלומר דו לאומית. ואילו המדינה הפלשתינית  תהיה לאומית פלשתינית טהורה, יודן-ריין. כך הם גם מאכילים לשובע את שנאתם היוקדת ליהודים ולמדינתם  וגם מותירים בשלמותה את העוגה הפלשתינית האהובה עליהם.)

הפרופ' דני גוטווין מצביע על פן נוסף ( המאמר מופיע גם בספרו של פרילינג שבו מופיע מאמרו של טאוב) בגישה הפוסט ציונית, ומדגיש גם הוא את שיתוף הפעולה שנוצר בין האופוזיציה המדומה הזאת ובין השלטון הימני:

המאבק בכיבוש, לפי אופיר, דוחה כל מאבק חברתי או אזרחי אחר – למשל, כנגד ההפרטה או בעד הגדלת שכר מינימום – שכן, לשיטתו, סיום הכיבוש צריך להיות סדר היום היחיד של השמאל… דברים אלה חושפים בבירור את הבסיס הימני-החברתי של ביקורתו של אופיר. טענתו בזכות סדר יום חד-ממדי של סיום הכיבוש…(היאתביעה להיצמדות לסדר היום של השמאל הישראלי, שבחסות המאבק לשלום ולזכויות האזרח היה שותף פעיל במדיניות ריסוק מדינת הרווחה והפרטה, הגדלת הפערים הכלכליים והחברתיים וההדרה של המעמדות הנמוכים. הרדיקליזם הפוסט-ציוני משמש, אפוא, מסווה למדיניות של המשך שיתוף הפעולה של השמאל הליברלי עם הימין הכלכלי בשימור הסטטוס קוו החברתי והאזרחי בישראל.

גוטווין מתייחס לפן נוסף, חברתי-כלכלי, בשיתוף הפעולה בין הפוסט-ציוני האופוזיציוני לכאורה, ובין ההגמוניה של השלטון הימני בישראל, הנחשף, לדבריו, במאמר "המצב הרב-תרבותי" (שהתפרסם ב"תיאוריה וביקורת") מאת  יהודה שנהב ויוסי יונה, מאנשי "הקשת הדימוקרטית המזרחית".  שם הם טוענים שהפלשתינים הישראלים  היו שמחים לראות את כוחות השוק אחראים להקצאת קרקעות המדינה במקום מדיניותו המפלה של מינהל המקרקעין. אם כוחות השוק של מוסיקת הקלטות הצליחו לשבור מונופול "ישראלי" ותיק (בתמיכת המדינה) על מוסיקת הרוק, יש לומר משהו בזכות כוחות אלה, הם טוענים.

גוטווין חושף עוד סתירה בעמדה הפוסט-ציונית:

תמיכתם של יוסי יונה ויהודה שנהב בפרוייקט הרב-תרבותי על הנחותיו הניאו-ליברליות עומדת בסתירה בולטת להיותם שניים מן הפעילים הבולטים של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" במאבקה להקטנת אי-השוויון הכלכלי, הפוליטי והתרבותי בישראל – הפוגע בעיקר במזרחיים – באמצעות חלוקה מחדש, צודקת יותר, של המשאבים החברתיים. סתירה זו באה לידי ביטוי בולט ביחסם לתפקידה של המדינה: מצד אחד, כדוברי "הקשת" הם תובעים מן המדינה ומנגנוניה להגביר את מעורבותה בכלכלה ובחברה, כדי להבטיח יתר צדק ושוויון; אך מצד שני, כמקדמי הפרוייקט הרב-תרבותי, הם חותרים לצמצם את מעורבות המדינה ורואים בה מעשה דכאני, תוך שהם משליכים את יהבם על החברה האזרחית וכוחות השוק, שפעולתם רק מגבירה את אי-השוויון. סתירה זו חוזרת ומתגלה ביחס לסוגיית הקרקעות. כחברי "הקשת" יוסי יונה ויהודה שנהב הם ממובילי המאבק נגד הפרטת קרקעות המדינה – תוך הדגשת העובדה שההפרטה משרתת את האינטרסים של בעלי ההון ומגבירה את אי-השוויון הכלכלי – ותובעים להקצות אותן על פי שיקולים ציבוריים רחבים. מנגד, כדוברי הרב-תרבותיות הניאו-ליברלית הם טוענים בזכות הפרטת הקרקעות והקצאתן באמצעות השוק, שיעשה זאת בצורה צודקת יותר מאשר הממשלה…תביעותיהם של יונה ושנהב כחברי "הקשת" עומדות, אפוא, בניגוד מוחלט לתמיכתם במדיניות ההפרטה כאידיאולוגים של הרב-תרבותיות הניאו-ליברלית.

פוסט-מודרניסט עדי אופיר: בלתי אם נועדו?

כך ששוב מתברר שהחזות האופוזיציונית, המתריסה או החתרנית לכאורה שמציגה הפוסט-ציונות, היא במקרה הטוב בעלת אופי  דו-משמעי וסתירתי, ויתכן מאוד שבפועל הפוסט ציונים הם סוג של משת"פים של שלטון הימין ושל המשטר החברתי-כלכלי הקיים.

וסימוכין טובים לכך מביא גוטווין בהתייחסו לעובדות המעניינות הבאות:

משחודרים מבעד למראית-העין האופוזיציונית שעטתה עליה הפוסט-ציונות…מתגלה, כי היא עשתה זאת תוך שיתוף פעולה עם גורמים המצויים בלב הממסד ולעיתים אף כחלק ממנו:…מוסד ון-ליר, "הוצאת הקיבוץ המאוחד", עיתון הארץ והאוניברסיטאות. מוסד ון-ליר הוא מכון ממשלתי למחצה. הוא משמש כצינור מרכזי לזרימת רעיונות מן האקדמיה אל הציבור הרחב וממלא תפקיד חשוב  בעיצוב סדר היום האינטלקטואלי בישראל… במשותף עם "הוצאת הקיבוץ המאוחד", הוצאה לאור ממסדית מן המובילות בישראל המזוהה עם תנועת העבודה, ובתמיכת משרד החינוך והתרבות, מוציא מוסד ון-ליר לאור את כתב העת "תיאוריה וביקורת", שהפך לכלי המרכזי לגיבושה ולהפצתה של האידיאולוגיה הפוסט-ציונית.

עיתון "הארץ", המהווה את הבמה הבלתי רשמית של האליטה העיסקית, הפוליטית, האקדמית והמקצועית בישראל, מילא תפקיד מוביל בחשיפתם ובהפצתם המהירה של הרעיונות הפוסט-ציוניים…  העניין שעורר הארץ ברעיונות הפוסט-ציוניים, הקרין גם על אמצעי תקשורת אחרים, מן הטלוויזיה דרך עיתוני הערב ועד למקומונים, שהציבו את הפוסט-ציונות במוקד הדיון התרבותי והפוליטי. וכך, מעבר למתן במה לטיעוניה, הבטיח מעמדו של הארץ בעולם התקשורת הישראלי לפוסט-ציונות לא רק חשיפה מירבית, אלא גם איצטלה של חשיבות, מכובדות ולגיטימציה, שסייעו לה לחדור במהירות למרכז התודעה הציבורית.

האוניברסיטאות היו הזירה העיקרית לדיון בביקורת הפוסט-ציונית, ובניגוד לדימוי של אופוזיציה לממסד האקדמי ושל מי שנרדפים על ידו, הרי שחוקרים בעלי השקפות פוסט-ציוניות החלו לתפוס בהדרגה מקום מרכזי בממסד האקדמי, ולהגדיר אורתודוקסיה חדשה. המסקנה הפרדוקסאלית המתבקשת ממהלך זה היא, שאם האוניברסיטאות ושאר הממסדים שהוזכרו הם כלי שרת בידי השלטון, כטענת הפוסט-ציונים, אזי הקלות שבה הם חדרו לממסדים אלה והקלות שבה התקבלו רעיונותיהם לתוכם, עשויה, דווקא, להצביע על האפשרות שהם סייעו למגמותיו.

והסיכום של גוטווין ליחסי הגומלין בין  הפוסט ציונות הכאילו אופוזיציונית ובין אחת הפרקטיקות המרכזיות של  הקפיטליזם החזירי מיסודו של המשטר הימני, אחד האנטי-שיוויוניים ביותר בעולם המערבי:

בין הפוסט-ציונות ומהפכת ההפרטה התנהל יחס של השלמה הדדית. הפוסט-ציונות סייעה ללגיטימציה של ערכי ההפרטה באמצעות מיתקפה על יסודות הקולקטיוויות הציונית, כשם שהתקדמות מהפכת ההפרטה נתנה לגיטימציה לרעיונות הפוסט-ציוניים.

נראה שהתמונה העולה פה ברורה למדי. היחסים בין המשטר הימני בישראל ובין אלה המתחזים כיריביו המרים ביותר, הם כיחסים שבין הוד מלכותו ובין האופוזיציה הקנוייה והמסובסדת שלו.

וזה עוד לפני שהזכרנו את שלל הקרנות הזרות והעמותות הנדיבות המפרנסות את האופוזיציונרים החתרניים האלה, אלק,  בפרסים ובמילגות, במענקי מחקר, במשכורות ובאש"ל, בטיסות ובקונגרסים ובהוצאה לאור של כתביהם.

מעניין שהאינטלקטואלים האלה, השפיץ של ההגות, חוד החנית של התיחכום, השאור שבעיסה של כנסיית השכל, לא עוצרים אף לרגע כדי לשאול מה מהות העניין שמגלים בהם וברווחתם, במחקריהם, בהגותם ובפירסומיהם,   כל מיני  מיליארדרים אמריקאים, כל מיני ארגוני שו-שו שעומדים מאחורי קרנות עלומות, כל מיני ארגונים כנסייתיים וממשלות זרות, או העיתון המובהק ביותר של העלית הקפיטליסטית הישראלית, וכן איזו הוצאה לאור ממוסדת  של האגף הימני ביותר של תנועת העבודה ההיסטורית, וכן הלאה.

לא מנסים להשיב על השאלה המתבקשת כל כך, בדבר השיח האמיתי, בדבר יחסי הכוח האמיתיים, בדבר האינטרסים האמיתיים שהם משרתים בשעה שהם  מבוססים בביצות העכורות של כל הפוסט למינהו.

נותנים לעצמם פטור על סמך ההנחה הנוחה ש"אמת" היא רק מחמאה שאדם נותן לאמונות המקובלות עליו.

כמו שגילה להם הדוד ריצ'רד רורטי רגע לפני שנפלה עליהם תרדמתם הדוגמטית המתוקה.

מודעות פרסומת
23 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    ושוב,כל ההתלבטויות של הפרופסורים המלומדים, מתמקדות בנושא החשוב ביותר
    -הזהות. אילו היו מבינים את מהותו ,לא היו מנסים לשנותו ,בכל מיני אידאולוגיות
    חדשניות כפיתרון. כהמאמר הידוע "מרוב עצים לא רואים את היער" .עוד לא עבר
    מספיק זמן אבולוציוני לאדם, כדי שיוכל להכיל שינויים כאלה. שיואילו אנשי מגדל-
    השן, לרדת לעולם המציאות ויפסיקו לבלבל לנו את המוח .

    אהבתי

    • מנחמי
      אתה עושה איתם חסד כשאתה מתאר את העיסוק שלהם כהתלבטויות. אין להם שום התלבטויות. הדה-קונסטרוקציה היא עיסוק מוכוון-מטרה.

      אהבתי

      • מנחמי בן-ציון permalink

        אני מעדיף את הטיפשות על הזדוניות .מבחינתי ,כל התאוריות שלהם, לא עברו משלב התאורתי
        לשלב כל שהוא של מעשה . אילו היה להם מספיק שכל להבין, שמה שהם מציעים, על פי הדברים
        שכבר שקרו בעבר, יביא לתוצאה גרועה ביותר, גם עבורם. (הרי גם אנרכיסטים, לא חסינים מצרות) .
        רק הבעיה היא ,שהם לא מזהים שהם כאלה .הרב תרבותיות לא עובדת ומי כמונו העם היהודי,
        יודע וחווה את זה 2000 שנה על בשרו .

        אהבתי

  2. מנחמי,
    לדעתי הטיפשות והרישעות הן אחיות צמודות. כשאומרים "טיפש טוב לב", זה אומר שהוא טוב מדי לאחרים, וכנראה רע לעצמו. באשר למעשיות של התיאוריות שלהם – יעודן הוא להיות חיצים באשפת התעמולה של אינטרנציונל השינאה, וזה אמנם השימוש שנעשה בהן. ליבוי שנאה וחירחור מלחמה, שתוצאותיו המצערות הן אנשים שנפצעים, נהרגים וסובלים כאב, מחסור וצער.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      אולי צריך להקים גוף משפטי ממלכתי של מומחים ,שיחקור ויחליט להיכן
      אמורות ההצעות ההזויות האלה להוביל ? ולחוקק חוק נגד ליבוי שנאה,
      או פשוט ליצור תקדים משפטי ע"י תביעתם לדין, של המחרחרים האלה .

      אהבתי

  3. מנחמי,
    אתה מציע לחוקק חוקים ולהעמיד לדין אנשים שבפועל ממומנים ונתמכים על ידי הממשלה הנבחרת עצמה?

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      יאוש מהמצב מראה על חולשה, מה שמוליך לאנרכיזם . לראות בממשלה נבחרת
      גל של צונמי בלתי בקיע, זה באמת מייאש. עובדה שחקיקת חוקים בכנסת נמשכת
      במגוון רחב, גם נגד תופעות חזיריות, ר' את מהפכת הסלולר. מה שאתה אולי רואה
      כליבוי שנאה ,ע"י הממשלה הנוכחית ,לא ניראה כך ע"י אחרים שתומכים בה. זה
      עיניין של השקפת עולם. שים לב המילה הראשונה שכתבתי היא "אולי" .

      אהבתי

  4. davdavsin permalink

    בסופו של דבר מאפיהו, כשאתה מדבר על תיאוריות כלכליות אתה נשמע בדיוק, אבל בדיוק כמו השמאל הרדיקלי הפוסט ציוני- המון נפנופי ידיים ועוד יותר המון קלישאות חצי מבושלות (כל מני וריאציות של "קפיטליזם חזירי" ו"אנטי שיוויניות"). הגיע הזמן לקצת בשר מאחורי הקלישאות

    אהבתי

    • davdavsin,
      נו, כן. אני מודה שזה יכול לבלבל, כי מכיוון שאיני נוטה לאמץ שום אידיאולוגיה שמקורה באליטות השולטות, אז מי שבימין יכול לראות בי שמאל רדיקלי, כי אני נגד קפיטליזם חזירי, ומי שבשמאל יכול לראות בי ימין רדיקלי, כי אני באותה מידה נגד בולשביזם טוטאליטרי (וחזירי לא פחות מהקפיטליזם) וכמו כן אני נגד כל אידיאולוגיה כלכלית שאינה מתיישבת עם מה שאני תופס כאינטרסים של הרוב הגדול של העם. זאת אומרת, בהכללה, תנו לחיות חיים סבירים בחברה שהיא גם חופשית וגם סולידארית.
      עם זאת אני מודה שיש צדק גם בטענותיך, כי איני נוטה לתאר בהרחבה ובשיטתיות את דעתי על דרך ההתנהלות הסבירה והראויה, וזה עשוי לבלבל (הגם שברשומות רבות בשנה האחרונה, במיוחד בנוגע למחאה החברתית, הבעתי את דעתי די בפירוש, אם כי במפוזר) זאת איני עושה גם בגלל שאין לי יומרה להביא פתרונות כלל אנושיים, וגם מחשש לשעמם את קוראי. אבל קלישאות, כמו שאתה קורא לזה, באמת איני אוהב, אז אולי לא יהיה מנוס ואכתוב משהו בקרוב.
      אך כדי שלא להשאיר אותך בידיים ריקות כבר עכשיו, הנה קצת ראשי פרקים: את החברה, במיוחד חברה לאומית כמו שלנו (ושל שותפינו הערבים למדינה, שהם לתפיסתי גם קרובי משפחה שלנו, ואלמלא היו רבים וחשובים וחזקים ומרושעים טורחים כל כך בליבוי השנאה וחירחור המלחמה בינינו, אפשר היה להסתדר ודי בקלות) אני תופס כמין משפחה, או חמולה, או שבט מורחבים, שטוב וראוי להם לנהל חיים משותפים ברמה גבוהה של סולידריות וערבות הדדית (כל ישראל חברים וערבים זה לזה, ויהיה הגר החי איתך בארצך חביב עליך כבן עמך), ולא לראות אלה באלה מתחרים כלכליים התופסים אלה בגרון אלה במסגרת איזו מלחמת הישרדות אכזרית בנוסח דארוויניסטי. לא אתאר פה את התפיסות שלי לטווח הארוך, ורק ארמוז כי הן נוטות לכיוונים אנרכיסטיים. שילטון פוליטי אינו הפיתרון, אלא הבעייה (ראה ספר שמואל א' פרק ח' , החל מ"זה יהיה משפט המלך"). ובאשר לטווח הקצר או הבינוני: מכיוון שכללית יש גם לנו ניסיון די רע מהתקופה שבה עיקר הייצור היה בידיים ממלכתיות/ציבוריות, נראה לי שכמעט כל ענפי הייצור וגם חלק מענפי השירותים, טוב שיהיו בידיים פרטיות, בעוד שתפקידה של ההנהלה הנבחרת על ידי הציבור הוא לדאוג לכך שהעם הפשוט יוכל לנהל אורח חיים סביר, תוך ביטחון בקיומו, בלי להיות קורבן של השתוללות מחירים מצד הסקטור הפרטי ושל הידרדרות בענפי השירותים שבידי הממשלה. אם תרצה, די דומה לאיזו קומבינציה של מה שנהוג בסקנדינביות, עם יותר חום אנושי. אני מקווה שתרמתי לך משהו בהבנת תפיסתי.

      אהבתי

      • מנחמי בן-ציון permalink

        אנרכיזם הוא אסקפיזם ,פיתרון שמתעלם מהמציאות . אנשים שלא
        מצליחים למצוא פיתרון לבעיה, נוטים כפיתרון, לטאטא אותה מתחת
        לשטיח. הגרות של היום איננה דומה במאומה, לגרות המטופלת בתנ'ך.
        הגר בתנ'ך היה חסר זכויות ולכן היה צריך לדאוג לו, כמחווה הומני .
        הגרים היושבים היום בתוכנו ,נהנים על פי חוק, מזכויות שוות ועוד הם
        מגדילים לעשות, בטענה שבכלל הם הם, בעלי הבית. לפיכך לא צריך
        להפיח רוח במפרשיהם ולהגדיל את כוח הניגוח שלהם .אני מחכה
        לזמן שתפנים, שרב תרבותיות היא לא פיתרון אפשרי ולא בגלל שאני
        סתם טיפוס פסימי .כבר נימקתי את זאת לא פעם.

        אהבתי

  5. מנחמי,
    אנרכיזם הוא הגישה המפוכחת היחידה כלפי השלטון הפוליטי הנהוג למינהו, ודבר לא השתנה מאז אמר שמואל הנביא לעם שביקש ממנו להמליך עליהם מלך:
    זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים–יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם–יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים.
    השלטון הוא מכשיר הניצול מספר אחד של האזרח הקטן, ולא משנה אם קוראים לו מלך או ממלכה, דימוקרטיה או רפובליקה. ולכן לא אנרכיזם הוא אסקיפיזם, אלא ההתעלמות מהמצב הזה, היא-היא האסקיפיזם.
    באשר ליחס בינינו ובין הערבים: אינני מתעלם מאחריותם הרבה למצב היחסים בין העמים בישראל, אך לרוב, בתוקף היותו רוב, יש אחריות רבה יותר, ולא נכון וגם לא מועיל להתנער ממנה.
    אינני יודע מאיפה אתה מסיק את דבר תמיכתי ב"רב תרבותיות" עד כמה שהצלחתי לרדת לסוף כוונותיהם של מציעי הרעיון הזה, משמעותו המעשית היא שהרוב המתון והסביר אמור להיכנע למשוגותיהם של מיעוטים קנאיים ואלימים. תוכל להפנות אותי לאמירה שלי שממנה השכלת להבין שאני תומך בכך?

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      מה שאמר שמואל הנביא היה טוב לזמנו . בינתיים אנו חיים על פי המשחק
      הדמוקרטי וחוקיו. האנרכיזם בא לקעקע את ההסדר הזה. מי שחושב שיכול
      להרוויח מזה, שיבושם לו. אני רואה את הסכנות, בהפרת החוקי המשחק .
      הנטיה היום, להגביר את כוחו של המיעוט ההטרוגני, היא נטיה לבסס את
      הרב-תרבותיות. בזכות "עם לבדד ישכון " אנחנו עדיין קיימים, זאת עובדה.

      אהבתי

      • מנחמי בן-ציון permalink

        בהמשך למה שכתבתי לעי'ל ,שמה שהיה טוב לזמנו, בדברי שמואל. ישנן עוד
        הרבה דוגמאות בתנ'ך, שאי אפשר ליישמן היום ,למשל בעת כיבוש הארץ ע"י
        יהושע, הוא נצטווה ע"י השם, להכחיד את יושבי הארץ .כי כבר אז היה ברור,
        שהרב-תרבותיות, "לא מחזיקה מים" .

        אהבתי

  6. בהמשך להמשך לא בטוח שהעניין המעשי כרגע הוא דיון בעניין האנרכיזם, שאותו הזכרתי רק במילה בתשובתי ל- davdavsin או במה שאפשר ללמוד היום מן התנ"ך ותקופתו. אנרכיזם בינתיים הוא מבחינתי רק דרך של הסתכלות על טיב היחס של מי שאמור לנהל את הכלכלה לטובת הרוב הגדול ומנהל אותה בינתיים בעיקר לטובת המיעוט הקטן. אני בטח נגד כל סוג של אנרכיזמים אלימים מימין או משמאל, וגם סוגים אחרים של אלימות פוליטית או דתית לא נראים לי כפרקטיקה המקדמת פתרון סכסוכים, צדק או שלום, אלא כפרקטיקה שמקדמת את אלה האחראים לאותה אלימות.
    בתשובתי ל- davdavsin שאליה התייחסת במקור עסקתי בעניינים מעשיים יותר. כלומר, ניהול הכלכלה והמדינה לטווח הבינוני והקצר. כבר טענתי כמה פעמים שלפי מיטב הבנתי עלינו להודות בצער ובכאב מסויימים, שאנחנו לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. עדיין רחוקים מהפיינל-פור בין מדינות העולם המתוקנות, וזה למרות היותינו חכמים ונבונים ויודעים את התורה, עם עתיק יומין ובעלי עוד מעלות טובות שהעתיר המקום עלינו.
    גם בהתחשב בנסיבות המקילות, עדיין יש למנהלי המדינה שלנו מה ללמוד. ועדיף שילמדו מכמה מדינות המצויות בפיינל פור ובסביבותיו מזה שנים רבות. נראה לי שאם המחאה החברתית היתה מציעה (שזה עדיף על תביעות, אם יש ברירה, כי ראוי לזכור שמדובר בממשלתו הנבחרת של רוב העם, כך שאין זו בושה להפנות אליה הצעות) שמשלחות המורכבות מכלכלנים, סוציולוגים ואנשי מנהל ותרבות וספורט וכן הלאה (אולי מבין חברי ועדת טרכטנברג וצוות ספיבק-יונה ואחרים), יצאו לבדיקה רצינית של הדרכים והשיטות הנקוטים באותן מדינות שיש לנו מה ללמוד מהן בתחומים כמו חופש ושיוויון, יוקר מחייה סביר יותר, שירות טוב יותר, פחות שחיתות, פחות פשע וכן הלאה. אני לא מדבר על קפיטליזם ועל סוציאליזם, כי כבר די היינו ודי ראינו משניהם, ולא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שהכי טוב לקחת את הטוב מזה ואת הטוב מזה, ולנסות להימנע מהרע שיש בשתיהן. כמו שנהוג, למשל, בווריאציות שונות, בהולנד ובסקנדינביות ובעוד כמה מדינות. לא בושה אלא זכות גדולה היא ללמוד ממי שיודע. אפשר לקחת בתור בסיס את הכתבות המעולות שהכינו כתבי "דה מרקר" של הארץ אודות הסקנדינביות. ואחרי שיהיו תוצאות ונתונים, צריך לבדוק מה ניתן ליישום בהתחשב בתנאים המקומיים.
    כל זה לטווח הבינוני, אבל די ברור שעצם קיומו של מסע לימודים כזה כבר יקרין על כיוונים ומגמות של הטווח הקצר.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      נבצר מבינתי להבין ,איך דרך משקפיים אנרכיסטיות, אתה בוחן טיב התנהלות
      של הממשלה בעיניני כלכלה. ניראה לך שמי שמנהיג את כלכלתנו, מנותק מידע
      כלכלי, של מה שקורה בעולם ?.בכל המדינות הסקנדינביות היו עליות וירידות
      בכלכלה, זה תלוי מצבים משתנים בכלכלה העולמית. אירלנד למשל היא לאחרונה
      דוגמה לשפל ופריחה וחוזר חלילה.כל ניהול כלכלי חייב להתבסס על נתונים
      גלובליים. אין יותר כלכלות רציניות בעולם, המתבססות על משק אוטרקי.
      (אולי אתה מתכוון לביקורת בעיניים משוחררות ובלתי משוחדות?)

      אהבתי

  7. מנחמי,
    מה אתה מביא לי את אירלנד כשאני מדבר איתך על הולנד?האם הצעתי ללמוד מאירלנד? איפה התנודות של הולנד והסקנדינביות בעשרות השנים האחרונות? האם היתה שם פארסה מבישה כמו משבר המניות הבנקאיות אצלנו, בניצוחם של אותם פוליטיקאים ואנשי כלכלה כל-יודעים ממפלגתו של ראש הממשלה הכל-יודע הנוכחי? מאיפה הבאת לי את ה"אוטרקיות"? הולנד והסקנדינביות אוטרקיות? ובהחלט נראה לי שמי שמנהל את כלכלתנו, לא רק מהעולם הוא מנותק באי-אילו עניינים, אלא גם מעמו הוא מנותק. אחרת לא היה סמוך כל כך לשולחנם של עשירי קיסריה ורחביה ודואג כל כך לקופתם על חשבון שכבות רחבות כל כך בציבור. שהרי באופן שיטתי לגמרי, מאז נבחר לראשונה, ועבור בתקופת היותו שר האוצר, וגם עכשיו, הוא מנהל מדיניות כלכלית שיטתית המעשירה את המאיון העליון על חשבון כל האחרים, ולדעתי סופו שישלם את המחיר, ואין צורך אפילו בראיית דברים אנרכיסטית כדי להבין זאת. רק עיניים פקוחות לרווחה, והעדר מסויים של נטיה אוטומטית לאמירת אמן.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      משק אוטרקי, זה משק סגור המשמש את צרכיו ,ללא קשר חיצוני .על פי מה שהבנתי
      מדבריך, אתה טוען שמנהיגי הכלכלה בארץ, לא לומדים מנסיונם של כלכלות מצליחות.
      ואני טוען, שאין בכלל אפשרות כזאת בימינו ,ושאין בנמצא משקים שאינם קשורים
      באחרים,(כמו משק אוטרקי) נא לקרוא ולהבין, לפני שאתה מתפרץ בקיצוניות .אני
      חש,שאתה מונע מרגשות שליליים, מזוית אישית. זה הדבר האחרון שמעניין אותי.
      גם עשירי קיסריה לא מעניינים אותי. צריך לדעת את גבולות היכולת שלך,להסתדר
      בעולמנו ,אחרת תכלה את ימיך "באכלו לי, שתו לי" וכו'.זה לא אומר שאני יס-מן ,זה
      אומר מבחינתי, ריאליות וסדר עדיפויות המתאים למצב.בכך,כל אחד קובע את גורלו.
      אני בטוח שהשכלתך גבוהה בהרבה משלי,והיית אמור להיות במצב כללי,טוב משלי.
      אבל אני חש בדעותך הרבה תסכול. אני, עשיתי את הבחירות שלי ואני מאושר בהן.

      אהבתי

  8. מנחמי,
    ממש צר לי שהדרדרת לטיעונים מתחום תורת הנפש. אולי בתחום הזה השכלתך רבה משלי. בלי קשר אליך, כבר מזמן ברור לי שפסיכולוגיה בגרוש היא מפלטו האחרון של מי שאזלו נימוקיו. ראה משטרים בולשביקים ואחרים.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      אני הראשון שאומר, שיש לך פתיל קצר ? אתה הוא שגורר את ההתכתבות
      לכיוונים לא מנומקים, מאיפה אתה יודע שזו פסיכולוגיה בגרוש ? אם אין לך
      ידע בכך, כמו שאתה אומר. אולי אתה הוא שיודע הכל וכבר לא מסוגל לקבל.
      בכל מקרה הבנתי אם מי יש לי עסק ,אני מאחל לך הרבה בריאות .

      אהבתי

      • מנחמי,
        נו באמת, בנאדם. כל עוד היה נדמה לך שאני עוד אחד מהחסידים השוטים של נתניהו, היית כולך נופת צופים, תשבוחות והינהונים, וברגע שגילית שאני לא אחד מהם, פתאום אני מתפרץ בקיצוניות, מונע מרגשות שלילייים, מתוסכל ובעל פתיל קצר? מה אפשר לומר על רמה כזאת של מודעות, חוץ אולי מזה שנו…מה אני יודע…אולי זהו בדיוק סוד האושר?

        אהבתי

  9. מנחמי בן-ציון permalink

    הבעיה, שאתה מדביק לאנשים כל מיני סופרלטיבים והזדהויות ,במקום
    להתמקד בדברים עצמם, כמה פעמים כתבתי לך "שאני לא" אני גם לא
    חסיד שוטה של אף אחד ואם אני לא כדעתך,מה זה אומר על רמת המודעות
    שלי ?.חסיד שוטה זה אדם שאין לא דעה עצמאית,האומנם? זה מה שמתאים
    לך להדביק לי ? זה עינייני ? הסיגנון, הוא גם חלק מהרצון שלי התייחס,
    אכן, התפתחה בבלוגים, סוג של התנצחות גסת רוח לטעמי.גם אינני זקוק
    לתרפיה להרים את עצמי,על ידי הורדת אחרים.תחזור ותקרא את ההתיחסויות
    שלי ותראה לי איפה, הייתי נופת צופים,תשבוחות והנהונים כדבריך. צורת
    התבטאות כזאת, לא מכובדת בעיני .

    אהבתי

  10. מנחמי,
    מקבל הכל בהכנעה. נפשי כעפר לכל תהיה. חג שמח. אתה מוזמן להגיב בכל עת.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      אנחנו המבוגרים צריכים להיות מורי דרך ולא להסחף לטעם הוולגרי, של הרחוב.
      זה לא רק עיניין אישי בינינו, בדרך שאנחנו מתבטאים, אנחנו יוצרים תרבות .
      יש לי נסיון מוצלח בחינוך שני ילדים ערכיים. הדוגמה האישית היא המחנכת
      הבלעדית .אל תהיה נפשך לעפר לאף אחד, כי אחרת תהפוך לחסיד שוטה,
      מה אינך .ביקורת היא דבר חשוב לקידמה ,אך צריך לעשות אותה בזהירות,
      "שלא נשפוך את התינוק עם המים".חג שבועות שמח, ואל תפריז בדברי חלב.

      אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: