דילוג לתוכן

איראן וסוריה, שני משטרים נלחמים על חייהם. פרק ראשון: הטבח בסוריה והשמאל המדומה בישראל

פברואר 26, 2012

בסוריה המלחמה היא גלוייה לגמרי,  מתנהלת על פני השטח , לכל רוחב החזית:  בתחום הפוליטי, הצבאי, הכלכלי והדתי, התקשורתי-תעמולתי, הפנימי והבינלאומי. ההפגנות ההמוניות בסוריה כבר הגיעו ללב דמשק. עם כל אזרח, זקן או אשה, גבר או ילד שטובחים חייליו של אסאד  קורס המשטר: עוד משפחה מצטרפת אל שונאיו התהומיים של רב הטבחים ומשטרו. עוד חייל עורק אל צבא השחרור. עוד עובד בשגרירות סורית מתאבל ונשבע לנקום.

עם כל הרוג ועם כל פצוע נוסף עוד רגב עפר על ארון קבורתו של המשטר.

במלחמה שמנהל המשטר האיסלמי באיראן על חייו נעדר, כרגע, רק ההרג הנמשך של האזרחים.

האיראנים מתנגדי המשטר כבר התקוממו ב-2009 בעקבות הבחירות המזויפות. הם למדו אז לדעת עד כמה חסר מעצורים ומסוכן הוא המשטר בארצם, שלרשותו חיל-מרצחים מאומן, הנקרא באסיג'. קרוב ל-100 אלף חיילים סדירים והמוני חיילי מילואים שישושו לנפץ ראשים כמנהגם מאז. מתנגדי המשטר באיראן חסים על חייהם ומי יוכל להאשימם.  המיעוטים המופלים לרעה, הסטודנטים והאינטליגנציה העירונית של איראן אינם נואשים כמו תושבי העיירות והפרברים בפריפריה של סוריה.  הם מחכים בסבלנות. יש להם די והותר סיבות להמתין ולהאמין שהמשטר לא ישרוד לאורך זמן.

ראשית, מפני שהאליטות הפוליטיות-דתיות ולכן גם הצבאיות קרועות בתוכן, שנית בגלל השחיתות העמוקה ושלישית בגלל המצב הכלכלי המתערער במהירות.  וכאשר ייכנס לתוקפו, החל ממרס הקרוב, הגל הנוסף של הסנקציות הבינלאומיות על הכלכלה האיראנית,  יחמיר המצב יותר ללא ספק. סביר שלשעת הכושר הזאת ממתינה האופוזיציה. כבר עכשיו יש באיראן אינפלציה דוהרת. כאשר תתגבר הבריחה מהמטבע האיראני למטבעות הזרים ולזהב יתקשה המשטר לשלם משכורות בכסף בעל כוח קניה לחייליו ולרוצחיו השכירים מן הבאסיג', ולפקידים במשרדים הממשלתיים ויאבד חלק ניכר מהתמיכה בו.  וההכנסות המצטמצמות מן הנפט לא יצילו את המצב. ואם ידרדר בינתיים גם המשטר בסוריה, בוודאי לא יוסיף הדבר ליציבותו של  המשטר בטהראן.

התומכות המשמעותיות של המשטר האיראני, רוסיה וסין, הם גם התומכות האחרונות של המשטר העלאווי בסוריה – חוץ מאיראן והחיזבאללה, כמובן. והן כבר מתחילות להתייאש מן המשימה. רוסיה וסין לא נבהלו ממעשי האכזריות של אסאד הצעיר כל עוד חשבו שיש לו סיכוי לשרוד. אך ראשי שתי המעצמות כבר מתחילים כנראה לחשוש שהקרב אבוד. נציגים בכירים של מעצמות המזרח  שוגרו בשבועות האחרונים בזה אחר זה לשיחות ריכוך עם אסאד ופירסמו הצעות שנראו לאסאד הצעיר פשרניות, סבירות, ומתקבלות על הדעת: בחירות, חוקה חדשה, ריפורמות. היום נערך בסוריה "משאל העם" באשר לחוקה. החיסרון העיקרי: השינויים המוצעים לא חלים על הנשיא המכהן…

רודן בשאר אסאד: אסמה היפה

הבעייה בסוריה:  רוב העם איבד את אמונו בנשיאו הצעיר. פשוט שונאים אותו. קשה מאוד להניח שעדיין ניתן להגיע להסדרת המצב בסוריה בדרכי שלום.

זה די מובן.

כש"נשיא" של מדינה האמור לדאוג לרווחתם של אזרחיו שולח מסוקים ומטוסים, טנקים ונגמ"שים, חיל רגלים וסוכנים חשאיים כדי לטבוח בעמו, תוך שימוש גם בסייענים זרים מאיראן ומלבנון, קשה לדרוש מהעם שישיב לו באהבה, בסובלנות או בנכונות להקשיב.

הם לא רוצים את בשאר , וזהו.

התומכים והנתמכים, רוסיה וסין, איראן וסוריה,  מייצגים משטרים אכזריים במיוחד, דכאניים במיוחד, אנטי-דימוקרטים במיוחד ומושחתים במיוחד. אבל השמאל המדומה תמך ובדרך כלל גם ממשיך לתמוך בהם כי לפי תפיסתו הם מייצגים את ה"אנטי" הנכון: "אנטי-אימפריאליזם" ו"אנטי-קולוניאליזם" ואם  תבקשו יפה, אפילו "אנטי-קפיטליזם" (למרות אופיים הרכושני של ארבעת המשטרים הנדונים)

ועיקר העיקרים – המשטרים בסוריה ובאיראן הם "אנטי אמריקאים" וכמובן "אנטי-ציונים".

אין תעודות הצטיינות רמות יותר מבחינתו של השמאל המדומה.

המחשבה שאיש שמאל יכול להיות, או אף חייב להיות, נגד כל משטר דכאני ורצחני בין שיהיה שייך לגוש זה או לגוש אחר, כלל לא עולה על דעתם.

והרי בדיוק משום כך, הם כה ראויים לכינוי שמאל מדומה. השקר הוא ברירת המחדל שלהם. האמת היא להם איום קיומי.

על ההידרדרות במצבו של המשטר הסורי אפשר ללמוד, באופן אירוני למדי, מדרך הטיפול בו באתר כמו "הגדה השמאלית". מין רי-דה-פובור-חד"ש.  חברים-לא-חברים במק"י, אבל בדרך כלל מצביעים של המפלגה הזאת.

ההתייחסות הראשונה  המיוחדת למתרחש בסוריה הופיעה באתר כארבעה חודשים אחרי שהתחילה שם ההתקוממות. זה היה ב-14 ביוני, יומיים אחרי שפרסמתי  כאן פוסט שבו התייחסתי לשתיקתו הכבדה של השמאל המדומה על כל ענפיו, אתריו ובלוגיו ביחס למתרחש בסוריה. הכותב היה רועי רז, משתתף אקראי באתר. הכותרת היתה "שלא אהיה בין השותקים". הביקורת העיקרית בו היתה על מדיניותה של ממשלת ישראל שאינה פותחת את הגבולות בפני פליטים סוריים.

כמה ימים מאוחר יותר פרסם סיני פתר, גם הוא אינו משתתף קבוע,  רשימה של קישורים אל עמדות שהביעו כמה מחברי מק"י, שביטאו את העמדה "המורכבת" של המפלגה: מצד אחד, אנשי שמאל והומניסטים אינם יכולים שלא לגנות רצח עם. מצד שני, אסאד שייך "למשפחה" האנטי-אמריקאית, אנטי-ציונית וכן הלאה. אז מה עושים? מכינים מעין "קוקטייל מולוטוב". כי אם שר החוץ הסובייטי  מולוטוב היה יכול לחתום באוגוסט 1939 על ההסכם עם שר החוץ הנאצי ריבנטרופ שאיפשר את פתיחת מלחמת העולם השנייה שבוע אחרי החתימה, ולטעון לרגל הארוע ש"פאשיזם הוא עניין של הגדרה", אז בוודאי שמפלגה קומוניסטית בת ימינו יכולה להיות גם בעד הרוצח אסאד באופן פרטי, וגם נגד רצח עם והומניזם באופן כללי. שהרי  לעומת קוקטייל-מולוטוב המקורי,  הדיאלקטיקה הכרוכה ביחס "המורכב" אל אסאד  היא עניין של מה בכך.

ההתייחסות  הבאה בתור למתרחש בסוריה ב"גדה" הופיעה  ב-21 ביולי 2011 והיתה כרוכה במעשה להטים אמיתי.  ב"גדה" התפרסם ראיון עם העיתונאי הסורי הוותיק ואיש האופוזיציה השמאלית שם, מישל חילו. הראיון  תורגם מ"ל'הומניטה", בטאון המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. כבר התייחסתי לראיון הזה בזמנו ואני חוזר על כך עכשיו בקיצור.

העיתונאי פול בנברסי שואל את חילו שאלה מובנת מאליה מבחינתו. פשוט הרמה להנחתה:  "האם קיימת הסכנה להתערבות זרה, בייחוד בגלל מיקומה האסטרטגי של סוריה?"

אלא שההנחתה העזה של חילו מופנית לכיוון לא צפוי. תשובתו כוללת כמה משפטים, אבל מספיקים לענייננו הם הפתיחה והסיומת של תשובתו.

הפתיחה:

 "מדיניות הדיכוי של המשטר היא-היא הפותחת את הדלת להתערבות הזרה."

והסיומת:

"נדמה שנפתח פתח קטן להתערבות כוחות זרים בנעשה בסוריה. הפתח הוא קטן, אבל הוא כעת פתוח תודות למדיניות הדיכוי של המשטר."

כלומר: הכתב הקומוניסטי שואל את חילו על "הסכנה" שבהתערבות הזרה, אך חילו, בתשובתו,  מבהיר לשואל  הבהר היטב שהתערבות זרה, מבחינתו ומבחינת האופוזיציה בסוריה אינה סכנה אלא ההיפך הגמור מכך: היא-היא הסיכוי והיא מקור תקוותה של האופוזיציה.

ומה הכותרת שהעניק "הגדה השמאלית" לראיון עם חילו?

"קיימת סכנה להתערבות זרה בסוריה" (!!!)

סימני הקריאה הם שלי.  הם נמצאים במקומם ואין לדעתי הגזמה במספרם,  משום שהכותרת הפוכה בדיוק לכוונתו ולדבריו של המרואיין חילו. ברור לי שאינכם מאמינים לדברי. גם אני לא הייתי מאמין. מעשה לוליינות  ז'ורנליסטי  שכזה  אינו חיזיון נפרץ. לכן, כדאי ללחוץ כאן ולהגיע למקור.

(ולמרות כל האמור לעיל טענתי אז ועדיין אני טוען שעצם פרסום הראיון  עם חילו היה מעשה גבורה מצידה של מערכת "הגדה השמאלית", בהתחשב בנסיבות שבהן היא פועלת, לצד אחת המפלגות הקומוניסטיות האטומות, המאובנות והדוגמטיות ביותר בכפר הגלובלי).

אחרי אותו ראיון ביולי היו ב"גדה" התייחסויות ספורות למתרחש בסוריה, כמעט כולן מפרי המקלדת של ראובן קמינר, "הארד-ליינר" תקיף, שלא מהסס, למשל,  לקרוא לסדר את המפלגה הקומוניסטית הישראלית על תמיכתה באבו-מאזן "הפרו-אמריקאי" המציג  עמדות פשרניות כלפי ישראל (לפי קמינר).  אין צורך לומר שקמינר הוא תומך בלב ובנפש של משטרו של אסאד. הוא אמנם משלם מס שפתיים לעמדה "המורכבת", אך בפועל אין לו ספקות.

את מאמרו האחרון בסדרה פרסם קמינר ב"גדה" אך לפני שבועיים, ב-13.02.2012.  קמינר לועג לכל מי שצפה או צופה את נפילתו של אסאד, ומצטט לצורך זה את העיתונאי הבריטי רוברט פיסק שכתב ב"אינדפנדנט":

"הבט מזרחה, ומה בשאר רואה? את איראן הנאמנה עומדת איתו. עיראק הנאמנה – חברתה הטובה החדשה של איראן בעולם הערבי – מסרבת להטיל סנקציות. ממערב, לבנון הקטנה והנאמנה מסרבת להטיל סנקציות. כך מגבול אפגניסטן עד למזרח התיכון, לאסד יש קו ישר של בעלי ברית שאמורים למנוע, לפחות, את קריסתו הכלכלית".

לקמינר גם אין ספקות באשר למי שאחראי לשפך הדם בסוריה. ברור שאלה האמריקאי והאופוזיציה בת טיפוחיהם:

 "האופוזיציה תהיה מוכנה לשפוך דם רב של העם בניסיון נואש לחזק ולעודד אותם גורמים פוליטיים בארה"ב ששואפים בכל מחיר להיכנס להרפתקה חדשה." 

והמסקנות?

 "אפילו נניח שהשגיאות או הפשעים מצד המשטר הסורי נתנו עילה לגורמים בקרב הסונים להתקומם נגד הדיכוי, יהיה זה שיא של תמימות ואיוולת להתעלם מהדינמיקה שעל פיה התארגנו גורמים סונים קיצונים כדי לפתוח במלחמת אזרחים בעצה אחת ובעידוד גורמים במערב… סרבני ההידברות מובילים את האזור צעד אחר צעד לעבר התפוצצות ואסון. חובתם של הומניסטים, שוחרי שלום ואנשי שמאל להיאבק נגד תוכניותיהם."

אך חלפו 4 ימים בלבד מאז פורסם מאמרו של קמינר, ובסוף השבוע האחרון, ב-17.02.2012 פרסם העיתונאי חיים ברעם מאמר באותו אתר ובו עמדה הפוכה:

"אין לנו חלק ונחלה במשטר הדמים של בשאר אסד בסוריה; זה נובע מהשקפת העולם שלנו. דיקטטורה שופכת דמים היא תופעה נתעבת ואין שום סיבה להגן עליה. "

ברעם מכיר כמובן את כל הטיעונים "האנטי-אימפריאליסטים" המתרוצצים בשמאל המדומה ואת החששות ממה שיקרה בסוריה אחרי שייתם שלטונו של אסאד.  אבל השורה התחתונה שלו הפוכה בדיוקר לזו של קמינר:

"ייתכן שהוא ואנשיו שופכים דם רב באכזריות  מתוך חשש עמוק מהצפוי להם בעתיד; את הדברים האלה ניתן לומר לגבי כל משטר מושחת ועריץ. אבל גם אחרי בחינה מדוקדקת של המעורבות הסוּנית והאימפריאליסטית במלחמה נגד אסד, עלינו לדרוש את הדחתו המיידית ואת הפסקת הרצח השיטתי בחוֹמס ובערים אחרות בסוריה. "

והסיכום:

"בצד הפוליטיקה והאידיאולוגיה עלינו לטפח בעצמנו גם את הממד הרגשי וההומניסטי; את דם הנקיים שנשפך בחומס לא ניתן להצדיק בשום צורה ובשום טיעון כאילו מתוחכם."

נשאלת השאלה – למה רק עכשיו מפרסם ברעם את עמדתו זו בצורה כה ברורה וגלויה? שנה אחרי שהחל רצח העם בסוריה?

בפתח מאמרו הוא מזכיר, כטריגר לכתיבתו,  את הטענות הרבות המכתבים, המסרים באינטרנט והטלפונים שהוא מקבל בקשר לעמדת השמאל בנוגע לסוריה.

אלא שכל אלה בוודאי אינם חדשים.

מפציצים את חומס: עוד רגב אדמה

לכן, נראה לי שהתשובה לשאלה "למה עכשיו" היא זו: כי עכשיו חש ברעם שהמשטר בסוריה עומד להתמוטט, והוא מבקש להזהיר את חבריו לדיעה מפני דביקות יתר בקו הדוגמטי ("המורכב") שקבעה המפלגה הקומוניסטית. ברגע הלפני האחרון הוא מנסה להוריד אותם מן הספינה הטובעת, ביודעו היטב כי העמדה הצינית שלהם,  האנטי-הומניסטית  ובעצם אנטי-שמאלית, עתידה לרדוף אותם עוד ימים רבים.  ואולי עדיין לא מאוחר, כך נדמה לו, ואפשר להציל משהו.

אך חוששני שעבודתו תהיה קשה ועמלו –  לשווא.

מי שרוצה  פרטים  ומידע חשוב ורב על עומק הבוץ שבתוכו שקע השמאל המדומה בעמדתו בנושא הסורי, טוב יעשה אם יפנה אל הבלוג של יוסי אלגזי, "יומנו של תבוסתן" (לינק כאן בבלוג משמאל בקטגוריית הקישורים "ימין ושמאל"). יוסי אלגזי עושה עבודה חשובה במיוחד, משום שהוא מתרגם מערבית גם את העמדות הצבועות של השמאל המדומה בישראל, וגם את התשובות שזוכים לקבל דובריו, ומתייחס אל העמדות הרווחות והמעודכנות במפלגה הקומוניסטית  בישראל.  אלגזי מייצג תופעה יוצאת דופן מאוד בשמאל הישראלי, והוא מלווה את הזוועה בסוריה ואת עמדות השמאל הישראלי למולה עוד מתחילת האירועים.

רק שבוע וקצת עבר מאז מאמרו של ברעם, ויש עוד ארועים בשמאל המדומה.  מצד אחד, כינוס בתיאטרון סגור בחיפה בעד אסאד,שאליו הגיעו גם דרוזים מרמת הגולן ומשתתפים בירושלים, שיחד הצליחו למלא את האולם בן 500 המקומות. זאת שבועיים אחרי שנערכה בחיפה הפגנה  "שחצתה מפלגות" בהשתתפות 150 מפגינים ערביים בעד העם בסוריה ונגד משטרו של אסאד.

העמדות בכינוס באולם אל מידאן שיקפו את הצביעות הרגילה של חד"ש וסביבותיה. ההומניזם נוטף ברוב צביעות  כשאומרים דברים בגנות "כל רצח אזרחים". והאמת יוצאת לאור כשהם טוענים שהם "בעד האופוזיציה הסורית" אבל נגד ההתערבות הזרה של האימפריאליסטים, ואף מצהירים שישראל ואל-קאעידה עומדים מאחורי ההתנגדות למשטר וההפגזות בחומס.  כביכול יש כאן התמודדות בין הסורים האותנטיים ובין הבוחשים מבחוץ.

עמדה נאה, הגיונית ואף מוסרית, בתנאי ששוכחים שהרוסים והסינים המסייעים למשטר אף הם זרים מוחלטים, ובתנאי ששוכחים שהאיראנים המסייעים לאסאד בכסף ובכוח אדם, והחיזבאללה השולח רוצחים מטעמו לטובת הרודן.  גם הם זרים לגמרי. אך לבעלי קוקטייל-מולוטוב זו לא ממש בעיה להתעלם מזוטות כאלה.

והארוע השני: מוביל הקו של השמאל המדומה ב"הארץ", גדעון לוי, החרה-החזיק אחרי חיים ברעם והואיל להפגין את מורת רוחו ממשטרו של אסאד ומן הטבח שהוא עורך באזרחיו. זוהי ההתייחסות השניה, בסך הכל, של לוי לטבח בסוריה בשנה שחלפה מאז החל הטבח.  בפעם הקודמת שכתב לוי על הטבח שעורך הרודן באזרחיו, זה היה לרגל יום הנאכסה, כשאסאד שלח את אזרחיו להיהרג על הגדר מול חיילי צה"ל במסגרת הגירסה הסורית של הפאליווד. זה היה בתחילת יוני 2011 ולוי כתב תחת הכותרת "הטבח הסורי והאיפוק הישראלי":

משטרו של הנשיא בשאר אסד הורג עשרות מפגינים סורים לא חמושים מדי יום; אצלנו מצקצקים בלשונות, מזדעזעים ואומרים שהוא "טובח בבני עמו". צה"ל הרג 23 מפגינים סורים לא חמושים ביום אחד; אצלנו מתגאים ואומרים שצה"ל "נהג באיפוק".

והנה, עברו אך תשעה חודשים שבהם שתק לוי כאותו הספינקס, ועכשיו החל גם הוא לפתע לצקצק בלשונו, להזדעזע  ולומר על אסאד שהוא "טובח בבני עמו" בדיוק כאותם ישראלים צבועים שלוי לא היה מרוצה לגמרי מהתנהגותם המתחסדת במאמרו  הקודם.  תחת הכותרת "אללה הוא לא אכבר בסוריה".  כותב הפעם לוי:

לא הרחק ממקום מושבנו, ממש בפאתי השכונה שלנו, מתרחש טבח נורא של אזרחים צמאי חופש וידנו קצרה מלהושיע, אנחנו אפילו לא מנסים. בשאר אל-אסד, רופא העיניים חובב ההיי-טק, בעלה של אסמה היפה, התגלה כמפלצת. השכן מהדלת ממול מפגיז והורג בלא הבחנה והעולם, כולל השכנה ישראל, לא נוקף אצבע. ואם תתגבר הזוועה עוד יותר? ואם תתפתח שם שואה? ואם יתדפקו המוני פליטי חרב סורים על גבולה של ישראל? 

ומכאן כבר חוזר לוי ומגיע לאלמנט הרגיל שלו – אחריותה ההומנית של ישראל שאין היא יכולה להתכחש לה וכן הלאה. מדינתו האהובה של לוי שבה ותופסת את מרכז הבימה במאמרו, ואט אט אנו שוכחים את אחריותו של המשטר וכמעט משתכנעים שמחמת מחדליה ישראל היא האשמה בטבח בסוריה לא פחות מהרודן בעלה של אסמה היפה. כללו של דבר: לוי כתב לעצמו  מעין אליבי. איזה בליל מילים שיוכל להפנות אליו בעתיד את מקטרגיו לכשיזכירו לו את עמדתו המוזרה, כהומניסט, מול הטבח בסוריה.

רשומה ראשונה

3 תגובות
  1. אני מסכים איתך לגמרי בכל הנוגע לעמדה הבעייתית מאוד של תומכיו מבחוץ של בשאר, שאינם מגנים את פעולות הדיכוי האלימות של משטרו ומתנגדים בתוקף לפעולה האפקטיבית היחידה להגנת המפגינים – התערבות בינלאומית צבאית.

    עם זאת, ההנחה שרוב העם בסוריה מתנגד למשטר שם, היא הנחה מאוד בעייתית. אפשר להניח שיש מיעוט גדול מספיק של מתנגדים לקיים מחאה נמשכת אל נוכח הדיכוי. אבל אפשר גם להניח שהתמונה הסורית דומה מאוד למה שקורה בלוב – חלק תומכים במשטר הנוכחי, חלק מתנגדים לו. איש איש וסיבותיו.

    אהבתי

  2. ככל הידוע לי טרם קם משטר דיקטטורי דכאני אחד בהיסטוריה המודרנית שלא נשען על צבא ענק, על משטרה חזקה, על שירותי שו-שו אדירים ועל מנגנון ממשלתי גדול. כל אלה, עם בני משפחותיהם, מהווים בדרך כלל עשרות אחוזים מן האוכלוסייה, ועד לרגע האחרון, שבו נגמר למשטר הכסף או שבו מתברר לתומכיו כי גורלם עלול להיות מר, יש להם אינטרס מובנה ביציבותו של המשטר ובהמשך שלטונו של הדיקטטור הרצחני. לכן קנה המידה הראוי לתמיכה או לאי תמיכה במשטר, הוא אופיו, ולא המספר המדוייק של תומכיו.

    אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. המשטר הסורי מתנודד, המשטר האיראני מצחצח חרבות (1): ראש הממשלה חיג'אב – "אני מודיע על עריקתי מהשלטון הטירוריסטי" « מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: