הלוואי שיקומו פליטי הנכבה ויתבעו את המגיע להם מיד הצבועים והעיטים החוגגים על אסונם

"כבר ידוע שלאורך 64 השנים שחלפו מאז כינון המשטר הציוני, המנהיגים הפוליטיים של פלשתין  אינם לומדים לקח מן ההיסטוריה וחוזרים על טעויותיהם הקודמות. הטעות ההיסטורית הראשונה של מנהיגי פלשתין היתה שהם האמינו לתרמית של מנהיגי העולם הערבי לשעבר ושכנעו את העם הפלסטיני לעזוב את פלשתין הכבושה תוך שהם מבטיחים להם שישובו אליה במהרה. במחשבה  שהגירתו תהיה לזמן קצר, היגר העם הפלשתיני ללבנון, סוריה, מצרים, ירדן ועיראק, אולם לאחר הגירה זו לא זכה לשיבה (לפלשתין).

את הדברים הנכוחים והנוקבים האלה לא כתב תומך ציוני נלהב של ישראל. כלל לא. הקטע הזה כולו הוא  מפרי המקלדת  של הפובליציסט האיראני, חסן האניזאדה, איש המשטר השיעי. הדברים נכתבו  ב-25 בפברואר השנה, והופיעו באתר השמרני עסר-אי-איראן, תחת הכותרת "הטעות ההיסטורית של חמאס", והם מובאים בנוסח העברי באתר ממר"י.  העילה לכתיבת הדברים היתה תהליך ההתנתקות של החמאס ממשטר ההייטאוללות של איראן.

סוף המעשה מ-1948 ידוע: צבא הפולשים המצרי עם יועציו הצלבנים הבריטיים  שתה את הים של עזה וליחך את חולות סיני בדרכו חזרה לקאהיר. הליגיון הירדני תחת פיקודו של הגנרל הצלבני סיר ג'ון גלאב זכה להצלחה יחסית, כבש את הגדה ושם קץ להחלטת האו"ם בדבר מדינה ערבית בארץ ישראל-פלשתינה. צבא הפולשים הסורי עם יועציו הצלבנים, הקצינים הצרפתיים, השאיר טנק חרוך בדגניה ונמלט אל ארמונות דמשק. הם לקחו איתם לארמונות דמשק גם את פאוזי אל קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה הערבי" (הפלשתינים טרם ידעו אז שיש להם עם) ונתנו לו איזה ג'וב.

וכך קרה שהעם הפלשתיני שהיגר מפלשתין הכבושה ללבנון ולסוריה, למצרים, לירדן ולעיראק באשמת מנהיגיו לא חזר לארצו.

הפגנה לרגל יום הנאכבה באוניברסיטת תל אביב

הבאתי כאן את דבריו של הפובליציסט האיראני כהדגמה לחוסר התוחלת, חוסר השחר והכישלון המובטח  של השיח המקובל על הלאומנים הפלשתינים ומחרחרי הריב היהודים שלצידם בקשר ל"נכבה".

"השיח" הרגיל של הנכבה, "הנראטיב" (שמות נרדפים לשקר, בדרך כלל, סוגים של "אמת לשעתה") שאותו מנסים להנחיל ההנהגה הפלשתינית והזרמים הפוליטיים הלאומניים (בכל ימות השנה וגם היום), מבקש  להסיר מעל הפלשתינים בפרט ומעל העמים הערביים בכלל את  האחריות על תהליך ההגירה  של 1948. אך הציטוט שהבאתי כאן מורה שלשקר אין רגליים. אפילו לא כשמדובר בידידיהם הטובים ביותר של הפלשתינים ושותפיהם הפוליטיים.

האמת ידועה לכל, ונסיונם של מנהיגי הפלשתינים לחסום את אוזניהם, את עיניהם ואת פיהם מביטוייה של אותה אמת, רק הופך אותם למגוחכים ואת טיעוניהם לחסרי כל אמינות.

אני מוכן להסתכן בכך שאחשב לצבוע, ובכל זאת אומר: אני כותב את הדברים מתוך השתתפות אמיתית בצערם של אחינו הפלשתינים על אותו אסון שקרה להם ב-1948.  הלוואי שיצליחו לקום על רגליהם, לזהות את אויביהם האמיתיים ולתבוע מהנבלים האלה את המגיע להם.

אילו היה הפובליציסט האיראני האניזאדה מעט יותר כן ומקיף בביקורתו, היה מוסיף לרשימת האשמים באסונם המתמשך של הפלשתינים גם את המעצמות הקולוניאליסטיות, בריטניה וצרפת שדחפו אותם למלחמה  ב-1948 ותמכו בחימוש, במימון, בנשק ובתחמושת וגם ביעוץ צבאי ובקצינים קרביים, בניסיונם המשותף של המדינות הערביות ושל הפלשתינים לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את היהודים בה.

כמו כן יכול היה הפובליציסט האניזאדה להוסיף לרשימה את המעצמה הסובייטית שלאורך רוב שנותיה חירחרה מלחמה ללא הרף במזרח התיכון ותמכה ללא סייג בעמדות של הזרמים הלאומניים ביותר בעמים הערביים, וכמובן דאגה יפה להנצחתה של בעיית הפליטים.

טוב היה עושה האיראני האניזאדה אילו הזכיר באותה רשימה שחורה את כל גופי השמאל המדומה, הפאנטומים  של הקומינטרן המוסקובי ודומיהם, שבמשך כל עשרות השנים שחלפו מאז 1948 המשיכו לפמפם את אש השינאה הערבית נגד ישראל והמשיכו לתמוך  בהנצחת מעמד הפליטות.

כלומר, הפכו את מה שהיה יכול להיות אסון חד פעמי שבעקבותיו שיקום, השלמה ושלום –  לאסון מתמשך ולפצע פתוח ארוך שנים, על פי מה שנראה להם כאינטרס הפוליטי שלהם במאבק הבינגושי.

חבורה נאלחת למדי היא זו האחרונה.

מהם עצמם, מרווחתם, ממזון הגורמה שלהם, מה"וואקאנס" שלהם ושנת השבתון ושאר תענוגותיהם האנינים לא נגרע דבר – אבל אין להם שום בעיה לדון מאות אלפים ומיליוני בני אדם לחיי מחסור וטפילות  במחנות פליטים, לחיים על חשבון נדבות בינלאומיות, ללא אזרחות, ללא בית, ללא עבודה,  ללא תיקווה אמיתית, תקועים באשליותיהם, נמקים בחלומות חסרי התוחלת  לחזור לבתיהם הישנים, בשירות כל מיני אידיאולוגיות פוליטיות עבשות ומעופשות.

נכון  היה עושה הפובליציסט האיראני האניזאדה אילו הזכיר בביקורתו את  המנהיגים הפוליטיים של הפלשתינים עצמם, שהשתתפו וממשיכים להשתתף במשחק המכוער והשפל הזה של הנצחת הנאכבה.

גם הם,  כחבריהם מן השמאל המדומה, יודעים חיים טובים  מאוד מזה שנים רבות.

בני העליתות הפוליטיות של הפלשתינים חיים כנסיכים  בחווילות התלת קומתיות, בלב הבוסתנים שנטעו להם בכפריהם שבנגב, במשולש או בגליל, בעזה או בגדה, או בדירותיהם העירוניות המרווחות ובבתי המלון ההדורים של ירושלים ורמאללה, לבושים בחליפות שנתפרו בלונדון או בפאריס ולרגליהם המעודנות נעליים מאיטליה או מספרד. הם מתניידים במכוניות השרד הנוצצות  על חשבון המדינה הציונית או על חשבון האיחוד האירופי, מתנסים בחיי התפארת ובפנסיות השמנות בדיוק כמו  חבריהם הפוליטיקאים  הציונים וכמוהם מטיילים בבירות העולם ואתרי הנופש הידועים במחלקות הראשונות בקופסאות הפח המעופפות  –

– ומקפידים להמשיך בתעמולת הכזב והשינאה המבוססת על כך שהפליטים בני עמם ימשיכו ויסבלו במחנותיהם, מצבות חיות לרשע ולטיפשות.

– כי אסונם של הרבים הוא כלי המשחק של המעטים. יגונו ומצבו האומלל של הפליט הפלשתיני מג'בליה בעזה או משאתילה בביירות, הם האס והג'וקר של הפוליטיקאי הפלשתיני בגבעת רם, בעזה או ברמאללה.

המשחק שלהם ציני ומלוכלך אף יותר משל חבריהם הטובים מן השמאל המדומה, ואף יותר משל מנהיגי המדינות הערביות  –  כי האס והג'וקר, קלפי המשחק שלהם ממחנות הפליטים, הם מבני עמם שלהם, עצמם ובשרם.

לפני כעשר שנים, כשעוד היה "שיח" הנכבה צעיר ורענן יותר, בתקופה שהתגוררתי ועבדתי בדרום תל אביב, הבעתי בקיצור רב את דעתי  על הקשקוש הזה של הנאכבה שכל האינטרסנט למינהו עושה בה שימוש פוליטי. הטענה שלי היתה פשוטה ביותר ומובנת מיד לכל מי שמצוייד בהיגיון הבסיסי ביותר:

מי שבא להשמיד את שכניו ולרשת את בתיהם, לא יכולה להיות לו שום טענה מוסרית כאשר נעשה לו מקצת ממה שביקש לעשות לאויביו.

ולא תאמינו איזו תשובה זכיתי לשמוע על טענתי זו,  מפי צעיר יפואי אחד מפעילי הנכבה:

לרוב הערבים ביפו, מאלה שהפכו פליטים, הוא אמר, לא היתה שום מודעות פוליטית.

מודעות פוליטית!

כמה מודעות פוליטית צריכה להיות לאדם כדי שיוכל להשמיע את הקריאה שהיתה נפוצה כל כך – "איטבח אל יאהוד"? כמה מודעות פוליטית נחוצה לאדם כדי שיבקש לרשת את הבתים והדירות של היהודים בתל אביב או בראשון וברחובות לאחר שירצח את דייריהם? לכמה מודעות פוליטית זקוק מי שחולם על בשרן המתוק של הפראנג'יות הבלונדיניות של צפון תל אביב? מה שייך בכלל מודעות פוליטית לעניין הזה, שהוא כולו בתחום יחסי האנוש במובן הכי בסיסי של המושג? הרחק מעבר או מתחת לכל עניין פוליטי או אידיאולוגי כלשהו?

איזו זכות או תביעה מוסרית יש לבני עם שביקשו להשמיד את שכניהם, פוליטיקה או לא פוליטיקה? על מה בדיוק הם זכאים להתמרמר ולרטון, חוץ מאשר על אכזריותם שלהם, שחצנותם שלהם ועיוורונם הנורא?

נכון: בני העם הפשוט הולכו שולל על ידי מנהיגיהם.

אז כמו היום.

נכון, הם הוסתו, ליבו את שינאתם, ניצלו את בורותם ואת צייתנותם, מילאו את מוחם בהזיות מתוקות ובלבלו אותם באשליות אוויליות. האינטליגנציה שלהם, הפוליטיקאים שלהם והעיתונאים שלהם עבדו עליהם בעיניים.

אז כמו היום.

אבל מי שנושא באחריות לכך אינם היהודים.

הלוואי שיקומו הפליטים הפלשתינים האומללים ויתבעו את המגיע להם.

מיד מנהיגיהם צריכים הפליטים הפלשתינים, קורבנות הנכבה,  לתבוע את המגיע להם. מצד הצבועים והתנים, העיטים, הדיות והרחמים.

מצד אלה שהסיתו אותם והישלו אותם.

מצד ההנהגה הפלשתינית אז והיום. הפוליטיקאים, האינטליגנציה והעיתונאים. שנא יתקלפו למען הפליטים  מחווילותיהם, מבוסתניהם וממכוניותיהם, מן הפנסיות השמנות ומכרטיסי הטיסה המרשרשים בעטיפת הניילון.

הלוואי שיקומו הפליטים הפלשתינים, קורבנות הנכבה.

ויתבעו את המגיע להם מצד ההנהגה של המדינות הערביות.  שנא תקלף למענם משהו מהסטיפות השמנות של  ריווחי הנפט ומשלמוני השחיתות והשוחד שצברה לה.

וכן מגיע לנפגעי הנכבה פיצוי הוגן על סבלם מצד המעצמות הקולוניאליסטיות שהסית את העמים הערביים למלחמה, ומצד והמדינות הערביות (כולל הרשות הפלשתינית וכולל שלטון החמאס בעזה) שהחזיקו ומחזיקים אותם בכל עשרות השנים האלה כפליטים, כי זה כל כך נוח ונכון וטוב להם מבחינה פוליטית.

ולא יזיק אם יבקשו הפליטים הפלשתינים פיצוי על סבלם גם מצד האינטליגנציה הבינלאומית  והמקומית של השמאל המדומה, פאנטום הקומינטרן החסוד הזה, בני התפנוקים השבעים ולמודי התענוגות של הבורגנות האירופאית והאמריקאית והישראלית. אלה ששיחקו ומשחקים בגורלם של הפליטים הערביים ככלי שחמט אנושיים באיזה מאבק הרואי מדומיין, אנטי-אימפריאליסטי, פוסט-קולוניאליסטי ואנטי-וגם-פוסט-ציוניסטי.

כן כן, יום גדול יהיה היום ההוא, שבו יקומו פליטי הנכבה של 1948 על אויביהם האמיתיים ומנצליהם חסרי הלב,  החבורות האלה של הצבועים והתנים, הדיות והעיטים, החוגגים על אסונם כבר עשרות בשנים. יום גדול יהיה היום שבו יראו פליטי הנאכבה של 1948 את האמת שמנסים להסתיר מפניהם.