Skip to content

מותחן / ויליאם רייאן, רקוויאם רוסי

מרץ 29, 2012

ויליאם ראיין, רקוויאם רוסי, מאנגלית: ניצה פלד, בהוצאת סימנים, ידיעות אחרונות, חמד, סדרת פרוזה , 2012, 350 עמודים

רייאן פוסע במסלול שפתח לפני שלושים שנה מרטין קרוז-סמית האמריקאי  בספרו פארק גורקי, שהפך גם לסרט מצליח במיוחד. הגיבור, ארקדי רנקו, קצין המיליציה של מוסקבה – המשטרת הפלילית, מסתבך בעלילה שמעורבים בה גם השירותים החשאיים  מטילי האימה של ברית המועצות של אז, הק.ג.ב.

רנקו, טיפוס של שוטר מעונה ומיוסר, עם בעיות קשות של אלכוהול כמו שיש להמון שוטרים ולהמון רוסים, טיפוס די בודד המתמרן ככל יכולתו בין האמת שהוא מחפש ובין אילוצי המציאות הסובייטית הפאראנואידית, סיפק  לקרוז-סמית סידרה שלמה של ספרים בסגנון דומה, קצת בסגנון הבלש האפל, שחלקם תורגמו לעברית (אך עדיין לא תורגם הטוב שבהם  –   Polar Star, 1989 ,RANDOM  ספר עם איכויות קלאוסטרופוביות, המתרחש כמעט כולו על סיפונה של אוניית דייג, וטיפה הזכיר לי שניים מספריו המוקדמים של אליסטר מקלין, אחד המתרחש כולו באניה – הרפתקה בלב ים –  ואחד טוב עוד יותר, שהלוקיישן שלו הוא תחנת שלג במדבריות השלג הצפוניים, ושאת שמו שכחתי).

השיטה של קרוז-סמית מבוססת על תחקיר טוב,  שמנסה להעביר לקורא המותחנים במערב את האווירה המוסקובית. קרוז-סמית המשיך עם קצין המיליציה  רנקו גם לתקופה הפוסט-סובייטית, אך לא הצליח לשמור על הרמה הגבוהה של המתח שאיפיינה את ספריו הראשונים.

באותו קו, של סופר מן המערב העוסק במציאות הרוסית,  אפשר לציין את ספרו של ברנט גלפי המשחק של וולק  שעליו כבר כתבתי פה. איכשהו אפשר לכלול פה, קצת בדוחק, גם  את בית רוסיה של ג'והן לה-קארה – אולי המותחן האחרון שלו בטרם הדרדר לגמרי למחוזות הפסאודו-אידיאולוגיה  המוסרנית והמייגעת המאפיינת אותו מאז (הסרט, עם שון קונרי, לא משהו), ואולי גם  שקיעה במוסקבה  של יאיר לפיד שלנו  (טרם קראתי) מבקש את נפשו להיכלל באותה קטגוריה.

באותו ז'אנר נמצאים גם המותחנים עתירי התחקיר המתארים את פעולת המשטרה בסוג דומה של מציאות פארנואית המתרחשת במשטר טוטאליטרי עם שירותים חשאים מפחידים, שעניינים בגרמניה הנאצית. על אלה   אפשר למנות את "ארץ אבות" של רוברט האריס, למרות אופיו הלכאורה-עתידני, ויותר מכך את ספרי הטרילוגיה "ברלין נואר" של פיליפ קר – בינתיים תורגמו  הפושע החיוור ו-סיגליות מרס. 

חוקר המיליציה ברקוויאם רוסי של ראיין הוא אלכסיי קורולב, והוא מסתבך בחקירת רצח שמן ההתחלה מעורב בה,  כמו בפארק גורקי  אותו ארגון חשאי רוסי-סובייטי שסיפק חומר בשפע לכותבי המותחנים בחצי היובל האחרון. מכיוון שעלילת הספר מתרחשת בתקופת שנות השלושים, ראשי התיבות הרלוונטיים עדיין אינם ק.ג.ב. אלא נ.ק.וו.ד. (הארגון התחיל כצ'ה-קה, הפך לג.פ.או. ואחרי שנתכנה נ.ק.ווד. עבר את השלבים של המ.וו.ד., נ.ק.ג. ומ.ג.ב לפני שהפך לק.ג.ב. אחרי שהסתיימה הקריירה של בריה"מ התפצל הארגון כנהוג בדימוקרטיות לפ.ס.ב. העוסק בריגול נגדי בתחומי המולדת ולסו"ר העוסק בריגול בניכר).

הסיפור תופס אותנו ברגע של חילופי גברי משמעותיים בתקופת סטלין, כאשר פסלו של ראש הנ.ק.וו.ד גנריך יגודה מוסר מכנו במטה המיליציה (המיליציה כפופה לאותו משרד ממשלתי שאחראי גם על השירותים החשאיים), בשעה שיגודה עצמו מוסר מכנו בראש הארגון, ומחליפו ניקולאי ייז'וב נכנס לתפקיד.

קורולב, גרוש עם ילד שנמצא עם אמו במרחקים, נקרא לחקור סידרת רציחות של אשה צעירה אלמונית שגופתה נמצאת במבנה של כנסיה שעבר הסבה מפלגתית, ואחר כך גופה של גנב שנמצאה באיצטדיון כדורגל. הוא מבקש בכל יומיים להשתחרר מהמשימה שהוא מריח את המוקשים שהיא טומנת לו, אך ממשימה כזאת יכול לשחרר רק המוות, אם לא של קורולב – אז של מי?

השמות והדמויות מהצמרת המופיעים בחקירת הרצח הבלשית אמנם שאובים מהמציאות. כזה הוא גם הסופר הידוע איסאק עימנואלוביץ באבל המסייע בפתרון התעלומה. כמו באבל, גם קורולב, חוקר המיליציה, הוא ותיק מלחמת האדומים בלבנים ואחר כך המלחמה בפולנים. הוא  נאמן למהפכה  הסובייטית, אבל לא חבר מפלגה, וגם מחביא בסליק מתחת לריצפת העץ בדירתו את התנ"ך ולעתים נפלטים מפיו ביטויים בלתי-סובייטיים מחשידים כמו "חי אלוהים".

ראיין מספק לנו המון טריוויה תקופתית, כמו שמות של דגמי מכוניות, סוגי סיגריות, קבוצות כדורגל (דינמו מוסקבה, ספרטק מוסקבה וקבוצת הצבא האדום היו קיימות כבר אז) או היפודרום המירוצים  שעבר מהתפארת הצארית לתקופה הפרולטרית.

הוא גם מצליח לייצר את האווירה הפאראנואידית המתבקשת בסוג הזה של הבלש האפל.

ועם זאת – הפתעה הפתעה – ניתן להבחין בסוג של הומור, שלמרבית הפלא – ראיין הוא עו"ד ממוצא אירי המתגורר בלונדון – מזכיר למדי  הומור רוסי, כמעט גוגוליאני. אין ספק שזו הצלחה גדולה של המתרגמת המצליחה להעביר את האנגלית של ראיין לעברית בניחוח של רומן רוסי ישן בקטעים המשעשעים האלה.

אז בהחלט כדאי לקרוא, ויש גם למה להמתין, שכן הספר הוא ראשון בטרילוגיה.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: