Skip to content

איראניום מועשר 2: האימפריאליזם הדתי של זרתוסטרא ומיתרה

מרץ 8, 2012

סדר היום הדתי של איראן שייך לנוסח השיעי של האיסלאם. כל ישיבה של המג'לס, הפרלמנט האיראני, נפתחת בהבעת תקווה להופעתו הקרובה של האימאם ה-12, החליף האמיתי, שיביא את הגאולה למאמינים.

אך הנוסח השיעי של האיסלאם באיראן חדור באיראניות. באותה יוהרה  של בני עמים ושבטים שבמשך 1000 שנים, בעברם, קיימו אימפריות אדירות, שהשתרעו מיוון, בולגריה ומצרים  במערב ועד לנהר האינדוס בהודו  ולגבול סין במזרח.

והשיעה של איראן חדורה  עד לשד עצמותיה בהיסטוריה הדתית של הפרסים והפרתים, בדואליזם המובהק של הדת הזרתוסטרית ושל הדת המניכאית ובמיסתורין של דת המיתרה.  התפיסה הפוליטית הבסיסית ביותר של השיעה האימפריאלית האיראנית – המלחמה של בני האור האיראנים ב"שטן הגדול" וב"שטן הקטן" למשל, היא ביטוי מובהק ביותר של השפעות פרסיות קדומות, שחלקן חדרו גם לאיסלם הקדום (וכנראה גם ליהדות ולנצרות של אותן תקופות).

אחד המקורות של ההשפעה הפרסית על האיסלם ידוע היטב: סלמן הפרסי, שהיה אחד האנשים המקורבים ביותר לנביא מוחמד. סלמן יועד על ידי אביו להיות כוהן לזרתוסטרא "שומר האש הקדושה". במשך תקופה מסויימת הוא שהה במנזר נוצרי עד שתפס את הבישוף בשחיתות, נדד דרומה, נמכר כעבד ליהודים מהשבט שישב ליד העיר מדינה, ולפי המסורת נפדה מעבדותו על ידי מוחמד. סלמן  נחשב לאבי הניצחון הגדול על הכופרים בקרב "השוחה" – היתה זו עצתו לחפור את השוחה סביב מדינה, והשוחה היא שהביאה לניצחון המוסלמים. קברו של סלמן נמצא על הר הזיתים בירושלים.

העלוואים  של סוריה מחשיבים את סלמן לאחד משלושת האישים החשובים בשילוש הקדוש שלהם, הכולל את עלי, החליף הרביעי (שעל שמו הם נקראים), את הנביא מוחמד ואת סלמן הפרסי. לפי אמונתם עלי הוא ה"משמעות". מוחמד  הוא ה"שם" וסלמן הפרסי הוא ה"שער".  סביר שזו אחת הסיבות לקשר הטוב שבין השיעה האיראנית ובין העלאווים של סוריה, הנחשבים קרובים לשיעה: סלמן הפרסי נחשב לאחד מנאמניו של החליף הרביעי, עלי.

מאז רוחאללה חומייני, השלטון באיראן הוא שלטון חכמי הדת, המולות, או ההייטאוללות. ההייטאוללה הוא איראני-שיעי – אבל איראני. במידה מסויימת, העם האיראני, עושרו וצבאו, הם המכשיר של כהן הדת האיראני  להפצת הגירסה השיעית של האיסלם, ולזירוז שובו של האימאם ה-12. אך לא פחות מזה, דת האיסלאם היא מבחינתו של הייטאוללה איראני אותה מרכבה שתחזיר לעם האיראני את תקופת הזוהר האימפריאלית שלו.

בערך באותה תקופה, באלף השני והראשון לפני הספירה, התפתחו בקצה המזרחי והמערבי של המזרח הקרוב שתי דתות, אחת קטנה ומסתגרת, אחת גדולה ומתפשטת.

המכנה המשותף לשתי הדתות, הוא הדחיה של התיאולוגיה הרווחת של התקופה – הפוליתאיזם האלילי. בהודו שבמזרח, כמו בין העמים השמיים הגדולים והקטנים של מסופוטמיה, בשבטים השמיים של חצי האי הערבי, במצרים הגדולה, ביוון ובאיטליה, היו מקובלות דתות המבוססות על ריבוי עצום של אלים וחצאי אלים; פנתיאונים שמנו בין כמה עשרות לכמה מאות של כוחות אלוהיים, מוטציות אנושיות-אליליות כמו גם חיות בעלות כוחות אלוהיים ושילובים של אנוש וחייה; כוחות אלוהיים יוחסו גם לצמחים ועצים, לאתרים גיאוגרפיים, לתופעות טבע חריגות ולגרמי השמיים.

במערב הקשת הפורה, בגבעות ובגאיות שסביב ירושלים, התפתחה הדת המונותאיסטית. האל השבטי שבו האמינו הרועים לשעבר, שמקורם באברהם ובנכדו יעקב, הכיל והפנים כמה מהאלים הקודמים והקרובים במסלול נדודיו של השבט: אל שדי, שמקורו עוד בתקופת בנו של שם בן נוח, ארפכ-שד, שממנו יצאה השושלת שממנה בא  אברהם; האלים אב ורם המזרחיים המופיעים בשמו של מייסד הדת אברהם ובשמות החודשים;  האלים קדש (קדוש) ואדוניס (אדוני) של הכנענים הצפוניים (הפניקיים), שהעניקו לאל האחד שניים מתאריו הרווחים ביותר. צבאות המדברי,  אנך ("אנכי ה'") המצרי, עליון ושלם הכנענים, וכולם התכנסו ביהוה הקדום שנודע עוד לפני המבול, בזמנו של אנוש בן שת בן חווה ואדם.

אך השמות הרבים, התארים  והפנים השונות רק הדגישו את האופי הייחודי של האלוהות הזאת: אל אחד ויחיד, בורא כל העולמות ואדון כל הברואים, כולל הכל שהכל בו והוא נמצא בכל. בורא חושך ואור, מקור הטוב והרע.

ואילו בקצה המזרחי  של  הקשת התפתחה הדת הזרתוסטרית.

באמצע האלף הראשון לפני הספירה היה העולם הדתי של הגזעים השמים הצפוניים מבוסס בעיקרו על הפנתיאון רב האלים שבראשות בל הבבלי, הוא בעל הפניקי-כנעני, ולצידו איסתר היא עשתורת, ולהם המון אחים ואחיות, בנים ובנות, כל אחד והנישה האלוהית שלו. לארמים היה הדד, אל הרעם והסערות, שדמה למדי לבעל, ולאשורים היה האל הראשי שלהם – אשור. גם במצרים היה פנתיאון רב אלים, וזה היה המצב גם ביוון ובאיטליה, היכן שהתנחלו להם כמה מאות בשנים קודם לכן שני עמים אריים, ההלנים  והרומאים. ומובן שאותם הארים שהגיעו מהודו טיפחו אף הם פנתיאון רב-אלים.

אך הארים שהתיישבו במרכז, המדיים-פרסיים, באו עם הברקה תיאולוגית, שלאחר זמן לא רב הכתה שוק על ירך את הפנתיאונים המסועפים והמסובכים של השמים בסהר הפורה שכולם גוועו ונעלמו, ושרידיהם של אלה נותרו רק אצל הערבים שבדרום חצי האי שלהם, שהיו מרוחקים מתחומי שלטונן של האימפריות האיראניות. עד שהגיע מוחמד, ואחרי שאימץ את המונותאיזם של השמיים המערביים,  יצא צפונה ובמאה השמינית כבש את הרמה הפרסית וסילק מן הבמה את הדת הזרתוסטרית והדתות שירשו אותה.

ההברקה התיאולוגית של האיראנים, היתה הדואליזם. מלחמת הנצח בין שני הכוחות השולטים בעולם, מאבק שמטלטל את האדם ואת עולמו עד משבר והוא עתיד להסתיים רק באחרית הימים.

הנביא הפרסי המרכזי היה זרתוסטרא, שפרושו בפרסית "בעל הגמלים הזקנים". זמנו המדוייק אינו ידוע. מרחיקי הלכת טוענים שהיה קדום ביותר – האלף השביעי לפני הספירה. אך בדרך כלל מתארכים אותו לאלף הראשון. על פי הגירסה הרווחת, פעל זרתוסטרא בחצרו של המלך המדיי היסטפס, והיה קשור בקשרי נישואין ומשפחה עם הוואזירים החשובים של חצר המלוכה.

על פי כתבי הקודש הזרתוסטריים, נגלה האל הטוב, אהורה-מזדה (הורמוז) אל הנביא זרתוסטרא  ומסר לו את סדר העניינים הקוסמי המעודכן. בניגוד לחלוקה לאלילים רבים ושונים, בפנתיאון מפוזר ומבוזר כמקובל אצל השבטים הארים האחרים שנשארו בהודו או הגיעו לאירופה, ואצל רוב העמים השמים והמצרים, טען זרתוסטרא בשם האלוהות העליונה שנגלתה אליו, כי קיימים רק שני כוחות משמעותיים: האמת והשקר, שהם גם האור והחושך, הטוב והרע, הבריאה וההרס, הבניה והחורבן, החיים והמוות וכן הלאה.

האל הטוב הוא אהורה-מזדה, המכנס תחת כנפיו את כל הכוחות המועילים והטובים, האלים החיוביים, המלאכים והפיות, מול האל הרע אחרימן, בעל הכוחות השליליים, שעימו השדים והמכשפות. בין שני האלים האלה נטושה מלחמת עולם מתמשכת, שבסופה כך טוענת הדת, יגיע המושיע של אחרית הימים, והטוב ינצח.

עד אז, נתונה לכל אדם היכולת לבחור בין טוב ורע.

המצטרפים לאמונה באהורה-מזדה על פי הנוסח הזרתוסטרי, מצאו את עצמם עד מהרה בדת מסודרת ומאורגנת יפה, בעלת מעמד מפותח של  כמורה וארגון כנסייתי. המאמין עבר טקסי הטבלה וטהרה ובחר לעצמו מדריך ומוודה. הטקס הפולחני המרכזי היה הדלקת אש מלווה בתפילה, הלקוחה מתוך המזמורים שחיבר הנביא עצמו. בכל יממה היה על המאמין לשאת חמש תפילות, והקורבנות כללו בשר, חלב, לחם, פרי ופרחים.

כמו בכל הדתות באותה תקופה, היה הפולחן מלווה בצריכת סמים. במקרה של הזרתוסטרים היה זה משקה הסומא (כנראה על בסיס הפרג האופיאטי). העקרונות של הדת התמצו בשלוש מילים: הומטה (מחשבות חיוביות), הוקטה (מילים נאות ) והוברשטה (מעשים טובים). המאמינים נקראו לנהוג בצניעות, להרבות בצדקה, לנטוע עצים, לשמור על הסביבה ולהוקיר בעלי חיים טובים, כמו כלבים. שריפת המת או קבורתו נאסרו, והמתים הושארו במגדלים גבוהים למאכל הציפורים.

השנה הזרתוסטרית היא שנת שמש. יש בה 19 חודשים בני 19 ימים כל אחר (361 יום), ובכל שנה נוספים ארבעה או חמישה ימים לחודש האחרון. ראש השנה נחוג ב-20 או ב-21 במרס, אותו יום אביבי שבו יש שוויון בין היום והלילה, ואחריו מתחילים הימים להתארך. ראש השנה נקרא "נו-רוז" – היום החדש.

האיראנים של היום משמרים את לוח השנה הזרטוסטרי וחיי המדינה מתנהלים על פיו.

כורש השני, מייסד האימפריה הפרסית הראשונה, היה גם כומר של זרתוסטרא, כמוהו כמלכים הפרסיים שאחריו.

על פי האמונה, היה המושיע, זה  שיביא לנצחון  הסופי של אהורה מזדה על אחרימן,  עתיד להגיע 1000 שנים אחרי מותו של הנביא. מאוחר יותר, כשהתאריך הזה התפספס, עודכן תאריך היעד,  ודובר על 3000 שנה אחרי מותו של זרתוסטרא.

כורש השני מייצג נקודת מפגש מעניינת בין היהדות ובין דת זרתוסטרא. הוא היה כוהן לזרתוטסטרא – ובה בעת נחשב על ידי היהדות למשיח, והוזכר ככזה גם על ידי הנביא ישעיהו ובפסוק האחרון של התנ"ך הוא מעיד בעצמו על התפקיד שהוטל עליו על-ידי אלוהים.

עם הכיבושים של המלכים הפרסיים והמדיים של השושלת האחמנידית התפשטה גם הדת הזרתוסטרית, והגיעה עד לארמניה שבצפון, ולהודו שבמזרח. הערבים המוסלמים שכבשו את איראן רדפו את הזרתוסטרים, והמאמינים כמעט שנעלמו באיראן. בהודו יש כיום כ-140 אלפי מאמינים בזרתוסטרא, אך דתם נחשבת כיום כמונותאיסטית טהורה.

התפנית הגדולה בהתפשטות הדת האיראנית הגיעה עם האל-אדם מיתרה (או מיתראס),

מיתרס, בפרסית, פירושו חברות, או הסכם או אמנה. מיתרס, או מיתרה, הוא גם שמו של אל ארי קדום. האל הזה מוזכר בפעם הראשונה בכתובים בהסכם שנערך בשנת 1400 לפני הספירה בין האימפריה החיתית  ובין השליטים  של ממלכת מיתני הקדומה, שהיתה ממלכה מסופוטמית חשובה באמצע האלף השני לפני הספירה. השלטון במיתני היה בידי  אריסטוקרטיה של לוחמים ארים, שהביאו עימם את הפתנאון ההודי.  מיתרה נזכר כערב להסכם המיתני-חיתי-חורי, יחד עם אלים ידועים אחרים מהמיתולוגיה ההודית, כמו ורונה ואינדרה. בכתבים אחרים מוזכר מיתרה כאל משולב עם ורונה.

מומחיותו העיקרית היתה כדיין הנשמות.

 מיתרס שימש גם כשם לבני אדם, מלכים ואצילים. כמה מלכים ארמנים, אנטליים, קפדוקים (מרכז טורקיה) ופרתיים נקראו מיתרדטס. בתנ"ך מוזכר מתרדת כגזבר של כורש (עזרא א' 8). מיתרני, או מיטרני, וכן הטיות אחרות, הם שמות משפחה איראניים נפוצים(גם אצל יוצאי איראן בישראל) עד היום.

במאה השלישית שלפני הספירה הופיע מיתרה כדמות אנושית, אדם-אל, הקשור בדת הזרתוסטרית. זה קרה  עם הופעתם של הפרתים, עם ארי-איראני, שבהעדר היסטוריה כתובה (לכל העמים האריים לא היה כתב), לא ידוע הרבה על מוצאו. עם הופעתם במזרח אירן, באמצע המאה השלישית לפני הספירה, התמרדו הפרתים נגד השלטון הסלווקי-מוקדוני שמרכזו היה בדמשק,  אך המלך הסלווקי אנטיוכוס השלישי ניצח והכניע אותם בשנת 206 לפני הספירה, שנתיים אחרי מותו של האל-אדם מיתרה.

בשנת 190 לפני הספירה ניצחו הלגיונות הרומאים את הסלווקים בקרב מגנזיה (בטורקיה) – וכך איפשרו לפרתים להשתחרר מעול הסלווקים.

אחר כך, ככל שגבר כוחם,  כבשו הפרתים לעצמם חלקים גדלים והולכים מן האימפריה הפרסית שהתקיימה עד לכיבושי אלכסנדר. הפרתים לחמו בסלווקים ללא הרף,  וב-163 לפני הספירה נהרג אנטיוכוס אפיפנס (הידוע מסיפורי המכבים) במלחמה נגדם. ב-139 לפני הספירה שבה מלך הפרתים מיתרדטס הראשון את המלך הסלווקי, וכבש את סוריה.

וכך ארע, שלאחר שהרומאים הכריעו את הממלכות הסלווקיות של יורשי אלכסנדר, הם נקלעו לשרשרת מלחמות שנמשכה 250 שנים נגד הפרתים, על השליטה במערב הקשת הפורה. ארבעה עשורים לפני הספירה אף הגיעו הפרתים לירושלים והשליטו שם את החשמונאי שלהם, מתיתיהו אנטיגונוס השני, למשך ארבע שנים, עד שהרומאים שבו והשתלטו על יהודה והמליכו  את האיש שלהם – המלך הורדוס.

האמונה במיתרה, שנחשב גם כאל  הגייסות והחיילים,  התפשטה והגיעה מן הפרתים אל יריביהם, חיילי הלגיונות הרומאים. הלגיון הרומאי ה-15, האפולונאי, לחם ביהודה תחת טיטוס בשנים 67 עד 70 לספירה. אחרי המלחמה נשלח הלגיון למצרים למנוחה ולהתרעננות, והשורות שדוללו ביהודה התמלאו על ידי חיילים קפדוקים שהביאו עימם מהמולדת את האמונה במיתרה. מאוחר יותר, כשהועבר הלגיון ה-15 לשרת על גדות נהר הדנובה, הקימו שם חייליו מקדש למיתרה. בבריטניה, שם חנו שלושה לגיונות רומיים, נמצאו מקדשים למיתרה בסמוך למחנותיהם, אחד מהם ליד כנסיית סנט-פול בלונדון, אחד בוויילס ושלושה בצפונה של אנגליה. מקדשים רבים למיתרה נמצאו בגרמניה. הקיסר קומודוס, בנו של מרקוס אורליוס, ששלט ברומא בסוף המאה השניה נחשב למיתראני, וכמוהו קיסרים נוספים באותה תקופה.

וכך, במערכת המלחמות הארוכה הזאת בין הפרתים והרומאים,זלגה האמונה הפרתית במיתרה אל הליגיונות הרומאיים מן העבר השני של החזית. כאשר לחמו הלגיונות הרומאים נגד הפרשים הכבדים והפרשים הקלים של הפרתים, נישא שמו של אותו אל  על שפתותיהם.

דרך חיילי הליגיון  הגיעה האמונה במיתרה אל אזרחי האימפריה ונשותיהם  ונעשתה לאחת הדתות החשובות של האימפריה. וכך נוצר המצב שאותה דת איראנית היתה משותפת לשתי האימפריות הגדולות של המזרח והמערב.

עד לעלייתה של הנצרות.

כאשר החליט הקיסר הרומאי קונסטנטינוס להיטבל לנצרות  באמצע המאה הרביעית לספירה, החל השלטון הרומאי לרדוף את מאמיני מיתרה, שנעלמו כמאה שנים לאחר מכן ונבלעו בין הנוצרים. בסך הכל, רבים מפרטי האמונה הנוצרית והפולחן היו מוכרים להם היטב.

דת מיתרה היתה קשורה קשר הדוק לדת זרתוסטרא. היחס בין האמונה במיתרה ובין האמונה הזרתוסטרית, מזכיר להפליא את היחס בין האמונה בישוע ובין היהדות.

וזה אינו הדמיון היחידי בין מיתרה ובין ישוע.

על פי המסורת הזרתוסטרית, מיתרה מת בשנת 208 לפני הספירה, כשהיה בן 64, ולאחר שהסתיימו תפקידיו הארציים. לפני מותו הוא ערך סעודה אחרונה עם מלוויו האנושיים, ועלה השמיימה כדי להגן עליהם מלמעלה.

מיתרה נחשב כגואל של אחרית הימים, וכהתגלמות האנושית של האל הטוב אהורה-מזדה (הורמוז, האל הטוב). את בואו של מיתרה ניבא זרתוסטרא,  לפי האמונה נולד מיתרה לאלה-הבתולה אנאהיטה מזרעו של זרתוסטרא שנשמר במימי אגם קדוש. מיתרה נחשב לגדול שבין בני ה"ייזטה", יצורים אדירים שנבראו על ידי אהורה-מזדה כדי להגן על בני האדם מפני כוחות הרע של אחרימן. עליו הוטל להרוס את שלטון  הרע בעולם וכך להביא את הגאולה.

על פי שמו, היה על מיתרה לגונן על היחסים החוזיים בין בני האדם, שהם שורש הטוב.

מיתרה נולד ביום הקצר היותר בשנה – ה-21 בדצמבר, ויום זה נחשב כיום חג בין מאמיניו. החגיגה נמשכה כמה ימים, עד ל-25 בדצמבר – התאריך שבו חוגגים הנוצרים את יום הולדתו של ישוע. הפולחן לשמו של מיתרה כלל אכילת לחם ושתיית יין – כאשר הלחם מסמל את גופו של האדם-אל הזה, והיין – את דמו. חלק חשוב מהפולחן היה הטבילה לשם טהרה.

באמצע המאה השניה לספירה,  אגב, הבחין הסופר הנוצרי טרטוליאן בקווי הדמיון האלה בין האמונה במיתרה ובין הנצרות, וטען כי זוהי דת השטן, השמה ללעג את הנצרות.

יתכן שנשכח מטרטוליאן שמיתרה מת לא פחות מ-241 שנים לפני הולדתו של ישוע, ופולחנו קדם בהרבה לפולחן הנוצרי.

הפולחן המיתראי כלל טקסי חניכה למצטרפים הטריים, וביניהם מבחני שרידות, כמו חציית נהר גועש, קפיצה מסלע גבוה, ומעבר דרך טבעות אש בידיים קשורות. הפולחן כלל גם הקרבת עופות וצאן, ושתיית משקה הלוצינטיבי בשם "האומה" – כנראה גירסה מאוחרת של  משקה הסומא מהפולחן הזרתוסטרי. למיתרה מייחסים את הכנסת הנוהג של לחיצת היד, שתחילה היתה רווחת  בין חיילים, לאות שלום, ואחר כך סימלה גם חתימת הסכמים – הספציאליטה של מיתרה, כפי שמשתמע משמו.

הפולחנים לשמו של מיתרה היו נחלת הגברים, עד שהתקנאו בהם הנשים, ויצרו לעצמן גירסה נשית של הפולחן. אחד מפרטי הפולחן הנשי, היה הקרבה של שור לכבוד האל. קורבן השור נדד גם אל הפולחן הגברי, ולימים הפכה תמונת מיתרה הטובח את השור לסמלה העיקרי של הדת.

על פי האמונה, נבראו החיים בעולם מטיפות דמו של השור הטבוח על ידי האדם-אל.

מיתרה, כמו ישוע, היו קלים  יותר לבליעה עבור העמים האריים, עובדי האלילים של אירופה, שיהוה היהודי או אהורה מזדה ואחרימן הפרסיים היו מופשטים מדי מבחינתם. אלים אנושיים למחצה, המיוצגים בבני אדם, בעלי דמות מוחשית וגשמית, עם פולחן המדגיש את הקשר הפיסי  בין המאמין לאל, התאימו הרבה יותר לשבטים ולעמים, שהיו מנוסים באמונה באלוהויות המיוצגות בפסלים, ומורגלים בדמויות אנושיות-אלוהיות כמו אכילס או הרקולס אצל היוונים, ראמא ואווטארים אחרים של אלים אצל ההודים, או קיסרים-אלים אצל הרומאים. מאותה סיבה, הצליחה האמונה במיתרה לנדוד ולהגיע גם אל העמים ההודיים.

רשומה שניה. ברשומה הבאה: מניכאיזם  ושיעה והאימפריאליזם האיראני

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. אייל בן המוריה permalink

    כתבה מצויינת,תודה 🙂

    אהבתי

  2. זהר permalink

    מרתק תודה

    אהבתי

  3. אהבתי מאוד – תודה רבה!
    מה שמאגד את כל הסיפורים זה אסטרו-תיאולוגיה ובמקביל – בניה חופשית.
    והמיקוד הוא סיפורה של השמש/המשיח – צאצאי האל.
    הבתולה מבית לחם, שלושת המלכים, הצלב, והשור – כולם מונצחים בשמי הלילה.

    הקישורים שעשית מאוד מעניינים. לאירן שורשים עמוקים מאוד בצפון ומרכז אסיה.

    ישר כח!
    יגאל

    אהבתי

  4. אייל, זהר ויגאל
    מודה לכל המודים.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: