דילוג לתוכן

שני סיפורי פאליווד ותוצאותיהם: הד"ר יהודה דוד וג'מאל א-דורה, אילנה דיין והסרן ר'

פברואר 16, 2012

שני סיפורי פאליווד (הוליווד פאלשתיני) ידועים באו לידי גמר (זמני?) בימים אלה.

אחד בישראל  ואחד בצרפת.

הפאליווד הראשון מבחינה כרונולוגית אירע ב-30 בספטמבר 2000 בצומת נצרים. צוות טלוויזיה צרפתי, מורכב מכתב ישראלי ומצלם פלשתיני, העביר סרט צילום קצר, ערוך בכבדות רבה, שבו, על פי הפסקול, נראו אב ובנו כורעים ליד גדר, נורים על ידי חיילים ישראלים, הבן נהרג והאב נפצע בכל חלקי גופו.

הכתבה הטלוויזיונית הקטנה והשקרית הזאת היתה אחת הטריגרים העיקריים שהריצו את האינתיפאדה השניה. זאת שהתבררה לבסוף  (לפי עדותם של אבו-מאזן ורבים אחרים) כעוד נאכבה בשרשרת האינסופית של האסונות שמארגנים לעצמם אחינו הפלשתינים ברוב רישעותה וטיפשותה של הנהגתם.

מהותו של הפאליווד ידועה היטב: הצגת ישראל כמדינת רוצחים. חיילי צה"ל הם רוצחים, ואין דבר החביב עליהם מרצח ילדים. החומרים האלה מבוקשים ביותר על ידי רשתות טלוויזיה לא רק במדינות איסלמיות או ערביות, המעורבות כך או אחרת בסכסוך הישראלי-ערבי, אלא גם במדינות המערב. אלופי התקשורת המאכלסים את התחנות האלה ורבים מכלי התקשורת הכתובים במערב מחכים לחומרים כאלה, שבהם רואים חיילי צה"ל רוצחים ילדים פלשתיניים זכים. זה מסתדר יופי-טופי עם האג'נדה של השמאל המדומה הליברלי במערב.

ואם זה גם מזכיר למישהו את עלילות הדם האנטישמיות על רצח ילדים בידי יהודים לצורכי סדר הפסח – מה הם אשמים?

יש די עדויות לשימוש השיטתי של הפלשתינים בסרטים מפוברקים המועברים לחובבי הסנאף מן השמאל המדומה, השמחים להראות לצופיהם ולקוראיהם את עומק רישעותם ואת רצחנותם של היהודים החדשים – החיילים הישראלים של צה"ל.

יש גם די עדויות לכך שזו היתה האסטרטגיה העיקרית של החמאס במבצע "עופרת יצוקה": לגרום לצה"ל להרוג אזרחים פלשתינים.

מפיצי  הסנאף הנקראים עיתונאים מאוד אוהבים להראות גוויות נקובות בכדורים.

והכי פוטוגנים – ילדים נקובים בכדורים.

ושארל אנדרלין, הכתב הירושלמי של רשת הטלוויזיה הצרפתית, סיפק לעורכי המדיה את הסנאף שהם כל כך אוהבים.

ג'מאל ומוחמד א-דורה: סנאף מתוצרת פאליווד

אלא שכמעט מיד התחילו הערעורים על תוקפו של הסרט הזה שהעביר אנדרלין. אט אט נחשפו העובדות. נראה ששום אש צה"לית לא היתה יכולה להגיע למקום שבו כרעו בצל הגדר הילד מוחמד א-דורה ואביו ג'מאל. לא ברור כלל אם הילד שכרע ליד הגדר נפגע בכלל. לא ברור אם הילד שנראה שם  הוא זה שהגיע לבית החולים. לא ברור אם הילד שהגיע לבית החולים הוא זה שנקבר. היו פרסומים בישראל. היו פרסומים בצרפת. היתה התדיינות משפטית בצרפת. את האחרונה סיפק הד"ר יהודה דוד, שניתח בשעתו את אביו של הילד, ג'מאל, שנותח בזמנו על ידי הרופא הישראלי, לאחר שאנשי החמאס פצעו אותו בחלקי גופו השונים.  הוא פרסם את הפרטים: לא יתכן שהאב נפצע באותה אש צה"לית שעליה דיווח אנדרלין.  האב הפגוע הגיש נגד הרופא הישראלי תביעת דיבה בצרפת. בית המשפט הצרפתי הרשיע את הרופא הישראלי כי הוא הפר את החיסיון הרפואי. בית המשפט העליון לערעורים בצרפת זיכה את הד"ר דוד, כי האמת חשובה יותר משמירת החיסיון הרפואי.

כלומר: היה מקרה ברור של פאליווד. פיברוק זידוני של המציאות. בית המשפט הצרפתי לא נתן יד להצלחת הפאליווד. מותר להציג פאליווד כפאליווד, קבע בית המשפט הצרפתי. הרופא הישראלי לא חטא. האמת אינה חטא.

לפי הצרפתים.

הפאליווד השני, מהבחינה הכרונולוגית, התרחש כמה שנים אחר כך. הוא היה דומה להפליא לפאליווד הראשון: גם הפעם היה מדובר בחיילי צה"ל היורים מתוך מוצבם והורגים ילדה פלשתינית זכה ותמימה. ולא  רק זה, אלא שמפקדם צמא הדם, הסרן ר', מגיע אל הילדה הפצועה קשה או הגוססת, ו"מוודא הריגה". התקרית ארעה ב-5 באוקטובר 2004 במוצב ליד רפיח. התכנית שודרה כמה שבועות מאוחר יותר, ב-22 בנובמבר.

כלומר: עוד סנאף.

את הפאליווד השני סיפקה העיתונאית הישראלית אילנה דיין. לא בטלוויזיה הצרפתית אלא בערוץ 2 הישראלי, בתכנית "עובדה". אלא שבסוג התקשורת המאפיין את הכפר הגלובלי של ימינו  אין לכך משמעות רבה. חובבי הסנאף ומפיציו מן השמאל המדומה,  בכל תחנת טלוויזיה בעולם, המחפשים דם ילדים פלשתיניים, יכולים להשתמש בכתבה המפוברקת ("אמת לשעתה") של דיין בלי שום בעיות כדי להוכיח את הנקודה שלהם. חיילי צה"ל רוצחים בדם קר ובכיף ילדים פלשתינים ואף עורכים מסיבה בערב, אחרי הרצח הנתעב.

אלא  שבישראל קיבל בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים, החלטה הפוכה בדיוק לזו שקיבל בית המשפט הצרפתי.

בית המשפט הצרפתי ביטל החלטה של בית משפט בערכאה נמוכה יותר. שם נקבע, על ידי שימוש בטענה טכנית במהותה, שמותר  לשקר ולהכחיש את האמת , ושאפשר להרשיע את דובר האמת. האמת פסולה והשקר מקובל. בית המשפט הצרפתי לערעורים הפך את ההחלטה הזאת על פניה והשיב את הסדר על כנו:

השקר פסול, האמת ראוייה.

ואצלנו?

בית המשפט העליון הישראלי, שבעצם ישב במקרה הזה כבית משפט עליון לערעורים (הערעור של אילנה דיין על הרשעתה בארכעה קודמת), ביטל אף הוא החלטה של ערכאה נמוכה יותר. אותה החלטה של השופט נעם סולברג, שקבע שהכתבה היתה שקרית ובגדר הוצאת דיבה, הרשיע את העיתונאית וחייב  אותה לפצות את הסרן ר'.

בית המשפט הישראלי לערעורים הפך את ההחלטה על פניה, וקבע:  השקר לגיטימי ולכן אינו מחייב הרשעה ואינו מחייב פיצוי.  אין צורך לשקרן לפצות את מי שסבל מדיבתו.

בית המשפט הצרפתי פסל את הפאליווד ואת השקר הגלום בו.

בית המשפט הישראלי התיר אותם.

כמעט שכתבתי, שחבל שאי אפשר לעשות "החלפות".

כמעט, כי  מה רע עשו הצרפתים, שמגיעים להם שופטים כמו אלה היושבים בירושלים?

בגלל רגשותי הקולגיאליים, לא אתייחס עוד לעיתונאים ישראלים המנסים עדיין להגן על העוול הזה. עוול הזועק לשמיים. שום דיבורים על "חירות הביטוי" ועל "חופש העיתונות" לא יטהרו את השרץ הזה. אוי לחירות ואוי לחופש שנשענים על שקרנות ורמיה, הוצאת דיבה ועושק משפטי.

6 תגובות
  1. ובכל זאת, אחרי ההתפלפלות המשפטית, שני ילדים נרצחו.

    אהבתי

  2. חיים,
    איזו התפלפלות משפטית? הרי בדיוק נגדה יצאתי. היא כולה היתה בפסק הדין בעליון. אני לא עוסק בהתפלפלויות משפטיות. אין לי עניין בטיוח עובדות ובסילוף האמת.
    ובאשר ל"שני ילדים נרצחו":
    ובכן, ראשית, המשפט שבו יצא הד"ר דוד זכאי לא שייך כלל לילד א-דורה אלא לאביו, שמתברר כי שיקר כאשר סיפר שנפצע מפגיעת כדורי צה"ל. ואם הוא לא נפצע ליד המוצב בנצרים, אולי גם בנו לא נפגע שם? שהרי זה בדיוק מה שהוכח כבר גם בצרפת וגם על ידי העיתונאית אסתר שפירא, וזו גם הסיבה שתחנת הטלוויזיה הצרפתית "פראנס 2" סירבה לשחרר את הסרט המלא שצולם במקום, וזו גם הסיבה שפיליפ קרסנטי ניצח במאבקו המשפטי בצרפת נגד העלילה. כך למשל התברר שגופת הילד א-דורה הגיעה לפי עדות רופאים בבית החולים שיפא בשעה 11 בבוקר, בעוד הצילומים החלו לפי הטלוויזיה הצרפתית רק בשעה 3 אחה"צ.
    ובאשר לפאליווד שרקחה אילנה דיין: אתה לא שואל את עצמך מה עשתה הנערה (לא ילדה) הפלשתינית ליד המוצב הצה"לי? הרי ברור שהיא לא היתה בדרכה לבית הספר, כפי שנטען בכתבה הפאליוודית שהוקרנה ב"עובדה". אז מה היה לה לחפש ליד המוצב של צה"ל? הרי זה ברור לגמרי שאילו נערך שם רצח, היה הסרן ר' יוצא אשם במשפט. אלא שרצח לא היה, וכשאתה טוען שכן היה, אתה חוזר על מעשה הנבלה שעשתה דיין, והמעשה שלך אף גרוע יותר, שכן תוצאות משפטו של הסרן ר' כבר ידועות.

    אהבתי

  3. יכול להיות שאתה צודק וא דורה בחיים והסרן שיצא זכאי בבית דין צבאי, באמת זכאי. ושבית המשפט העליון נצרך להמציא את המושג המביש "אמת לשעתה", מתוך סימפטיה לאילנה דיין ולא מתוך רצון לא להכנס להחלטות בית הדין הצבאי. אבל לא היינו נדרשים לכל זה (ולכל השאר) אם צה"ל לא היה שם. אם הילדים האלה היו אזרחים שווי זכויות. וכולם היו עומדים למשפט עפ"י אותם חוקים.

    אהבתי

  4. חיים
    כן, אני איתך בזה. חבל ששני עמינו לא קיבלו את החלטת החלוקה ב-47. חבל שלא ניסו להתקדם עם תכנית האוטונומיה מ-79. חבל שלא מומשו הסכמי אוסלו מהניניטיז. חבל שמחרחרי המלחמה מובילים את העגלה והמוני אנשים חפים מפשע מתים. יהודים וערבים. ושלא יהיה לך ספק קל שבקלים: כתבות וסרטים כמו אלה שהוצגו בפראנס 2 ובערוץ 2 מבוססים על שקרים, וכל יעודם להרבות שנאה, להסית ולחרחר מלחמה. ואיך יודעים? כי זו תוצאתם. הכתבה של אנדרלין נחשבת עד היום כאחד הטריגרים להרחבת האינתיפאדה והעמקתה. הכתבה של דיין שימשה את כל האנטישמים בחוגי השמאל המדומה בעולם כדי להרבות שנאה נגד ישראל. והסר מליבך עוד ספק: כאשר אנדרלין ודיין עושים סרטים כאלה, הם משערים את תוצאותיהם. עיתונאים כמו אנדרלין או דיין הם אנשים מתוחכמים. הם יודעים יפה מהי "פצצת שינאה" מתוסרטת ומבויימת, ומה עלולות להיות השפעותיה. ויפה שהשקרים בשני המקרים נחשפים והולכים, אבל את הנרצחים הרבים בגלל מחרחרי המלחמה האלה וחבריהם הרבים, כבר אי אפשר להחזיר לחיים.

    אהבתי

  5. כן, אבל גם לשקרים של דובר צה"ל והטיוחים של בתי הדין הצבאיים ושיתוף הפעולה של מערכת המשפט האזרחית (שתרמו לא מעט פרכות לשונאיות לעברית, במטרה להכשיר חוקית עוולות), יש יד (החזקה בהורדת הידיים הזו) בליבוי האש.
    לגבי אילנה דיין – יש לי יותר מספק קל, שלא מדובר בשקרים. (בלי קשר לדעתי השלילית עליה כעיתונאית) היא בכל זאת הציגה הקלטה בקולו של הסרן, שמדגימה יפה באיזה חומר אנושי מדובר.

    אהבתי

  6. חיים,
    אני מסכים אתך שאין הרבה צדיקים במריבה הזאת, שטבעה להוציא את הרע מתוך האנשים. לגבי אילנה דיין איני מסכים איתך. לדעתי היא פישלה קשות במקרה הזה, ואולי יש עוד כמה מקרים שלא היתה במיטבה, אבל זה ככה אצל כולנו. ועם זאת, עבודתה העיתונאית בדרך כלל היא לעילא ולעילא. ואני גם בטוח שלמרות שמשום מה היא מסרבת להודות בטעותה ולשאת בתוצאות, היא למדה את לקחיה. אינני חושב שנראה ממנה עוד סרטוני פאליווד מפוברקים.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: