Skip to content

כמה הערות על היטלר לרגל יום השואה וכמה הערות שוליים

אפריל 19, 2012

את הקריירה הפוליטית שלו התחיל אדולף היטלר בתור סוכן בשכר של המודיעין הצבאי הגרמני. זה היה אחרי מלחמת העולם הראשונה וכבר מלאו לו אז 29 שנים.

 הוא לא השתחרר מהצבא ב-1918.  בבית החולים הוא טופל בעיניו הפצועות, ואחר כך  הועסק  במנגנון התעמולה הצבאי והזהיר את הציבור מפני בולשביקים ויהודים.  מכאן אפשר ללמוד שהגנרלים של הצבא היו בעלי עמדות ימניות ואנטישמיות.

מאגף התעמולה הוא הועבר לאגף המודיעין, שם העלו את היטלר על לבוש אזרחי ושלחו אותו לחפש קושרים, כמרגל, בתנועות ובמפלגות השמאל הקטנות שצצו אחרי המלחמה בדרום גרמניה.

באותו אזור, בבוואריה,  נערך ניסיון, מיד אחרי המלחמה, להקים "ריפובליקה סובייטית". הניסיון דוכא על ידי ה"פרייקורפס", – כנופייה צבאית למחצה אך ממומנת במלואה  על ידי הצבא. הצבא הגרמני, שהיה מעורב מאוד בפוליטיקה ראה זאת כתפקידו למנוע ניסיון פוטש נוסף, אם הוא בא משמאל.

הסוכן הסמוי היטלר  נפל די בטעות  על "מפלגת הפועלים הגרמנית" (שמאוחר יותר הוא שינה  את שמה ל"מפלגת העבודה הנציונל-סוציאליסטית הגרמנית").   שולחיו הבורים של היטלר מהמודיעין הצבאי הסיקו מהמילה "הפועלים" שהופיעה בשם המפלגה, שמדובר בשמאלנים. אלא שהמפלגה הקטנטונת  היתה  ימנית קיצונית, בעצם על פי  טעמם המדוייק של היטלר ושל שולחיו.  היטלר עבר, איפוא, הסבה מקצועית,  ממלשן ומרגל למארגן ומנהיג של כוח פוליטי שישרת את הגנרלים השמרניים של הצבא.

אך למען הסדר הטוב,  הוחלט לשחרר את היטלר מהצבא.  בתחילת  1920 החזיר היטלר ציוד והחל לבנות לעצמו קריירה פוליטית .

אחד ממנהיגיה של "מפלגת הפועלים הגרמנית",  כאשר הצטרף אליה הסוכן הסמוי אדולף היטלר הצעיר, היה המשורר והעיתונאי דיטריך אקרט. הוא היה מבוגר מהיטלר ב-20 שנים.

ב-1919, עוד בטרם ידע שהיטלר הוא המענה לתפילותיו, כתב אקרט על הצורך במושיע לאומי לגרמניה: 

"ברנש שיוכל לשאת את טרטורה של מכונת יריה: צריך להפיל אימת מוות על האספסוף. אין לי חפץ בקצין: הבריות כבר אינם רוחשים להם כבוד. הטוב ביותר יהיה פועל שפיו במקום הנכון… הוא אינו צריך להיות נבון ביותר: פוליטיקה היא העסק המטופש ביותר בעולם."

כמו כן היה אקרט סבור כי אדם שיש לו תמיד "תשובה קשוחה" לשמאלנים האדומים עדיף בהרבה על "תריסר פרופסורים מלומדים היושבים ורועדים על העכוז הלח של העובדות".

אדולף היטלר: לא הרגש עיקר אלא העובדות  (תצלום מהוויקיפדיה)

חוץ מעניין ה"פועל" בהגדרת התכונות המבוקשות, התאים האוסטרי המשופם  מווינה לדרישות התפקיד של אקרט. הוא היה חייל קרבי לשעבר, לא קצין, היה לו פה במקום הנכון, ולפי הערכתו של אקרט, הוא גם לא היה נבון מדי. היו לו תשובות קשוחות והוא לא היה פרופסור (אם כי, כפי שעוד נראה, היטלר החל לפתח די מוקדם  חיבה עזה ל"עכוז הלח של העובדות".

היטלר הגדיר את  אקרט כ-"ידידי האבהי", ואקרט היה למנטור שלו ולמדריכו.  הוא השאיל להיטלר ספרים כדי להרחיב את השכלתו, הוא ליטש את נימוסיו החברתיים ואת סגנון דיבורו וקירב אותו לבורגנים העשירים של מינכן והסביבה. לימים  גם מישכן דיטריך אקרט את ביתו כדי להשיג להיטלר הלוואה  מהצבא הגרמני, באמצעות גנרל ממכריו, כדי שיוכל לרכוש את העיתון ששימש כביטאון המפלגה הנאצית.

יתכן שהיו אלה הספרים ששאל מידידו האבהי אקרט, שגרמו לגלישתו של היטלר לעבר המלומדות והמדעיזם. על פי אופנת אותם הימים,  הוא שאף להניח לתורתו הגזענית מסד מדעי איתן, שלו ייחס חשיבות עצומה.

פעם, אחרי  שנשא נאום אנטישמי לוהט, שיבח אותו אחד המעריצים על הרגש העז שהשקיע היטלר בנאומו.

לא הרגש חשוב, הסביר היטלר למעריץ – אלא העובדות!

היטלר היה  נואם מוכשר, שנהג  להכניס את עצמו בשעה שדיבר למין טראנס אוטו-היפנוטי המבוסס על גזענות רגשית גועשת כלפי זרים בכלל ויהודים בפרט, וכך היפנט גם את מאזיניו.

הביוגראף של היטלר, יואכים פאסט, מתאר את התפתחות התהליך הטראנס-היפנוטי  במהלך חוג בית:

"הוא  (היטלר) ישב עייף ושותק במשך כשעה עד שבמקרה אמרה המארחת משהו ידידותי על היהודים. רק אז התחיל לדבר ודיבר בלי הפסק. כעבור זמן מה הדף את כיסאו לאחור, ועמד על רגליו, בעודו מדבר, או ביתר דיוק צורח, בקול אדיר וחודר שכמותו לא שמעתי מאיש זולתו. בחדר הסמוך התעורר ילד והתחיל לבכות. לאחר שמשך יותר מחצי שעה נשא נאום שנון למדי, אבל חד צדדי עד מאוד על היהודים, פסק פתאום, ניגש אל המארחת שלו, ביקש סליחה ובנשקו את ידה פנה ללכת." (היטלר, "דיוקנו של לא איש", עמוד 143-4) (1)

הגנרלים  של הצבא, שהיו פטרוניו  של היטלר, הפנו את תשומת ליבם של חבריהם מהמאיון העליון לתועמלן המשופם. האחרונים תרמו ביד רחבה, ואפשרו כבר ב-1921 את הקמתן של כנופיות נאציות חצי-צבאיות שהיו אמורות לסייע בתפיסת השלטון, פחות או יותר על פי הדפוס של ה"פרייקורפס" שהוזכרו כבר. הפעם הם נקראו "פלוגות הסער", הס.א..  בראשן עמד בפועל ארנסט ראהם, שהיה באותה תקופה קצין במדים בצבא הגרמני.

אך דווקא הכוח החצי-צבאי הזה עורר את חששותיהם של קציני צבא רבים, ועד מהרה התברר להיטלר כי נפל במלכודת.

לכאורה, כבר ב-1923 עמדו שולחיו של היטלר מהצבא הגרמני לממש רווחים:

היטלר בישל פוטש מקומי במינכן, יחד עם הנציג העליון של הצבא בפוליטיקה של הרייך, הגנרל פון לודנדורף שהיה אז סתם נשיא דמוקרטי.

על פי התכנון, היה פון לודנדורף אמור להפוך דיקטטור במרכאות אחרי הצלחת הפוטש.

במרכאות, כי היטלר עצמו חמד את השילטון הדיקטטורי האמיתי .

 אך ברגע המכריע השאירו ראשי הצבא, המשטרה והקומיסארים המקומיים  בבוואריה את היטלר ולודנדורף לבדם ולא הצטרפו למהלך, כמתוכנן.

היטלר הושלך לכלא בגלל ניסיון הפוטש הכושל, ושם עסק בעיקר בטיפוח הקריירה הספרותית והמדעית שלו.

הוא כתב את "מיין קמפף".

אחרי פחות משנה בכלא (מתוך חמש שנפסקו לו), השתחרר היטלר. מספרם של האנשים החשובים שרצו אותו בחוץ היה גדול יותר משל אלה שרצו אותו בפנים, ומערכות המשפט והחוק התגמשו בהתאם, כפי שהן נוהגות בדרך כלל. הוא פנה שוב לבנייה שיטתית של המפלגה.

התמיכה של המאיון העליון הלכה וגדלה. הקרנות  של התעשיינים והבנקאים העשירים שיחררו עוד ועוד כספים, וכבר בשנת 1934, עם עלייתו של היטלר לשילטון, שילמה  גזברות המפלגה הנאצית משכורות מלאות ל-2.5 מיליון אנשי הכנופיות של "פלוגות הסער" (ראהם חזר לפיקוד ב-1930 אחרי פרישה של כמה שנים), וכן שולמו משכורות מלאות לאנשי הס.ס. המצומצם יותר, ששימש כמשמרו האישי של הפיהרר.

בסך הכל עלה כוחה הצבאי של המפלגה פי 10 על כוחו של הצבא הגרמני באותה תקופה. אך כאשר  התבסס שלטונו של היטלר במנגנון הממשלתי, אחרי שנעשה ראש ממשלה  ב-1933,  הוא יכול היה לוותר על הצבא המפלגתי הזה. עמוד השדרה הפוליטי והצבאי של הכנופיות החמושות  רוסק ב-1934 ב"ליל הסכינים הארוכות" כשהס.ס. והצבא חיסלו את ארנסט ראהם וחבריו מהס.א (ראהם נרצח בכלא אחרי שסירב להצעה ידידותית להתאבד). בין כמה עשרות לכמה מאות אנשים – עד היום יש גירסאות שונות – נשחטו בין לילה.

ואז פנה היטלר לעיקר מבחינתו – בניית הכוח הצבאי של גרמניה, והתעשייה הצבאית שתחמש אותו. כאן הוא זכה לשיתוף פעולה מרחיק לכת לא רק מצד המאיון העליון הגרמני, ובמיוחד התעשיות הצבאיות, הבנקאים והקבלנים – אלא גם מצד התעשיות הצבאיות של בריטניה וארצות הברית, שמצאו בגרמניה כר פורה לעשיית רווחים מהירה בהווה, ופוטנציאל אדיר של קידום מכירות בעתיד.

מכיוון שהסיוע לגרמניה היה אסור על פי הסכמי וורסאי שנחתמו אחרי מלחמת העולם הראשונה, לא היססו התעשיינים מהמערב לפעול מאחורי הגב ומתחת לשולחן. נחתמו הסכמים חשאיים בין חברות אמריקאיות גדולות כמו דו-פונט, ג'נרל מוטורס וסטנדרד אויל ובין אי.גי. פארבן הגרמנית ומנועים של מפעלי קרטיס-רייט האמריקאים הושתלו במטוסי קרב גרמניים. הסכמים חשאיים נחתמו גם בין חברת וויקרס הבריטית וחברת קרופ הגרמנית. ההסכמים כובדו בתקופת המלחמה, ואחריה תבעו החברות הגרמניות תגמולים בהתאם משותפותיהן במערב.

זו היתה תובנת ביניים קטנה על הפטריוטיזם של הטייקונים לארצותיהם ולדורותיהם.  (2)

עניינם של התעשיינים המערביים לחמש את היטלר היה ברור. ראשית: הם גרפו רווחים יפים על מכירות הנשק, התחמושת והפטנטים, וגם רכשו לעצמם דריסת רגל בבעלויות על התעשיות הגרמניות המקבילות. מה גם שחימושם של הגרמנים (ושל הפאשיסטים האיטלקים והספרדים) יצר מירוץ חימוש במדינות הפריפריה, כלומר – עוד מכירות. ושנית: המאיונים העליונים הישלו את עצמם, שבחימושו של היטלר הם מייצרים לעצמם מגן שיחצוץ בינם ובין האיום "האמיתי" – רוסיה הסובייטית שבראשה עמד סטאלין.

אך בשעת המבחן, בתחילת המלחמה, כאשר עמד היטלר להפנות את כוחותיו מערבה, מול צרפת ובריטניה,הוא כרת ללא היסוס ברית עם הקומוניסטים של הקרמלין, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, על שם שרי החוץ של שתי המעצמות המעורבות.

לטייקונים הגרמנים, האמריקאים והבריטים היה נדמה, שכאשר הם מממנים את היטלר ומייצרים את מכונת המלחמה הגרמנית בשנות השלושים של המאה שעברה, הם אמנם מגדלים נמר – אבל זהו נמר שהם יוכלו לרכב עליו.

זה בערך גם מה שחשב יוסף סטאלין כשהלך להסכם מולוטוב-ריבנטרופ עם היטלר, שלמעשה איפשר את פרוץ המלחמה.

ומכיוון שלמפלגה הקומוניסטית של רוסיה הסובייטית  היו מסונפות גם המפלגות הקומוניסטיות במדינות המערב, במסגרת הקומינטרן, התברר חיש קל שכוחות הקידמה המובילים את הפרולטריון, הם למעשה בעלי בריתו של הפאשיזם הרצחני והנתעב ביותר עלי אדמות – נגד מדינותיהם שנלחמו באותו פאשיזם.

וזו היתה תובנה קטנה באשר לפטריוטיזם של כוחות הקידמה – וגם בקשר לנאורותם ולעקרונותיהם הנעלים. (3)

מכונות התעמולה של ברית המועצות מצד אחד, ושל בעלות הברית המערביות מן העבר השני, עשו כל מה שביכולתם כדי להשכיח, אחרי המלחמה, את חלקם של המאיון העליון במערב ואת חלקה של הדיקטטורה של הפרולטריון במזרח ושותפיה המפלגות הקומוניסטיות במערב,  בגידולה ובטיפוחה של המפלצת הנאצית. (4)

מעשיהם ומחדליהם של שותפי הנאציזם, מהימין ומהשמאל כאחד, סייעו לטבח מחריד של עשרות מיליוני אנשים באמצע המאה ה-20. (5)

היטלר הקפיד מאוד על המדעיות ההכרחית והצרופה של תורתו הגזענית. הגזענות שלו התגאתה בתוצאות של מחקרים מוסמכים ובדיקות מדוייקות. הוא עמד על כך שיהיה תקן מדעי, מדוד בסנטימטרים של שטח הלחי, ותקן ברמת דיוק מילימטרית של תנוך אוזן, של זוויות  האף ושל קוטר הנחיריים, שלא לדבר על גווני השיער,   לאריות טהורה מחד  – ולהשתייכות לגזעים נחותים מאידך.

וכמובן שהיו דרושים גם סימוכים מדעיים משלל תחומים להתפתחויות ההיסטוריות החשובות. איש לא היה יכול למכור להיטלר, למשל, את חזון הציונות, הבלתי מדעי לחלוטין:

"הציונות מנסה לאחז את עיני העולם באומרה שהרהורי התשובה הלאומיים של היהודים ימצאו את סיפוקם ביצירת מדינה פלשתינאית. כך מערימים היהודים פעם נוספת על ה'גויים' המטומטמים. הם אינם מתכוונים כלל לבנות מדינה יהודית בארץ ישראל (פלשתינה) כדי להתיישב בה, אלא כל שאיפתם היא להקים מרכז ארגוני למעשי ההונאה שלהם בממדים בינלאומיים; מרכז ריבוני מוגן בפני התערבותן של מדינות אחרות, כלומר, מקלט לנבלים ובית ספר גבוה לטיפוח נוכלים."(מתוך "מיין קמפף") (6)

ואילו את ההיסטוריה העולמית מתאר היטלר כשלשלת הגיונית של נסיבות בלתי נמנעות:

"במהפיכה הצרפתית קיבלו היהודים שיוויון זכויות אזרחי. זה היה הגשר, עליו צעד העם היהודי לקראת כיבוש הכוח בקרב העמים. המאה ה-19 העניקה לו שליטה בכלכלת העמים על ידי הרחבת ההון לאשראי, המתבסס על עקרון הריבית. בעקיפין, באמצעות השימוש במניות, הוא רוכש את הבעלות על חלק גדול ממפעלי הייצור, ובעזרת הבורסה, נעשה שליט, אט אט, לא רק בחיים הכלכליים אלא, לבסוף, גם בחיים הפוליטיים. הוא מבצר שלטון זה על ידי ניוונם הרוחני של העמים בעזרת  'הבונים החופשיים' ופעולת העיתונות התלויה בו. במעמד הרביעי העולה של הפועלים הוא מגלה כוח פוטנציאלי להריסת המשטר הרוחני הבורגני, כמו שאותה בורגנות שימשה בעבר מכשיר להפלת השלטון הפאודלי… הוא מעצב את המעמד המקצועי של הפועלים למעמד פוליטי מיוחד ומטיל עליו את המלחמה באינטליגנציה הלאומית. המרקסיזם היה לאביה הרוחני של המהפכה הבולשביקית. הוא גם נשק הטרור שהיהודי משתמש בו בברוטליות וללא התחשבות." (מתוך "הספר השני" – הגירסה השנייה והמדעית יותר של "מיין קמפף") (7)

 כמו שניתן לראות בבירור, היטלר אימץ יפה קטעים נרחבים מהז'רגון המרקסיסטי – מה הפלא שמצא שפה משותפת עם יוסף סטלין. ויש לשים לב גם שהיטלר בהחלט מאוהב ב"עכוזן הלח של העובדות" – הוא לבדו כמו תריסר פרופסורים לפחות.

על היעד הסופי של היהדות יודע היטלר לומר כי –

  "היעד הוא הריסת רוסיה האנטישמית מבפנים וכן חורבן הרייך הגרמני. מטרה נוספת היא הפלתן של כל אותן שושלות(מלכותיות) שעדיין אינן כפופות לשלטון דימוקרטי התלוי ביהודי." (8)

גם לגבי הפרוטוקולים של זקני ציון יש להיטלר הבחנה מדעית: 

"הפרוטוקולים של זקני ציון, השנואים שנאה כה עמוקה על ידי היהודים, מציגים בצורה מובהקת ויחידה עד כמה כל ישותו של עם זה מבוססת על שקר אחר רצוף." (9)

 ומה אתם יודעים – לנוכח שנאתו הבוערת ליהודים, היה היטלר מוכן להעמיד פנים גם כמאמין:

"הטבע הנצחי נוקם ללא רחם על פגיעה בחוקיו. לפיכך מאמין אני היום, שאני פועל ברוחו של בורא העולם הכל יכול. בכך אני מתגונן בפני היהודי ונאבק למען פועל ידו של אדון העולם." (10)

__________________________________________________________________________________________________________________________

 (1) גם  לנשיא האיראני אחמדינג'אד יש קטע לא פשוט עם שנאת יהודים, ובאותה הזדמנות גם  חוויות בעלות אופי של טראנס היפנוטי. וכך תיאר את תחושותיו אחרי נאום נלהב באו"ם באמצע שנות האלפיים.

 "אחד מהפמליה שלנו סיפר שכאשר פתחתי ואמרתי 'בשם אללה הכל יכול והרחמן' הוא ראה הילה סביבי ואני בתוכה. גם אני הרגשתי בכך. חשתי בשינוי באווירה, ובמשך 27 או 38 דקות מנהיגי העולם לא הנידו עפעף… הם היו מהופנטים, כאילו איזה כוח שלט בהם ונפקחו עיניהם לשמוע את המסר של הריפובליקה האיסלמית".

לא מיותר להזכיר את חיבתו המיוחדת של אחמדינג'אד לכינוסים מדעיים מאוד בתחום הכחשת השואה. אף הוא, כמו היטלר, חובב את עכוזן הלח של העובדות, לא פחות מתריסר פרופסורים.

(2) לא יזיק להזכיר בהזדמנות זאת שלא רק רוסים וצפון קוריאנים תרמו ותורמים לתכנית הגרעין האיראנית, אלא גם לא מעט חברות מערביות. סתם דוגמא: חברת סימנס הגרמנית.

(3) במפלגה (פראקציה) הקומוניסטית הפלשתינית (פ.ק.פ) היה למעשה פילוג כאשר קיבלו מפלגות הקומינטרן את ההוראה ממוסקבה לשתף פעולה עם הנאציזם. רוב היהודים חברי המפלגה המקומית פרשו והימרו את פי ההנהגה ממוסקבה. היום אין לצאצאיהם הרוחניים של אנשי הקומינטרן בישראל (ואין הכוונה לחברי המפלגה הקומוניסטית דווקא) שום בעיה  לנהוג כמשת"פים-בפועל  של המשטר האיראני, שאותו הם תופסים כבעל בריתם במאבק נגד האימפריאליזם המערבי וישראל. בעיקבות חומסקי, תמיכה בעמדות החיזבאללה או החמאס ובוודאי איראן, היא בגדר בון-טון בשמאל המדומה. הנימוק של התנגדות לאימפריאליזם האמריקאי והמערבי, אגב, היה גם נימוק מרכזי בצורך לתמוך בנאצים בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ.  כמו גינטר גראס וכמו שלטון השיעה, גם בשמאל המדומה הישראלי  גורסים שישראל היא האיום האמיתי על שלום העולם וכמו כן אין להם בעיה של ממש עם האשמותיו של גראס בפואמה הפדגוגית האחרונה, שלפיהן ישראל זוממת להשמיד את העם האיראני.

(4) אך מובן שאנו שומעים  שפע של דברי הלל על גבורתם של צבאות בעלות הברית  שתקפו את גרמניה הנאצית ממערב, או על מוסריותו של הצבא האדום שהציל יהודים רבים מהשמדה בדהרתו למרכז אירופה  לקראת סוף המלחמה.

(5) קל מאוד לדמיין כמה מעט צריך לקרות כדי שרוסיה תצטער צער עמוק ביותר על תמיכתה בתכנית הגרעין האיראנית, בהתחשב ביחסי השכנות הקרובים בינה ובין איראן,  ובדרום האיסלאמי של ברית-המועצות לשעבר. מעניין אם במקרה מצער שכזה ייזכר ולדימיר פוטין בתהפוכות ביחסי סטלין והיטלר.

(6) והנה, לשם השוואה, הבחנותיו של המנהיג הדתי האיראני עלי חמינאי, באחת מדרשותיו:

"(ישראל היא) מדינה חסרת מוצא וייחוס, מדינה מזויפת, אומה שקרית. קיבצו מכל קצוות העולם את האנשים הרשעים, והקימו אמלגם בשם ישראל. הזוהי אומה? קיבצו אותם שם  מכל מקום בו היו יהודים רשעים ומרושעים…אלו שהלכו לאדמות הכבושות היו מרושעים, רשעים, תאוותנים, גנבים ורוצחים שנאספו מכל העולם…האם ככה מקימים אומה? אומה ומדינה שקמה באופן כזה, ונקראת ישראל, אין לה דרך אחרת זולת דרך הטרור. אין לה אמירה משמעותית לומר…במקביל, ישות כזו, למרות שפלותה וטומאתה, רוצה להאשים מדינה ואומה זורחת, גאה ויקרה, כמו איראן בדעת הקהל העולמית. הם עצמם אשמים יותר מכולם, פושעים גדולים יותר מכולם וקלונם גדול משל זולתם."

לא מיותר להזכיר שתעלולני  הדה-קונסטרוקציה מהפוסט-מודרניזם בהתגלמותו הפוסט-ציונות מסכימים בעיקרון עם התמונה הכללית דלעיל, אף שהם נוקטים (בינתיים) בסגנון יותר מנומס, בדרך-כלל.

(7) בסעיף 22 לאמנת החמאס מתברר שההיסטוריוגראפיה של אחינו מעזה  חייבת רבות להיטלר:     

  "האויבים (הציונים) תכננו היטב (את מעשיהם) ותוך זמן רב (הצליחו) להשיג מה שעלה בידיהם להשיג, כשהם לוקחים בחשבון את מהלך העניינים. לפיכך הם פעלו כדי לצבור נכסים אדירים ורבי השפעה, שאותם שיעבדו לשם הגשמת חלומם. כך, באמצעות כספם הם השתלטו על אמצעי התקשורת הבינלאומית: סוכנויות הידיעות, העיתונות, בתי ההוצאה לאור, תחנות השידור וכיוצא באלה. זאת ועוד, באמצעות כספם הם הציתו מהפכות במקומות שונים בעולם כדי להגשים את האינטרס שלהם ולקטוף את הפירות, שהרי הם שעמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו ואנו שומעים פה ושם. באמצעות כספם הם גם הקימו ארגונים חשאיים הפרושים במקומות שונים בעולם, וזאת כדי להרוס את החברות (השונות) ולממש את האינטרסים של הציונות. (ארגונים) כגון 'הבונים החופשיים', מועדוני ה'רוטרי', 'לאיונס', 'בני ברית' ואחרים. כולם הם ארגוני ריגול הרסניים, שבאמצעות כספם הצליחו להשתלט על ארצות רבות כדי שיוכלו למצות את אוצרותיהן עד תומם ולהפיץ בהם את שחיתותם… הם עמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה…הם השיגו את הצהרת בלפור והקימו את חבר הלאומים כדי שבאמצעותו יוכלו לשלוט על העולם. הם אלה שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה, שבה הפיקו רווחים אדירים מסחר בציוד מלחמתי והכשירו את הקרקע להקמת מדינתם. הם הורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון שהחליפו את חבר הלאומים, כדי שיוכלו לשלוט בעולם באמצעותם. אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בלי שידיהם תהיינה מאחוריה."

והנה סיכום קצר של עמדת המשטר השיעי באיראן, על פי ממצאיו של הד"ר  סולי שאהוור מאוניברסיטת חיפה "אנטישמיות ברפובליקה האסלאמית של איראן" (אוגוסט 2002).

ראיית היהודים כמי שזוממים להשתלט על העולם כולו מושרשת היטב אצל ראשי המשטר האסלאמי באיראן. בתפיסתם יש ליהודים חלק גלוי או נסתר בכל אירוע או משבר בינלאומי; הם שולטים בתקשורת העולמית (ובכלל זה גם בתעשיית הקולנוע, בעיקר האמריקאית); הם יסדו את מסדר "הבונים החופשיים" בכדי לממש את מזימותיהם לשלוט בעולם ולמנוע את התפשטות האסלאם; הם מפעילים לחץ על מוקדי קבלת ההחלטות בארצות הברית ואירופה; הם אף הואשמו בכך שהם תומכים בקבוצות טרור בעולם בכדי ליצור משברים. משום כך הם מהווים איום וסכנה עולמיים. אחת ה"הוכחות" העיקריות לביסוס האשמה זו היתה ועודנה "הפרוטוקולים של זקני ציון", התופסים מקום מרכזי בספרות האנטישמית היוצאת לאור באיראן.

 (8) השינויים בגיאוגרפיה גוררים שינויים במטרות הציונות. אמנת החמאס, סעיף 32 באמנה:

"לתכנית הציונית אין גבולות. לאחר פלשתין הם שואפים להתרחב לנילוס ולפרת. ולאחר שישלימו את 'בליעת' האזור שאליו יגיעו, ישאפו להתרחבות נוספת ובאותה מתכונת מזימתם מופיעה בפרוטוקולים של זקני ציון".

(9) ראו סיומת של (8)  וכן סיומת של קטע מצוטט שני ב-(7).

(10) וגם באמנת החמאס מובעת אמונה עזה באל והבנה מפליגה  בחוקי היקום:

"אין כל ספק באשר לעדותה של ההיסטוריה. זהו אחד מחוקי היקום  ואחד מכללי ההוויה. לא יגבר על הברזל אלא הברזל ואי אפשר לגבור על האמונה הבטלה והמזוייפת של הכופרים אלא באמונה האיסלמית האמיתית. רק אמונה תוכל להלחם באמונה ובחשבון אחרון הניצחון יהיה הצדק והצדק הוא זה אשר ינצח."

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: