Skip to content

פורים והמגילה: אחשוורוש לא היה טמבל

מרץ 7, 2012

מכירים את החידה, מי היה המלך שהיה לו הכי הרבה פחות? זה היה כמובן אחשוורוש, שהיו לו 127 פחות. טרם שמענו על מלך עם יותר פחות. החידה היא כמובן עוד בדיחה על חשבון המלך הפרסי, שעל פי הפרשנות המקובלת, הוא לא יוצא ממגילת אסתר כמו העיפרון הכי מחודד בקלמר.

קודם אשתו ושתי מפדחת אותו בפני כל אורחיו. אחר כך מהנדסים אותו ומטרטרים אותו ביניהם שני הוואזירים הבכירים שלו, כל אחד ואינטרסיו. ואחד מהמיניסטרים הבכירים אף גם מוצא את עצמו בנסיבות חשודות במיטת המלך עם אשתו היפה והחדשה.

בקיצור, אחשוורוש יוצא מהסיפור קצת טמבל.

מבחינת התנ"ך, המגילה היא מאבק בין הטוב המוחלט והרע המוחלט. די מסתדר עם התפיסה הדתית הזרתוסטרית שהיתה שליטה בפרס שנים רבות. סיפור הנותן שבח והודיה על רווח והצלה גדולים ליהודים, שמקורם במרדכי החכם ואסתר בת דודו היפה, שהם בצד הטוב; ומאבקם ברע – ראש שרי המלך המן האגגי (רמז לדם עמלקי, בתור ייצוג של הרע האולטימטיבי.  בעוד שמרדכי הוא מזרע קיש הימיני, כמו המלך שאול  שחס כזכור על המלך אגג העמלקי ואיבד את מלכותו. כך שמרדכי, המביא לסופו של המן האגגי, סוגר מעגל מבחינה משפחתית), הזומם להשמיד את כל היהודים ב-127 הפחות.

אסתר מאשימה את המן. אחשוורוש באמצע (ציור של גוסטב דורה)

ולא ממש משנה שהאיום הגדול על היהודים, מקורו באותו אדם שגם הציל אותם – מרדכי. שהרי מקור הצרות הוא בכך שמרדכי לא נתן כבוד לראש הוואזירים החדש של אחשוורוש.

אבל אפשר להסתכל על הסיפור גם קצת אחרת. למשל: כסיפור כלכלי המתאר כיצד הגיע לאוצר המלך אחשוורוש סכום כסף נכבד ביותר.

בעוד אחשוורוש טרוד בהחלפת אשתו הראשית, העצמאית מדי, בדגם רענן, חדיש וצייתני יותר, מגלה פטרונה של המלכה החדשה, דודה מרדכי היהודי, על אוזנו של מלך המלכים כי יש מזימה נפשעת לרצוח אותו נפש. הסריסים המתנקשים נתפסים ומומתים ומרדכי נעשה לפיגורה חשובה בחצר.

אך אחשוורוש אינו מסתפק ביועץ הסתרים  הטרי, וממנה כמשקל נגד את המן האגגי לראש השרים.

המן כועס על מרדכי, שהוא היחיד שאינו כורע ומשתחווה לפניו. וכבר בנקודה זו אפשר לרשום נקודת זכות לכושר התמרון של אחשוורוש: כמו כל שליט נבון, הוא מקבל גמול על מדיניות  ה"הפרד ומשול" בין שריו. סיכסוך ביניהם יהיה רק לטובתו.

ואמנם, המן הכעוס מתחיל לרחרח סביב מרדכי, ומתברר לו שהמתחרה שלו הוא אחד מעם היהודים, כמו גם המלכה החדשה.

המן, שעד לאותה תקופה כלל לא ידע שהוא רשע, ובקושי שמע על היהודים, עורך תחקיר אנתרופולוגי, תיאולוגי  וכלכלי מקיף, ובסופו של דבר מגיע אל אחשוורוש עם הצעה ששליטים אימפריאליים, בעלי חצר מלכות משופעת בפרזיטים וצרכים פינאנסיים משמעותיים, נוטים להאזין לשכמותה ברצון רב.

המן שוטח את ממצאי התחקיר שלו בפני מלכו:  הנה יש עם מפורד ומפוזר בכל הממלכת, שדתו שונה מהדת הרווחת  (דת זרתוסטרה), ואין למלך שום סיבה טובה להניח להם לנפשם. להמן יש רעיון טוב יותר, והנה השורה התחתונה:

"אם על המלך טוב, יכתב לאבדם, ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול על  ידי עושי המלאכה להביא אל גינזי המלך".

כלומר: המן מציע להוציא את העבודה למיקור-חוץ, לידי קבלני-חיסול, שישמידו את היהודים ויבזזו את רכושם, ומתוך הביזה ישלישו המחסלים לאוצר המלך אחשוורוש סכום נכבד ביותר.

ברור שהמן אינו מגלה לאחשוורוש שאשתו האהובה אסתר, או יועץ המלך מרדכי, הם בני העם הזה. זוהי הפתעה שהוא שומר בשרוול לרגע המתאים.

אחשוורוש מסכים, כמובן, ומה הפלא:  עשרת אלפים כיכר כסף זה המון כסף. בתקופות העתיקות, נע משקלו של שקל הכסף בין 10 ל-20 גרם. בכיכר  היו בדרך כלל 3,000 שקלים, אך היו גם מקומות ותקופות שבהן היו בכיכר 3,600 שקלים. אם נחשב את השקל לשם הנוחיות כ-10 גרם בלבד  של מתכת יקרה, ולעומת זאת נחשב, בתור פיצוי, את הכיכר, ב-36 ק"ג, נגיע לתוצאה הבאה:  עשרת אלפים  הכיכרות שמציע המן לאחשוורוש , מהווים 36 טון של מתכת הכסף.

הון רציני ביותר גם בממלכה עצומה כמו האימפריה הפרסית של אותם הימים.

(בימינו מגיע מחיר הכסף ל-35 דולר לגרם. כך שבמושגי ימינו, 36 כיכר כסף שווים במחירי מתכת הכסף של היום 126  מיליוני דולרים. בתקופת אחשוורוש, במונחי כוח קניה, ברור שהסכום היה גדול הרבה יותר. המחירים נכונים לחודש מרץ 2012.)

כאשר המזימה נודעת למרדכי, מתרחש המהפך הידוע. יש חילופי מסרים ואיגרות קדחתניים בין מרדכי ואסתר , המתחמנת את המשתה,  שבסופו מוצא אחשוורוש את ראש הממשלה שלו, המן, בנסיבות חשודות במיטתו – עם המלכה.

והתוצאה – מהפך.

הכף נוטה מצידו של המן השובב לצידו של מרדכי הנאמן. שונאי היהודים ניתנים בידיהם.

לעניין הכסף מוקדשת תשוומת הלב המתאימה בסיפור המגילה. שלוש פעמים – הן בקשר לתליית ראשי האנטישמים – המן ובניו, הן בקשר ל-300 האנטישמים שהומתו בשושן הבירה והן באשר ל-75,000 האנטישמים שהומתו בכל 127 הפחות נאמר במפורש, שלוש פעמים, על היהודים כי "בביזה לא שלחו את ידם".

האם יש להבין מכך שכל רכושם של האנטישמים המומתים הגיע אל גינזך המלך, תחת 36 טונות הכסף שהובטחו לו על ידי המן? חישוב מהיר מורה שאילו הוריש כל אחד מ-75,000 האנטישמים המומתים 48 שקל (480 גרם) כסף, היה אחשוורוש מקבל את הסכום שהבטיח המן – 36 טון כסף.

אין לדעת אם כך נעשה. יתכן מאוד ואפילו סביר, שהאנטישמים המומתים לא היו עשירים מדי, ולכן אנו שבים לעניין קופתו הריקה של המלך לקראת סוף המגילה. הפרק העשירי והמסכם של המגילה, בן שלושת הפסוקים, מתחיל בתזכורת החשובה הבאה:

"וישם המלך אחשוורוש מס על הארץ ואיי הים".

כלומר, אוצר המלך לא ניזוק כתוצאה מביטול היוזמה הפיסקלית של המן האגגי.

 רכושם של שונאי היהודים המומתים, והמיסים, מילאו את החור בתקציב, שנוצר כתוצאה מסיכול מזימתו של המן.

אחשוורוש הפרסי  אם כן, כלל לא יוצא טמבל מהסיפור הפוליטי-כלכלי הזה. את אשתו הוותיקה הוא החליף בחתיכה צעירה. לוואזירים הראשיים שלו הוא עשה תרגיל קלאסי של הפרד ומשול, ובעקבות המתח ביניהם גבר מאוד גם המתח בין היהודים ושונאיהם – הפעם זה הפרד ומשול בין הנתינים. גם זו פרקטיקה ידועה אצל שליטים אימפריאליים. לבסוף התמלא אוצרו של המלך הגדול בעשרות טונות של כסף עובר לסוחר, מירושת האנטישמים שהומתו, ו/או מהמס שהטיל על נתיני ממלכתו ביבשה ובאיי הים.

ואילו ליהודים השאיר המלך הפרסי את חג הפורים שלנו. אחשוורוש מינה את מרדכי היהודי  כמשנה למלך, וליהודים היתה אורה ושמחה, שתיה חופשית עד-לא-ידע ועוגיות פרג משולשות בבצק פריך  על שמו של ראש הממשלה האגגי – עד עצם היום הזה.

בציור: אסתר מאשימה את המן. באמצע – אחשוורוש (גוסטב דורה)

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: