Skip to content

איראניום מועשר 4: "מטרת המהפכה לכפות את הקוראן על העולם כולו"

מרץ 23, 2012

משעשע למדי הדבר, שכדי לבסס את טענתו שהיהודים ובעקבותיהם הציונים מנסים להשתלט על העולם כולו, נאלץ שלטון ההייטאוללות של איראן להתבסס על תיאוריית הקונספירציה המופיעה ב"פרוטוקולים של זקני ציון" (מהדורה ראשונה בפרסית הופיעה ב-1978, ומהדורה נוספת הודפסה ב-1985, ועוד אחת ב-1994 ושוב אחת ב-2000, וכן פרסום ב-150 פרקים בשניים מהעיתונים המימסדיים של איראן) חיבור שהוא באופן ברור וידוע מעשה זיוף, ובאותה הזדמנות הוא גם גניבה ספרותית על גבה של גניבה ספרותית קודמת, ומקורו בסיפור בהמשכים בעיתון צרפתי באמצע המאה ה-19.

חוקר איראני אחד, עלי באכרי, אף טען בראיון לירחון האיראני סבאח באפריל שנת 1999,  כי " … המטרה הסופית של היהודים … לאחר כיבוש כל כדור הארץ… הוא להוציא מידי האל (ולהעביר לשליטתם) מספר רב  (ככל שניתן) של כוכבי השמיים ושבילי חלב."

ואחר כך עוד אומרים שהערבים הם פנטזיונרים.

עד כאן כוונותיהם הזדוניות של היהודים

אך לעומת זאת,  כדי להבין שהמשטר הנוכחי של  איראן מנסה להשתלט  על אותו עולם, אין צורך בשום תיאוריות קונספירציה ובשום חיבורים מפוקפקים וגניבות ספרותיות. השאיפות הן לגמרי מוצהרות וגלויות. די לראות את הסמל של "משמרות המהפכה" – הגוף הצבאי האחראי, בין השאר, על הפעילות המהפכנית האירנית בכל רחבי העולם. הגלובוס הכדורי, המסמל את אופי הפעילות, מופיע על הסמל בגדול ובבירור. אפשר גם  לקרוא את דבריהם של אבות המהפכה האיראנית ובראשם רוחאללה חומייני, ולהאזין לנאומיהם ולהצהרותיהם של הפוליטיקאים האיראנים עד היום (על כל אלה בהמשך).

על הרקע הזה, גם ברורה יותר שאיפתו של השלטון הנוכחי באיראן להצטייד בפצצות גרעיניות: השמדת ישראל – הסרת הכתם הקטן מהמפה, עקירת הסרטן הציוני – היא רק שלב די התחלתי בדרך האיראנית שבסופה יתנוססו הדגלים הירוקים של  המהפכה מעל פאריס ולונדון, וושינגטון ומוסקבה.

לאיראנים ברור כי שאיפות השלטון הגלובלי שלהם הן חסרות כיסוי, אם לא יהפכו למעצמה גרעינית גדולה.

כל מי שמדבר על "מאזן אימה גרעיני", כנראה שאינו יודע מה הוא שח.

להייאטוללות של איראן אין עניין בשום מאזן. הם לא העמידו את עמם במבחנים קשים (כמו מלחמת שמונה השנים מול עיראק בשנות  השמונים או הסנקציות הכלכליות הנוכחיות) כדי להגיע למאזן כלשהו.

כל עניינם הוא להפר כל מאזן, כדי להשתלט על העולם.

זהו רצונו של אללה, מבחינתם, ומי בכלל יכול לעמוד מול רצונו של אללה.

והכל לגמרי בגלוי ובמוצהר, בלי שום ניסיונות הסוואה.

שהרי אם המערב, וארה"ב בראשו, היא "השטן הגדול" – אחרימן – האל הרע – הרי ששלטון כוהני הדת והאימאם הנסתר (על פי הנוסח של השיעה+חומייני+זרתוסטרא+מני)  הם אהורה-מזדה, האל הטוב.

"מאזן האימה הגרעיני" בין ארה"ב ובריה"מ היה יכול להתקיים, כי ניקיטה כרושצ'וב, במשבר הטילים ב-1962, לא קיבל הוראות מ"האימאם הנסתר" של השיעה. ואילו הנשיא האמריקאי רונלד רייגן, אף שדיבר על "ממלכת הרשע" האדומה של הקומוניסטים  בסגנון די אפוקליפטי, לא חשב פעמיים לפי שהלך בשנות השמונים, יחד עם מיכאיל גורבצ'וב לפירוק המרעום הגרעיני הדו-קוטבי שאיים על העולם.

רייגן, ואחריו בוש, ריפובליקאים  ימניים ככל שהיו, אפילו לא חלמו  על האפשרות לנצל את חולשתה הגלויה ואת התפוררות הגוש הקומוניסטי כדי "להסיר את הכתם (האדום) מהמפה", על פי הסגנון שבו מדברים חמינאי ואחמדינג'אד.

עדיף שלא להעמיד טיפוסים כאלה במבחן.

כדי להגיע למצב המיוחל של מאזן אימה גרעיני עם איראן, יצטרך אובמה לקרוא בעיון רב את כתבי חומייני, כך שיוכל להיכנס לראש של האימאם הנסתר, זה שיצוץ מהבאר שליד המסגד הקדוש בג'קמראן, יסע ברכבת שנסללה לכבודו עד לטהראן, ומתחנת הרכבת שבבירה  הוא יגיע, מלווה בחברי הוועדה הממלכתית המסדירה את שובו, בשדירה המיוחדת שסלל למענו אחמדינג'אד אל מרכזי השלטון של איראן.

יתכן שאובמה ייזכר, תוך כדי קריאה,  בגנרלים, באנשי השו-שו, ביועצים ובמומחים שהסבירו לו, ולכולנו שלאיראן השיעית יש שיקולים רציונלים.

כולל  הגנרל ואיש השו-שו שלנו מאיר דגן.

סמל משמרות המהפכה: הרובה, הקוראן והגלובוס

השתלטות האיסלאם בנוסח האיראני על העולם כולו היא המטרה של המהפכה השיעית בנוסח חומייני. מקורה האידיאולוגי קודם בהרבה לאיסלאם, ונשען על האמונה הזרתוסטרית, על האמונה המניכאית ועל המורשת האימפריאלית בת אלפי השנים של איראן עצמה.

רוחאללה מוסאווי (הוא שינה את שמו כשאיראן עברה את מהפכת שמות המשפחה וחלוקת תעודות הזהות) נולד ב-1902 בעיירה הקטנה חומיין שבקצה המדבר האיראני. פירוש שמה של העיירה: שני כדים. על פי המסורת, מדובר בשני כדים ענקיים של נוזלים שהעמיד מצביא מוסלמי בכפר הקטן שבקצה המדבר הלוהט לרשות חייליו הצמאים. כד אחד מלא במיץ רימונים מריר, והשני בעראק משכר.

נשמע כהכנה לקוקטייל שקשה לעמוד בפניו.

רוחאללה חומייני היה בן למשפחה לפי מסורתה היתה מזרעו של הנביא מוחמד, ולכן היה זכאי לתואר "סייד", שמשמעותו אדון. חומייני ייחס חשיבות עצומה לייחוסו המפואר  בכל ימי חייו ולימים נעלב עד עמקי נשמתו וכעס מאוד כשהשלטונות סירבו להוסיף את התואר המכובד לשמו בתעודת הזהות שהונפקה לו.

סמוך ללידתו נרצח אביו, ולפיכך התייחסו אל רוחאללה העולל כאל מי שמביא מזל רע, "בד קדאם", ואמו גירשה אותו  מבית המשפחה אל בית דודו.  בבית הספר נחשב רוחאללה  כעילוי ובגיל 6 ידע את הקוראן כולו בעל פה. בגיל 16 כבר הודיע לו מורו שאין לו מה ללמוד אצלו ושלח אותו ללימודים גבוהים יותר. לפי הסיפורים שהתגלגלו בפי מעריציו, נגלה אליו עוד בנערותו המלאך גבריאל, אותו מלאך שלפי המסורת המוסלמית נגלה לנביא מוחמד והעביר אליו את הקוראן.

עשרות שנים רבות מאוחר יותר, הוציא חומייני את כתב "הפאתווה" הידוע נגד הסופר סלמן רושדי, שליגלג בספרו  הידוע "פסוקי השטן" על המלאך גבריאל (ג'יבריל), על הנביא ועל חומייני. הפאתווה הזאת לא בוצעה.  רושדי עדיין עימנו.

כמה עשרות שנים קודם לכן, ב-1942,  התנסה חומייני בכתיבת גזר דין מוות. אז הוא פירסם כתב פלסתר דתי נגד אינטלקטואל מתומכי השאה שתמך באיראן חילונית.  אחד ממעריציו של חומייני התייחס לכתביו ברצינות יתרה ורצח את האינטלקטואל המושמץ. חומייני לקח אחריות: הוא נפגש עם השאה וביקש חנינה לרוצח. השאה נענה.

בשנים ההן, שנות המלחמה העולמית השניה, חווה חומייני  מה שחוו איסלאמיסטים רבים, ערבים כפרסים, וגם לאומנים ערבים. כמו המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, וכמו הקצינים החופשיים של מצרים, גם הוא הזדהה עם גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, בעיקר בגלל השנאה לבריטים ולאמריקאים. וכמוהם חווה אכזבה מרה בתום המלחמה.

כאשר יורשיו של חומייני היום, כמו הנשיא אחמדינג'אד,  עוסקים באופן כפייתי כל כך בהכחשת השואה, הנקודה הציונית היא רק חלק מהעניין. בעיקרון מבקשים  ממשיכי  דרכו של חומייני גם לנקות את זיכרו של אדולף היטלר  ולטהר את שמה של גרמניה הנאצית הנערצת.

המסלול של חומייני  היה של כוהן דת איראני מן השיעה. תחילה כתלמיד וכמי שיצק מים על רגליו של מולה חשוב וגדול, ואחר כך כמורה-דת בפני עצמו.

ייחודו היה בחריפותו, בבוזו העמוק ובהתנגדותו הקיצונית לשלטון השאה החילוני.  השאה חש באיום המתגבר מצידו של חומייני, וכבר בשנות ה-60 הוא הוגלה לטורקיה ומשם עבר לעיראק בעלת הרוב השיעי. בארץ גלותו צבר חומייני מאמינים ומעריצים ועדיין היתה השפעתו גדולה גם במולדתו הסמוכה. ב-1977 הוא הכריז על פתיחת מלחמה כוללת  והודיע כי הוא מדיח את השאה ומבטל את החוקה החילונית  וכן קרא למאמיניו לחדול מתשלום מסים.  להכרזת המרד קרא "הפאתווה מטעם האימאם חומייני". זאת היתה חתימה מרחיקת לכת והצהרת כוונות חשובה מצידו של כוהן דת איראני. לשיעים-ערבים, כמו בלבנון, אין בעיה להיקרא אימאמים. אך אצל האיראנים, היה מדובר בתקדים.

חומייני הרשה לעצמו את התקדים.

האם לא היה "סייד" ממשפחת הנביא?

הוא כינה את השאה "טאגות", שמשמעותו "המורד", אחד מכינויו של השטן בקוראן. אך למעשה היה זה עוד ביטוי לנטייתו של חומייני לתפוס את המציאות האידיאולוגית, הדתית והפוליטית בצבעי שחור ולבן, על פי מיטב המסורת הזרתוסטרית-מניכאית.

את עצמו הוא ראה כהתגלמות הטוב, ואת השאה – כהתגלמות הרע.

הטוב נגד הרע. האור נגד החושך. השקר מול האמת.

האימאם מזרע הנביא, הסייד רוחאללה איש האיסלאם, נגד הטאגות הכופר, השאה, משרתם של האמריקאים והמשת"פ של היהודים והציונים שנואי נפשו.

אחת משיטות הטירור החביבות עליו, שעליה המליץ חומייני בחום, היתה הטמנת פצצות בבתי קולנוע. הקולנוע  – הוליבודי או הודי, בריטי או מצרי – היה עוד ביטוי חשוב לעבודת השטן, ורצח של צופים תמימים היה, לכן, מלחמה לגיטימית בעובדי השטן. חומייני תמיד ידע ליחס חשיבות למאבקים בתחום הרוח. הוא מעולם לא שאל, כמו יוסף סאטלין, כמה אוגדות יש לאפיפיור (או למטרו-גולדווין-מאייר,  במקרה שלו).

לבסוף, באמצע 1979 עבר חומייני לתחנה השלישית והאחרונה בארצות גלותו. השאה שיכנע את סאדם חוסיין העיראקי לגרשו, וחומייני וחצרו עברו לצרפת והשתכנו בפרבר הפריסאי נופלה לה שאטו.

אחרי ארבעה חודשים בפאריס, כששלטון השאה הלך והתמוטט והשאה נאלץ להימלט, חזר חומייני לאיראן, תפס את השלטון במדינה וייצר מהפיכה בשיעה ומהפיכה באיראן.

לצרפתים היה תפקיד חשוב בפרשה: אחרי שהשאה דחה את הצעתם המנומסת של השירותים החשאיים הצרפתיים  לבצע בחומייני סיכול ממוקד, הבין הנשיא הצרפתי דאז, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן לאן נושבת הרוח, פנה לנשיא האמריקאי, שהיה עמוס בכוונות טובות, ג'ימי קרטר, ושיכנע אותו שלא להאריך "באופן מלאכותי" את תקופת שלטונו המתנודד של השאה. הנשיא הצרפתי חשב שיצליח לרכב על גב הנמר, שאותו שילח לדרכו מפאריס לטהראן.

ז'יסקר ד'אסטן לא לא ידע הרבה על השיעה ועל חומייני. גם קרטר לא היה מומחה גדול. נפילת השגרירות האמריקאית בטהראן ומשבר בני הערובה  עלו לו בנשיאותו. רייגן הבטיח לאיראנים שישחרר אחרי הבחירות ב-1980 את כספיהם שהוקפאו בבנק של רוקפלר בניו יורק, אם הם מצידם לא ישחררו את  בני הערובה לפני הבחירות, וכך היה. אחר כך גם סיפקו רייגן וישראל נשק מקולקל לאיראנים  וקוק משובח לאמריקאים בעיסקת איראנגייט.

יש לקוות שהנשיא האמריקאי הנוכחי, ברק אובמה, שפעל לפני כשנה במצרים על פי שיטת קרטר, כשבחר שלא להאריך בדרך מלאכותית את שלטונו של חוסני מובארק במצרים, יצליח יותר.

בינתיים אין בכך שום ביטחון.

סיכויי ההישרדות של השגרירות האמריקאית בקאהיר, לטווח הבינוני והארוך, הם לא יותר מפיפטי-פיפטי.

השתלטות השיעה על איראן ועל השגרירות האמריקאית בבירה טהראן, היתה תוצר של הקרב על השלטון שהתחולל בדרום המדבר הערבי כ-1300 שנים קודם לכן.

מוחמד, הנביא שהביא את האיסלאם, קבע בדפוסי פעילותו שלו את תבניות השלטון של הדת החדשה.

ארבעת  הפונקציות המרכזיות נמצאו בידי אותו אדם.

מוחמד היה הסמכות הדתית העליונה, הסמכות הפוליטית העליונה, ומפקד הצבא. מכיוון שהדת  היתה גם מקור המערכת החוקית (השריעה) הוא היה גם השופט העליון.

לא פלא שהיתה דרישה רבה לג'וב הזה.

ליד הנביא  היתה רק "השורה", מעין מועצה של זקני השבטים, שהיתה לה סמכות של ועדה מייעצת. היא חרגה מן הסמכות הזאת רק כאשר היה עליה למנות את השליט החדש, זה שיבוא אחרי מוחמד, או אחרי מחליפו החליף, ואחר כך מחליפו של החליף.

אילו היה למוחמד בן זכר בגיל המתאים, היתה השורה יכולה להיפטר מן האחריות הכבדה הזאת ולהסתפק בייעוץ. אך מכיוון שלא זה היה המצב, בחרה השורה לתפקיד המחליף את אבו באכר, אבי אשתו הצעירה של מוחמד, אעישה, ובן חמולתו ההאשמית. זה היה ב-632 לספירה. גם מחליפו של אבו-באכר, החליף עומר, שנבחר על פי המלצתו, היה מבני האשם. אבו באכר מת במיטתו, אך עומר נרצח על ידי עבד פרסי, שהתרעם על עומס המסים שהוטלו על בני עמו.

ואז התחילו הצרות.  השורה מינתה כחליף הבא את עותמן מבני חמולת אומייה, שלא היתה לו קירבת דם אל הנביא.

המינוי הזה עורר את חמתו של עלי, שראה את השלטון מתרחק ממנו ומבני משפחתו.

הטיעון החזק שלו היה המשפחתי.

עלי אבן אבו טאלב היה בן דודו של  הנביא מוחמד, וגם נשא את בתו של הנביא, פאטימה. הוא אף טען שמוחמד מינה אותו ליורשו, והשיעים,  כדי להוכיח את עמדתו זו , נאחזים עד היום בקטע ידוע בחדית' (ההלכה המוסלמית שנכתבה אחרי שנחתם הקוראן), שבו הם רואים את הראייה לעמדתם שהשיעה מייצגת את האיסלאם הנכון.

טענת הנגד של הסונה: מהקטע האמור ברור רק שיורשיו של מוחמד מתבקשים לכבד את עלי, לאו דווקא למנותו כחליף.

עלי ראה את דרך ההורשה הנכונה באיסלם המתגבש כדרך של העברת הירושה בשושלת כמו מלכותית, כאשר האב מוריש לבנו את כל 4 הסמכויות המקוריות שהחזיק בהן מוחמד – החל ממנו והלאה.

לכן לחם עלי נגד החלטת השורה בכל תקופת שלטונו של עותמן, עד שהחליף הנבחר השלישי נרצח לבסוף אף הוא על ידי מתנקש מכת החאריג'ים (זרם קיצוני שהתפתח באיסלאם המוקדם) והשורה מינתה את עלי כחליף הבא.

גם המינוי הזה לא עבר בשלום. עותמן, החליף שנרצח, מינה רבים מבני משפחתו, אומייה, לתפקידים חשובים במערך המדיני של האיסלם המתפשט. אחד מהם, מועוויה, שליט דמשק, עמד בראש המתקוממים נגד שלטונו של עלי. הטענה המרכזית של בני אומייה רבי ההשפעה נגד עלי היתה, שלא העניש את רוצחו של החליף עותמן,  וכת החאריג'ים, שממנה יצא הרוצח,  נמנתה על בעלי בריתו החשובים. אחרי שעלי ומועוויה  פנו לבוררות, שבה הפסיד עלי, נטשו אותו החאריג'ים שטענו לחולשתו, ולמעשה התפצל האיסלם בין "הסונה" (המנהג, המסורת, בהנהגת  בני אומייה ואחר כך אחרים) ו"השיעה" (הסיעה) של עלי וצאצאיו.

המכנה המשותף בין החאריג'ים ובין  השיעה מיסודו של עלי היתה זו: החאריג'ים סברו שהחליף צריך להיות "המוסלם המושלם" גם תומכי עלי חשבו שרק מוסלם מושלם יכול לשמש כחליף, אבל  האחרונים היו בטוחים שכדי להיות מוסלם מושלם, יש להימנות על משפחת הנביא – כמו עלי, כמו בנו חוסיין, וכמו שורת האימאמים שהיו צאצאיהם, עד לחליף השביעי או ה-12.

עלי נרצח גם הוא בעת התפילה, כשני החליפים שקדמו לו. כך נעשה מועוויה בן אומייה לחליף. אך בשנת 680 יצא בנו של עלי, חוסיין, בראש צבא קטן וביקש  לערער על שלטונם של בני אומייה. הקרב נערך בכרבלא שבעיראק  ב-10 בחודש מוחרם והסתיים בתבוסת חוסיין. הוא ואנשיו נטבחו על ידי בני אומייה. מספר הנטבחים נע, לפי מקורות שונים, בין 70 ל-200. את אותו קרב מציינים השיעים מאז ביום "העשורא", שבו הם נוהגים להלקות את עצמם לזכר ייסורי חוסיין ואנשיו בכרבלא.

תבוסתו של חוסיין לא סיימה את המאבק על השלטון באיסלאם בין הסונה והשיעה. היא רק החריפה אותו. מורשתו של מוחמד התפצלה מאז סופית לשני זרמים מרכזיים, הרוב הסוני מול המיעוט (בערך 15%) השיעי.

השיעים התפצלו גם הם לשתי סיעות. הסיעה האחת, הקטנה, האיסמעילים, הם מאמיני האימאם השביעי. רוב השיעים, כולל האיראנים, הם מאמיני האימאם ה-12, שלפי הסיפורים התחבא במרתף ביתו בסמארה, מצפון לבגדד, בעודו ילד, כשבאו הסונים לרצוח את אביו. לפי אמונת השיעה התרי-עשרית בנוסח האיראני,  הוא זה שעתיד לעלות מהבאר בג'קמראן ולהופיע כמהדי.

המנטור והרל"ש של אחמדינג'אד, אספנדר רחים משאווי, טוען שהאימאם הנסתר כבר פה, והוא, משאווי, מתקשר עימו בקביעות ומקבל ממנו הדרכה בשוטף בכל ענייני ניהולה של איראן ואין עוד צורך בשלטון חכמי הדת שייסד חומייני.

הנשיא אחמדינג'אד מאמין בכך בלב שלם.

לדעת ההייטאוללות מדובר בעבודת שטן.

השיעה הגיעה לאיראן עם הכיבוש המוסלמי, כבר בימי החליפים הראשונים, אבו-באכר ועומר, באמצע המאה השביעית.  השושלת  הססנידית, ששלטה אז בפרס, סבלה מהצרות הרגילות של משטרים ותיקים ושבעים: שחיתות בצמרת וצבא שכירים ועבדים שאינו שש מדי לקרב.

לפי אחת הגירסאות, התנגדו החליפים הראשונים לכיבושה של איראן הגדולה והעשירה, כי לא רצו בהתפשטות האיסלם מעבר לעמים הערביים. לפי גירסה אחרת, מיהרו הפרסים להתאסלם, אחרי שהערבים לא יכלו להתגבר על ייצרם וכבשו את הממלכה העשירה ממזרחם. יש הטוענים שהפרסים התאסלמו גם  בגלל היתרונות הכלכליים של הזהות הדתית המאומצת. החקיקה הפיסקלית של האיסלם גרסה ששיעורי המס הגבוהים ביותר מוטלים על הכופרים הלא-מוסלמים, בעוד שמוסלמים לא-ערביים זוכים בשיעורי מס מופחתים (בשעה שהערבים עצמם, כמובן, משוחררים ממס). אך ההנחה הרווחת היא שרוב הפרסים לא מיהרו, למרות היתרונות הכלכליים,  והתאסלמו רק במאה התשיעית.

הרבה אהבה לא היתה בחיבור האירנו-ערבי של אותם הימים. השליטים החדשים של פרס ניסו לאלץ את המקומיים ללבוש בגדים שיבדילו אותם מהכובשים האצילים מהמדבר, והיו גם מעשי טבח וסוגים אחרים של התנהגויות שאינן מקובלות עד היום על ארגוני זכויות האדם. האיראנים בעלי הזיכרון הארוך, לא משתגעים מאז על הערבים. במלחמת איראן-עיראק באה עת נקם ושילם. האיראנים הרגו תוך שמונה שנים יותר  ערבים, רובם כנראה שיעים כמוהם-עצמם,  ממה שהרגו כל אויבי הערבים ביחד, מאז מעולם, כולל השטן האמריקאי הגדול והשטן הציוני הקטן. ההערכות מדברות על חצי מיליון עד מיליון הרוגים  עיראקים. ומזה נובע, כמובן,שהשיעה של איראן טבחה יותר שיעים מכל עם או מדינה אחרים.

מזל שחומייני וממשיכיו מן השיעה האיראנית הם סמל הטוב, האמת  והאור בעולמנו. תתארו לעצמכם מה רע היה יכול להיות המצב אילו היו עוברים לצד הרעים.

ובחזרה לעבר הרחוק. עד למאה ה-15, לא עלה שיעור השיעים בין האיראנים על שיעורם באוכלוסיה המוסלמית הכללית. באותה מאה השתלטה על איראן השושלת הספווית (פ' רפויה), ממוצא כורדי-טורקמני שהפכה את השיעה לדת המדינה. הספווים החזיקו מעמד עד למאה ה-18 לפני שפינו את מקומם, אחרי שכמעט כל עם ומדינה בסביבותיהם פלשו לשיטחם.

השיעה כדת המדינה היתה הירושה שהותירו אחריהם.

השיעה של איראן לא היתה שונה מזו שבעולם המוסלמי כולו. השיעים נחשבו וגם ראו את עצמם כמיעוט  מקופח וסובל. הטבח של כרבלא היה הארוע המכונן של הדת. גם האימאמים שבאו אחרי חוסיין תוארו כאנשים מיוסרים וידועי סבל. בכל ארצות מושבם הם נרדפו על ידי הסונים. אלמלא הייתי חושש להעליב את השיעים החביבים, הייתי יכול להמשיל אותם ליהודים. השיעים אפילו פיתחו טכניקות של הנמכת פרופיל (עד כדי הסתרת זהותם הדתית והתחזות לסונים, בעצם סוג של אנוסים). אך במקביל ראו את עצמם השיעים כעלית רוחנית, מוסרית ודתית. הם היו בטוחים שהשיעה היא האיסלם האמיתי ושספק גדול אם  ניתן בכלל להתייחס אל הסונים כמוסלמים.

והנה בא הייטאוללה רוחאללה חומייני, הסייד והאימאם, ושינה את התמונה מקצה לקצה.

הוא השליט את השיעה על מדינה ענקית.

הוא זקף את קומתה.

הוא נתן לשיעה מטרה חובקת עולם, במלוא מובן המילה.

השיעה הקטנה והנרדפת הפכה בבת אחת לכוח עולמי.

השיעה  הפאסיבית הפכה אקטיבית. השיעה הממתינה בסבלנות לשובו של האימאם הנסתר, מזרזת את בואו. איראן שהיתה במשך דורות בצד ההיסטוריה, נתונה למשיסה מצד הערבים, מצד האימפריה העותומנית, מצד הרוסים שקרעו את מחוזותיה הצפוניים, מצד הבריטים והאמריקאים שעשו בנפט שלה כחפצם – מתנערת כארי ועכשיו היא לוטשת עיניים חמדניות אל מדינות  המפרץ הערכיות עתירות הנפט ואף אל ערב הסעודית עצמה.

המהפכה האיסלמית שהתרחשה בארץ אחת שמה לה כמטרה את השלטת האיסלם השיעי על הגלובוס כולו. השליטה הטוטאלית באיראן היתה למובנת מאליה. השליטה במזרח התיכון הפכה למטרה שאליה חותרים בפועל ועכשיו ובכל האמצעים: על ידי אימוץ מדינת-לווין כסוריה, על ידי הקמת תשלובת דתית-צבאית שיעית שהיתה חזקה דיה להשתלט על לבנון ולהתגרות בישות הציונית השנואה  – החיזבאללה שנקראה על שם ארגון איראני. אחר כך גם נרכשה בפטרו-ריאלים גם התשלובת הדתית-ארטילרית של החמאס  ושל הארגונים הקטנים יותר בעזה.

וגם ההשתלטות על המזרח התיכון אינה  מטרתו האמיתית והסופית של הפרוייקט. חומייני הפך את השיעה בנוסח האירנו-זרתוסטרי מכת קטנה ונרדפת לכוח שגם האיסלאם כולו קטן עליו, כמו שגם המזרח התיכון כולו קטן עליו.  המהפכה האיסלאמית של איראן נעשתה לחיל החלוץ, כוח המחץ ומנהיגת כל המדינות והעמים המקופחים והמדוכאים בעולם כולו,  אם לא בכל היקום. שליחת האור והאמת, התגלמות הטוב האהורה-מזדי הזרתוסטרי במאבקו בשקר האימפריאליסטי ובשטן האחרימני על אשליותיו המטופשות – הדימוקרטיה, חירות הפרט, חופש הביטוי, הליברליזם, הסוציאליזם והקומוניזם – כל אלה בטלים ומבוטלים מול האיסלאם המקורי והנכון, על פי פרשנותו המניכאית-שיעית.

ומצב העניינים הזה כבר אינו מחייב הסתרה. הדברים נאמרים לגמרי בגלוי, מן ההתחלה. הנה שתי ציטטות מתוך "טרור בשליחות האימאם" מאת שי שאול בהוצאת המרכז הבינתחומי בהרצליה, 2001. השאיפות נמצאות על השולחן. שר החוץ מיר חוסיין מוסאווי הגדיר את מטרת משרדו באוגוסט 1981, זמן קצר לפני שמונה לראשות הממשלה:"לשאת את בשורת המהפכה לעולם" כי לאיראן יש "מסר, פתרון ודפוס פעולה לחיקוי…סיכוי ליצור תנועה מהפכנית אדירה בכל רחבי העולם". היום הוא נחשב כאחד ממנהיגי הריפורמיסטים. והנה הייטאוללה משכיני , שהיה יו"ר מועצת  המומחים של המהפכה , שאמר כבר  בדצמבר 1982: "מטרת המהפכה (האיסלאמית) לכפות את הקוראן על העולם כולו."

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: