Skip to content

ענתיקה/ אירניום מועשר 1: המנהיג, הנפט והאימפריה

מרץ 7, 2012

בסיבוב הקודם של "מאפיהו", ב-2006, פירסמתי סידרת כתבות על איראן תחת הכותרת "איראניום מועשר". להלן, בעריכה  חדשה וקצת עידכונים, עיקרי אותה סידרה, שממנה היה לקוח גם הפוסט שפרסמתי כאן אתמול אודות אחשוורוש ומעלליו הפינאנסיים.

רוחאללה חומייני, נביא,מהפכן ודיקטטור

רוחאללה מוסאווי שנולד בעיר חומיין שבאיראן בשנת 1902 ונקרא מאוחר יותר היאטאוללה חומייני גורש  בסוף שנת 1964 על ידי השאה מוחמד רזה פהאלווי לטורקיה ומשם  עבר לעיראק. שם הלכה וגברה השפעתו בין השיעים, המהווים רוב בעיראק.  בשנת 1977 הוא הוציא "פאתווה" שעליה חתם כ"אימאם", ותבע את הדחת השאה וביטול הפרלמנט באיראן. הרודן העיראקי סאדאם חוסיין הגלה אותו ב-1978 לצרפת על פי בקשת השאה.

חומייני התיישב בעיר קטנה ליד פאריס והמשיך בפעילותו נגד המשטר באיראן.  מארחיו  הצרפתיים, שמאז ומתמיד אהבו לנעוץ מסמרים בצמיגי האימפריה האמריקאית (שהשאה פהאלווי היה תו-פא שלה) מצד אחד,  ומצד שני חששו למדי מהפונדמנטליזם האיסלמי, ביקשו לתפוס במקל משני קצותיו. מצד אחד אירחו את חומייני. ומצד שני הציע אלכסנדר דה מאראנש, (שהיה ראש השירות החשאי של הצרפתים) לשאה האיראני לארגן לחומייני תאונה סופנית שתסלק את המטרד מהדרך. השאה, שאולי לא סמך על כשרון הבימוי הצרפתי,  אמר תודה, לא. הוא חשב שחומייני בתור קדוש מעונה ומת מסוכן יותר מאשר בתור קדוש גולה וחי – ואולי היתה זו טעות חייו.

חומייני חזר לאיראן בתחילת פברואר 1979, שלטון השאה הסתיים ובאיראן נוצר משטר חדש, שבו כוהן הדת הוא ראש המדינה, וראש הממשלה הוא רק המבצע האזרחי של סדר היום הדתי. לתיאוריה של שלטון כוהן הדת קרא חומייני "וליאת-פקיה" (ו' צרויה, ל' וי' פתוחות, פ' פתוחה ק' בחיריק  וי' פתוחה). חומייני הוא הרצל-ארלוזורוב-בן-גוריון-ברל כצנלסון של המשטר האיראני הנוכחי. הנביא, המהפכן הגולה, תופס השלטון, הדיקטטור והמצביא העליון.

חומייני שלט במדינה בדיקטטור  כל יכול עד למותו, כולל עשרות אלפי הוצאות להורג של מתנגדי משטר, אנשי צבא והומוסקסואלים, פעילים קומוניסטים ועוד. במשך 8 שנים ניהל מלחמה רצחנית נגד עיראק (שנתיים אחרי תחילת המלחמה ביקשו העיראקים הפסקת אש, וחומייני הציג דרישות בלתי אפשריות כדי להמשיך במלחמה). עד היום נתלים בכתביו ובנאומיו שני הצדדים הניצים של השלטון האיראני.

המהפכה האיסלמית ומחירי הנפט

מחירי נפט ממוצעים לשנה
דולר/חבית
שנה נומינליl מתואם אינפלציה
1946 $1.63 $18.55
1947 $2.16 $21.80
1948 $2.77 $26.01
1949 $2.77 $26.26
1950 $2.77 $25.99
1951 $2.77 $24.08
1952 $2.77 $23.55
1953 $2.92 $24.58
1954 $2.99 $25.13
1955 $2.93 $24.65
1956 $2.94 $24.43
1957 $3.14 $25.21
1958 $3.00 $23.46
1959 $3.00 $23.23
1960 $2.91 $22.23
1961 $2.85 $21.52
1962 $2.85 $21.26
1963 $2.91 $21.46
1964 $3.00 $21.83
1965 $3.01 $21.55
1966 $3.10 $21.56
1967 $3.12 $21.11
1968 $3.18 $20.60
1969 $3.32 $20.43
1970 $3.39 $19.71
1971 $3.60 $20.07
1972 $3.60 $21.52
1973 $4.75 $23.95
1974 $9.35 $42.73
1975 $12.21 $51.17
1976 $13.10 $51.96
1977 $14.40 $53.59
1978 $14.95 $51.75
1979 $25.10 $77.31
1980 $37.42 $102.61
1981 $35.75 $88.85
1982 $31.83 $74.49
1983 $29.08 $65.91
1984 $28.75 $62.47
1985 $26.92 $56.47
1986 $14.44 $29.72
1987 $17.75 $35.25
1988 $14.87 $28.42
1989 $18.33 $33.36
1990 $23.19 $39.94
1991 $20.20 $33.47
1992 $19.25 $30.96
1993 $16.75 $26.18
1994 $15.66 $23.84
1995 $16.75 $24.81
1996 $20.46 $29.42
1997 $18.64 $26.21
1998 $11.91 $16.50
1999 $16.56 $22.38
2000 $27.39 $35.88
2001 $23.00 $29.33
2002 $22.81 $28.59
2003 $27.69 $33.98
2004 $37.66 $44.96
2005 $50.04 $57.77
2006 $58.30 $65.25
2007 $64.20 $69.75
2008 $91.48 $95.57
2009 $53.48 $56.15
2010 $71.21 $73.69
2011 $87.04 $87.33

מחירי הנפט בעולם היו יציבים ביותר בין 1946, אחרי מלחמת העולם השניה, ובין 1972. המחיר לחבית נע במגמת עליה קלה בין 1.63 דולר לחבית ב-46 ל-3.6 דולר לחבית ב-1972. במחירים מתואמי אינפלציה, היה מדובר בעליה קטנה מאוד, בין 18.55 דולר לחבית ובין 21.52 דולר לחבית – עליה של 3 דולר לחבית במהלך  26 שנים.

ואז, עם מלחמת יום הכיפורים וחרם הנפט הערבי, באה הקפיצה. תוך שלוש שנים עלה מחיר הנפט פי 3.4, והגיע ל-12.21 דולר ב-1975.

ואחר כך עברה ההובלה לאיראן. בשנת 1978 היה מחיר הנפט 14.95 דולר לחבית. שנה אחר כך חזר חומייני לאיראן, וב-1980, כשהושלמה המהפכה והחלה מלחמת איראן-עירק, הגיע מחירהנפט ל-37.42 דולר לחבית – עליה שלפי 2.5 במחירים.

התמשכותה של מלחמת המפרץ בין  איראן לעירק שמרה את הנפט ברמת המחירים הגבוהה עד ל-1986, שבה צנחו המחירים מ-26.92 דולר לחבית, ל-14.44 דולר לחבית. זה בעקבות יוזמה מכוונת שלערב הסעודית ומדינות המפרץ, שהבינו כי מחירי הנפט הגבוהים מאפשרים לעיראק ולאיראן להמשיך עוד ועוד במלחמה. ואמנם, כעבור שנתיים תמה המלחמה.

מחירי הנפט שמרו על רמה נמוכה יחסית עד למלחמת המפרץ הראשונה.ב-1990 קפץ המחיר ל-23.19, מ-18.33 דולר לחבית שנה קודם לכן. אחר כך, במהלך שנות ה-90, ירדו המחירים ושמרו על יציבות, עד שהגיעו לשפל של  11.91 דולר לחבית ב-1998. האינתיפאדה השניה הקפיצה את המחיר ל-27.39 דולר לחבית לעומת 16.55 דולר לחבית שנה קודם לכן.

ואז שוב נטלו האיראנים את ההובלה. בחירתו של מחמוד אחמדינג'אד לנשיא איראן ומדיניותו המכוונת להעלאת המחירים הביאה לכך שכבר בשנת בחירתו, 2005, קפץ המחיר ב-33%  לעומת השנה הקודמת, ב-2006 היתה עליה נוספת של16.5%, ב-2007 עלה המחיר ב-10% נוספים, וב-2008 הגיע מחיר הנפט לשיא של 91.98 דולר לחבית – עליה של 43% בתוך שנה. כלומר, בארבע השנים הראשונות של כהונתו, הביא אחמדינג'אד להכפלת מחיר הנפט.

השלטון האיראני: 1000 שנות אימפריה

איראנים: מדובר בשם כללי לכמה שבטים-עמים, שפלשו לרמה ההררית שממזרח לעמק הפרת והחידקל. זה קרה בערך החל בתקופה שהתקיימו באזור שלנו מלכויות יהודה וישראל והאשורים שלטו בארם נהריים והסביבה.

הסקיתים היו השבט ההודו-ארי הראשון שפלש מערבה. זה היה במאה השמינית לפני הספירה. הם התיישבו בכל המרחב שמצפון לים השחור. יוסף בן מתיתיהו קרא להם המגוגיים, על שם עם המגוג ("גוג מלך המגוג").

מעט אחר כך, במאה השביעית לפני הספירה, פלשו המדיים לשטח הדרומי יותר, של רמת עילם, ממזרח לסהר הפורה. המדיים מוזכרים בכתבים האשוריים לראשונה במאה התשיעית לפני הספירה כ"בני מדי המסוכנים".

זמן קצר אחרי המדיים הגיעו שבטי הפרסים. באותה תקופה התמוסס ונעלם השלטון העילמי, שבירתו היתה שושן.

ולבסוף, מאוחר הרבה יותר, הגיעו  שבטי הפרתים, מאותה משפחת עמים איראנית.

כמו כל גלי הפולשים מאסיה המרכזית והמזרחית שהגיעו אחריהם, מדובר בשבטי רועים שנמלטו מאזורי בצורת, הפכו לגדודי פושטים (כל שבט הקצה לצבא המאוחד כוח שבין גדוד למחלקה, לפי גודלו) שלחמו וכבשו להם שלטון ונחלות בארצות המטרה, והביאו עימם או בעקבותיהם את משפחותיהם ועדריהם. דומה לדפוסי כיבוש של עמי רועים-ולוחמים אחרים לכל אורך ההיסטוריה.

העמים האריים שהגיעו תחילה לרמת עילם מיהרו להתפשט מערבה, ותחום שלטונם הגיע עד למצרים וליוון ובולגריה. במערב, בדרום ובצפון. במזרח הגיעו קצות האימפריה הפרסית לנהר האינדוס בהודו.

המלך המדיי קיאקסרס, שהשיא לנבוכדנצר הבבלי את בתו, כבש ב-606 לפנה"ס את בירת האשורים נינווה ושיחרר מעול האשורים את מחותניו הבבליים.

ב-550  לפנה"ס הופיע המלך כורש הפרסי, שניצח את הקואליציה המערבית החזקה של הלידיים, הלקדמונים (הפלפונסים)  והמצרים.

כורש משחרר את כלי המקדש מאוצר מלך בבל לרשותם של היהודים החוזרים לארצם (ציור של גוסטב דורה)

במלחמה המכרעת ליד בירת הלידים סרדס, הטיל כורש למערכה מול הפרשים הלידיים את צבא הגמלים שלו. הסוסים היווניים האנינים שלא יכלו לשאת את ריחם של הגמלים ברחו משדה הקרב וסרדס נכבשה כעבור שבועיים. ב-538 לפני הספירה ניצח כורש גם את בלשצר הבבלי והאימפריה שהקים השתרעה מחצי האי של אסיה הקטנה ועד לנהר האינדוס.

בנו של כורש, קמביזס, גבר על המצרים ב-525 וכבש את ארצם, ודריווש המדיי שמלך אחריו, פלש לתרקיה, היא בולגריה של היום ועבר אף את הדנובה. ב-495 לפנה"ס החלו הפרסים בכיבוש האיים היווניים שבים האיגיאי וב-490 הסתערו על יוון עצמה אך נסוגו אחרי הקרב הידוע במרתון.

בנו של דריוש, קסרקסס (כנראה אחשוורוש),  פלש שוב ליוון ב-480, והצליח לכבוש את רוב הערים היווניות החשובות, כולל אתונה שננטשה על ידי תושביה. אולם בסופו של דבר הוא נסוג מיוון אחרי מפלה בקרב ימי גדול בפלטיאה ואחרי שלחייליו הרבים לא נמצא עוד מזון לאכול בעמקים היווניים שנבזזו.

 קסרקסס נרצח בארמונו בשנת 465, ואחר כך החלה האימפריה הגדולה להדרדר.  הרבה לפני שיצא אלכסנדר המוקדוני מזרחה למסע הכיבושים שלו,  כבר אמרו השמועות כי באימפריה הפרסית  "המהומה גדולה". ואמנם, ב-334 לפנה"ס היכה אלכסנדר את הצבא הפרסי בפעם הראשונה, ושנה אחר כך מחצו הפאלאנקסים של חיל הרגלים המוקדוני את צבאו של דריווש השלישי. ב-331  לפנה"ס השתלט אלכסנדר על האימפריה הפרסית והגיע עם צבאותיו עד להודו.

אחרי אלכסנדר, ירש בית סלווקוס המוקדוני את האימפריה.

אך בשנת 250 לפנה"ס הופיעו הפרתים – עוד שבט לוחמים צפוני ממוצא איראני. מאה שנים אחרי בואם לאזור הם התמרדו נגד השלטון המוקדוני-סלווקי, והקימו מחדש את האימפריה הגדולה, שהיוותה את גבולה המזרחי של האימפריה הרומית, ואחר כך הביזנטית

הפרתים העבירו את הבירה משושן של הרמה הגבוהה לעיר קטסיפון שבשפלת הפרת והחידקל. בשנת 250 לספירה היו אלה הפרסים הססנידים שתפסו את השלטון באימפריה הפרתית וקיימו אותה עד שנכבשה במאה השמינית לספירה על ידי הערבים המוסלמים.

האיראנים על גילגוליהם, אם כך, היו שליטיה של אימפריה מזרחית אדירה, הגדולה והחשובה שבאימפריות שקמו במזרח התיכון. הם שלטו במשך כ-1000 שנים בחלקים גדולים של הסהר הפורה. זה בתקופה שבין 550 לפני הספירה ובין המאה השמינית אחרי הספירה, עם הפסקה של כ-180 שנים בעקבות כיבושיו של אלכסנדר. האימפריות האיראניות ריסקו את אשור ובבל, כבשו את מצרים ויוון, ולא הניחו לאימפריה הרומית  להתרחק מקו החוף המזרחי של הים התיכון.

ארגון מדיני: האמיר, העמיל ושר הדואר

לשבטי הלוחמים האלה, שהגיעו מצפון, היה ארגון צבאי מעולה, שאחר כך תורגם גם למנהל מדיני יעיל ונבון (לא סתם הומצא בפרס השח, משחק המלכים). הנה לדוגמא המבנה המנהלי של המחוזות באימפריה של חליפות עבאס המוסלמית, שיושם על פי דגם פרסי: בראש כל מנהל מחוזי עומדים לכאורה שניים, האמיר והעמיל. הראשון הוא כעין ראש הממשלה ושר הצבא והמשפטים, והשני הוא שר האוצר, המיסים והממון.

אך יש במבנה גם שר שלישי, הממלא, לכאורה, תפקיד טכני משני: שר הדואר. לכאורה. כי  למעשה זהו החשוב שבין השרים. תפקידו האמיתי והמהותי הוא לדווח לבירה (כמובן דרך הדואר) בעיקר על מעשיהם של  האמיר והעמיל היגעים על ענייניהם, וכמובן על גודל היבולים שמהם גובים את המס המלכותי. וכמו כן, הוא זה המעביר לאמיר ולעמיל את ההוראות מן הבירה – על פי פרשנותו.

וכך, באמצעות השליטה בדואר (או במילה אחרת, בתקשורת) הופך הווזיר היושב בבירה לשליט האמיתי של כל המחוזות, מהנידח ביותר ועד למחוז הבירה. והווזיר, כמובן, הוא זה שהכי קרוב לאזנו של החליף העבאסי, או לפניו מלך המלכים הפרסי.

רשומה ראשונה. ברשומה הבאה: הדתות של האיראנים. זרתוסטרה, מיתרה, מאני

מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: