דילוג לתוכן

למה אף פעם לא נתקוף את איראן ובכל זאת יש מקום לחרדה, ולמה עדיפות כמה פצצות אטום איראניות על ישראל על פני התקפת מנע

מרץ 19, 2012

ראשית, מכיוון שאנו הולכים לדון בנושא כבד משקל – כלומר, עוד סיבוב על השאלה האיראנית – קצת פרופורציות:

אתמול, יום א',  בחדשות השעה 13.00 ברשת ב' של קול ישראל, שודרה ידיעה על כך שאורח באחד מבתי הכלא בארצנו נתפס כשניסה להבריח  פנימה סם במשקל 15 גרם.

15 גרם.

משקל של כפית וחצי סוכר, או מלח,  פחות או יותר.

וזה בחדשות המרכזיות של היום.

כך שמאליה מתעוררת השאלה, מה כבר יכול להיות כל כך הרה גורל ודרמטי,  במדינה שבה משדרים במהדורת הצהרים ידיעה על ניסיון הברחה לכלא של 15 גרם של סם כלשהו?

אז נא להירגע.

קצת פרופורציות.

ועכשיו לענייננו, הגרעין  האיראני.

קודם כל:

אני לא מתיימר לדעת מה יקרה.

זה בגלל שלדעתי גם אלה שאצבעותיהם עלולות להגיע אל הכפתורים וקולותיהם עלולים לקבוע את גורלנו, למלחמה או לשלום, לחיים או למוות, להרס או לבנייה – הם עצמם טרם החליטו מה יהיה.

לדוגמא: שני הפלגים הנאבקים על השלטון באיראן, זה של המנהיג הדתי עלי חמינאי, וזה של המנהיג הפוליטי מחמוד אחמדינג'אד, מסכימים ביניהם רק על זה שכדאי לשמור על מחירי נפט גבוהים, כי זה מביא המון כסף לכיסי המקורבים והקרובים  ומאפשר לתחזק, בינתיים, את השלטון המרקיב והולך במדינת הענק ההיא.  אבל על השאלה איך הם מתקדמים בשאלת פיתוחה או אי פיתוחה של פצצה גרעינית, בהתחשב במחירים שהם עלולים לשלם,  או לקבל, על זה עדיין אין להם תשובה.

פעם אחת מתברר שאף אחד בעולם לא יגיד להם מה לעשות, ופעם אחרת מספרים לנו שפצצה גרעינית נוגדת את רצונו של אללה.

הכל לפי הנסיבות.

מי שגישה פילוסופית כזאת מרגיעה אותו, סחתיין. שיהיה בריא.

ומכיוון שהאיראנים עצמם טרם החליטו,  לא יתכן שראשי השלטון בארצות הברית או בישראל, ברוסיה או בערב הסעודית, בסין או בבריטניה כבר החליטו מה תהיה  תגובתם.

ושנית:

לא רק שאינני יודע מה יקרה – ובכך איני שונה מאף אחד  אחר – אני גם לא מתיימר  לדעת מה צריך לעשות ומתי אם יקרה כך או אחרת. ובכך אני שונה מהותית מאותם אנשים שלהם יש מידע רב משלי (אני מקווה) על מצב העניינים. אלה שתפקידם להחליט, כי לכך נבחרו בבחירות דימוקרטיות (בישראל או בארצות הברית) או שלכך מונו (על ידי הפוליטיקאים).

ובכך אני גם שונה מהותית מכל אלה שאולי אין להם מידע רב משלי, אבל שכל רב משלי בוודאי שיש להם. כמו למשל פרשני  ה"ניו-יורק טיימס" והסי.אנ.אן.,  כתבי "ישראל היום" או אורי אבנרי.  כל אלה שיודעים על סמך מה שהם יודעים ועל סמך מה שאינם יודעים, איך ראוי וכדאי לנהוג, או מה בדיוק הולך לקרות.

כל הכבוד להם.

זאת דעתי מאז החל הדיון, פחות או יותר אחרי שהחל ראש המוסד לשעבר מאיר דגן להרצות את דעתו על הרציונליות האיראנית.

דעתי היא שאיני יודע מה בדיוק צריך לעשות, וגם איני יכול לדעת.

כך שכל מה שאפשר לעשות בינתיים ברצינות, הוא להצביע על השטויות (המונומנטליות, לפעמים) שאנו נדרשים להן בתקשורת  בפרשה האיראנית.

אני לא בטוח שזו התעסקות מועילה במיוחד. אבל היא לפחות יכולה להיות משעשעת במקצת. וגם זה משהו בימים אלה.

התעסקות משעשעת בערך כמו ניסיון להבריח כפית וחצי של חומר החשוד כסם  לתוככי איזה כלא במדינתנו.

או אפילו יותר.

למשל, צפיתי  בשר החוץ האיראני עלי עכבר סאלאחי ומאחוריו מפה ענקית של המזרח התיכון ובמרכזה איראן, הענקית בעליל, ובשולי המפה גם ישראל הקטנטונת.

ושר החוץ סאלאחי, בשעה שהדגים  באצבעותיו כמה קטנה היא ישראל, הסביר בזילזול מופגן לכתבת המראיינת, שהישות הישראלית, שאפילו לא ראויה לכינוי מדינה,  היא ממש פצפונת, ולא תעיז לתקוף את מתקני הגרעין באיראן.  "הישות הישראלית לא מסוגלת לדבר על תקיפה באיראן או לעמוד בפניה, אפילו לשבוע אחד במלחמה אמיתית בגלל שטעות כזו תקבע את מועד השמדתה."

זאת אומרת: מחיר התקפת הגרעין האיראני – השמדת ישראל.

ומיד כשראיתי את המחזה, עם ההדגמה בעזרת הבוהן והאצבע, עלה בדעתי  ששר החוץ האיראני שכח משהו.

איזה פרט קטן בהיסטוריה של עמו.

כי פעם, לפני המון שנים, היתה מדינה ים-תיכונית אחרת, לא דומה אפילו לישראל, ואם איני טועה אפילו יותר פצפונת מישראל  (אילו ביקש סאלאחי להדגים את גודלה של אותה מדינה, היה עליו לקרב את אצבעותיו עוד קצת זו לזו). והנה, מאותה מדינה פצפונת שבפצפונת, יצא צבא של 30 אלף חי"רניקים ו-5000 פרשים – משהו כמו שלוש וחצי אוגדות – ואותו צבא זעיר כבש, ממש בכלום זמן, אימפריה ענקית, גדולה פי כמה וכמה מאיראן של ימינו, שהשתרעה ממצרים ומטורקיה, לבנון וארץ ישראל במערב, עד להודו וסין במזרח.

למדינה הקטנטונת הפצפונת קראו מוקדון.

לאימפריה הענקית שהתמוטטה  קראו פרס.

גם אילו היה שר החוץ סאלאחי  ניצב ליד מפת האזור, ופורש את שתי זרועותיו הארוכות לרווחה, לא היה מצליח להדגים על המפה שמאחוריו את גודלה של אותה אימפריה שכרעה-נפלה  כמגדל קלפים. יתכן שהיה עליו לייבא לצורך זה שחקן כדורסל אמריקאי ענק מהאנ.בי.איי.  או מישהו בסדר גודל דומה.

והסיפור היה, שהאימפריה ה-ע-נ-קית ההיא כרעה ונפלה  בפני השלוש וחצי אוגדות של המוקדונים, כי היתה רקובה לגמרי מבפנים.

השחיתות אכלה אותה.

אפרופו אותה פרשה, אני מוכן להתערב שעד היום אין באיראן הרבה ילדים שהוריהם קוראים להם אלכסנדר.

אני מתערב שעלי אכבר סאלאחי, למרות יחסי הקירבה של ארצו עם רוסיה השכנה, לא חולם לקרוא לאף אחד מילדיו בשם אלכסיי.

אפילו לא בצחוק.

אולי הוא שיעי, אבל מתאבד שיעי הוא לא.

ובכן, האם היתה פרס של ימי אלכסנדר ממוקדון  יותר או פחות רקובה ומושחתת מאיראן של ימינו? זו שבה הרל"ש והמנטור של הנשיא  ויורשו המיועד מצד אחד, ובנו ויורשו המיועד של המנהיג הרוחני מהצד השני, מואשמים שניהם במעילה וגניבה של מיליארדי דולרים מכספי עמם האומלל?

מדינה שבה הגנרלים של "משמרות המהפכה", הזרוע הצבאית והמשטרתית העיקרית של השלטון,  מואשמים  על ידי הנשיא בהברחת נפט לצורך עשיית רווחים? מדינה שבה מואשם הנשיא על ידי המורה הרוחני הקודם שלו, שהוא מופעל על ידי השטן בכבודו ובעצמו? מדינה שנראה כי עדיין מתקיים בה שלטון כלשהו רק בגלל שיווי-משקל עדין ורופף  בין הריקבונות והשגעונות של שני הצדדים הניצים בצמרת – וכן בגלל נכונותם הנלהבת של שני הצדדים לרצוח כל מתנגד למשטרם מן האופוזיציה הריפורמיסטית? או לפחות לאסור אותו לפרק זמן בלתי מוגבל?

מי יותר רקוב ומושחת? פרס לפני 2350 שנה, או איראן של היום?

וזה ששר החוץ האיראני מאיים על מדינה כישראל ביחסי-גודל כפי שהם נראים על המפה,  זה די משעשע מעוד סיבה.

כי אין ישראלי, מקטן ועד גדול, שאינו זוכר כמה רע נראו על המפות של המזרח התיכון  יחסי הכוחות  ב-1948, ב-1967, ואפילו ב-1973.

ב-1948 גברה ישות מדינית שגודלה היה כשליש מגודלה של ישראל דהיום (בגבולות הקו הירוק) על צבאות ששוגרו ממצרים, מסוריה, מירדן ומעיראק (בלי להביא בחשבון את הצבאות המקומיים),מדינות ששטחן המשותף גדול משטחה של איראן הענקית בכמה עשרות אלפי קילומטרים.

ארבע  מדינות, שבניגוד מוחלט וגמור לאגדות האורבניות הרווחות בחוגי השמאל המדומה, הן אלה שנתמכו ב-1948 על ידי הקולוניאליסטים המערביים,  בריטניה וצרפת, בכסף ובנשק, בקציני צבא וביועצים, בהשפעה פוליטית ובהצבעות באו"ם – בעוד שעל הישות הציונית המיניאטורית הוטל אמברגו נשק, הן על ידי הקולוניאליסטים האירופאיים, והן על ידי האימפריאליזם האמריקאי.

רק  מדינה אירופאית די קטנה יחסית,  צ'כוסלובקיה, שכבר היתה תחת השפעה סובייטית,  הסכימה למכור רובים לישות הקטנטונת  – בדיוק בזכות העובדה שהישות הפצפונת שלנו לחמה נגד הקולוניאליזם  המערבי ובובותיו הערביות במזרח התיכון.

וגם מנהיגיהן של המדינות הערביות, בובות על חוט של אותו קולוניאליזם,   דיברו אז, ב-1948, בדיוק באותו טון, וגם במילים די  דומות לאלה שהשתמש בהן לאחרונה  שר החוץ האיראני.

גם ב-1967, כשסוריה ומצרים כבר היו בובות של האימפריאליזם הסובייטי, הם דיברו באותן מילים  ובטון דומה.

הדברים והטון עדיין זכורים לי.

כך שחאליק דאווין.

אחת הגישות  הרווחות בשמאל המדומה שלנו, דומה מאוד לזו של שר החוץ האיראני, ואם יש מי שרוצה להיות מופתע מהדמיון הזה – זכותו.

 מי שמבטא יפה את העמדה הזאת הוא אורי אבנרי רב הזכויות (האמת היא, ששר החוץ האיראני ביטא את העמדה הזאת א ח ר י אורי אבנרי).

העמדה, כללית, היא לא מיוחדת רק לאבנרי,  הולכת ככה:  ביבי וברק  מגזימים לגמרי בתיאור הסכנה האיראנית, מסיבות לא ענייניות: הם רוצים להסיט את תשומת הלב הציבורית מפשלותיהם בשאר התחומים, בייחוד בתחומי פעולתה  של המחאה החברתית. הם מבקשים להיבנות אישית מבחינה פוליטית. הם רוצים לסחוט כסף והטבות מארצות הברית. הם רוצים להסיט את תשומת הלב הציבורית מהבעיה הפלשתינית וחוסר ההתקדמות בפתרונה. הדבר האחרון בעולם שהם חולמים עליו זה לתקוף את איראן. זה גדול עלינו. זה לא תכליתי. זה לא יקרה.

כולם להירגע. אמריקה לא תיתן לתקוף ולא תתקוף בעצמה. הכל סתם ספין.

"ישראל לא תתקוף", כפי שקובעת כותרת מאמרו של אבנרי.

טיעון-משנה של בעלי הגישה הזאת, המשותף להם ולבעלי הגישות האחרות, שיובאו עוד מעט, הוא זה: לאיראנים יהיה נשק גרעיני ואין צורך להתרגש מזה. יהיה מאזן אימה, וגם אם יפלו על ישראל איזה כמה פצצות אטום – לא נורא.

אני יודע שיש קוראים שלא מאמינים שיש טיעון כזה, כמו שמופיע במשפט האחרון.

הוכחה וקישור בהמשך.

מה שעומד די בניגוד לתרועת ההרגעה של אבנרי, היא יללת האזעקות העולה מן השמאל המדומה.

הפחד והחרדה.

אוי, מה הולך לקרות לנו במלחמה שעומדים ביבי וברק להמיט עלינו. אוי ואבוי, איזה מחיר נורא תגבה המלחמה. סוף המפעל הציוני (בקטע הזה לא ברור להם עצמם אם הם אמורים להצטער או לשמוח. טבעי שישמחו, כי המפעל הציוני הוא שנוא-נפשם. אבל באיזה שהוא שלב הם נזכרים שבשעת האמת המפעל הציוני כולל גם אותם, במידה מסויימת, ולא בטוח שיספיקו להימלט בזמן לארצות הים. אז הבה נסכם, שכל עוד הם פה, יש להם רגשות מעורבים בקשר לחורבנו של המפעל הציוני). מדובר בפרשנים מכובדים  בעיתונות הממוסדת, וכן בכל מיני פוסטרנטים נפחדים  ובלוגרים מבועתים, כמו זה שהודיע לנו בזמנו כי המהפכה המצרית היא "מעבר לטוב ולרע."

פחד ובעתה, חיל ורעדה.

סליחה?

מדוע אתם נפחדים?

לא הבנתם מעלי אכבר סאלאחי ומאורי אבנרי שהכל  ספין? שישראל אף פעם לא תתקוף כי המחיר ידוע לה היטב?

ורק לא להביא את תשובת הפלא הדימגוגית, שלפיה החרדה של השמאל המדומה נובעת מכך שהאיראנים  רק יגיבו בהכרח (ובצדק!) על תוקפנות ישראלית או אמריקאית נפשעת.

כי  זו לא תשובה.

איראני רם מעלה כבר הודיע ממש לא מזמן  שבארצו שוקלים להפציץ את ישראל גם במסגרת מהלומת מנע:

"סגן מפקד הכוחות המזוינים של איראן, מוחמד חג'זי, איים היום (שלישי) כי איראן תנקוט בפעולת מנע נגד אויביה אם תרגיש כי האינטרסים הלאומיים שלה מצויים בסכנה. "

סגן מפקד הכוחות המזויינים. שימו לב. כמו אצלנו סגן הרמטכ"ל. לא איזה ש.ג. נידח.

לאיראנים מותרת כמובן התקפת מנע על סמך הרגשותיה ("אם תרגיש").

לא ראיתי בבלוגי השמאל המדומה או אצל פרשניו בעיתונות הממוסדת איזו הסתייגות מהטקטיקה האיראנית החדשה המוצעת על ידי סגן הרמטכ"ל שם.

אבל אם מותרת לאיראנים מכת מנע קונבנציונלית  על סמך הרגשותיהם  או רגשותיהם – למה שתיאסר עליהם מכת מנע גרעינית, אם וכאשר יהיה להם נשק גרעיני ויתעורר אצלם הרגש  המתאים?

ועכשיו תשאלו אותי אם אני לא חושש ופוחד.

התשובה: אני חושש ופוחד.

כבר הסברתי לא פעם את הסיבה העיקרית לכך.

בראש המשטר האיראני עומדים אנשים, שמזמן  הצבעתי על המקבילים להם בפוליטיקה הרליגיוזית בישראל. אנשים שחלחלה תוקפת אותי כשאני חושב עליהם בתור ראש ממשלה או נשיא ובתור מנהיג עליון דתי – במדינה כלשהי.

אצלנו או בכל מקום אחר

ושום ניצחון אפשרי על האיראנים אינן מנחם אותי. הניצחון הוא תמיד של הפוליטיקאים והגנרלים וכמה כתבים והיסטוריונים.  הפיון הקטן תמיד מפסיד במלחמות.

מה שמרגיע אותי  זה רק שבחדשות השעה אחת בצהריים ברדיו מספרים לנו על תפיסה הרואית של 15 גרם סם שהיו בדרך מהאזרחות לכלא. ידיעה כזאת מיד מכניסה את הפחד שלי לפרופורציות המתאימות.

ואם נחזור לענייננו, ההיגיון המוזר שלי אומר לי בכל זאת שעלי לחשוש  יותר מהתקפה גרעינית איראנית על העץ מאשר מהתקפה איראנית קונבנציונלית ביד.

וזה בגלל שהמרחק בין העץ ובין היד כשמדובר בהנהגה מסוגה של ההנהגה האיראנית, יכול להיות קצר ביותר.

ואל תספרו לי שהתקפה איראנית קונבנציונלית שמטרתה למחות את הכתם הציוני מהמפה, כשלאותו כתם יש פצצות גרעיניות על פי מקורות זרים, ומפניה אתם פוחדים –

– היא יותר מפחידה מהתקפה איראנית שתפקידה למחות את הכתם מהמפה כשלאיראן כבר יש פצצה גרעינית – ושמפניה, משום מה, אתם חוששים פחות.

הגיון ברזל חלוד.

ןעכשיו החזר חוב.

הבטחתי שתקבלו קישור והוכחה לכך, שיש גישה אצלנו  שאומרת שפצצות אטום איראניות על ישראל זה אולי עדיף.

קבלו במחיאות  כפיים מתונות אחד אבישי מתיה, באתר ששמו "מחשבה אורחת".

מתיה דנן כתב מאמר התקפה לוהט על הביביתון "ישראל היום" ועל עורכו עמוס רגב שהקדיש חמישה עמודים לסנגוריה  והמלצה על האפשרות של תקיפה ישראלית על הגרעין האיראני.

לא הזדמן לי לקרוא את "ישראל היום" המדובר, אך על פי תיאוריו של מתיה, הייתי חותם על חלק ניכר מדבריו נגד רגב ועיתונו.

עד שהגעתי לקטע הבא, לקראת סוף הפוסט של מתיה:

"רגב, כמובן, לא מספר לקוראיו מה יהיו תוצאות התקיפה. לא הצבאיות, הכלכליות. הוא לא בוחן במאמרו את האפשרות שמחירי הנפט יזנקו, שהכלכלה האירופית וגם זו האמריקאית ייפגעו, ושהישראלים יוקעו בכל מקום על פני כדור הארץ. הוא לא מספר לקוראיו שאיראן מחזיקה ב-300 עד 400 אתרים. הוא לא מאפשר להם בכלל לשקול את האפשרות של מאזן אימה גרעיני במזרח התיכון. אבל הוא בעיקר לא אומר להם אמת. רגב יודע את האמת: פצצת אטום אחת על ישראל, או שתיים, או אפילו שלוש, בהנחה שארה"ב לא תתקוף, בהנחה שטילי החץ או ומערכות מתקדמות אחרות לא יירטו את האופציה האיראנית, בהנחה שמדינת האייטולות לא תקרוס כלכלית, בהנחה שהמשטר שם לא יתמוטט או שתתחולל מלחמת אזרחים עקובה מדם כמו בלוב או סוריה, לא תשמיד את המדינה ולא תמחק את העם היהודי. טכנית, זה בלתי אפשרי."

שפשפתי את עיני, קראתי שוב, וזה עדיין היה שם.

רגב, כותב מתיה, לא מספר את האמת לקוראיו ב"ישראל היום", בעניין תוצאותיה הכלכליות של תקיפה ישראלית באיראן – ובעניין תוצאותיה האפשריות של מתקפה גרעינית של איראן על ישראל.

ולכן מתנדב מתיה לעשות זאת במקומו:

מתיה מספר את האמת על התוצאות הכלכליות והאחרות  של התקפת מנע ישראלית על איראן.

ומתיה מספר את האמת על "האפשרות של מאזן אימה גרעיני במזרח התיכון".

וזו האמת על פי מתיה:

"פצצת אטום אחת על ישראל, או שתיים, או אפילו שלוש… לא תשמיד את המדינה ולא תמחק את העם היהודי. טכנית, זה בלתי אפשרי."

והמסקנה הרי ברורה, לפי הגיונו של מתיה. לא לחינם הוא מזהיר מפני ההתלהמות של רגב ומפני התקפת מנע.

הנה המסקנה:

עדיף  לנו "פצצת אטום אחת על ישראל, או שתיים, או אפילו שלוש" –

– על פני התקפת מנע ישראלית ותוצאותיה הכלכליות הבאות  – "מחירי הנפט יזנקו" (מעניין מה יקרה למחירי הנפט לפי מתיה אם פצצת אטום אחת, שתיים או אפילו שלוש, יפלו על ישראל), "הכלכלה האירופית וגם זו האמריקאית ייפגעו" (התקפה גרעינית על ישראל, לעומת זאת, עשויה לעודד את הכלכלות האלה שיוכלו להשתתף במסע שיקום הנדסי נרחב של ישראל שלא תושמד, לפי התיאוריה הטכנית של מתיה, כמו שחברת בכטל האמריקאית עשתה חיים משוגעים אחרי ההרס שנזרע בעיראק במלחמת המפרץ הראשונה) וכמובן: "הישראלים יוקעו בכל מקום על פני כדור הארץ".(בעוד שהפצצה גרעינית של איראן על ישראל תשפר ללא הכר את מצבנו ההסברתי – כך שבהחלט יש למה לשאוף)

אמרתי לכם שצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין?

אבל זה שמשדרים באמצע הצהרים במרכז החדשות ידיעה על ניסיון הברחה של 15 גרם סם לכלא – יותר מצחיק.

כי לאן נמשיך מכאן? לסיפור בחדשות ערוץ 2 על תייר  אמריקאי שנתפס מעשן ג'וינט בגן לווינסקי?

4 תגובות
  1. davdavsin permalink

    קראתי את ה"מאמר" של אבישי מתיה.
    קשה לי עם האנשים האלה, פעם היתה לי יותר סבלנות, היום אין לי.
    במקרה הטוב אלו פשוט אנשים לא חכמים, בלשון המעטה (ולא משנה מה התואר בו הם אוחזים)… במקרה הרע אלו אנשים אטומים ויהירים, מהסוג של, למרות שזו סוג של קלישאה להגיד את זה, מעריצי סטלין הזכורים לרע.
    קריאה מרופרפת בתגובות מעלה, ולא במפתיע כמובן, את הגילוי, כמה מעט סובלנות אמיתית יש לחבורה ההזויה (והמשפיעה!) הזו. כמה גדולה היומרה וכמה קטן הזין (צריך לקרוא את תגובותיה של אסתי סגל, העורכת, בשביל להיווכח במידת הפשיזם הנושב במסדרונות האפלים של האתר הזה).
    בכל מקרה דבר אחד נכון- העיתון "ישראל היום" למרות שמבחינות מסוימות הוא הרבה הרבה יותר טוב מהעיתונים האחרים, עצם העובדה שהוא משמש התוכי המדבר של ביבי, בין אם על פי רצונו ובין אם לאו, פוסלת אותו מלהוות איזושהי אלטרנטיבה לתשקורת הקיימת וזה כשלעצמו ענין מצער מאוד/
    ד"א- בני מוריס, שמופיע במאמרך החדש, הוא אולי דוגמא מעניינת, ונדירה, לאדם שהשמאלנות הבסיסית שלו איננה על חשבון האינטגריטי שלו. אולי זה בגלל שהשמאלנות שלו איננה כפי שניטשה היה אומר, סוג של טינה, של אדם נחות שמחפש אישור עצמי על ידי התחברות ל"רעיון גדול"

    אהבתי

  2. אני לא בטוח שזו קלישאה נוראה כל כך, לומר שמתיה ובני סוגו כמוהם כמעריצי סטלין מן העבר. עדיין קשה למצוא השוואה מדוייקת יותר. זו אותה נכונות לאטום כל חרך במערכת הקליטה, שמעביר אינפורמציה העלולה לסתור את האידיאולוגיה המתורגלת והמלומדת. זו אותה נכונות להתייצב כחייל בשורות הקומינטרן (דאז) וליישר קו עם הפנטום של אותו קומינטרן (דהיום). פנטום במובן של כאבי פנטום, כלומר, שכואב לך איבר שכבר מזמן איבדת. כך מתיה, סגל ובני סוגם משייכים את עצמם לסוג של אינטרנציונל ורדרד שכבר נעלם מן העולם, עדיין ממשיכים למצוא את עצמם באותה מיטה עם רוסיה (ועם סין) למרות שהמשטרים שם קפיטליסטים ואימפריאליסטים, ואפילו אין להם עוד את התירוץ האידיאולוגי להתנכלותם לאזרחיהם (יותר נכון נתיניהם) שלא לדבר על מדיניות החוץ שלהם. באשר למוריס,אני יודע שלפני כמה שנים היתה אצלו התפכחות מסויימת, ואפילו איני יודע אם המאמר הזה נכתב לפניה או לאחריה. אם כי נדמה לי שאחריה, בעיקר בגלל הערותיו על חבריו מהאקדמיה הטורחים להכין את הקרקע לתקיפת ישראל.

    אהבתי

  3. davdavsin permalink

    לבני מוריס אכן היתה התפכחות לא מסוימת- ענקית- לאחר פרעות 2000, והוא אף כתב גירסה חדשה לספר שהוציא ב 87 ושהייתה בעצם המניפסט העיקרי של הפוסט-ציונים. הוא עדין מגדיר את עצמו כשמאלני (ציוני) אבל מהתבטאויות שהיו לו במהלך השנים האחרונות ברור שהוא עשה סיבוב פרסה רציני ביותר.
    אלא שהוא קול קורא במדבר- הבון טון השלט באקדמיה ובתרבות הוא בון טון אנטי-ציוני ואנטי ישראלי, והמאמרים של כל החברה הדלוחים האלה דומים באופן מופלא זה לזה ואילולי היו כל כך מסוכנים היו צריכים להעמיד אותם לדין על גרימת שעמום קטלנית

    אהבתי

  4. לא נראה שהם מצליחים לשעמם את בעלי הקרנות המשלמים להם שכר סופרים ושכר מחקרים.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: