Skip to content

איראן וסוריה, משטרים הנלחמים על חייהם, פרק שני: זיוף המטבע מאיים להטביע את השילטון האיסלאמי

מרץ 1, 2012

לא פחות ממה שמלמדות התגובות האחרונות בשמאל המדומה בישראל על מצבו של המשטר הסורי, אפשר ללמוד על כך מ"נייר הלקמוס" הלבנוני – המנהיג הדרוזי ואליד ג'ונבלט העומד בראש "המפלגה הסוציאליסטית המתקדמת"של לבנון  שאותה הנהיג גם אביו.

מאז נרצח אביו כמאל ב-1977 היה הבן ואליד אויב מר למשטר הסורי, והאשים בגלוי את אביו של בשאר אסאד, חאפז, ברצח אביו. אחרי שמת אסאד האב, העביר ואליד את איבתו אל הבן היורש. הוא הצטרף לתנועת ה-14 במרץ שהוקמה אחרי רצח המנהיג הלבנוני ראפיק אל חרירי ב-2005, כקואליציה אנטי סורית.  פוליטיקאים לבנוניים רמזו לג'ונבלט  באותה עת שגם הוא מועמד לחיסול על ידי שליחי הסורים. ב-2006 הגיש התובע הכללי הסורי תביעה נגד ג'ונבלט, אחרי שזה קרא למימשל האמריקאי, בראיון לוושינגטון פוסט,  להפיל את המשטר בדמשק. ג'ונבלט גם היה מאוד ציני בהתייחסותו אל "הניצחון" של החיזבאללה על ישראל במלחמת לבנון השניה. ב-2007 הרחיק ג'ונבלאט לכת וכינה את אסאד "רודן ונחש".

אלא שב-2 באוגוסט 2009 חל המהפך: ואליד ג'ונבלט העביר את תמיכת 10 חברי הפרלמנט של מפלגתו לקואליציית ה-8 במרץ הפרו-סורית, והביא למעשה למהפך השלטוני בלבנון.  ג'ונבלט חזר בו מהאשמת המשטר הסורי ברצח אביו, ואף אמר כי התבטאויותיו נגד אסאד הבן היו "בלתי ראויות".

ומה עכשיו? כבר ב-3 בינואר השנה קרא ג'ונבלט לרוסיה ולאיראן לשקול שוב את עמדותיהם בנוגע למשבר בסוריה וטען כי על אסאד לוותר על השלטון.

ואליד ג'ונבלט: נייר לקמוס

כעבור ארבעה ימים נזף בו דובר משרד החוץ הסורי,  ג'יהאד אל מקודיסי, שטען כי על ג'ונבלט להתרכז בענייניה הפנימיים של לבנון.

ג'ונבלט לא ויתר. ב-11 בינואר הוא הודה בחילוקי דיעות עם בעלי בריתו הפוליטיים מאז ינואר אשתקד, החיזבאללה, ביחס לסוריה. ואילו ב-16 בינואר יצא  ג'ונבלט ב"דיילי סטאר" הלבנוני נגד הטענה של משטר אסאד כי התתקוממות היא תוצאה של קונספירציה. הוא שב וקרא לרוסים ולאיראנים להביא לחילופי שלטון בדמשק, והתבטאות נוספת  שלו כוונה נגד אל-קאעידה, המנסה לגזור קופון על חשבון העם הסורי המתקומם נגד אסאד. לחיילים הדרוזים המשרתים בצבא הסורי (יש 400 אלף דרוזים בסוריה, ו-100 חיילים דרוזים בצבאו של אסאד  נהרגו מאז החלה ההתקוממות) קרא ג'ונבלט "לשבת בבית"  -דומה לקריאתו בעבר, בתקופת האינתיפאדה השניה, לחיילים הדרוזים בישראל.

מאז, ג'ונבלט לא חדל להביע את דעתו על המתרחש בסוריה, ובסוף השבוע שעבר הוא כבר גינה את מדינות המערב על שהן מרשות את הטבח בחומס, הדליק נר לזכר הנרצחים בסוריה, וקרא לאסאד  לעזוב את דמשק ואת השלטון.

סימן ברור אף יותר לקשיי המשטר, הם השינויים בשער הלירה הסורית.

בין 2006 ל-מרץ 2011 (תחילת ההתקוממות) שמר הבנק הסורי  המרכזי על שער חליפין קבוע של 47 לירות סוריות לדולר.  אך מאז החלה הלירה הסורית מאבדת מכוחה, ועכשיו עומד השער הרשמי על 55.7 לירות לדולר, מה שמבטא פיחות של  כ-20% בשער המטבע.  אלא שבשוק השחור המצב גרוע בהרבה. על פי הדיווח האחרון שמצאתי עמד שער הלירה הסורית על 74 לירות סוריות לדולר, ולדברי איש לשכות המסחר בדמשק עלול השער לרדת ל-100  לירות לדולר. על פי הנתונים הרישמיים שמספקת הלשכה לסטטיסטיקה, לא מביא הפיחות לאינפלציה, והיא עומדת על 3.38 אחוזים בשיעור שנתי.

אין הרבה אנשי כלכלה סוריים שמאמינים לכך.

פיחות ריאלי של כמה עשרות או מאות אחוזים במטבע ושיעור אינפלציה שנתית של פחות מ-5%?

אין הרבה ניסים בכלכלה. בטח לא כאלה. ובטח לא בסוריה הקרועה על ידי ההתקוממות נגד המשטר.

סוריה היא מדינה עניה.  לפי נתוני קרן המטבע עמד התמ"ג שלה לשנת 2010 על כ-60 מיליארד דולר. כאשר הסכום הזה מחולק ליותר מ-22 מיליוני תושבים,  מתקבל תוצר לנפש בשיעור של פחות מ-3,000 דולר (לשם השוואה – התל"ג הישראלי ל-2010 עמד על 217 מיליארד דולר,  וכמעט 30,000 דולר לנפש, פי עשרה מאשר בסוריה).

אחוז האבטלה הרישמי בסוריה הוא 7.5% (עד לפריצת ההתקוממות) אך כמו בתחומים רבים, אין לסמוך על המספרים האלה. דיפלומטים זרים מעריכים שאחוז האבטלה בסוריה עומד על יותר מ-20%. המדינה העניה הזאת מוציאה על הצבא – רשמית – כ-6% מהתוצר. הצבא הסורי מונה קרוב ל-300,000 חיילים בסדיר ובקבע, ועוד 100,000 חיילי מילואים. ההערכה היא שהממשלה הסורית מספקת עבודה במשרדיה ובחברות הממשלתיות, ל30% בערך מהמועסקים במדינה (כולל הצבא) .

המספר העצום של המועסקים על ידי הממשלה, הוא היתרון הגדול של המשטר, אבל עלול להיות גם נקודת התורפה שלו. החיילים ועובדי המדינה הם המשענת החשובה ביותר של המשטר. החיילים, שרובם עדיין אינם עורקים,  מדכאים כמיטב יכולתם את ההתקוממות. עובדי המדינה ומשפחותיהם הם אלה שנקראים מדי פעם למלא את הכיכרות בהפגנות התמיכה במשטר והם ובני משפחותיהם הינם המצביעים במשאל העם האחרון על החוקה, שנערך השבוע.

אלא שככל שנמשכת ההתקוממות, הופך עמוד השידרה הזה של המשטר לעקב האכילס שלו.  יותר מדי פיות שצריך להאכיל. יותר מדי משכורות שצריך לשלם. מאז 2004 סובלת סוריה מסנקציות כלכליות אמריקאיות. בשנים האחרונות סבלה החקלאות הסורית מבצורת קשה. ועל כך יש להוסיף את ההשפעות הקשות של ההתקוממות עצמה: אובדן ימי עבודה בהיקפים עצומים, ירידה בהיקף הפעילות הכלכלית וביצוא, ירידה גדולה בגביית המיסים ובהכנסות הרבות (בדרך כלל) מתיירות.

כל אלה מול מול עליה גדולה בהוצאות הצבא. שעות טיסה, שעות מנוע של טנקים, נגמ"שים ומכוניות, כדורים לנק"ל (סביר שחלק ניכר מההוצאות האלה הן מהמלאי, אבל גם אותו יהיה צורך לחדש) תשלומים לשטינקרים – כל אלה עולים בכסף רב, ההולך ומתמעט.

היום כבר ברור שהמשטר הסורי נתמך על ידי האיראנים, המעניקים לו סיוע צבאי ועל פי עדויות רבות גם כוח אדם לדיכוי העם  הסורי. האיראנים משלמים גם את משכורותיהם של אנשי החיזבאללה המיובאים מלבנון. הרוסים עוזרים גם הם, אולי  במחיקת חובות נוספת (לא מזמן הם מחלו לסורים על חלק ניכר מחובם).  אבל הרוסים אינם ידועים בנדיבותם בכל מה שקשור בחלוקת מזומנים לקליינטים שלהם, ומצבו הנוכחי של המשטר בוודאי  שאינו מעודד אותם להרבות בכך. היכולת המוכחת שלו לשרוד – וכך להחזיר את החובות – הולכת ומתמעטת. אם יאבד אסאד את שלטונו, עלולים הרוסים לאבד את השקעותיהם, וגרוע לא פחות – את הנמל הצבאי , היחיד בים התיכון, שארגנו לעצמם בחוף הצפוני של סוריה.

נשיא בשאר אסאד: תומכים בתשלום

ברגע שייגמר לשלטון הכסף לשלם משכורות לעובדיו, ובמיוחד לחייליו – הוא יתמוטט מעצמו. איש אינו יכול לדעת עד כמה אנו רחוקים מהנקודה הזאת, חוץ מאסאד והמקורבים לו ביותר מבין אנשי הכספים והכלכלה של המשטר. אך מכל מקום ברור לגמרי שכל יום נוסף, כל שבוע נוסף, מקרבים אותנו ליום שבו תהיה הקופה ריקה.

וזו בדיוק גם הסכנה החמורה המאיימת יותר ויותר על המשטר האיסלמי באיראן.

עם כל ההבדלים בין שתי המדינות האלה, יש דימיון הולך ורב בין הבעיות שהן ניצבות בפניהם.

איראן היא מעצמה כלכלית. מקום שלישי בעולם בין מפיקי הנפט (אחרי רוסיה וקנדה)  ובדרך להיות גם ענקית בין מפיקי הגז.  משדות הנפט שלה מופקים מדי יום 4.3 מיליוני חביות (6.5 עד 7.5 חביות הן טון נפט).

אך רק 2.5 מיליוני חביות מופנות לייצוא. היתר הולך לתצרוכת מקומית. ואם לא די בכך, בגלל כושר הזיקוק הנמוך שלה, נאלצת איראן לייבא בנזין בכמויות אדירות.

התוצר הלאומי של איראן – בגלל הנפט – הוא במקום ה-19 בעולם.

אבל התמ"ג האדיר מתחלק על אוכלוסיה גדולה, 75 מיליוני תושבים. ובחישוב של תוצר לנפש משתרכת איראן (מקום 86 בעולם) עם 11,200 דולר לנפש בשנה הרחק מאחורי ישראל (42), עם 29,500 דולר לנפש.

18 אחוזים מאוכלוסיית איראן מצויים מתחת לקו העוני, ומבחינת אי-השיוויון בחלוקת ההכנסה היא נמצאת במקום גבוה אף מישראל, עם 44.5 נקודות במדד ג'יני, לעומת 39.2 נקודות של אי-שיוויון בישראל.

היצוא של איראן הגיע ב-2010 ל-78 מיליארד דולר, 80% מזה הכנסות הנפט והגז. היבוא האיראני הסתכם באותה שנה ב-60 מיליארד דולר.

אך ההפרשים האדירים האלה בין יצוא ויבוא, הביאו את איראן לרזרבות מט"ח של 78 מיליארדי דולרים בלבד,  מקום אחד בלבד לפני ישראל הקטנה, עם רזרבות של 75 מיליארדי דולרים.

אז לאן הלך הכסף? לא להשקעות חוץ  חברות ופרטים איראנים השקיעו במדינות חוץ  2.075 מיליארדי דולרים, לעומת השקעות בסך 58 מיליארדי דולרים של ישראלים בחו"ל.

איראן גם אינה מושכת משקיעים: היא נמצאת במקום ה-72 בעולם, עם השקעות חוץ בסך 16.8 מיליארד דולר במדינת הענק העשירה הזאת, לעומת ישראל (מקום 50), עם כמעט פי 4 השקעות חוץ – 64.8 מיליארדי דולרים.

הנפט, שהוא מקור עוצמתה העיקרי של איראן, גורם גם לחולשתה הכלכלית. זרמי הכספים האדירים של הכנסות הנפט בולמים כל פיתוח תעשייתי אחר, ומהווים פיתוי מתמיד לשחיתות שלטונית ועיסקית גדולות מימדים. הנשיא שקדם לאחמדינג'אד , מחמוד חתאמי שנמצא בשלטון מאז 1997 ועד לבחירתו של אחמדינג'אד, ראה את הבעייה, והחליט להקים קרן מיוחדת שבה יצברו רווחי הנפט, ויושקעו בפיתוח. עלייתו של אחמדינג'אד לשלטון ב-2005 רוששה כמעט מיד את הקרן, ומאז 2007 נמצאת קרן רווחי הנפט  בגרעון.

מה עשה אחמדינג'אד עם ריווחי הנפט? הוא ניסה למלא אחר הבטחות הבחירות שלו, ולתת לעם האיראני להרוויח מהנפט. כיצד?  לא על ידי פיתוח כלכלי, כפי שביקש חתאמי לעשות, אלא על ידי סובסידיות אדירות שהעניקה הממשלה לשורה ארוכה של מוצרים ומצרכים, ובראשם דלק ומצרכי מזון. 60 מיליארדי דולרים בשנה, ריווחי הנפט, השקיעה הממשלה בסובסידיות האלה, עד שהתברר לאחמדינג'אד וממשלתו כי הם עלולים לעמוד בפני שוקת שבורה, והם נאלצו להתחיל במהלך של הפסקת הסיבסוד.

אך לא הפסקה מוחלטת: מסיבסוד המצרך עבר אחמדינג'אד לסיבסוד הצרכן, והממשלה התחילה להעביר מזומנים מדי חודש לחשבונות הבנק של אזרחי איראן, כאשר המפתח לגובה תשלומי ההעברה האלה, היו שאלונים שמילאו האזרחים. גובה הסכום שהוקצה לחלוקה עמד על 30 מיליארדי דולרים בשנה. מכיוון שרוב אזרחי המדינה התבררו כזכאים להקצבה, אפשר לחשב שבממוצע קיבל כל איראני שהתברר כזכאי לסיבסוד כ-500 דולר לשנה.

נשיא אחמדינג'אד: הכל קונספירציה

לאחרונה יש טענות על כך ש-20 מיליוני אנשים  מבין האיראנים שקיבלו את הקיצבאות, הוצאו לאחרונה ממצבת המסובסדים. יתכן  שהכסף מתחיל לאזול.

המעבר משיטת סיבסוד המצרך לשיטת סיבסוד הצרכן הביאה להתפרצות אינפלציונית באיראן.

בשנת 1999 עמד שער האינפלציה באיראן על 32%. אך במהלך שנות ה-2000 נע שיעור האינפלציה השנתית  בין 10% ל-15%, עם קפיצה חד פעמית אחת ל-25% ב-2008.  זהו שיעור אינפלציה גבוה למדי בין המדינות המפותחות. לקראת סוף העשור גילתה האינפלציה סימני ירידה: היא הגיעה לשיעור של קצת יותר מ-10% בשנת 2010.

בחודש אוגוסט 2010 הגיעה האינפלציה באיראן לשפל של 8.8%. נגיד הבנק המרכזי של איראן, מחמוד בהמני, אמר כי הוא מקווה שאיראן תגיע לרמת אינפלציה חד ספרתית.

אלא שכל זה השתנה לחלוטין עם החלפת המדיניות. העלאה חדה של מחירי המצרכים (מחיר הדלק עלה בבת אחת פי 7) והזרמת סכומי כסף אדירים לחשבונות הבנק של האזרחים באיראן פעלו  כתנועת מלקחיים. בשנת 2011 הרימה האינפלציה את ראשה, ועימה החל פיחות של המטבע האיראני, הריאל (או התומאן, השווה 10 ריאלים) לעומת המט"ח. היה ברור שבנוסף על צעדי הממשלה, יש השפעה גם לסנקציות שהטיל המערב, והכלכלה האיראנית החלה לסבול מהן.

בסוף אפריל 2011 נודע ששיעור האינפלציה עלה מ-12.4% ל-14%.  במאי היתה עליה קלה: 14.2%. ב-21 ביוני  עמד שער האינפלציה על 16.3% בשיעור שנתי, ובאוקטובר כבר עמדה האינפלציה השנתית על 19.1%. לקראת סופה של השנה כבר החלה תופעת השוק השחור במט"ח: בעוד ששערו הרישמי של הריאל כמעט שלא זז – 10,850 ריאל לדולר, הנה בסוף אוקטובר כבר נמכר דולר בשוק השחור תמורת 13,200 ריאלים.  ובדצמבר 2011 התברר כי שער האינפלציה בנובמבר כבר הגיע ל-24.8%. העליה הגדולה  ביותר במחירים נרשמה בתחום המזון: 34.8%.

כלכלנים מעריכים  כי שיעור האינפלציה לשנת 2011 כולה עמד על 22.5%, עליה של 10% לעומת ה-12.4% של 2010.  בהמני  טען שוב כי את ההתפרצות האינפלציונית יש לייחס למדיניות הסיבסוד החדשה של הממשלה, שהגל העיקרי של עליות המחירים מאחורינו, ושהוא מקווה שהאינפלציה ב-2012 תצטמצם ב-10%. אך  גם הוא חדל לדבר על אינפלציה בשיעור חד-סיפרתי.

הספקולציות בשער הדולר-ריאל נמשכו, והבנק המרכזי לא יכול היה להשאר אדיש, ופיחת גם הוא את הריאל.  השער של דצמבר עמד על 11,030 ריאל לדולר, אך בשוק השחור כבר הגיע מחיר הדולר ל-15,00 ריאל.  בינואר 2012 חל עוד פיחות זעיר בשער הרישמי – 11,165 ריאל לדולר, ואילו בשוק השחור כבר הגיע מחיר הדולר ל-16,950 ריאל. נגיד הבנק המרכזי, מחמוד בהמני,  הודיע ב-26 בינואר 2012 על פיחות של 8.5 אחוזים בשער הריאל החל מה-28 בינואר. שערו היציג של הדולר נקבע על 12,260 ריאל לדולר. בראיון טלוויזיוני הודיע הנגיד שסוחרי המט"ח בשוק החופשי יוכלו לסחור בדולר במחיר הגבוה ב-3 עד 5 אחוזים לכל היותר מהשער היציג והזהיר כי ספקולציות יגרמו לאובדן רשיונם של הסוחרים.

ואילו בפברואר 2012 כבר איבד הדולר השחור כל רסן. בתחילת החודש הגיע שערו ל-17,800 ריאל, אבל אחר כך היו דיווחים שבשוק השחור נמכר דולר תמורת 21,000 ריאל, ואז ירד המחיר מעט והתייצב על 20,000 ריאל לדולר. כל המט"ח למינהו, וכמובן מתכות יקרות ככסף וזהב, הפכו למצרכים מבוקשים ביותר. המשטר כבר  אינו יכול להתעלם מפריחתו של השוק השחור, ופורסמו תקנות ואזהרות חדשות נגד סחר במט"ח. הנגיד בהמני מנסה להגן על שער המטבע האיראני על ידי העלאת שיעור הריבית למפקידים. כך מובטחת עכשיו ריבית של 17% למי שמפקיד את כספו במטבע מקומי לשנה, במקום 12.5% עד כה.

אחמדינג'אד  לא היה אדיש לפיחותים במטבע המקומי. התשובה שלו היתה: קונספירציה. כשביקר הנשיא לאחרונה במחוז קארמן טען בנאומו שאינטרסנטים מקבוצות שונות פועלים לערעור היציבות בשוק המט"ח על ידי רכישות גדולות. הנשיא הנרגז לא שכח גם את התקשורת, שתפקידה, לדבריו, ללבות את המהומה סביב הצניחה החופשית שהפגין המטבע האיראני.

מה מקורה של ההתפרצות האינפלציונית המאיימת על הכלכלה האיראנית?

באיראן יש אמנם משטר איסלמי רדיקלי, שלכאורה אמור לשמור על חוקי הקוראן והחדית' ולנהוג  על פי עקרונות מוסריים נעלים. אך בפועל משתמש  המשטר ביד רחבה,  ממש מאז כינונו, ב-1979, בשיטת זיוף המטבע הקרויה "אינפלציה".

אלא שעכשיו מאיים הגולם לקום על יוצרו. כאשר המשטר מרשה לעצמו זיוף-יתר של המטבע, הוא גורם לאובדן אמון בכלכלה.

הסבר קצר: מאז המצאת הכסף שמנפיקים המלכים והמשטרים בצורת מטבעות  ואחר כך שטרות, רווח זיוף המטבע. מובן שהיו זייפנים פרטיים, אך אלה היו בשוליים. גדולי הזייפנים היו המלכים והמשטרים עצמם, שנדחפו לשיטת הזיוף בכל פעם שביקשו לממן מלחמה חדשה (שם יפה למסע שוד ממלכתי), או לשלם את חובותיה של מלחמה כושלת. כשנהג כסף המתכות היקרות (עד המאה ה-19) היתה שיטת הזיוף כזו: תחילה הפחיתו הזייפנים (המלכים) את כמות המתכת במטבעות. וכשנתפסו בכך, החלו מוסיפים למטבעות היקרות מתכות זולות בהרבה כדי להגיע למשקל המבוקש (ארד במקום זהב ובדיל במקום כסף).

כשנכנס למחזור כסף הנייר, נעשתה מלאכת הזיוף פשוטה יותר: היה די להדפיס ניירות.

"אינפלציה" היא מונח מימי מלחמת האזרחים האמריקאית, כאשר ממשלת הקונפדרציה של הדרום הדפיסה עוד ועוד איגרות חוב חסרות כיסוי ששימשו כמטבע עובר לסוחר.  משמעות המונח אינפלציה היא "ניפוח" או "נפחת", ואינה אלא תיאור פלסטי של טכניקת  הזיוף הזאת. במאה ה-20 נעשה שימוש נרחב בשיטת הנפחת  בגרמניה שבין המלחמות (שממשלתה נאלצה לזייף את המארק כדי לנסות ולעמוד בחובות הענק שהשיתו עליה המנצחות במלחמת העולם הראשונה), ומאוחר יותר התחרו בזייפנות  המשטר הצבאי בארגנטינה והמשטר האזרחי בישראל. זו האחרונה השתמשה בזיוף המטבע  בשנות ה-70 ותחילת שנות-80, כדי לממן בבת אחת גם את מלחמת לבנון היקרה וגם את המדיניות של "להיטיב עם העם".

וזו השיטה שבה עושה שימוש המשטר האיראני: זיוף המטבע על ידי הבנק המרכזי, שהוא האחראי על הנפקת הריאלים לצורכי השוק. אחמדינג'אד משתמש לשם כך במט"ח שהוא מקבל תמורת הנפט, ואשר נצבר בידי הנשיא הקודם באותה קרן פיתוח שהקים. בשנת 2008, שנה אחרי שאזל הכסף  בקרן חתאמי (לאחרונה, הצהיר בכיר בבנק המרכזי של איראן כי 200 מיליארד הדולרים שהיו מופקדים בחשבון הזה "נעלמו") החליט אחמדינג'אד להמיר 100 מיליארד דולר מהכנסות הנפט לריאלים איראניים, וכך גרם להתפרצות האינפלציונית הגדולה (25%) של אותה שנה.

ומאז נוהג אחמדינג'אד  להעביר באופן קבוע את רווחי הנפט  לבנק המרכזי, ומקבל תמורת הדולרים האלה מטבע איראני, כולל הדפסות חדשות כאשר אוזלים הריאלים בכספות.  והתוצאה: 300 מיליארדי דולרים בצורת מטבע איראני המתרוצצים בשוק (כלכלנים טוענים שמאז תחילת 2012 כבר חלה עליה של כ-25% בסכום הזה) , בשעה שעתודות המט"ח שברשות הבנק המרכזי מסתכמות ב-78 מיליארד דולר בלבד.

לאחרונה תהה חבר המג'לס פאדל מוסווי עד לאן מגעת הבנתו הכלכלית של אחמדינג'ד. מוסווי טען כי מאז הגיע אחמדינג'אד לשלטון, הסתכמו הכנסות המדינה מנפט ב-400 מיליארד דולר – אבל המצב הכלכלי של המדינה הולך ומחמיר. כמו יאיר לפיד אצלנו, שאל גם פאדל מוסווי: איפה הכסף?

והתוצאה של הפיחותים, הגניבות  והאינפלציה הרודפים זה אחרי זנבו של זה: הציבור האיראני, שאינו טיפש כלל, החל לעסוק באגירת מט"ח, באגירת זהב וכסף, באגירת מצרכי מזון ובשחרור בדיחות מרירות. בזמנו, כאשר עלה אחמדינג'אד לשלטון, הודיע כי יש בדעתו "להעלות את הנפט על שולחן העם" – כלומר, להניח לעם ליהנות מרווחי הנפט האדירים של המדינה. ועכשיו אומרים הבדחנים האיראנים  ממתנגדי המשטר, שבקרוב, כשייאזל המזון, ולכשיחמיר החרם על הנפט, יוכלו  האזרחים לשתות ולאכול – רק נפט.

אך שער המטבע והאינפלציה הם רק שניים מהאיומים על המשטר.  היאוש החונק חלקים מן העם האיראני בא לידי ביטוי בכך ששיעור הנרקומנים  (מכורים לאופיום ולהרואין) באיראן הוא הגבוה בעולם: לא פחות מארבעה מיליוני איראנים משועבדים לסם ממכר, וטהראן נחשבת לבירת האופיום העולמית; השחיתות העמוקה של המשטר, כולל הבכירים ביותר בצמרת (איש אמונו הקרוב ביותר וסגנו של הנשיא אחמדינג'אד, ובנו של המנהיג הדתי חמינאי) וראשי משמרות המהפכה; המלחמה הפוליטית והדתית העזה הניטשת בין שני האגפים, של הנשיא ושל המנהיג הרוחני; כל אלה הם המצע  שעליו מכות הסנקציות ההולכות והגוברות שמטיל המערב על איראן. הן גם המצע שעליו מצטמחות ההצהרות המתלהמות של המשטר והתמרונים הצבאיים העולים בכסף רב,  ומשקיעים את איראן עמוק יותר בבוץ.

החודשים הבאים אינם צופנים חדשות טובות לכלכלה האיראנית ולפוליטיקה שלה. המהלך הבא, המתוכנן כבר לאביב, אמור להוציא את הבנקאות האיראנית מסבב העברות הכספים בבנקאות הבינלאומית ולהקשות על סחר החוץ של המדינה, שעליו (סחר הנפט) נשענת כלכלתה. הצעד שאחריו צפוי לתחילת הקיץ: הפסקת רכישות הנפט האיראני על ידי מדינות אירופה המערבית, שלהן נמכרים  כיום 20% מהנפט האיראני. גם אם ימצאו האיראנים קונה חלופי לכל חבית שנמכרת בינתיים לאירופה, הם לא יקבלו אותם מחירים. ההודים כבר חתמו עם האיראנים על מכירת נפט תמורת  זהב. הסינים כבר מקבלים תנאים טובים יותר תמורת הנפט שהם רוכשים מהאיראנים. ואם תחול התייצבות פוליטית, או אם יחליטו באופ"ק להגדיל את מכסות הנפט למכירה, ירדו מחיריו, והמשטר האיסלמי באיראן יהיה בצרות צרורות.

רשומה שניה

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. מעניין.
    זה אמיתי או דמיון פורה? מאיפה אתה אוסף את המידע אם יורשה לי לשאול?

    אהבתי

  2. מנדיסודרי,
    יורשה לך לשאול. כל המידע ברשומה הפעם לקוח מהרשת, עד הסיפרה האחרונה, עד הפסיק האחרון ועד השם האחרון.
    מעט מהנתונים על איראן נלקחו מכתבות של ד"ר תמר עילם גינדין ב-YNET. הדוקטורית אמנם בלשנית, אך יודעת קרוא איראנית:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4181800,00.html
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4180361,00.html
    ואם איני טועה היתה עוד כתבה שאני מתעצל לחפש כרגע. ואולי גם היו כתבה או שתים בגלובס ובכלכליסט.
    נתונים כלכליים כלליים אודות סוריה ואיראן לקחתי בדרך כלל מהסטטיסטיקות של ה-CIA כי היו המעודכנות ביותר. בטבלאות המשוות בוויקיפדיה ניתן לראות כי הנתונים האלה של המרגלים מאמריקה אינם שונים מנתוני הבנק העולמי וקרן המטבע של הכלכלנים מאמריקה, אלא בשולים.
    הנה למענך לדוגמא, סוריה.
    https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/sy.html
    את הנתונים הנוגעים להתפתחויות בתחום שערי המטבע והכלכלה בתקופה האחרונה לקחתי מפרסומים באינטרנט, לאחר שהקשתי "SYRIAN ECONOMY" או "IRANIAN ECONOMY" ועברתי על הרשומות האחרונות שהופיעו בשעתו בעניינים אלה.
    לדוגמא, אם תקיש mahmoud bahmani governor (נגיד הבנק המרכזי, מחמוד בהאמני) לתקופה הרלוונטית תקבל חלק מהמקורות הנוגעים לתנודות בשער הריאל (הטומאן) ולצעדי הבנק המרכזי.
    על התפתחות שערי האינפלציה תוכל ללמוד אם תקיש למשל את שם החודש אנגלית, את שם המדינה – סוריה או איראן. להלן אחד הלינקים שקיבלתי מהפעלת השיטה הנ"ל:
    http://www.irdiplomacy.ir/en/news/52/bodyView/12309/0/Iran.central.bank.governor.says.inflation.rate.rose.to.14.percent:.IRNA.html
    ואם מקננים בך עדיין חשדות או חששות לגבי נתון מסוים או קבוצת נתונים מסויימת, אשמח להרגיע אותך, אם רק תפרט.

    אהבתי

    • ההפך, התרשמתי לטובה.
      החיבור של הכתבות והאנליזה שלך הופכות הרבה מידע חסר משמעותי למסקנות מאוד מעניינות, חסר קצת את הלך הרוח מרחובות אירן, אני מבין שאת זה קשה יותר להשיג בימים אלו.

      תודה בכל אופן,
      הבלוג שלך מאוד מעניין.

      אהבתי

  3. מנדיסודרי,
    תודה על הפירגון. סביר שהרמיזה כי יתכן שמדובר בנתונים שהם פרי דמיוני הפורה קצת הקפיצה אותי. בכתבות של הד"ר עילם גינדין יש אולי קצת אווירה מאיראן. זה הכי קרוב שיכולתי להגיע.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: