Skip to content

איראניום מועשר 3: המנדעים והנביא מני, האב הגדול ואם כל חי נגד השטן הגדול ומלאכי החבלה

מרץ 15, 2012

האימפריה הפרתית ששלטה בחלקו המזרחי של הסהר הפורה במאות הראשונות לספירה היתה ליברלית למדי וסובלנית ביחסה לקבוצות דתיות שונות, ובכך לא היתה שונה מכל האימפריות הגדולות שקדמו לה באזור הזה, מאז החיתים.

הנטיות המיסיונריות והכפייתיות שאיפיינו את הסלווקים (שניסו להשליט את דתם האלילית בירושלים) ואחריהם הרומאים (שלקיסרים שלהם היה חשוב שיכירו בהם כאלים ברחבי האימפריה), נראו לפרתים  מן הסתם כסטייה אירופאית מוזרה. תחת שלטונם של הפרתים התקיים בדרום עיראק השבט-דת המנדעי (מנדעאיני) –  בתנאים טובים בהרבה מאלה הקיימים שם עכשיו, כאשר רבים מהמנדעים נאלצו להימלט ממקום מושבם בעשרות השנים האחרונות.

המנדעים הם קבוצה אתנית שיש לה דת משלה. חלק מהסוציולוגים ומההיסטוריונים של היום, שהם יותר תועמלנים בעלי אג'נדה מאשר אנשי מדע, אמנם רואים בתופעה כזאת  א-נומליה או אף סוג של פרברסיה או אנכרוניזם, או פשוט בלוף  – ראו יחסם אל העם-דת היהודיים. אבל זו כמובן התייחסות שמתאפשרת רק על ידי בורות מעמיקה של המלומדים האלה, וכשרונם המוזר להכחיש מה שלא נוח לאידיאולוגיה שלהם ובאותה עת לבנות תיזות הנשענות על חולות נודדים.

שהרי גם בזמנים עברו, עמים ושבטים המאופיינים על ידי דת משלהם היוו את הנורמה, וגם כיום זהו הדפוס הרגיל באותם אזורים של העולם שלא נכבשו ולא נסחפו על ידי המיסיונריות הכפייתית והכוחניות הרצחנית  של דתות כמו הנצרות או האיסלאם, שעוצמת הטיעון שלהן עומדת ביחס הפוך למידת אלימותן. הזהות בין עם או שבט ובין דת "פרטית" נוהגת בכל מקום,  מן האינואיטים של אלסקה ועד האבורג'ינים של אוסטרליה, וכך בדרום אמריקה ובאפריקה ובחלקים נרחבים של אסיה.

כך  שאנשי המדע מהסוג המתייחס לעם-שבט-דת היהודיים כאל א-נומליה, גם כשהם מעמידים פני אתאיסטים חסרי פניות, מקבלים על עצמם בעצם את עיקרי ההשקפה הנוצרית או האיסלאמית, הדוחות את הזהות האתנית-דתית בגלל שאיפותיהן האימפריאליות והמגאלומניה הטוטאליטרית המאפיינות אותן. ואין זה מקרה, כמובן,שגם מבחינה פוליטית  אותם חוקרים  מוצאים את עצמם לצד האנטישמיות הנוצרית או האיסלאמית.

המנדעים, על פי מסורתם, הגיעו לדרום עיראק במאה הראשונה לספירה. מהיכן? מכאן. מארץ ישראל. הם היו פשוט יהודים שהחליטו לגלות מכאן מיד אחרי שהחריבו הרומאים את בית המקדש בשנת 70 לספירה.

דתם נקראת בלשון הסיווגים הדתיים "גנוסטית". גנוסיס הוא ביוונית ידע. אך לא מדובר בידע מדעי, אלא בידע של הנסתר. מה שבלשון ימינו היו מכנים "קבלה" או "מיסטיקה". האבחנה הזאת – גנוסטיות – מתייחסת כמעט תמיד לקבוצות או לכתות דתיות שקיבלו בעצם את הדואליזם הדתי של דת זרטוסטרא – מלחמת הנצח בין האל הטוב והשטן הרע.

והמנדעים, שהגיעו עם הגנוסיס שלהם לדרום עיראק, בעצם רק השלימו סיבוב: שהרי לגנוסיס שהביאו עימם מארץ ישראל, היו שורשים מקומיים – זכרו את מגילות ים המלח שהתגלו במערות קומראן, ואחת הידועות שבהן – המגילה של מלחמת בני אור בבני חושך, שיוחסה לאיסיים (עכשיו יש המפקפקים בייחוס הזה).

אלא שהשורשים המקומיים האלה, שייכים כמובן לשתיל מיובא, שמקורו הזראתוסטרי ברור למדי. וכך יצא שהמנדעים הגיעו ממערב הסהר הפורה למזרחו ועימם דת שבמקורה הגיעה מהרמה הפרסית.

נביאיהם המקודשים של המנדעים הם אדם, הבל, שת, אנוש, נוח, שם וארם. אך יותר מכולם הם מקבלים כנביאם את יוחנן המטביל, מי שמשח את ישוע. ואילו אברהם, משה, ישו, ולימים גם מוחמד, הם בעיניהם נביאי השקר, והדתות המונותאיסטיות – היהדות, הנצרות והאיסלם, הן, מבחינת המנדעים, דתות של מלאכי החבלה העומדים לצד השטן.

הדואליזם שלהם מתבסס על החלוקה בין ימין ושמאל, אור וחושך,טוב ורע וכו'.  כללי הדת שלהם קובעים כי הנשמה בעולם הזה נמצאת בגלות  כשהיא צמודה לגוף הגשמי, הם מאמינים שהכוכבים משפיעים על הגורל,מחוייבים לסודיות ונמנעים מאכילת  בשר אדום ומשתיית ממשקאות חריפים.

(מי שלא חוששים ממסע לנבכי נפשו המעונה של הפילוסוף המנוח משה קרוי  ימצאו מידע רב על הגנוסיס במחקר שחשף "בלש התרבות" אלי אשד)

אחת הקבוצות הדתיות שהושפעו מאוד מהמנדעים, היתה זו של האלקסייטים (Elcesaites), שהתפתחה בזמנו של הקיסר הרומאי טריאנוס. לקבוצה זו השתייך אביו של הנביא מני,  מייסד המניכאיזם. אמו של מני, לפי המסורת, היתה בת אצילים פרתית. הוא נולד בעיר בבל בשנת 216 לספירה, 500 שנה אחרי הולדתו של האל-אדם מיתרה, שבו עסקתי ברשומה הקודמת בסידרה.

מני נחשב על ידי מאמיניו כממשיכו של מיתרה, ומעין אווטאר נוסף של זרתוסטרא. מאביו קיבל מני חינוך גנוסטי, וכשהיה בן 12 זכה להארה: לדבריו, התגלה אליו תאומו האלוהי והבהיר לו את יעודו הנבואי, והוא הכריז על עצמו כ"פאראקליט"."פאראקליט" (שהתגלגל בעברית למילה פרקליט) היא מילה יוונית שקיבלה בברית החדשה הנוצרית  כמה משמעויות, בינהן אחת הדומה למשמעותה העברית – כלומר, מי שעומד לצד האמת, מייצג את האמונה וכו'. משמעות נוספת היא, שפאראקליט הוא מי שמהווה את התגלמותו האנושית של האל – ישוע, למשל, או במקרה שלנו – מני.

ההארה השניה שזכה לה מני התחוללה כשמלאו לו 24 שנים. הוא הופיע אז בחצרו של המלך הפרסי שאפור הראשון מהשושלת הססאנידית שירשה את השלטון הפרתי בבירה קטסיפון. לפי אחת המסורות המלך התרשם מאוד מהנביא הצעיר ואף  קיבל את תורתו, אך מסורות אחרות טוענות שהמלך רק התיר למני לעשות לעצמו נפשות, רשות שמני נטל לעצמו במרץ רב של נביא צעיר.

התואר שניתן למני על ידי מאמיניו היה "חותם הנבואה". כלומר – אחרון הנביאים. אותו תואר שניתן כ-400 שנים מאוחר יותר לנביא מוחמד.

הדת החדשה שעיצב מני היתה אקלקטית ביותר. הוא ראה את עצמו כממשיכם וכהתגלמותם של אדם הקדמון, של זרתוסטרא הפרסי, של בודהה ההודי ושל האלים קרישנא וגנאש ההינדים,  ושל ישוע היהודי. בכתביו אפשר למצוא השפעות רבות של המנדעים, של הכתבים שכמותם נמצאו במערות קומראן, של ספרי חנוך (מן "הספרים החיצוניים").

מן הבודהיזם והדת ההינדית ייבא מאני לדת שלו גם את גלגול הנשמות, לא רק לגבי עצמו כגלגול נשמותיהם של הנביאים והאלים השונים, אלא במיוחד לגבי המאמינים הפשוטים של האמונה, "המאזינים" (ראו להלן) שגלגול הנשמות הוא נחמתם אחרי חיים של מאבק קשה בין הטוב והרע על נשמותיהם בגלגולם הנוכחי.

התיאולוגיה המניכאיסטית גורסת שכוח הטוב הוא עצום – אך אינו כל יכול והוא מאותגר ללא הרף על ידי עוצמתו הכמעט נצחית של השטן הרע. האנושות כולה ועולמה הם תוצר לוואי של המאבק המתמיד בין כוחות הטוב והרע, ושדה הקרב שבו מתרחשת מלחמת העולם בין שליח האל שהוא האדם הקדמון ובין השטן.

הקוסמוגניה המניכאית מתארת שלוש בריאות, שבראשונה שבהן מתקיימים הטוב והרע בעולמות נפרדים. אך חמדנותו של הרע החשוך, נסיך האופל,  גורמת לו לתקוף את עולם הטוב המואר ולבלוע חלקים ממנו. האב הטוב הגדול מגייס לעזרתו את אם כל חי, השולחת את בנה, האדם הקדמון (בארמית: "נאסא קדמונה") ללחום בכוחות האופל (הארמית היתה השפה הרווחת במזרח התיכון של אותם הימים).

בבריאה השניה יוצרים האב הגדול ואם החיים  את עולמנו מגופם של יצורי הרע שספגו חלק מהאור.

בבריאה השלישית מבטאת הופעתו של הנביא מני את נסיונם של עולמות הטוב לגלות לאנושות את טבעו האמיתי של האור הרוחני שבתוך  גופם החומרי. וזהו עיקרה של תורת המוסר המניכאית: הצורך בשחרורה של הנפש הטהורה, המוארת, הזכה והטובה מבית הכלא הגופני, החומרי והטמא.

המניכאים התנגדו לתענוגות הגוף וביקשו לסייע לשחרור הנשמה ממנו על ידי ניהול חיי פרישות וסגפנות. ואמנם, בהמשך התפתחותה של הדת הונהגו מסדרים נפרדים של נזירים ונזירות.

על פי המניכאיזם, חולקו בני האדם לשלושה סוגים: בראש – המורים המוארים "הנבחרים", סביבם המון המאמינים שתפקידם להאזין למורים ולקיים את דברם, ולא פחות חשוב מזה, לתמוך במורים ולקיים אותם. אלה הם "המאזינים". האליטה המניכאית הורכבה מהנביא או יורשו, תחתיו 12 בישופים, ומתחת להם 360 כמרים, "פרסביטרים", מילה שמשמעות מקורה היווני הוא "זקני העדה".

והקבוצה השלישית היא של עובדי השטן, הרעים, שנגדם מתנהלת מלחמתם של הטובים. כלומר, כל אלה שאינם מאמינים במני ובבשורתו.

טבעי שהחלוקה הברורה הזאת לטובים ולרעים לא מצאה חן בעיני כולם. אחד ממעקמי האף היה המלך הפרסי בראהם הראשון, שלא נלהב מהתפשטות האמונה המניכאית אפילו בבירתו הזרתוסטרית. במיוחד לא מצאה חן בעיניו הצלחת המניכאיזם במעמדות הגבוהים של החברה. והתוצאה: בראהם אסר את מני ובשנתו ה-50 דן אותו למוות. לפי אחת המסורות נפטר מני בתא הכלא לפני שהוצא להורג, ולפי מסורת אחרת, נעימה עוד פחות,  בותר גופו לשניים, כשחלקו העליון של הגוף נתלה מעל לאחד משערי הבירה, וחלקו התחתון – מעל לשערה השני. יש גם תיאורים מזוויעים יותר הנוגעים לאותו אירוע, כגון פשיטת עורו של הנביא מעליו בעודו חי. מה שאולי מצביע על כך שהסובלנות הדתית של הפרתים התחלפה בקנאות מסויימת בתקופת השושלת הססאנידית הפרסית.

כל זה קרה בשנת 266 או 267. אך מותו של הנביא לא בישר את מותה של הדת המניכאית. רחוק מזה. הדת התפשטה בכל רחבי המערב והמזרח, לצד דת מיתרה הוותיקה יותר ולצד הדת הנוצרית החדשה יחסית. יש עדויות מהשנים 244 ו-251 שהמניכאיזם הגיע למצרים עוד בימי חייו של הנביא, ואילו בשנת 290 שיגשגה האמונה הזאת במיוחד באזור פיום שבארץ הנילוס. מנזרים מניכאים התקיימו ברומא בתקופתו של האפיפיור מיליטיאדס בשנת 312.  בשנת 291 נערך טבח במניכאים באימפריה הפרסית. בשנת 354 כתב הילרי דה פויטארס שבדרום צרפת יש מניכאים רבים. אחד מההוגים החשובים של הנצרות, אגוסטינוס, היה מניכאי במשך 10 שנים לפני התנצרותו בשנת 391.  הוא הכריז בספרו הידוע "הווידוים" שתפיסתם של המניכאים כי הידע הוא המהווה את הבסיס לגאולת האדם, היא פאסיבית מדי ולא מסוגלת להביא לשינוי אמיתי.

בקיסרות הרומית המזרחית, הביזנטית, הגיעו המניכאים לשיא כוחם בשנים 375-400 לספירה ואחר כך שקעו במהירות. בשנת 1000 כתב ההיסטוריון המוסלמי אל ברוני כי "רוב תושבי מזרח טורקיה,תושבי סין וטיבט וכן הודים רבים" הם מניכאים. ידוע שהיתה מושבה מניכאית גדולה וחזקה בבולגריה. באירופה החלו המניכאים להעלם מסצינת הדתות בערך ב-600 לספירה, אך במזרח החזיקו כתות מניכאיות מעמד עד לשנת 1400 לספירה. בימינו הם מתקיימים רק בצורת קבוצות סודיות.

למניכאים היה המשך בנצרות בעיקר בכת הקתרית-אלביגנית (על שם העיר אלבי) שהתבססה בתקופות מסויימות בדרום צרפת. העיקר הדתי החשוב בדת הקטרית היה הערצת האישה כיצור רוחני נעלה. התפשטות הקתריות בדרום צרפת גרמה לדאגות קשות בכנסיה הנוצרית. בשנת 1205 נוסד המסדר הדומיניקני כדי להלחם בה, ובשנת 1209 הוכרז על מסע צלב כדי לחסל את המאמינים הפוסט-מניכאים. מלחמת האזרחים הדתית נמשכה עד 1229 ולפי אחת הגירסאות הגיע מספר ההרוגים במסע לחיסול האלביגנים לשני מיליוני בני אדם.

אחת הטענות היא שהמלחמה המרה שניהלה הנצרות נגד המניכאיזם ויורשיו, נבעה מאותה סיבה שבגללה נלחמה הנצרות ביהדות: כדי להעלים את השורשים השחורים המזרחיים של הבלונדיניות הנוצרית האירופאית. בדיוק כמו ההאשמות שהוטחו בדת מיתרה שכביכול באה לגחך את הנצרות, כדי להעלים את העובדה שדת מיתרה הנחילה לנצרות עיקרים חשובים של האמונה.

שהרי קל לראות את השפעותיו של המניכאיזם על הנצרות, ובמיוחד מסדרי הנזירים והנזירות, הצבתו של מעמד הכמורה של "הנבחרים המוארים" בראש החברה, לא רק כמורי דרך רוחניים אלא גם כהנהגה פוליטית (הקיסר ש"הלך לקאנוסה" לכרוע ברך לפני האפיפיור). וכמובן התפקיד החשוב יותר ויותר שהחל למלא השטן בתאולוגיה הקתולית, תפקיד שלא היה לו זכר במקורות היהודיים של הנצרות. בתקופה מאוחרת יותר, אגב, האשימו הקתולים את הרפורמציה הפרוטסטנטית בקבלת השפעות מניכאיות, במיוחד בכל הנוגע ל"פוריטניות" ביחסים שבינו לבינה.

ברור שלמניכאיזם היו גם השפעות על היהדות. אמנם בדת משה לא הדרדרו הדברים עד ליצירת מסדרי נזירים ונזירות, אבל ההשפעות המניכאיות בדבר  טיבעה הטהור של הרוחניות לעומת תפקידם המשחית של הגוף ותענוגותיו חדרה בצורה עמוקה כל כך, שהיא ניכרת עד לימינו אלה במסורת החרדית, למשל, ביחס אל האשה למשל, בהגבלות על הלבוש, "שמירת הנגיעה" ועוד, שלא לדבר על הדיכוטומיה המובהקת בין בני אור (חצרות החסידים החרדים) ובין בני חושך (כל השאר,ובמיוחד "החילוניים").

מן המניכאיזם הגיעה לגירסאות מסויימות של היהדות ולחלקים באיסלאם וגם לנצרות בשלביה המקודמים האמונה בגלגול הנשמות, שמאני עזר בגילגולה מהמזרח מערבה. בנצרות הוכרז על האמונה בגלגול נשמות כעל כפירה בועידת קונסטנטינופול בשנת 475, והצורך בהחלטה מורה על ההשפעות  של המניכאיזם  על הנצרות המוקדמת.

אך כל אלה הם כאין וכאפס לעומת  ההשפעות העזות שהיו למניכאיזם בעל השורשים הזרתוסטריים על השיעה האיסלאמית על פי גירסתה הפרסית-חומייניסטית.

רשומה שלישית. ברשומה הבאה: ההשפעות הפרסיות הקדומות על האימפריאליזם החומייניסטי

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: