Skip to content

מספיק לרדוף את אריה דרעי

מאי 13, 2012

יום-יומיים אחרי שהחליטו הוד מעלתם על הקדמת הבחירות התעסקתי בענייני וחצי באקראי פגשתי חבר אחד שבלי שום התגרות הודיע לי שהפעם יהיה עליו להצביע וו. שזה חד"ש. אמרתי לו שאם יחליט אריה דרעי לרוץ, אצביע בשבילו. עיקם חברי את אפו ואמר שבזמנו חשב על האפשרות, אלא שאז יצא לאור ספרו של מוטי גילת  והוא יצא מזועזע. אז לא. הוא לא יצביע דרעי אלא חד"ש. הייתי אומר לו מה דעתי על הבחירה המוסרית הזאת, אלמלא מיהרתי כי היה לי תור לפינג-פונג, שזה הספורט החביב עלי, וכשאני קובע תור, איני אוהב לאחר.

ומן הון להון פגשתי עוד חבר, שסיפרתי לו על הארוע הקודם שקרה לי, ותנחשו מה – גם הוא אמר לי שהוא חושב להצביע וו! לא אגיד שהופתעתי במיוחד, כי גם חברים כאלה יש לי (ויש גם כמה מהעבר הפוליטי השני, לא צריך לדאוג), ואין זה מקובל עלי לקבוע מי חברים שלי ומי לא, על פי דעתם הפוליטית. די לי בכך שאינם נתמכי קרנות ואינם מתפרנסים מעמותה שאיזה מילארדר אמריקאי מממן אותה, או שאיזה מוסד כנסייתי אנטישמי כזה או אחר באירלנד או בנורווגיה משלם להם אש"ל כדי שיכפישו ברבים את עמם ואת ארצם.

אך מכיוון שהפעם, בהתראת ה-וו השניה שלי, כבר לא מיהרתי לשום מקום, יכולתי לומר את דעתי על אותה הכרעה מוסרית של הצבעה ל-וו. שהיא הצבעה למפלגה שאין לה שום דבר נכון או נבון לומר על הטבח היומיומי המתנהל עכשיו בשכנתנו מצפון, שם רוצח המשטר הסורי יום-יום ולילה-לילה את אזרחיו. אז איך בכלל יכול מישהו לשקול הצבעה בעד מפלגה כזאת בשעה שהוא מעלה טענות מוסריות כלשהן.

 ובעניין אריה דרעי, גם בלי קשר להצבעה ל-וו, הנה דעתי המדוייקת:

כבר כתבתי גם פה, ולא אחת, שעוד לפני שנים רבות, עוד לפני שהועלו נגד דרעי חשדות וכתבי אישום ועוד לפני שנחרץ דינו וישב בכלא, הייתי סבור שהוא מן הפוליטיקאים המוכשרים ביותר אצלנו. כל התקופה שנערך משפטו לא פציתי פה ולא הקשתי במקלדת בעניינו, ולא בגלל שהיה מדובר בפוליטיקאי שהיה אהוד עלי,  אלא משום שלא נהגתי אז וגם היום איני אוהב להביע את דעתי כל עוד אין פסק דין חלוט. אך משנפסק דינו של דרעי לא היססתי להביע את דעתי הלא-אוהדת, נגיד, על מה שהתגלה במשפט, אך הוספתי כבר אז, עוד לפני שנכנס לכלא לשאת בעונשו, שעל אף הכל, עדיין אני רואה בו פוליטיקאי ראוי ומוכשר ביותר.

אריה דרעי: די לרדיפה

סתירה? דבר מוזר? לא בעיני. לא אז ולא היום. דרעי עמד למשפטו ונידון וריצה את עונשו, וגם ריצה את תקופת הקלון הקבועה בחוק. ואין שום סימן שהוא איזה פושע סידרתי ושיש חשש שיחזור לסורו ולכן אסור להפקיד בידיו ענייני ציבור.

בעיני אין זה מתקבל על הדעת כלל, שיהיה אדם נרדף כל ימיו על חטא שחטא, אחרי שעמד למשפטו ונשא בעונשו.

כדי להדגים את המשמעות המעשית של גישתי זאת, הנה הסיפור הבא: פעם הייתי עורך של מדור כלכלה באחד העיתונים היומיים. ובעוד אני מכהן בתפקיד המתיש הזה, השתחרר מכילאו מיכאל צור המנוח, שאולי אינו זכור עוד לדור הצעיר, אבל בזמנו היה מעורב באחת מפרשיות השחיתות הגדולות בתולדות המדינה, היא פרשת "החברה לישראל". בגלל מעורבותו באותה פרשה, נדון צור ל-15 שנות מאסר.  וכשהשתחרר, נוצר בינינו קשר כי קרא בכלא איזה ספר שהשתתפתי בכתיבתו ועסק גם בפרשת "החברה לישראל". פגשתי את צור, והצעתי לו לכתוב מידי פעם באותו מדור כלכלי שערכתי, וכך היה. איני זוכר שמישהו בא אלי בטענות על שום כך שהעסקתי אסיר משוחרר. בסופו של דבר לא התגלה מיכאל צור כבעל כישרון כתיבה מזהיר, אך עד היום אני מחזיק לו טובה גדולה על תובנה אחת שהביא לי ולקוראים:

 מדוע כמעט אף פעם לא מצליחים הקיצוצים במשרדי ממשלה? כי, הסביר צור, אלה שמחליטים על המקומות והמשרות שעליהן יחול הקיצוץ, הם בדיוק אותם אנשים שבמשרותיהם ובשכרם יש לקצץ. ולכן הם תמיד יחליטו להעביר את הקיצוץ לאותן משרות ולרמות השכר באותן משרות שבהם מועסקים בעלי התפקידים שבאמת מעניקים את השירות לציבור ועושים את עבודתם נאמנה. וכך, כמעט תמיד, יוצא שכרו של הקיצוץ בשירות הציבורי בהפסדו: היקף הביזבוזים המיותרים נשאר בעינו, ומקצצים בשירות לציבור. אין לי ספק שכך פני הדברים עד היום, והייתי מוסיף, שלא רק בשירות הציבורי כך הם פני הדברים.

ונחזור למקרה של דרעי (שהוא גם המקרה של חיים רמון ושל צחי הנגבי, עוד שניים מהפוליטיקאים המוכשרים ביותר שלנו, שכבר נשאו בעונשים ובקלונם, ואני מקווה כי לא ייעדרו מן המערכת הפוליטית שלנו, שלמרבית הצער אינה משופעת בכישרונות גדולים).

לדעתי העמדה הבלתי מוסרית פה היא הרדיפה של האיש. היא חוסר הנכונות לחמול ולסלוח. היא המוסרנות הצבועה והחסודה, שלדעתי גם זרה לחלוטין לרוח היהדות, לא רק מבחינתה כדת, אלא גם מבחינתה כעם. סוג כזה של רדיפה כלפי מי שחטא ונשפט ונענש  אופייני לגישות דתיות פוריטניות-אדוקות, ובדרך כלל גם צבועות ביותר. סוג כזה של רדיפה אופייני גם לתרבות מדינית  או משפטית במקומות שהעם הוא איזה מקבץ מזדמן של קבוצות אתניות שהשלטון נוהג עימן מנהג של הפרד ומשול, ומבקש להסית את הפרטים בחברה אלה באלה ולהרבות ביניהם ריב ומדון וללבות רגשות של טינה וזעם בין האזרחים. גישה כזאת יכולה לאפיין חברה מנוכרת, חסרת לב וחסרת חמלה ורחמים, כשלרשעות מצטרפת הטיפשות כאחות בלתי נפרדת.

זה אינו אומר שכל אלה המתנגדים לחזרתו של דרעי לחיים הפוליטיים עושים זאת ממניעים לא כשרים. כמה מהם מוחזקים בעיני אנשים ישרים בהחלט. אך גם מניעים כשרים אינם תמיד ערובה לטיעונים תקפים ולעמדות נכונות.

טוב, בינתיים חלף ועבר לו איום הבחירות הזמניות,  וקמה ונהייתה לנו ממשלת אחדות לאומית מקיר לקיר, אלא שאת דרעי מוסיפים לרדוף. היום קראתי שהצעת החוק של חברת הכנסת ציפי חוטובלי, המכונה "חוק דרעי", ושכוונתה למנוע ממנו להיבחר שוב לכנסת, הגיעה לוועדת השרים לענייני חקיקה ועומדת שם לדיון.

הח"כית חוטובלי התמה והזכה אומנם טוענת בחיוך מלבב, שאין שום שיקול זר נגד עיניה, אלא העיקרון עצמו. אלא שלכל ידוע היטב מדוע התמה והזכה לא רוצה את דרעי בבחירות הבאות: הן בגלל כובעה כמייצגת הימין הקיצוני, החוששת שדרעי יגזול חס ושלום קולות יקרים מגוש הימין, והן משום שהיא חבה את כסאה בכנסת אישית לראש הממשלה בנימין נתניהו, והיא מבקשת להחזיר לו את החוב בדרך שהיא מניחה כי תמצא חן בעיניו, בבחינת מי שמוציאה למענו את הערמונים מן האש.

ולסיכום: הח"כית חוטובלי חוששת שיהיו די בוחרים עניים קשיי יום, שהליכוד גזל עד כה את קולותיהם בתואנות שווא, כפי שמתברר מנתוני אי-השוויון בחלוקת ההכנסה הלאומית, ושימצאו לפתע מוצא נכון יותר לתסכוליהם הדימוקרטיים. הברה והזכה חוטובלי לא רוצה שמישהו כמו דרעי יפריע למפלגתה לגזול את קולותיהם של הכי מסכנים בחברה שלנו.

היא אמנם שבה וטוענת, כפי שהזכרתי, שאין שום ממש בכך שהיא מבקשת למנוע מדרעי מקום בכנסת בגלל מניעים כאלה. אבל זה רק מראה, שגם אם  הח"כית חוטובלי לא אומרת בקולה שהעם הוא מטומטם, סליחה הדיוט (אותו סוד כמוס שחשף וגילה לנו ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין) – היא בטוח חושבת כך.

אני גם לא ממש מתרשם מכל הקולות הסופר-מוסרניים האחרים, הבוקעים ממה שנקרא "השבט הלבן". האם מותר להזכיר פה ששר הביטחון שלנו, אהוד ברק, והמשנה ליו"ר העבודה, הח"כ בוז'י הרצוג, ישובים לבטח בכסאותיהם בגלל הצלחתם המופלאה לשמור על זכות השתיקה בעניין אי-אילו כספים שהגיעו למסע בחירות מסויים מאי-אילו קרנות ועמותות? האם מותר להזכיר באותה הזדמנות שראש הממשלה הנוכחי ישוב לבטח בכסאו רק בזכות העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה, בזמנו (שהיום הוא שופט עליון), נטה לראות את הצדדים ההיתוליים שבחוקים מסויימים, יותר מאשר את הצדדים הליגאליסטיים, כשזה נראה לו נוח ומתאים?

אני מקווה שוועדת השרים לענייני חקיקה תעשה עם החוק המוצע של הח"כית חוטובלי את הדבר האחד הראוי לו – תשליך אותו לפח הזבל של ההיסטוריה. כי אם לא, יילך ויתגבר החשש שכל עניינה של הכנסת הנוכחית, הוא להנציח את עצמה.

למען הגילוי הנאות, מעולם לא החלפתי מילה וחצי מילה עם אריה דרעי או עם חיים רמון, ואילו את צחי הנגבי ריאיינתי פעם אחת, לפני עשרות שנים, כשעוד היה סטודנט מתולתל ומאז אבדו לי עקבותיו.

מודעות פרסומת

From → פוליטיקה

3 תגובות
  1. מנחמי בן-ציון permalink

    לדעתי החוק שחוטובלי מנסה להעביר הוא פטרוני,המנסה לקבוע לציבור, אמות מוסר
    שהוא ראוי להם .דמוקרטיה היא שילטון העם ואחריותו לבחירותיו,אם העם יבחר בדרעי
    זה מה שיגיע לו ,לטוב או לרע. אוי לנו שפוליטיקאים, יהיו אלה שיכתיבו לנו בעינייני
    מוסר. ועוד כאשר חרדותיהם הפוליטיות ,כבמקרה הזה מנווטות אותם .

    אהבתי

  2. מנחמי,
    ולוואי שהיו לנו פוליטיקאים שהיו יכולים לקבוע הלכות בענייני מוסר. מה חבל שאלה המתיימרים לכך הם בדרך כלל מתחזים וצבועים העושים מעשה קין ומבקשים שכר כנוח.

    אהבתי

    • מנחמי בן-ציון permalink

      במקרה זה, חוטובלי מקובלת עלי מבחינה מוסרית. אבל כעיקרון זה לא תפקידו
      של נבחר ציבור, לקבוע נורמות כאלה בחוק ,אלא בדוגמה אישית בלבד .

      אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: