Skip to content

איראניום מועשר 5: איך עקץ העקרב השיעי את הצפרדע המרקסיסטית

מרץ 25, 2012

המניכאיזם הזרתוסטרי השפיע בצורה עזה לא רק על השיעה האיראנית, אלא גם על בעלי בריתה הפוליטיים מהשמאל המדומה הבינלאומי.

למהפכני האיסלם מטהראן ומהעיר הקדושה קום היה ניסיון טוב מאוד עם הדגימה שקיבלו בארצם מאותו זן.

היו אלה יחסיהם המלבבים עם "הטודה", המפלגה הקומוניסטית של איראן.

שיתוף הפעולה ההדוק, אם כי החד צדדי, כפי שהסתבר לבסוף, בין המרקסיזם של הטודה ובין הזרם של השיעה שהשתלט על איראן, לא היה מקרי. היו לו שורשים אידיאולוגיים עמוקים.

המרקסיזם והשיעה בנוסח האיראני צמחו מאותו שורש.

מאותה גישה דיכוטומית, המחלקת את העולם ללבן ושחור, טוב ורע, אמת ושקר, מנצלים ומנוצלים, שליטים ונשלטים.

אותה תפיסה אפוקליפטית, שלפיה הנה-הנה-הנה, היכונו-היכונו –

בעוד רגע יפלו כל המחסומים, וכולם ייאלצו לבחור צד – לכאן או לכאן.

זה יהיה קרב אחרון למלחמת עולם.

המאמינים למחצה והחוטאים למחצה, כל האפורים שבאמצע בין השחור ללבן,  הסונים והסופים והשיעים של האימאם השביעי, וכל המפקפקים והמתנדנדים בין הפרולטריון והמעמד השליט ייאלצו לבחור בין טוב ורע.

או אז, כשיוסרו כל המסווים, הטוב והרע יתייצבו סוף סוף זה מול זה, באותו קרב אחרון –

אללה נגד הכופרים.

הפלוטריון נגד הבורגנות.

העמים המדוכאים נגד השטן האמריקאי הגדול.

אין זה מפתיע, כמובן, ששני בעלי הברית האלה, החולקים אותה מורשת דתית, השיעה האיראנית  והקומוניסטים מיסודו של מרקס, חולקים גם אותה שיטת ארגון, המבוססת על המנהיג האחד העומד בראש, המואר והנבחר, האימאם ושמש העמים, שמי ימלל חוכמתו, תפארתו וגבורת עלילותיו  מי ימנה; ומתחתיו מועצת ההייטאוללות הבכירים או הוועד המרכזי של המפלגה, ומתחתיהם  ההייטאוללות מדרג ב' והמולות של חומייני וחמינאי או האפרטצ'יקים של הקומוניסטים, כל אלה מצד העליתה.   ומעבר להם, בקו החזית האמיתי של המלחמה הקשה, שם ניצב  ההמון הנבער של המאמינים מן השורה או חברי המפלגה והאזרחים מן השורה, הפיונים של אללה שהם ההמונים הפרולטריים של מרקס או לנין או סטלין. אלה השבבים הניתזים כשכורתים יערות, אלא המשלמים בזמנם, בעמלם, בזכויותיהם  ובחייהם את מחיר הניצחון המהפכני שאליו מובילים האדונים החשובים מאחור (הניצחון שמשום מה לעולם אינו מגיע  – מה שלא מפריע לצמרות להתפנק כבר על הדרך בדאצ'ות ובלימוזינות).

מי היה מאמין שאנשים הנחשבים כצמרת אינטלקטואלית – השמאל הקומינטרני וספיחיו – יצליחו לגלוש לרמות כה עלובות ועגומות של הערצת גיבורים מדומים, ושל דביקות אדוקה בסכימות מחשבתיות ובדוגמות כנסייתיות עבשות, של יכולת אינסופית להתעלם ולהדחיק כל ארוע או עובדה מציאותית שאינם מתיישבים עם התיאוריה המפוצלחת.

פילוסוף גיאורג וילהלם פרידריך הגל: הועמד על רגליו

וכאשר גילו השיעה  והמרקסיסטים שיש להם מספיק אויבים משותפים ומספיק אינטרסים משותפים, לא היתה להם בעיה לשתף פעולה  – לאידיאולוגיה הכי אנטי-דתית שיש, ולכת הדתית הכי אנטי חילונית שיש.

שיתוף פעולה שנגמר רע מאוד, לפחות מבחינת המרקסיסטים בארץ השיעה.

מרקס, בנו של היהודי המומר, חשב, כמובן, שהוא מייסד תנועה פוליטית חדשה, שתשחרר את העולם מעולו של הממון –  הקפיטל(יזם).

אך בפועל הוא נמצא מחדש דת די ישנה ונותן לה לבוש חדש.

על פי תפיסתו שלו, הפך מרקס את ההיסטוריוסופיה של הגל, והעמיד אתה על רגליה.

אלא שההיסטוריוסופיה של הגל, כשנעמדה על רגליה, התבררה לפתע כמניכאיזם חילוני.

הטוב והרע האידיאליסטים והמיסטיים  של זרתוסטרא, מיתרה ומני, התבררו במניכאיזם המרקסיסטי כמעמד השליט, הבורגנות הגדולה ועושי דברה מצד הרע, ומולם הפרולטריון הטוב והיצרני מצד הטוב. ההון הרע מול העבודה הטובה. הקפיטליסטים העשירים מול ההמונים העמלים (אותם המונים שכל המעמדות השליטים מאז ומעולם, כולל אלה של ברית המועצות וסין, עשו ועושים  כמיטב יכולתם כדי להנדס את מוחם, להרגילם לגורלם המר, להרעיל את  גופם ואת נפשם  בוודקה זולה ובמצעדי ראווה, לצנזר את האינפורמציה והדיעות המגיעים אליהם, ומה לא).

מלחמת הטוב ברע שהיא מלחמת המעמדות שהיא מהלך ההיסטוריה האנושית.

כל מעמדות הביניים החברתיים, הבורגנות הזעירה, העצמאים הקטנים, האיכרים, האומנים, כל התופעות הדתיות, הלאומיות, המדינה הלאומית, המדינה הדתית – כל אלה, המטשטשים את המאבק האמיתי,  הם, לפי המניכאיזם המרקסיסטי,  או טעויות אופטיות, או משגים קלים של ההיסטוריה שיתוקנו לאלתר, או אופיום להמונים, או תודעה כוזבת.

בפועל הכל מלחמת מעמדות, שעכשיו, לרגל הגלובליזציה, השתלטה על העולם כולו והיא מתבטאת גם  במלחמת העמים המדוכאים מצד הטובים נגד האימפריה האמריקאית ובעלות בריתה מצד הרעים.

או-או.

וכך או אחרת, גם אם הפסדנו, עם נפילת האימפריה הסובייטית את ה"קרב אחרון במלחמת עולם" הראשון, אל יאוש: הנה בא ומגיע ה"קרב אחרון למלחמת עולם" הבא אחריו, ואולי ינצח הטוב בקרב הזה. ואם לא בזה, אז בטח בזה שאחריו.

יותר מניכאיסטי מזה לא יכול להיות.

מרקסיזם כחזרה  בתשובה אל זרתוסטרא.

ובל יתפלא איש, כמובן, שגם אויביהם המרים ביותר של המרקסיסטים , נפלו בהכרח באותה מלכודת זרתוסטרית.

אותו סוג של ימין היפר-קפיטליסטי הקרוי ליברטיאני, יענו משוחרר ומשחרר.

כדי שלא תירדמו לי פה, לא אשלח אתכם אל הטרחנים המדעיסטים-אקדמיסטים של הז'אנר הזה. די שתקראו את הנביאה הגדולה איין ראנד, ועוד טוב מזה את הד"ר משה קרוי, שכבר המלצתי  פה על כתביו, שהועלו לרשת על ידי אלי  אשד. אמנם קרוי נמנה אף הוא, בתחילת דרכו, על כנסיית השכל מאגפה הימני, אך שלל נסיבותיו הטיסו אותו לגבהים והטיחו אותו לתהומות שאינם מקובלים במילייה הרדוד ההוא, מה שעושה את הקריאה בו למעניינת יותר.

המיסטיציזם שלו בשנותיו האחרונות הוא חלק בלתי נפרד מן המניכאיזם – בדיוק כמו גם בשיעה המתהדרת בו או במרקסיזם הכאילו רציונלי.

בשיעה, כמו שנהוג בדתות, עסוקים בחיפוש צפוף של סימנים במציאות שיתאימו לכתוב בספרי הקודש, כדי ללמוד מזה מה רצונו האמיתי של אללה.

ואילו במרקסיזם, מה הפלא,  עסוקים באותו דבר: מדוע אפשר ללמוד ממשבריו התכופים של הקפיטליזם שמרקס צדק בכתביו. ומדוע אסור ללמוד מהתנפחות מעמדות הביניים והישארותם שהוא טעה בכתביו וכיוצא באלה.

כלומר,  בשני המקרים, של השיעה ושל המרקסיזם,  סוג של סכולסטיקה תלמודיסטית די מגוחכת.

שהוא גם מניכאיזם לתפארת.

אצל איין ראנד זה מופיע כטוב הקפיטליסטי האידיאלי, השותפות ההירואית בין האווטאר האנושי של הבורא האלוהי, הוא הארכיטקט, ובין היזם הפרטי רב התנופה ועצום החזון, שהאייקון שלהם הוא ה-$. כלומר, היזם-יוצר הקפיטליסט כפול הראש הוא ההתגלמות של הורמיז הטוב הזרתוסטרי או של מני המואר – ומול הטוב האולטימטיבי ניצב העיתונאי-אינטלקטואל-מבקר המניפולטור רב הנכלים, הליברל סוציאליסט, נחש זומם שכלל אין לפקפק במהותו השטנית – אחרימן.

אצל המדעיסטים הקפיטליסטים זה מופיע כהתגלמות החירות, כרצון החופשי של השוק, כתחרות החופשית הקדושה ועוד כל מיני פטישיזמים פיתגוראים –  מול הנאיביות המתחסדת, הקנאית והמקנאה והחורשת רע של הקומוניסטו-סוציאליזם.

וגם כאן, הקרב הניטש בין הטוב והרע, כמו בגירסה המרקסיסטית המתחרה, הוא לא פחות ממלחמת עולם. כל אלה שלכאורה תופסים מקום באמצע, שלא מכריעים בין הניצים האדירים, נאלצים, ביום פקודה, ביום הדין – להכריע.

קשה לי להחליט, עדיין, מה טיבה של הנהייה הזאת אחרי המניכאיזם לצורותיו השונות, השיעית-איסלאמית-איראנית, או הימנית-ליברטיאנית, או הליברלו-שמאלנית, או גם האוונגלו-נוצרית.

מצד אחד, יתכן שזו רק ראיה למחשבתם המוגבלת ולרדידותם וטיפשותם של המטיפים למיניהם, כוהני הדת של השיעה ושל האוונגליסטים, או כוהני כנסיית השכל החילוניים מן  המרכסיזם והליברטיאנים.

ומצד שני, יתכן שיש כאן עוד משהו: יתכן שהמטיפים מהצמרת יודעים בעצמם שהאמת קצת מורכבת יותר, אך הם בטוחים שתיאור דיכוטומי של המציאות, הטובים ננד הרעים, הוא השיטה הנכונה לגיוס ההמונים הנבערים, שאינם מסוגלים לחשוב ולחשב אלא במסגרות של דיכוטומיה ברורה, חותכת, חד משמעית וקלה לעיכול.

מניפולציות של דעת הקהל אינן זרות לאספסוף האינטלקטואלי הזה.

כבר הזכרנו שזה מכנה משותף חשוב לכוהני הדת ולכוהני כנסיית השכל:

אין להם ספק באשר לעליונותם האינטלקטואלית והמוסרית. המניכאיזם שלהם מציב אותם בפני עצמם כמוארים והנבחרים, בעוד ההמון הוא  בור ונבער ונתון למניפולציות, מעורר בוז חשאי בצד חנופה גלויה.  הם יספקו להמון הזה סאונד-בייטים, סיסמאות קליטות, שחור ולבן, טוב ורע, אנחנו הטובים והם הרעים – וההמון ירקוד על פי חלילם.

ועכשיו נבדוק איך כל הסמטוכה האידיאולוגית הזאת עבדה בפועל ממש. מה עלתה לה לברית הלא קדושה הזאת  בין שני הזרמים המניכאים, השיעי-חומייניסטי והמרקסיסטי-קומוניסטי, במולדת המהפכנות האיסלאמית.

בספר "אנטומיה של מהפכה" בעריכת דוד מנשרי ובהוצאת הקיבוץ המאוחד מתפרסם חלקו השני של מחקר בשם "איסלאם ואידיאולוגיות אחרות" מאת החוקר רם רגבים. בחלק הזה דן רגבים ביחסים המפלגה הקומוניסטית של איראן, "הטודה", ובין האיסלאם השיעי המהפכני. הנה תמצית העובדות שהוא מביא.

הטודה נוסדה בשנת 1941. ב-1949 היא נאסרה על פי החוק אחרי שמתנקש שיעי קיצוני ניסה להתנקש בשאה, והשלטונות בחרו להפיל את התיק על הטודה. המפלגה נקטה  בעמדה של תמיכה מסוייגת מאוד בראש הממשלה מוצאדק, שהדיח את השאה בשנות ה-50 והופל במהירות רבה על ידי האמריקאים והבריטים.

כשחזר השאה לשלטון שוב נרדפה הטודה.

המפלגה הקומוניסטית של איראן לא זכתה לנקודות רבות בדעת הקהל, בגלל הצביעות הרגילה: היא התנגדה לזכיונות הנפט הריווחיים שניתנו לחברות הנפט המערביות – אך היתה בעד הזכיונות הנדיבים לא פחות שניתנו לברית המועצות. היה קשה להסביר את המוסר הכפול הזה אפילו להמונים הנבערים, ולא היה די בכל האיזמים הרגילים והלוגיות הרווחות כדי לטייח את השקרים. הזיוף של הטודה נחשף.

עד פה ההיסטוריה ועכשיו לענייננו.

רגבים מסביר:

"החיבור בין מפלגה המזוהה עם הקו המרקסיסטי-לניניסטי האורתודוקסי ובין אנשי הדת השיעים נתפס כפרדוקס. הייטאוללה חומייני ואנשי הדת שתמכו בו התנגדו באופן קיצוני למרקסיזם וראו בו אתאיזם מטריאליסטי מסוכן. הטודה…דגלה באידיאולוגיה שהמורשת שלה כללה מרכיבים אנטי-קלריקליים ברורים. האג'נדה של המשטר האיסלאמי החדש ביקשה להעביר באיראן תהליך של איסלאמיזציה… מפלגת הטודה שאפה לדחוף את איראן למהפכה סוציאליסטית…" (עמודים 108-9)

לטודה לא היו שרים בממשלת המהפיכה מ-1979 ואילך וגם לא צירים במג'לס. לדברי רגבים השפעתה על המשטר היתה אפסית, ולעומת זאת לא הפסיק המשטר לפזר איומים ורמזים על מה שצפוי בעתיד. אז איך אפשר להסביר את "הזיווג המוזר"?

"מרבית החוקרים…העלו טיעונים שכללו שילוב מסויים של שלוש תימות עיקריות: אופורטוניזם, שיקולים מוטעים ונאיביות." (עמ' 110)

רגבים מביא במאמרו את דעתו של פרד האלידיי על סיבתו של הזיווג המוזר:

"השיקול העיקרי שלהם הוא, מעבר להישרדות פוליטית, אמונה באנטי-אימפריאליזם של  מימשל הייטאוללה חומייני והדגש על הצורך במכסימום אחדות כנגד האיום הקונטר-רבולוציוני."

חוקר אחר, מוחסן מילאני, חשב אחרת:

"עבור מנהיגות הטודה", מצטט רגבים את מילאני, "הפונדמנטליסטים (האיסלאמיים)  נתפסו כאידיוטים שימושיים אשר על גבם תעלה הטודה לפסגת השלטון." (עמ' 111)

ועכשיו נראה לאילו תהומות ירדה הטודה ביחסיה עם השיעה של חומייני,  במשך ארבע שנים של "שיתוף הפעולה". כל הציטוטים באדיבות רם רגבים. הנה למשל קטעים ממאמר שכתב האידיאולוג הראשי של המפלגה, אחסן טבארי בבטאון המפלגה:

"אנו בדיעה כי המנהיגים הדגולים של האיסלאם כמו הנביא מוחמד, האימאם עלי, האימאם חוסיין ורבים אחרים (אל דאגה, גם לחומייני קראו בטודה אימאם) היו לוחמים אמיתיים לחופש ולשיוויון לכל המין האנושי. זו היתה דעתנו מאז ומתמיד…אמנם נכון שהפיאודליזם והקפיטליזם…ניצלו את הדת  למטרותיהם. אבל ההיסטוריה מראה שהלוחמים האמיתיים של האיסלאם…העם האיראני ואנשי הדת הפרוגרסיביים, כמו הייטאוללה חומייני…נלחמים באותם מוסלמים מטעם עצמם, שאינם אלא משרתי השאה והסוואק…זהו מאבק לצדק ברוח תורתם של מוחמד, עלי וחוסיין." (עמ' ׂ114)

ומזכ"ל הטודה כינוארי הסביר מהי השיעה בשביל ומהי המהפכה שחוללה:

"עבורנו, תוכנה של המהפכה היה אנטי-אימפריאליסטי, עממי ודימוקרטי. כמובן שהמהפכה התחוללה תחת מטריית האיסלאם. אבל הרי זוהי בדיוק מהותו של האיסלאם,או יותר נכון השיעה: אנטי אימפריאליסטי, אנטי דיקטטורי, דימוקרטי, עממי ואנטי-קפיטליסטי…זהו בדיוק תוכנו של האיסלאם שזיהתה מפלגתנו ולפיכך הצטרפנו לכוחות המוסלמיים שלחמו בתומכי הדיקטטורה והאימפריאליזם". (עמ' 116)

ללא ספק עמדות המצביעות על גבולות הגמישות האידיאולוגית של מרקסיסטים-לניניסטים. או יותר נכון, על חוסר הגבולות של גמישותם זו.

ובכן, "אנטי דיקטטורי, דימוקרטי ועממי" ככל שהיה, בשנת 1983 שם שלטון ההייטאוללות קץ לפארסה הזאת של שיתוף הפעולה בין העקרב ובין הצפרדע.

אלא שבניגוד למתרחש במשל הידוע, חומייני עקץ את הטודה רק לאחר שהיא כבר העבירה אותו אל צידו השני של הנחל. אחרי שקיבל ממנה את כל תעודות הכשרות האפשריות, ולאחר שחבריו הקומוניסטים האיראנים סללו  לו את הדרך לליבותיהם של חבריהם מן השמאל המדומה וכנסיית השכל בכל רחבי העולם.

 נמאס לו מהאידיוטים השימושיים האלה, שהיו כה טיפשים, עד שחשבו שהוא וחבריו השיעים הם האידיוטים השימושיים במשחק הפוליטי הזה.

המשטר של חומייני  פשוט אסר את הנהגת המפלגה, סחט מחבריה בכלא וידויים פומביים מסמרי שיער לפי מיטב המסורת של הסוואק שהחליף אדונים, וגם הוציא להורג כמה מהקומוניסטים למען יראו וייראו.

מעניין מה היתה אז דעתו של האידיאולוג הראשי אחסן טבארי על אותו "מאבק לצדק ברוח תורתם של מוחמד, עלי וחוסיין" של השיעה החומייניסטית.

למען הנימוס והקיצור לא אעסוק כאן הרבה בתיזה של החוקר רגבים, שמסקנתו מכל ההתרחשות הזאת היא כי הכל היה רציונלי לגמרי:

 "מנקודת המבט של הטודה שיתוף הפעולה עם המשטר האיסלאמי היה צעד סביר ולוגי." . זוהי מסקנה שמותרת אולי לחוקר אקדמאי מנותק שאין בעיניו משמעות רבה – מעבר למשמעות המחקרית – לחיי אדם ולתוצאות של מהלכים פוליטיים. אך אוי לאנשים בעלי חשיבה פוליטית, מוסרית  או היסטורית שיחשבו כמוהו.

ואמנם, רגבים מביא גם את דעתם של כמה מאלה על מה שקרה לטודה.

החוקר מהמן בחתיארי האומר כך:

"מפלגת הטודה נוצלה על ידי המולות ליסודה של מדינה תיאוקרטית ופונדמנטליסטית אשר חיסלה לבסוף את הטודה וכל שאר מפלגות השמאל באיראן." (עמ' 111)

אחד ממנהיגי הטודה שפרש סיכם את מדיניות הטודה כך:

"לקויה, אופורטוניסטית, ובגידה במעמד הפועלים…הטודה המיטה חרפה על עצמה כשתמכה במשטר שהוא בלתי מקובל על כל סוציאליסט או דימוקרט". (עמ' 112)

ואילו המוג'הדין ח'אלק האופוזיציוני סיכם את תפקיד המפלגה הקומוניסטית באיראן כך:

"התפקיד אתמול: הצדקת פשעי השאה. התפקיד היום: שיתוף פעולה עם משטר חומייני צמא הדם." (עמ' 112)

ובאשר לטודה עצמה, או מה שנשאר ממנה, הנה הודעה של המפלגה, שציטט ראובן קמינר ב"גדה השמאלית" , ואשר פורסמה ב-14 בפברואר 2006, אחרי שהנשיא החדש אחמדינג'אד החל לחמם את הגיזרה הגרעינית ולאותת על כוונות ההשמדה שלו כלפי מדינת ישראל:

 "בשבועות האחרונים מפלגת טודה האיראנית הזהירה מפני התוצאות המסוכנות של המשחקים שהריאקציונרים משחקים עם האינטרסים הלאומיים שלנו. הדגשנו שאין להגן על האינטרסים הלאומיים של איראן בפיתוח יכולת גרעינית שלווה עם מדיניות פרובוקטיבית ואיומים ריקים מתוכן. ציינו גם שמטרת הריאקציונרים בבחירת אסטרטגיה כזאת היא ליצור משבר מלאכותי, ולהשתמש באיומים של כוחות זרים כדי להצדיק את הדיכוי של הכוחות השלווים ואוהבי השלום של מדינתנו. ההתקפות האכזריות על הנהגים של חברת האוטובוסים (שבבעלות המדינה), המעצרים של מאות עובדים ופעילי האיגוד והתוקפנות ההולכת וגוברת כלפי תנועת הסטודנטים – כולם מדגימים בבהירות את המדיניות ואת הטקטיקה של הריאקציה השלטת. כפי שהצהרנו קודם, העברת התיק האיראני למועצת הביטחון מנוגדת לאינטרסים הלאומיים של מדינתנו, ויכול לגרום לתוצאות חמורות בטווח הארוך. סיפוק תירוץ למדינות האימפריאליסטיות, שכוחותיהם הצבאיים ניצבים במדינות השכנות לנו, היא מדיניות אנטי-פטריוטית והרסנית ביסודה. אנחנו דואגים שאת הסבל הנובע מאלה ישאו רק העם בארצנו".

לא מצאתי עדיין התייחסות של הטודה באשר להתנהגותם של  "הריאקציונרים  (ש)משחקים עם האינטרסים הלאומיים שלנו." במשבר הנוכחי. לעומת זאת, לא קשה במיוחד לעמוד על דיעותיהם של מניכאיסטים מן הסוג המרקסיסטי  ומעוד סוגים, מחוגי השמאל המדומה וכנסיית השכל ברחבי המערב הליברלי, על שותפיו מהמניכאיזם השיעי של איראן, הם ושותפיהם מן החיזבאללה או הג'יהאד האיסלאמי בעזה  (כבר הזכרתי  כאן יותר מפעם אחת על דעתו של הכוהן הגדול של כנסיית השכל, נועם חומסקי).

תמיד הם יוכלו לסמוך על איזה חוקר אקדמאי שיסביר בדיעבד ששיתוף הפעולה שלהם עם האיסלאם השיעי , שהוא "אנטי אימפריאליסטי, אנטי דיקטטורי, דימוקרטי, עממי ואנטי-קפיטליסטי" היה מבחינתם  "צעד סביר ולוגי."

אירניום רציונלי.

רשומה חמישית. ברשומה הבאה: האנטישמיות הטבעית של המניכאיזם השיעי ושל המניכאיזם המרקסיסטי 

מודעות פרסומת
9 תגובות
  1. davdavsin permalink

    מאפיהו
    אני מאוד מתרשם מידיעותיך
    מספר הערות- השמאל המדומה כמובן תמך באירן בעת המהפכה. פוקו (שלמרבה ההפתעה לא היה אנטי-ישראלי כחבריו) ביקר באירן אחרי ההפיכה, וכמובן יש לציין את נועם חומסקי שתמך, מאז ומעולם באירן, וכיום מביע תמיכה מפורשת ברצונה לפתח נשק גרעיני (כמובן שזה בתגובה ל"תוקפנות הישראלית")
    הערה שניה לגבי איין ראנד. היא אכן קצת התחרפנה בשנותיה האחרונות והספר "מרד הנפילים" הוא ביטוי לאותו חירפון מגלומני, ניטשיאני במובנו הרע (למעשה אנטי ניטשניאני), אלא שאני מעדיף לזקוף לזכותה את הספר "כמעיין המתגבר", שהפן הקפיטליסטי שלו פחות מודגש ויותר מודגש הצד היוצר (אולי בהשאלה נוספת לניטשה, בעוד כמעיין המתגבר מושפע מ"כה אמר זרטוסטרה" מרד הנפילים מושפע מ"הרצון לעוצמה" שכנראה סולף ועוות בידי אחותו)
    בכל מקרה לא הייתי עושה את ההשוואה הסימטרית הכה-אהובה על הפוסט מודרניזם. הקפיטליזם לא שווה לקומוניזם, הוא אולי מעוות בדרכו אבל הוא איננו יכול להוביל לפשעים כנגד האנושות אליהן הקומוניזם והאחרים מוליכים.
    הערה שלישית, כמדומני שאתה נתפס יתר על המידה לרעיון המניכאי כרעיון העומד ביסוד התפיסה החומייניסטית, אלא שזה נכון לכל תורה המחלקת את העולם לטוב ורע, פחות או יותר לכל האידאולוגיות הדוגמטיות. בכך אין חידוש. מה ששונה עם האיראנים בימינו, ומה שמפחיד אותי באופו אישי, היא העובדה שהם צועדים בנתיב הנאצי, לא רק באנטישמיות ובאמירות המתלהמות ומסיתות שלהם, אלא במוכנות שלהם ללכת את כל כברת הדרך כדי לממש את המטרות המטורפות שלהם ואפילו לשלם על כך מחיר כבד. לא לחמאס ולא לחיזבללה יש את אותה נחישות שטנית שיש לאיראנים, מהבחינה זו הם שווים לנאצים שהיו מוכנים לפגוע במאמץ הצבאי שלהם ובלבד שהם יממשו את המטרות האידאולוגיות שלהם. זה העיוורון הגדול של העולם שעדיין איננו מבין בפני מה הוא עומד, ועל זה אנו נזקקים שוב לידידנו מרקס ואמירתו הנכונה- ההיסטוריה חוזרת- בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השניה כפארסה

    אהבתי

    • אם אדם אמור לעמוד על רגליו ולא על ראשו, וכך גם ההיסטוריה, כי אז מרקס, על פי תפיסתו נטל את ההיסטוריוסופיה של הגל שנתנה את הפרימט לתודעה (שבראש), הפכה והעמידה כפי שהיתה צריכה להיות – על רגליה הארציות והמוחשיות. ניסיתי למצוא את הניסוח של מרקס עצמו וטרם הצלחתי. נדמה לי שזה צריך להיות בחיבור הנקרא "פויירבך" ומופיע בכתבי שחרות. מה שהצלחתי למצוא הוא הביטוי באנגלית של הפעולה, ושם לא מופיעים ראש או רגליים: "turned Hegel's dialectics upside down." אך את המקור בגרמנית איני מכיר.

      אהבתי

  2. davdavsin permalink

    עוד הערה "סמנטית"
    מרקס הפך את ההיסטוריוסופיה ההגליאנית והעמיד אותה על ראשה (הוויה מעצבת תודעה לעומת תודעה מעצבת הוויה), ולא על רגליה כפי שכתבת…:)

    אהבתי

  3. אני לא שותף לרגשות הרחומים שאתה מפגין כלפי הקפיטליזם. גם אם משטרים קפיטליסטים מן המערב היו רחומים יחסית למשטרים קומוניסטים אחרי מלחמת העולם השניה, קשה לשכוח שהמשטר הנאצי היה קפיטליסטי מכף רגל עד ראש, ועד כה לא קמו לו מתחרים רציניים בתחום הרצחנות. בנוסף לכך, הקפיטליזם הוא האחראי מס. 1 להרס המזורז של קליפת כדור הארץ, מעשה המאיים על עצם המשכיות החיים האנושיים פה. נכון הדבר שהמשטרים בברית המועצות ובאירופה המזרחית הוכיחו גם הם חריצות רבה במלאכת הזיהום והפכו את ארצותיהם לפחי זבל תעשייתיים מחרידים ואת הנהרות של אירופה לתעלות של ביוב תעשייתי, שלא לדבר על סין בת ימינו – אבל את זה הם עשו מתוך ניסיון להתחרות בתיעוש הקפיטליסטי ותוך שימוש בחידושיו, ועד לדרגתו לא הצליחו להגיע.
    אני נתפס, כפי שאתה כותב, להשפעת הרעיונות המניכאים על חומייני והשיעה האיראנית, משום שלדעתי בני כל עם ולאום ומאמיני כל דת מושפעים קודם כל ממורשתם שלהם, הלאומית, הלשונית או הדתית, והדת הזרתוסטרית ותולדתה המניכאית שייכות למורשת הרוחנית של האיראנים בני ימינו יותר ממסורות דואליסטיות אחרות.
    אני מאוד מקווה וכפי שתיווכח לדעת (אם תצליח להמשיך ולעקוב אחרי הסאגה האיראנית שאני פורש פה), אפילו מוכן לשער שההופעה השנייה של האנטישמיות האובססיבית, בדמותה האיראנית, אמנם תיגמר כפארסה, כאמירתו של מארקס, ואולי אף כפארסה גרוטסקית. הפער העצום בין הפה הגדול והשאיפות שבשמיים ובין היכולות בפועל של המשטר הרקוב הזה, סופו להתברר.

    אהבתי

    • davdavsin permalink

      האתוס של המשטר הנאצי לא היה קפיטליסטי ואני לא בטוח שבכלל היה לו אתוס מוגדר במובן הזה (הכלכלי). מה שבטוח זה שזה לא היה קפיטליסטי במובן הרגיל מכיוון שהוא דגל בהלאמת התאגידים ואמצעי הייצור. הוא אולי לא היה "שיתופי", אבל קפיטליסטי הוא בוודאי לא היה. משטר קפיטלסטי במובן הטהור לא יכול להיות דיקטטורי שכן אם הוא דיקטטורי הוא נוגד את היסוד של הקפיטליזם- הפרט כישות העומדת בפני עצמה ובעלת זכויות בלתי ניתנות לערעור.
      צריך להבין שההישגים הכלכלים של המשטר הנאצי בשנים שלפני המלחמה באו כתוצאה מצעדים אנטי-קפיטלסטים, ובהם עבודות יזומות ובעיקר השקעה מסיבית בבניית הצבא ואמצעי הלחימה. הוא אכן שיתף פעולה עם התעשיינים ואסר על שביתות שזה יעני קפיטליסטי, אבל כל זה היה זמני. ברור שה"הצלחה" הכלכלית הזו היתה קצרת מועד ואילולי המלחמה היתה מסיימת אותה, היא היתה מסתיימת מעצמה. (מדינה שקורים בה תהליכים כלכליים מקבילים היא וונצואלה שאחרי ההיפ הראשוני מתחילים להדרדר במורד הכלכלי)

      לגבי ההרס של כדור הארץ, אין בין הקפיטליזם וההרס הנ"ל דבר וחצי דבר. ההרס הזה נגרם כתוצאה מהגרידיות האנושית הבסיסית והרצון להשיג הרבה היום על חשבון המחר. גם אם רוסיה היה נותרת קומוניסטית במובן הישן והטוב, מן הסתם היא היתה תורמת להרס הזה לא פחות ממה שהיא תורמת לו היום- כשהיא מדינת מאפיה.

      אני לא שותף לאופטימיות שלך לגבי המשטר האירני. רקוב הוא אכן ופה גדול גם יש לו. אני פחות חושש מהיכולת הצבאית הקונבנציונלית שלו- עובדה שהוא עמד בפני תבוסה מול הצבא העירקי בסוף שנות השמונים, ולמרות שאין לנו אינדיקציות יותר עכשוויות לגבי היכולות שלו, אני סבור שלאור הדוגמטיקה הבסיסית העומדת ביסוד המשטר הזה, הרבה חופש מחשבה- ולכן הרבה יצירתיות מחשבתית, לא תמצא שם.
      אני כן חושש מהיכולות הלא קונבציונליות שלו ובמיוחד מפיתוח אמצעי גרעין. אלו היו לנו מנהיגים בעלי שיעור קומה, ובאופן כללי פוליטיקאים בעלי שיעור קומה פחות נמוך ואילו היתה לנו תקשורת יותר אחראית, הייתי חושש פחות. אני חושש שלביבי וברק (בעיקר לביבי) אין את הביצים הנדרשות להתמודד מול המצב וחוששני שהגרעין האירני הוא עובדה מוגמרת שתשנה לחלוטין את מאזן הכוחות. ולוואי ואתבדה

      אהבתי

  4. אפרופו ההיסטוריה העומדת על רגליה או על ראשה, מצאתי ב"פויירבך" (עמ' 232, כתבי שחרות, ספרית פועלים 1965בעריכת שלמה אבינרי) כמה שורות שבהן מתייחס מרקס אל ה"אידיאולוגיה הגרמנית" של ממשיכי הגל: "אם מופיעים בני-האדם ויחסיהם בכל האידיאולוגיה כשהם נעמדים על ראשם כמו בתא-אופל (CAMERA OBSCURA), הרי שתופעה זו נובעת מתהליך חייהם ההיסטורי, כשם שהיפוכם של האובייקטים ברשתית העין נובע במישרין מתהליך-החיים הפיזי". נדמה לי שגם אם זה אינו תיאורו השלם של ההיפוך שמתיימר מרקס לבצע, אפשר ללמוד ממנו את כוונתו.

    אהבתי

  5. davdavsin,
    מצטער על הסדר המשובש של התגובות. ולעניין: גרמניה היתה מדינה קפיטליסטית מיום שהחל בה התיעוש ולא חדלה מכך בתקופתה הנאצית. מה שאתה מתאר כסטיות מהקפיטליזם האידיאלי מאפיין משטרים קפיטליסטיים בתקופות משבר, כמו מדיניות "הניו-דיל" בארה"ב, וכן שלל צעדים שנוקטים משטרים קפיטליסטיים בתקופות מלחמה כשהם נאלצים לשעבד את המשאבים הלאומיים לטובת מכונת המלחמה. ולא עסקינן כאן באידיאות חברתיות "במובן הטהור" כי במובן הנחמד הזה גם הקומוניזם המרכסיסטי יכול להראות כשדה ורדים.
    תרומתו של הקפיטליזם להרס המזורז של כדור הארץ היא תהליך התיעוש המוגבר והמתגבר ללא הרף, שמטרתו לא לייצר את קיומו של המין האנושי בתנאים סבירים ואף טובים, אלא לייצר רווחים בגרף עולה למען אדוני הקפיטליזם. אתה יכול לקרוא לכך "הגרידיות האנושית הבסיסית", אך הקפיטליזם הוא המשטר המשליט את הגרידיות הזאת, מעצים אותה והופך אותה לגורם הרסני מאין כמוהו, וגם עושה כמיטב יכולתו כדי למנוע כל אפשרות של שינוי. ולא תמצא אותי מגן על רוסיה הקומוניסטית וגם לא על סין הקפיטלו-ניסטית, וגם לא על המוני המפלגות "הסוציאליסטיות" כאן ובכל מקום, הדוגלות במכונית לכל פועל, כלומר, בהפיכת כל אדם למכונה המייצרת זיהום בתור כוח עבודה, ולמכונת צריכה מוגברת בתור מי "שנהנה" מתוצרי עבודתו. אלה שותפים מלאים לתהליך ההרס.
    באשר למה שיתרחש באיראן, אתה קצת פסימי, אני טיפה אופטימי, איש מאיתנו לא יודע באמת מה עתיד לקרות, ועדיין אני מקווה לשכנע אותך בהמשך.

    אהבתי

    • משה permalink

      לפשיזם היו דעות מעורבות כלפי הקפיטליזם.
      מחד הוא תמך ברכוש הפרטי ומאידך התנגד לlaissez-faire ,סחר חופשי וכמובו ריבית וספקולציה
      (כבר במיין קמפף תוקף היטלר הכנסות שאינן נובעות מעבודה ברמיזה עבה ליהודים)
      היטלר ראה בכלכלה נושא בעל חשיבות משנית וזלזל בממשלות שקדמו לו שהתבססו על פיתוח
      הכלכלה ולא על התפשטות באמצעות מלחמה.
      אמנם המרקסיסטים ראו את הפשיזם כקפיטליזם אבל רק הם.

      אהבתי

  6. משה,
    להיטלר לא היה צורך בשום משנה כלכלית כי לא עלה בדעתו לשנות את המשטר הכלכלי של גרמניה – קפיטליזם מובהק.
    אילו היו לתעשיינים ולבנקאים של גרמניה הוויימארית חששות כלשהם מפני כוונת נסתרות כלשהן של היטלר ומפלגתו ה(נציונל)סוציאליסטית בכל מה שקשור למשטר הכלכלי של גרמניה, הם לא היו תומכים בו בחפץ לב כה רב.
    אילו היו להנרי פורד (הראשון) או לג'וזף קנדי האב ולדומיהם במערב הקפיטליסטי ספיקות כלשהם בקשר להיטלר ולדבקותו בקפיטליזם כמשטר כלכלי, הם לא היו תומכים בו.
    אילו היו לתעשיית הנשק ולפוליטיקאים של המערב ספיקות כלשהם בדבר נטיותיו הכלכליות-האידיאולוגיות של היטלר, הם לא היו מתירים לתעשייניהם לחמש בכבדות את הצבא הגרמני בתור מחסום נגד הסכנה הבולשביקית במזרח – אך בניגוד מוחלט להסכמים שנחתמו מול גרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה.
    אילו היו לתעשיינים מן המערב הקפיטליסטי פקפוקים באשר לדרך הכלכלית שבה הולכת גרמניה הנאצית, לא היו תאגיד דו-פונט וחברת סטנדרד אויל (רוקפלר) האמריקאיות חותמים על הסכמי שיתוף פעולה עם א.ג. פארבן הגרמנית, וחברת הנשק וויקרס הבריטית לא היתה חותמת הסכמי שיתוף פעולה עם בית קרופ הגרמני, חוזים והסכמים שהחזיקו מעמד בכל תקופת המלחמה,לתועלת שני הצדדים, בשעה שהפיונים משני הצדדים שפכו את דמם. ואנשי קרופ לא היו יכולים לתבוע בתום המלחמה סך של שילינג אנגלי אחד על כל נפץ שהותקן לפני פטנט שלהם בכל רימון-יד בריטי שהושלך בתקופת המלחמה.
    אין קל מלהודיע שהמשטר הנאצי לא היה קפיטליסטי כי לא קיים תנאים מסויימים שאוהדי הקפיטליזם קובעים לפי נוחיותם שהם מחייבים. לפי השיטה הזאת, יתכן שאין משטר קפיטליסטי אחד בכל העולם כולו, מה שמייתר את השימוש במונח למטרות שימושיות כלשהן. הרי הליברטיאנים בארה"ב טוענים שגם המשטר שם, עם הניו דיל של פ.ד. רוזוולט ועם המדיק-קר של ברק אובמה – אינם קפיטליזם "אמיתי", ואין לדבר סוף.
    לפי השיטה הזאת יכולים המרקסיסטים לקבוע שמעולם לא נוסתה באמת שיטה קומוניסטית או סוציאליסטית, ולכן אין משמעות לדיבורים על כשלונן.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: