Skip to content

איראניום מועשר 6: מרקס וחומייני הסכימו – היהודי המדומיין משתלט על העולם האמיתי

מרץ 29, 2012

"הממון הוא אלוהיהם הקנא של ישראל ואין אלוהים אחרים על פניו. הממון משחית את כל אלוהיהם של בני האדם – והופך אותם לסחורה…אלוהיהם של היהודים נעשה חילוני. הוא נהפך לאלוהי העולם הזה. השטר הוא אלוהיו הממשי של היהודי, ואלוהיו אינו אלא שטר של אשליות…מה שטמון ביהדות באופן מופשט – הבוז לתיאוריה, לאמנות, להיסטוריה, לאדם כתכלית עצמו – כל זה הוא נקודת המוצא הממשית המודעת של איש הממון וכשרונו…לאומיותו הדמיונית של היהודי היא לאומיותו של הסוחר, של איש הממון בכלל. החוק היהודי שהוא ללא בסיס וללא קרקע אינו אלא קריקטורה של המוסריות והחוק…"

מה מקורו של הציטוט הזה?  הפרוטוקולים של זקני ציון, החביב על המהפכנים האיסלאמים של טהראן? מיין קמפף של היטלר, החביב עליהם לא פחות?  אולי  היהודי הבינלאומי שכתב אוהדו הנלהב של היטלר, הנרי פורד?

ובכן, לא. האבחנה התיאולוגית הזאת שייכת לקרל מרקס, מאבות הסוציאליזם והכוהן הגדול של כנסיית השכל מאגף שמאל. היא מופיעה בחיבור שכתב בשנת 1844 בשם  לשאלת היהודים (קרל מרקס, כתבי שחרות, בעריכת שלמה אבינרי, ספרית פועלים 1965, 295 עמ'. הציטוט לעיל מעמוד 61ובו התייחס לספרו של ההוגה הגרמני ברונו באואר, שאלת היהודים, שעסק בתביעת היהודים הגרמניים לאמנסיפציה – כלומר, אזרחות ושיוויון זכויות במדינות הגרמניות.

האנטישמיות של מרקס כלפי עמו-לשעבר (הוריו של מרקס התנצרו כשהיה בן 6), שהוסוותה כאבחנה סוציולוגית- אתנית-תיאולוגית, היתה בעלת השפעה עצומה על התפתחותה של התנועה הפוליטית שיצאה מחלצי כתביו ועל יחסה של אותה תנועה אל העם היהודי, ואחר-כך גם על היחס אל מדינת ישראל.

ניסיונו של מרקס לבטל מצד אחד את היהודים כעם ("לאומיותו הדימיונית של היהודי") ומצד שני להעצים ולהציב את היהדות כסמל הרע והנורא וכראש הנחש של האוייב הרכושני (אלוהיהם של היהודים…נהפך לאלוהי העולם הזה) ועל הדרך גם  ללעוג ליהדות (החוק היהודי … אינו אלא קריקטורה של המוסריות והחוק) , כל השילוש הקדוש הזה מאפיין מאז כל אנטישמיות, ימנית, שמאלית או דתית: היהודי כמי שמשתייך לעם מסויים הוא מצד אחד המצאה, אשליה, לא באמת קיים, בקושי בנאדם של ממש; מצד שני אותו יהודי עצמו הוא רב-כוח ועצום ושולט או לפחות מאיים לשלוט בעולם כולו; ומצד שלישי הוא דמות מגוחכת, לא מעורר אמפטיה כעלובים ונחותים ומסכנים אחרים, אלא מקור לרגשי סלידה, לעג ואיבה.

האנטישמים, מימין או משמאל או מן האיסלאם והנצרות, גם כשהם נדמים להיות סופר-אינטליגנטים, כלל אינם מרגישים בסתירה המובנית בטיעון שלהם, כביכול איזה שרץ או חיידק עלוב ונלעג שולט בעולם כולו ועושה בו כרצונו  –  בעוד שהם עצמם, נציגי הטוב עלי אדמות, המוסריים והחכמים  נאלצים לגייס את כל כוחותיהם כדי להלחם נגד היצור הדמיוני הזה… היהודים המעטים והמדומיינים, בעלי האלוהים המומצא – דווקא הם חזקים מהמוני העמלים של מרקס או מהמוני המאמינים של חומייני…

אכן, היגיון ברזל.

חלוד.

ומדוע אינם מרגישים בסתירה המובנית הטיעון שלהם?

התשובה פשוטה ביותר.

השנאה מעוורת את עיניהם.

האנטישמיות היא צורה של שנאה גזענית עזה, בלתי רציונלית, חודרת ומאכלת, שמטשטשת כל צורה וכל אפשרות של חשיבה לוגית. ברור שהטיעון משולש הפנים הזה, שאפשר להבחין בו בלא שום קושי במעט השורות של קרל מרקס שהובאו כאן,  על היהודי האימפוטנט, האומניפוטנט והמגוחך, אינו מאפיין רק את הגזענות מהדגם האנטישמי, אלא גם כל גזענות אחרת. מושא השנאה הוא תמיד נחות עלוב ומגוחך, מה שמסביר את עצם קיומה של השנאה – ותמיד רב כוח, מסוכן, ערמומי ומתוחכם כדי להצדיק את העובדה שחובה להלחם בו, להשפילו, לשעבדו והכי טוב – להשמידו.

דף מתוך הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתון האיראני  סבאח: הנחש היהודי בולע את העולם

אבל לא די בהסבר הזה, של השנאה הגזענית בצורתה הטהורה, כדי להבין את יחסם של אנטישמים כקרל מרקס או כרוחאללה חומייני, וכן ממשיכיהם והנוהים אחריהם,  אל היהדות ואל היהודים.

היה להם גם צורך נוסף בהפגנת השנאה הזאת: הצורך לאשש את תפיסתם שלהם והבנתם שלהם את המציאות.

במקרה של מרקס, היה זה "הסוציאליזם המדעי". אותה צורה של ראייה היסטורית מניכאיסטית, המתעלמת מכל גורם אחר כדי לתאר את ההיסטוריה כתולדותיה של מלחמת מעמדות, ואת ההיסטוריה החדשה כמלחמת מעמדות בין הפרולטריון הבינלאומי ובין הקפיטל חסר הגבולות.

על פי "הסוציאליזם המדעי" לאומים הם דימיונות שווא שבמוקדם או במאוחר מתגלה ערוותם  ואז הם נעלמים. דתות הן אופיום  להמונים, ואלוהים הוא "שטר של אשליות".  ומכאן שברור שהיהודי הממשי, זה שלפעמים הוא עני ולפעמים הוא במעמד הביניים ולפעמים הוא עשיר, אבל תמיד הוא מגדיר את עצמו כיהודי ומסרב להתמסר ללאום הגרמני או הצרפתי (שגם הם סתם חזיונות שווא, כמובן) או לקבל את הדת הנוצרית  – הוא ביטוי של "לאומיות דמיונית". כמו שברור שאם אותו יהודי מקיים דת כלשהי ומאמין באלוהים כלשהו, הוא סתם הוזה הזיות כתוצאה מצריכת סמים נרקוטיים (כנראה אופיום), שהרי עצם קיומו ובוודאי קיומה של אמונתו, נראים  למרקס ולמרקסיסט כהכחשה חצופה ובוטה של  "הסוציאליזם המדעי".

וברור שבמאבק בין התיאוריה המרקסיסטית ובין היהודי הממשי, רק התיאוריה יכולה לנצח.

וממש לא חשוב שהתיאוריה המרקסיסטית כולה, כל "הסוציאליזם המדעי", כבר מזמן התבררה כחור על חור,  וזה אפילו אם לא מביאים  את היהודי הממשי בחשבון, משום בחינה שהיא.

התיאורטיקן – וכמה שהוא יותר אינטלקטואל הוא יותר תיאורטיקן – תמיד-תמיד יעדיף את התיאורטי המדומיין על פני הממשי, ותמיד יתאר את הממשי בתור מדומיין, ואת התיאוריה שלו – כממשות המנפנפת מעל פניה את המציאות כאילו היתה יתוש טרדן.

כבר כתבתי שהאנטישמיות עובדת באותה דרך גם על מי שנחזים להיות כאנשים אינטליגנטיים (גם גדולי מבקריהם  לא  יפקפקו באינטליגנציה של קרל מרקס, הנרי פורד ואדולף היטלר. הם היו  אנשים אינטליגנטיים ביותר, וכמוהם גם רוחאללה חומייני).

השנאה מהסוג הזה גם אינה פוסחת על מי שהינם מושאיה של אותה שנאה. למשל – במקרה של האנטישמיות – היהודים עצמם.

דווקא בין היהודים תמצאו כמה מגדולי התיאורטיקנים המבקשים לאושש את התיאוריה האנטישמית משולשת הפנים של מרקס.

כל פרשן וכותב מאמרים שני בעיתון "הארץ" יסביר לכם, בקלי קלות ומהשרוול,  כיצד ישראל היא מדינה רקובה, מושחתת עד היסוד, חסרת כל מוסר, מנהיגיה חסרי כל תבונה ועושים בכל יום ושעה כל שטות מדינית וצבאית אפשרית – ובאותה נשימה, אותה מדינה עלובה שעומדת להתמוטט בכל רגע – היא גם הביריון השכונתי עצום הכוח, שאינו צריך להתייחס ברצינות למיקום המדוייק של גבולותיו, או לאיזו פצצה גרעינית זניחה שמדינונת איראנית מרוחקת עשויה להטיל!

איכשהו זה מסתדר להם יופי.

בגלל השנאה המעוורת את עיניהם, הם כלל לא יחושו בפירכה המוחלטת של הטיעון שלהם, ולא יתייחסו אל האמת גם אם יקעקעו אותה בצבע כחול על אמת ידם באותיות הלטיניות של חוק הסתירה הלוגי.

שבוע אחרי שבוע תמצאו ב"הארץ" מאמרים  מופרכים ברוח הטיעון הזה.

כבר נמאס לי לבלבל להם שם את המוח עם הטוקבקים  שלי המצטנזרים לפרקים.

וגם האקדמיה הישראלית מפוצצת באינטלקטואלים שהתיזות של מרקס בראש מעייניהם. כאלה  שיוכיחו לנו בכל דיסציפלינה מדעית שנבחר, מהיסטוריה ועד פיסיקה טהורה, שהעם היהודי הוא מומצא (וכך יאששו את הפסוק מלשאלת היהודים אודות "לאומיותו הדימיונית של היהודי"), שהתנ"ך הוא כמובן אוסף של בדותות, ושאו-טו-טו, מאיזו מנהרה עגולה וגדושת חלקיקים מתחת לז'נבה, תבוא ההוכחה לזה שאין אלוהים (כלומר, שצדק מרקס כשכתב על  היהודי "שאלוהיו אינו אלא שטר של אשליות").

והמקרה של השיעה האיראנית מיסודו של רוחאללה חומייני, אינו רחוק מהמקרה של המניכאיזם המרקסיסטי.

הקוראן הוא הספר היסודי, כתבי הקודש המחייבים ביותר של המוסלמי ואיש האיסלאם.

בספר, שנחתם על ידי החליף השלישי עותמאן, מובאות "הסורות", הנבואות שניתנו על ידי הנביא מוחמד.

כדרכם של כתבי קודש אחרים  – למשל התנ"ך – לא מדובר בספר מדעי, המביא טיעון עורכדיני או מדעי סדור ומסודר.

נבואות  שעוברות מהאל לאדם אינן נוסחאות מתמטיות ואינן טיעונים משפטיים.

לפעמים יש קטעים שנראים כסותרים אלה את אלה, ולעתים  יש סתירות ממש. בתנ"ך יש התייחסות ברורה בספר עצמו לאופן שבו יש להתייחס אל דו-המשמעות או אל המשמעויות הרבות של הבשורה האלוהית המועברת לבני האדם. הנה ההסבר בספר  קוהלת:

"עת להרוג ועת לרפוא…עת ספוד ועת רקוד…עת לשמור ועת להשליך…עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום", ומכאן  שכל דבר הוא תלוי הקשר. כל דבר נכון לזמנו. האדם המאמין אינו בובה תלויה על חוטים שאלוהים מושך בהם. הוא אינו רובוט הממלא הוראות הפעלה מדוייקות.  הכל צפוי, זה כן, אבל הרשות, כל הרשות,  נתונה בכל רגע ורגע. האדם בוחר את דרכו ואת הדבר שעליו לעשות על פי הנסיבות.

וכך גם לא תמצאו בקוראן אחידות סכמטית. למשל ביחס אל בני הדתות האחרות, היהודים והנוצרים. אפשר   למצוא בקוראן שפע של פסוקים המביעים כבוד והערכה רבים ליהודים ולתולדותיהם, לאהבת אלוהים אותם, לזכויותיהם ולמעשיהם, ומומלץ לנהוג בהם בכבוד ובהגינות.  וכמו כן ניתן למצוא פסוקים רבים מאוד שבהם מובעת שינאה ליהודים, וכן בוז ודחיה, ודרך ההתנהגות המומלצת במקרים האלה למאמין המוסלמי – בהתאם.

אז מה עוד חדש?  כבר העירו הרבה לפני שנבואות הזעם ומילות הגנאי המוטחות ביהודים בקוראן המוסלמי, נאמרו אלף שנים לפני מוחמד על ידי נביאי ישראל, ונכתבו בתנ"ך מאות שנים לפני שנכתב הקוראן.

אלא שדו-המשמעות הזאת, שאותה תופס היטב כל קורא  רציני וישר בכתבי הקודש כחופש ההבנה  וכחירות הפעולה הניתנים לו מטעם ריבונו – לא התאימה לרוחאללה חומייני.

נכון, הוא היה מוסלמי והוא היה שיעי, אבל הוא היה גם איראני, ובגנים התרבותיים שלו שצפו וגעשו התורות של זרתוסטרא ושל מיתרה ושל מני.

ומבחינת אלה, מבחינת המורשת התרבותית והמחשבתית של חומייני כאיראני, דו המשמעות של הקוראן ביחס ליהודים (או גם לנוצרים מהבחינה הזאת) התבררה כסוג של כפירה בעיקר.

ולכן: בכל פעם שמומלץ בקוראן לשנוא את "בני ישראל" (היהודים והנוצרים) ולפגוע בהם – מדובר בחובה דתית מוחלטת.

ואילו בכל פעם שיש בקוראן גישה סובלנית ואולי גם טיפה אוהדת לאותם "בני ישראל" או "עם הספר" – אין הכוונה ליהודים ולנוצרים שחיים בימינו.

מה פשוט מזה?

אנשים אכולי שנאה לא מחוייבים לכללי ההיגיון הרגיל.

בשנת 1999, התנהל משא ומתן  בין אהוד ברק ובין יאסר ערפאת בתיווכו של הנשיא האמריקאי ביל קלינטון. המשטר האיראני, שבראשו עמדו הנשיא מוחמד חתאמי והמנהיג הדתי עלי חמינאי, התנגדו בתוקף. והנה,  השבועון האיראני ארזשהא, שהמו"ל שלו היה מוחמד רישהרי,  שר המודיעין לשעבר, פרסם את השאלה הבאה:

"מדוע הרפובליקה האיסלאמית של איראן  להוטה יותר מהפלשתינים במאבק נגד ישראל? מדוע אנו האיראנים הפכנו לפלשתינים יותר מהפלשתינים עצמם? העם הפלשתיני לחם שנים רבות נגד ישראל ועתה הוא הגיע למסקנה כי בדרכי שלום יוכל לערוב לאינטרסים שלו יותר טוב. מדוע הצלחת צריכה להיות יותר חמה מהמרק שבתוכה?" (רונן ברגמן, נקודת האל חזור כנרת זמורה  ביתן 2007,  עמ' 311)

 ובכן, מדוע באמת צריכה הצלחת האיראנית להיות חמה יותר מהמרק הפלשתיני?

הנה התשובה:

כי העיקר, על פי המורשת הדתית של חומייני,  היא הבחירה בין טוב ורע.

המורשת הדתית האיראנית אומרת שאין אלוהים אחד, שהכל נעשה כדברו, שהטוב וגם הרע מקורם באלוהות, ושהיהודי או הנוצרי שהיום הם נתפסים כרע, יכולים להתברר מחר כטוב, כי הכל תלוי הקשר ותלוי זמן כפי שטען קוהלת.

לא.

לפי המורשת הדתית האיראנית יש שני כוחות, שאין ביניהם השלמה: מצד אחד הטוב, שזה אללה, שזה השיעי האיראני וכל מי שיסתפח אליו – אהורה מזדה.

ומצד שני הכוח האחר שהוא הרע שלעולם לא יתקון ולא יתכון, ושמצווה על המאמין, תמיד ובכל תנאי, להשמידו ולאבדו ולשים לו קץ. אחרימן.

וכאשר הלביש רוחאללה חומייני את המורשת האיראנית שלו על האיסלאם הערבי המונותאיסטי, הוא יצר דת חדשה.

מניכאיזם זרתוסטרי-שיעי.

המסתווה כמונותאיזם איסלאמי.

ובמרכזו השינאה הבוערת, המכלה כל, אל היהודי, שהוא, אצל חומייני כמו במקרה של מרקס,  התגלמות הרע הקוסמי.

אנטישמיות דתית מניכאיסטית, בת זוגה המדוייקת של האנטישמיות החילונית של מרקס.

וכלל לא מפתיע, שהיא נופלת עמוק בתוך אותה פירכה לוגית.

לא ניתן לומר על מרקס שהושפע מן הפרוטוקולים של זקני ציון או ממיין קמפף של היטלר. אלה נכתבו עשרות רבות אחרי לשאלת היהודים. אבל ניתן בקלות לומר שהפרובוקטור שנשלח לפאריס מטעם  השירות החשאי הצארי וכתב את הפרוטוקולים, והמלשין הקטן ששלח המודיעין הגרמני אל המפלגות הקיקיוניות שצצו בבוואריה אחרי המלחמה העולמית הראשונה וכתב את מלחמתי, הכירו את הרעיונות המופיעים בחיבור לשאלת היהודים והושפעו ממנו. ניתן אפילו למצוא אצלם ניסוחים דומים.

וברור שגם חומייני הושפע מן מהמערבולת הזאת של רעיונות השיטנה ותהומות השינאה שמרקס היה אחד מחלוציהם. כתביו ורעיונותיו של חומייני מצביעים בבירור על כך שהספרות המרקסיסטית והספרות הנאצית היו מוכרות לו היטב.

די לזכור את הרעיון של מלחמת המדוכאים והמקופחים של העולם השלישי שאיראן השיעית בראשם, נגד השחצנים השולטים בעולם – השטן הגדול האמריקאי.

לא פלא שמנהיגי המפלגה הקומוניסטית האיראנית, הטודה, לפני שהתברר להם מי האידיוט השימושי האמיתי, חשבו שחומייני הצטרף לכוחות האור כחבר כבוד של הקומינטרן.

כך שגם אצל חומייני וממשיכיו מופיעה אותה פירכה לוגית , כמו אצל מרקס וכמו אצל פרשני "הארץ",  אודות היהודי משולש הפנים:

הנחש היהודי הנתעב והעלוב והנלעג – הבולע את העולם.

ישראל היא כה עלובה – כתם על המפה, חיידק קטנטן, גידול סרטני – עד שאין היא ראוייה אפילו לכינוי מדינה,   ויש לקרוא לה ישות בלבד .

אלא שאותה ישות עלובה מתבררת גם כזנב המנפנף בכלב – ולמעשה ישראל, הציונות והיהודים הם הם הכוח האמיתי מאחורי ההתרחשויות של הפוליטיקה העולמית, והיהודים  והאינטרסים שלהם מזיזים את העולם כולו!

כבר הבאתי את דבריהם של ראשי המשטר על היהודים וישראל,  דברים המזכירים להפליא, ברוחם, את הבחנותיו של קרל מרקס אודות היהודים.

עלי חמינאי, המנהיג הרוחני:

 "מדינה חסרת מוצא וייחוס, מדינה מזויפת, אומה שקרית. קיבצו מכל קצוות העולם את האנשים הרשעים, והקימו שם אמלגם (תערובת מחומרים שונים) בשם ישראל. הזוהי אומה? קיבצו אותם שם מכל מקום בו היו יהודים רשעים ומרושעים…"

והנשיא מחמוד אחמדינג'אד:

"היום ברור לכולם שהציונים אינם יהודים, אינם נוצרים ואינם מוסלמים. הם לא מאמינים באף אחת מן הדתות האלוהיות. הם חסרי דת ואין להם זכות לזכויות היסוד המינימליות של האדם."

מעניין לציין, שהשנאה שמפגין המניכאיזם השיעי כלפי היהודי וכלפי ישראל – "השטן הקטן" – גדול אפילו משנאתו כלפי ,"השטן הגדול" – האימפריה האמריקאית.

באותו חיבור של מרקס שהוזכר פה, לשאלת היהודים, עמוד או שניים לפני שהוא מנסח את הבחנותיו לגבי היהודי ואלוהיו, ותפקידם במנגנון החושך הקפיטליסטי של ההון הגדול, מביא מרקס  קצת מדבריו של קולונל אלכסנדר המילטון, איש צבא, פרקליט, בנקאי ופוליטיקאי אמריקאי  בעשורים הראשונים לקיומה של ארצות הברית(שהיה גם שר האוצר, וסופו שנהרג בדו-קרב פוליטי – דו קרב אמיתי, בחרבות) . והנה דבריו של מרקס:

כך מספר למשל קולונל המילטון כי תושב ניו אינגלנד, שהוא אדוק בדתו וחופשי מבחינה פוליטית, הוא מעין לאוקון שאינו עושה אפילו את המאמץ הקטן ביותר על מנת לשחרר את עצמו מן הנחשים הנכרכים סביבו. ממון (המילה מופיעה אצל המילטון ואצל מרקס המצטט אותו בצורה העברית MAMMON) הוא אלילם והם מתפללים אליו לא רק בשפתותיהם אלא בכל נפשם ובכל מאודם. אליבא דידם, העולם הריהו כמין בורסה והם משוכנעים שאין להם שום יעוד עלי-אדמות אלא להגיע לעושר מרובה יותר מזה של שכנם. הסחר-מכר השתלט על כל מחשבותיהם ואין להם תחביב אחר מאשר חילופי סחורות…" (כתבי שחרות, עמ' 59-60)

קל לראות כיצד הושפע מרקס בניסוחיו מאבחנותיו של קולונל המילטון אודות היהודים שפגש בניו-אינגלנד, ומתיאוריו על מעשיהם המגונים בפוריטנים ייראי השמיים שאיכלסו את החוף המזרחי באותה תקופה.

והנה תיאור של ראיון עיתונאי שהעניק נשיא איראן  בשנים 1997-2005, מוחמד חתאמי (שנחשב כריפורמיסט) לתחנת טלוויזיה אמריקאית:

חתאמי, בשיחה  עם כתבת הסיאנ.אן. קריסטיאן אמנפור, קרא לדיאלוג עם ארה"ב דיאלוג בין ציביליזציות, אך ישראל היא "משטר טירוריסטי וגזעני". הוא חילק את האמריקאים ל"פוריטנים"ול"הרפתקנים" שבאו לחפש כסף וזהב.  איראן היתה רוצה שמדיניות החוץ תיקבע על ידי הפוריטנים ולא על ידי ההרפתקנים. בשיא כוחו ב-99 קבע  (חתאמי) שאיראן לעולם לא תכיר בישראל, וב-2002 אמר כי ישראל אינה אלא "חבורה של בעלי אמונות תפלות, גזענים וקיצונים, שנשענים על אידיאולוגיה ריאקציונית לא אנושית ולא מוסרית שתובעים ללא צדק את האדמה לעצמם."

(עמ' 165 בספר זמן איראן בעריכת עוזי רבי, הקיבוץ המאוחד 2008 , מתוך מאמרו של אלדד פרדו גלובליזם ואסלאם חדש: איראן כשחקן דתי)
זה, אגב, היה אחד ההבדלים החשובים  בין "הריפורמיסטים" בנוסח חתאמי ובין השמרנים כחמינאי ואחמדינג'אד. "הריפורמיסטים" היו מוכנים לעשות הבחנה בין ישראל והיהודים ובין ארה"ב, כשכל תפקידי השטן, "קטן" כ"גדול", מוטלים על היהודים ואילו לאמריקאים נותנים ליהנות מהספק.

רשומה שישית. ברשומה הבאה: אינטרנציונל השינאה וחולשתה של איראן

מודעות פרסומת
5 תגובות
  1. davdavsin permalink

    שוב פעם מרתק
    אני מסכים בגדול עם הניתוח שלך, לפחות במה שנוגע לאנטישמיות
    צריך גם להבין שאנטישמיות היא לא נחלתם של תאורטיקנים מוחלטים מהסוג של מרקס, אלא גם נחלתם של תאורטיקנים מציאותיים מסוגו של קאנט, בזמנו, ונועם חומסקי כיום. מדוע הם אנטישמיים? במקרה של אנטישמיות אליטיסטית מהסוג שאתה מעלה, זו אכן הסיבה, אבל מעבר לכך יש כאן זרמי מעמקים של ההמון שמוצא לעצמו אישור עצמי על ידי הכתמתו של השעיר לעזאזל. זה לא שונה בהרבה מדינמיקה קבוצתית רגילה של חברוה מגובשת- בין אם זה בית ספר, בין אם זה פלוגה במילואים. בכל המקרים הקבוצה חייבת למצוא את "האחר" כדי לקבל אישור עצמי.

    מה שאני כן חלוק עליך נוגע לתאוריה שאתה בונה סביב התפיסה הדואלית המיתית, שלדבריך קיימת ביסוד המחשבה החומייניסטית-אחמדינג'אדית. לצורך חיזוק התפיסה הזו אתה מנסה לקשור עוד קצה בכך שאתה גוזר סימטריה בין הקוראן לבין התנ"ך ורואה פה ושם צדדים לכאן ולשם, כלומר שהאיסלם כשלעצמו לא שונה מהותית מהיהדות והנצרות, לצורך הענין, ובשביל להסביר את האיבה המוטרפת השיעית-אירנית אתה נזקק לתנא מסייע בדמותו של מני.
    אני חושב שהאיסלם לבדו מסביר את הענין. האיסלם אינו דומה ליהדות ולנצרות אוין סימטריה ביניהם. האיסלם, לפחות כפי שהוא התפתח במאות האחרונות ובמיוחד בצורתו הווהאבית-סונית והשיעית, מהווה תפיסה תרבותית-חברתית-דתית שמאיימת על שלום העולם, פשוט מכיוון שהוא לוקח את מה שניטשה היה מכנה "טינה", לכיוון הקיצוני ביותר שהיה קיים אי-פעם. העולם המוסלמי-ערבי חולה במחלת טינה פתולוגית בצורה שלא הייתה קיימת מעולם בעבר וזהו מקור הסכנה הקיומית שלו שכן בעידן הנשק להשמדה המונית, הטינה הזו יכולה להביא לחורבן העולם. אני כולל את האירנים בתוך הקלחת הזו למרות שאינם ערבים, מכיוון שגם הם עונים להגדרה של עבר מפואר הווה קצת פחות ואתוס מוסלמי דורסני

    אהבתי

  2. davdavsin,
    א. אני לא בטוח שאני מבין את ההבחנה שלך בין "תיאורטיקנים מוחלטים" מסוגו של מרקס ובין "תיאורטיקנים מציאותיים" מסוגם של קאנט או חומסקי. הרי מרקס היה מעורב בהקמתה של תנועה פוליטית עוד בחייו, מה שקשה לומר על השניים שהזכרת.
    ב. ברור שהאנטישמיות חודרת בקלות להמונים שמבקשים להסיתם. על האפשרות הזמינה הזאת מתבססת ההסתה של האליטות, בין שיהיו אלה צארים רוסיים או הטמאנים קוזקים, ובין שיהיו אלה מרקסיסטים או איסלאמיסטים. כסנופוביה היא יצר קל לגירוי מאין כמוהו, וברור שנשמות טובות כמו קרל מרקס או רוחאללה חומייני לא יוותרו על הזדמנות לעורר אנטישמיות כשהיא נופלת לידיהם.
    ב. באשר לאיסלם: דיברתי על הקוראן, ונראה לי שאין להכחיש שהוא דו משמעי או רב משמעי בקשר ליחס שבין המוסלמי ובין מאמיני דתות מונותאיסטיות אחרות. בוודאי כאלה שמוחמד לא התכחש להשפעתן עליו או לקדימותן. לא תמצא בקוראן שום יחס של של איבה אל משה או אל ישו וחבריהם לדורותיהם. ובצד אלה יש גם גילויים רבים של חוסר-סובלנות ושל איבה כלפי מי שאינם מקבלים את דעתו של "אחרון הנביאים" במלואה. כלומר, בקוראן עצמו, כפי שציינתי, אינך מוצא את הדואליזם הזרתוסטרי-מניכאי, כשם שאינו מוצא אותו בתנ"ך או בברית החדשה. למשל: השטן בתנ"ך ובברית החדשה בא "לנסות" את איוב או את ישו, ותפקידו בקוראן דומה. הוא אינו מהווה עוצמה העומדת בזכות עצמה – להבדיל מן המניכאיזם הזרתוסטרי ובעקבותיו הזרם הזרתוסטרי-חומייניסטי של השיעה.
    ג. האיסלאם, כדת המבוססת על כתבי הקודש שלה, כמו היהדות והנצרות, בוחר את כיווני הפעולה שלו ואת הדגשיו על פי התפתחויות היסטוריות.
    כדאי לשים לב לנקודה הבאה: מאז נבואת מוחמד חלפו כ-1400 שנים, ואנו נכנסים למאה ה-15 לקיומה של דת האיסלאם. אין ספק שזו תקופה שבה נכנס האיסלאם לתזזית אלימה במיוחד, שנראה לי כי את אות הפתיחה לה נתנה ההשתלטות של החומייניזם על איראן.
    ראה, לשם השוואה, מה קרה לנצרות האירופית בפרק זמן דומה, במאה ה-15: הקרע בכנסיה הקתולית בין האפיפיורות של אביניון ורומא, המשכה הרצחני של מלחמת 100השנים בין שתי המעצמות העיקריות של המאמינים, ז'אן ד'ארק והקולות האלוהיים שהיא שומעת, מבשר הריפורמיזם שמועלה על המוקד, יאן הוס הצ'כי, כיבוש קונסטנטינופול על ידי העותמנים שהיווה מכה על האף לנצרות בכללה, כשכרת למעשה את אגפה המזרחי, מה גם שהעותמנים חדרו גם לבלקן הנוצרי. וכמובן האינקוויזיציה. במידה רבה זו היתה מאה של "שירת הברבור" של הקיצוניות והקנאות.
    יתכן שאנו חוזים בתופעה מקבילה באיסלאם, ובערך באותה תקופה מבחינת תוחלת חייה של הדת. מין תקופת התבגרות, המלווה בחטטים מעצבנים וביצרים שמחפשים פורקן. אין ספק שאיסלאמיסטים מתוסכלים חוטפים את הג'ננה מהצלחותיה של ישראל, מקנאים קינאה עמוקה בהשפעותיו התרבותיות של המערב ובהצלחותיהן של מעצמות המזרח, כמו סין ויפאן או אף קוריאה הדרומית, סינגפור וטייואן .ובמקביל הם כועסים על הניוון והפיגור היחסיים של העולם הערבי בפרט ושל חלקים גדולים בעולם המוסלמי. אך במקום להסיק את המסקנות הנכונות, הם נוקטים בדרכם של העצלנים והחמדנים מאז ומעולם, ומבקשים לקחת בחרב את מה שמנעו מהם טיפשותם, רפיסותם ועצלותם. ולפנינו חמת הזעם המתפרצת של המתוסכלים חסרי הכיוון, או שירת הברבור של זעמם, יש לקוות.
    ועם זאת,אל תשכח שדווקא הזרם הזה של האיסלאם זוכה לתהודה גדולה, לאהדה רבה ולשיתוף פעולה מצד מחרחרי המלחמה וזורעי השנאה למיניהם, שלהם גם מידה רבה של שליטה בתקשורת ההמונים ואף בפוליטיקה של המערב (וגם ישראל) אלה שאני קורא להם השמאל המדומה וכוהני כנסיית השכל, שלמרבית הבידור ניזונים מכספי הקרנות של המיליארדרים הכבדים של ארה"ב ואירופה, מכספים ממשלתיים, מכספי כנסיות ושירותים חשאיים (שלכאורה הם אויביהם בנפש!), העוסקים כולם ב"הפרד ומשול" כדי להמשיך ולגזור את הקופונים שלהם.
    אלמלא התומכים הנאמנים האלה של הקנאות הדתית הרצחנית של האיסלאם, נראה לי שהיינו רואים תמונה אמיתית יותר של הדת הזאת שבה יש גם סעודים שהציעו תכנית שלום שיכולה לשמש בסיס לתחילת משא ומתן, ויש גם זרמים מתונים כמו אלה המרוכזים סביב אוניברסיטת אל-אזהר במצרים, וכן גם סופים שוחרי שלום בהמונים ואחרים.

    אהבתי

  3. davdavsin permalink

    זה הצד האירוני שבדבר- דווקא אלו שמציעים תאוריה חברתית הם לרוב תאורטיקנים יותר טהורים מאלה שאינם מתיימרים. היומרה של מרקס להציע תאוריה חברתית (לא פחות מהיומרה של הגל להציע תאוריה התפתחותית) לא גורמת לו להיות יותר "מציאותי" מקאנט שלא הציע תאוריה חברתית אלא אתית.
    אני נאלץ שוב פעם לחלוק איתך בענין ההתפתחות הדתית שהיא על פי חישובך כ 1500 שנים. הנצרות לא הגיע לשיא רצחנותה במאה ה 15, אם כבר 250 שנה שנים לפני, במסעי הצלב, ובעיקר מאה וחמישים שנים אחרי- תקופת הכיבוש של יבשת אמריקה והשמדת הילידים שם.
    עוד נקודה שכמדומני נעלמה מעיניך היא השימוש שאתה עושה בסעודים כזרם מתון שניתן להדבר איתו אלמלא אותם אידיוטים שימושיים מהמערב. הסעודים הם אבי אבות הטומאה, הם אלה שמממנים את המדרסות ואת אולפנות השנאה של האיסלם הוואהבי. הם אכן מאוד עשירים וחברים טובים של האמריקאים, אבל מאחרוי הפאסאדה המתונה שלהם הם אויבים לא פחות גדולים מהאירנים ואולי יותר עקב התחכום שלהם.
    בכל מקרה, וכדי שלא תחשוב שיש באמתחתי רק דברי ביקורת, בסופו של דבר אתה מתאר את תמונת המצב בצורה נכונה ומפוקחת ובעיקר- מעניינת מאוד

    אהבתי

  4. davdavsin

    ככל הזכור לי היו מסעי הצלב קטנים למדי בהיקפם מבחינה צבאית ויחסי הציבור שלהם אינם עומדים בשום יחס להתרחשויות בשטח. ובאשר לכיבוש אמריקה, אפריקה ואוקיאניה על ידי המדינות האירופאיות, הוא לא נעשה בשם הדת. תחילת הדבר ביוזמה מלכותית-מסחרית למצוא את הדרך הימית להודו ולסין, בגלל הכסף הטוב שהיה ביבוא הפיקנטי מהמזרח. אחר כך נכנעו האירופאים לאובססיה הקבועה שלהם מזה אלפי שנים, לשעבד אלה את אלה (והם לא היחידים), ועשו את זה גם לכל העמים שפגשו על הדרך בגילוי העולמות שלהם. היה קל יחסית לעשות את זה "לילידים" כי הם היו תמימים עדיין ולא הבינו מה מצפה להם, וגם המצאת הנשק החם עזרה. המיסיונרים,לדעתי, תפסו טרמפ. עכשיו קצת מהמעצמות הימיות של אירופה משלמות את המחיר, כשחלק מאלה שהתעלקו עליהם, מגיעים ליבשת ומתעלקים בחזרה.
    בניגוד לדעתך על הסעודים דעתי שהשולטים שם עושים מה שנראה להם כמעשה הנבון ביותר בהרבה מאוד מצבים פוליטיים, שזה לרקוד בכל המסיבות השימושיות מבחינתם בכפר וגם להביא מתנות, הכל כדי להמשיך בדרך חייהם הנוחה. ואם הם מבקרים גם בשכונה שלנו ומבקשים לרקוד ולשמוח ולתת מעטפה, אין סיבה שלא נפתח ונראה מה יש בה ומה אין בה.
    אני מקווה ששום דבר בסיגנוני או בגישתי לא העידו בי שיש לי הסתייגות כלשהי מדברי ביקורת, כי ההיפך הוא הנכון. בכל פעם שנמצאה טענתי נכונה הרווחת אתה, וכל פעם שאני נמצא טועה אני שמח עוד יותר כי אני הוא זה שנפטר מטעות ישנה ונדושה ומצאתי תחתיה אמת חדשה ומצוחצחת. משתלם מאוד למרות המהלומה הקלה על חוטם האגו. כך שדברי ביקורת הם מצב של ווין-ווין.
    ולא פחות מזה חביבות עלי גם תשבוחות במידה.

    אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. עוד על פיצוח גרעינים איראני: המגיב אייל כמשל, התגובה של דגן והביקור של פאנטה « מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: