Skip to content

אדגר וואלאס, בוזמבו, הגנב ממונרוביה

ינואר 25, 2012

אדגר וואלאס, בוזמבו, הגנב ממונרוביה,  הוצאת  שלגי, תל אביב, 1982. תרגום: אליעזר כרמי. 384 עמודים

מתקופת פריחתה של ספרות הבלשים בימי התיכון שלי  אני  זוכר את אגטה כריסטי הבלתי נשכחת עם הבלש הבלגי המשופם והגנדרן הרקולה פוארו, את הד"ר פל של ג'ון דיקסון  קר, הלורד ווימסי של דורותי סיירס, ואיזה טיפוס אירי שנון ורודף נשים בשם או'מרה שכבר איני זוכר מי אחראי לכתיבתו. היה גם "המלאך" (בעצם "הקדוש") של לסלי צ'רטריס, שהיה הדבר הקרוב ביותר למותחן בעידן הבלשים ההוא, כל אלה מתוצרת בריטניה. שלא לדבר על שרלוק הולמס הקלאסי. וכמובן היו בשטח  מגדל הסחלבים נרו וולף של רקס סטאוט  והבלש אלרי קווין מתוצרת אלרי קווין, וכן ג'והן הדלי צ'ייס ומיקי ספיליאני הקשוח מ האגף האמריקאי.  הבלגי ז'ורז' סימנון כבר סיפק אז מעט תרגומים של המפקח מגרה הקדורני  וזהו, פחות או יותר,  על רקע הדמויות  האלה נפל  עלינו הבלש  של וואלאס – היום הוא נקרא "תעלומת העיגול באדום" כחידוש מרעיש. תעלומה מסוג חדש ובלש מסוג חדש. עד היום אפשר להשיג אותו בחנויות הספרים המשומשים, והוא מומלץ ביותר.

והנה, לא מזמן הצליח ידידי ג. לשכנע אותי לקחת לידי ספר של וואלאס שאינו מותחן. זמן רב היססתי, עד שנטלתי לידי את הספר – אני מאוד חשדני לגבי ספרים שאינם מותחנים – אך משנפלה ההחלטה ונעשה המעשה, שוב לא הצלחתי להרפות מסיפוריו של וואלאס על אפריקה ואנשיה, הקולוניאליסטים האנגליים, נציגי משרד המושבות וחייליהם, המיסיונרים והסוחרים, וכמובן אנשי השבטים – השליטים היהירים והערמומיים, נשותיהם היפות והמניפולטיביות,  המכשפים ואנשי הדת, הציידים, הדייגים והחקלאים, לוחמים ועובדים חרוצים, לצד גנבים ופוחזים, בטלנים  מקצועיים וסתם ארחי-פרחי.

הגיבור הראשי של סיפורי אפריקה של וואלאס (1875-1932) הוא נציב המחוז סאנדרס הנקרא בפי נתיניו האפריקאים "לורד סאנדי" או גם "הקצב המעופף",  המגיע  לכפריהם בספינת הנהר שלו "זעיר" העושה פוק-פוק-פוק, ועימו חייליו אדומי התרבוש, ערבים מוסלמים  שנשכרו לשירות האימפריה, מזויינים ברוביהם ובמקלע המקסים הנובח הא-הא-הא.   פעמים רבות מגיעים סאנדרס וחייליו במפתיע, לפעמים מצילים את המצב ברגע האחרון כפלוגות הפרשים כחולות המדים במערבון האמריקאי, ולבסוף או באמצע  מתיישב הלורד סאנדי  עם הנשיא המקומי ׁ(הנקרא בפי עצמו ובפי עמו מלך) ל"פאלאבר" ( מלשון דיבור, כמו פאלאברה, סוג של התוועדות, ישיבה לצורך  פתרון בעיות או  מין סיעור מוחות לבחינת המצב). ולעתים הם סתם מחליפים זכרונות מימים עברו, הקרויים בפי אנשי הנהר והיער "קאלה-קאלה" -מזמן-מזמן.

הפרקטיקה השלטונית של וואלאס, הזהה לפילוסופיה המדינית שלו, אומרת: הימנע  מבעיות  ואם אתה מזהה סיכוי לבעיה – הרוג אותה כשהיא קטנה. נראה שמקורה העיקרי של שנאת הבעיות של סאנדרס, היא התיעוב שהוא חש כשעליו לכתוב  ד"וחות  לממונים עליו במשרד המושבות הבריטי כאשר מתרחש ברחבי המחוז שלו ארוע המגיע אל כותרות העיתונים בלונדון הבירה.

סאנדרס, שמתבגר ביחד עם וואלאס במשך עשרות השנים שבהם כתב את סיפורי אפריקה שלו,  מכיר את נתיניו האפריקאים היטב-היטב ולעתים קרובות אף מצליח לנחש אותם. מצד אחד הוא ספקן מאוד באשר לאמונותיהם הטפלות ולז'ו-ז'ו שלהם (האלילים ושדי היער והנהר), אך בשעת הצורך הוא אינו מהסס להיעזר בכשפיו של רופא האליל האזורי כנגד מלך מורד.

ברור שמי שמוחם שטוף ומצחם מקומט בגלל השרייה ארוכה מדי  במיצים הבאושים של הפוליטיקלי קורקט (היפוקריטיקלי קורקט) ועוד כל מיני  תיאוריות אידיאולוגיסטיות  מייגעות,  עשויים לראות בוואלאס קולוניאליסט גזען ומתנשא בעוון תיאוריו המשעשעים את הווי חייהם של השבטים  בקולוניה הבריטית המערב-אפריקאית של תחילת המאה ה-20.  אך מי שיקח את הספר לידו ויקרא אותו  כנתינתו, ולא בתור בסיס לתיזה מלומדת המוקיעה את הקולוניאליזם-אימפריאליזם לדורותיו,  לא יתקשה להבחין בחיבה העמוקה שחש וואלאס כלפי הגיבורים האפריקאים של סיפוריו, לעורמתם ותחמנותם,  לאהבת החיים  ולחוכמת החיים שלהם,  ובאותה מידה הוא אינו מסתיר את הגיחוך שבאמונות הטפלות ואת סלידתו מהאנוכיות האכזרית ומאמות  המידה המוסריות המוזרות  לפעמים. מכל מקום ברור שהצורה שבה מתאר וואלאס רבות מהדמויות האנגליות  בסיפוריו אינה  מעידה על חיבה עודפת  כלשהי לאחיו בני עמו האנגלים (חוץ מסאנדרס הכמעט מושלם).

ולסיכום הקטע האפולוגטי הזה אוסיף שמי שרואה בוואלאס גזען יצטרך גם להכתיר את מנדלי מו"ס שלנו, למשל,  כאנטישמי  גמור בעוון תיאור היהודים ביצירותיו, ואילו אמיל חביבי המנוח יוגדר על ידו כשונא ערבים מחריד בגין "האופסימיסט" שלו. אז תעזבו אותי מהשטויות האלה.

וואלאס הכיר היטב את אפריקה: הוא בילה כמה כמה שנים כחייל-על-פי-חוזה בדרום אפריקה עוד בשלהי המאה ה-19,ואחר כך שב לקצה הדרומי של היבשת ככתב צבאי שסיקר את מלחמת הבורים, ואחר כך את שיחות השלום. אחרי כך נשלח על ידי עיתונו לקונגו הבלגית ושהה בה תקופה ארוכה כדי לחקור תלונות על אכזריות מצד הקולוניאליסטים הבלגים נגד נתיניהם האפריקאים. כך שגם אם לא בילה ממש באזור שעליו הוא מספר – מערב אפריקה שהיתה נתונה לשלטון הבריטי, ניכר היטב שהוא מכיר את הווי הג'ונגלים והנהרות, ולא מתקשה להקנות לסיפוריו תחושת מציאותיות.

הטכניקה הסיפורית של וואלאס מעולה, בניית העלילה – לתלפיות. הדיאלוגים שנונים, ההומור שופע מכל שורה, והיה לוואלאס גם כישרון לסיומים עם פואנטה, המזכירים לעתים, במיטבם, את או. הנרי  הידוע.  וכמו כן, אין מילים בפי לנוכח כשרון התרגום המופלא של  אליעזר כרמי. הספר תורגם לפני עשרות בשנים והוא נקרא היום בשטף גמור.  וכמובן יש עוד כמה ספרים בסידרה האפריקאית של וואלאס. אני עצמי כבר קורא את השני שלי, שנדמה לי שקראתי אותו לפני עשרות שנים אך הסיפורים כבר נשכחו ממני, ושמו "אנשי הנהר", מסידרת "כתבי אדגר וואלאס", הוצאת  כרמי  ושות' 1969. 287 עמודים. שניים-שלושה  מהסיפורים נראו לי מוכרים, ואמנם התברר לי שהם הועברו, בשינויים קלים ובשינוי השם לספר החדש יותר שנסקר למעלה.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

4 תגובות
  1. אחד מהספרים האהובים עלי.
    "הרגו את הלולנגו!":

    אהבתי

  2. דרול,
    זה המוהר"ן כתב? יש להשיג בכריכה לבנה?
    לקוראים:
    לדרול יש בלוג חביב ("מחוייב המציאות") עם הרבה תצלומים משובבי נפש של בחורות צעירות ויפות, לבושות במידה, ובין התצלומים קטעי קישור בניחוח ברסלב, עם יותר שגיאות הגהה מאשר בבלוג כאן. אם יש את נפשכם להבין את הבדיחה הקטנה בתשובתי לו למעלה, תצטרכו לנבור בבלוגו של דרול בשרשור התגובות באחד הפוסטים, ואני מקווה שהתמורה תהיה שווה בייסורים. איני מציע לכם לחפש את הספר שעליו ממליץ דרול.

    אהבתי

  3. אתה עדיין באותו מנהג של לתת לעצמך מחמאות.
    לא משנה, עיתותי לא כל כך בידי בימים אלו , אבל עם זאת אני מתכוון לעשות מאמץ להניח את ידי על "בוזמבו".

    כל הישועות.

    אהבתי

  4. זה לפי מה שכתוב "אל-תהי צדיק הרבה".
    וגם משום שאפשר לראות בעין ממש שאין בין צניעות מרובה מדי ובין צביעות רגילה לגמרי אלא שני קוצו של נ'.
    וכבר אמרה שלומציון המלכה וגו'.
    קרא עלילות בוזמבו ותצחק יפה. וגם אפשר ללמוד ממנו קצת על הדרך לנהוג בקולוניאליסטים הלבנים.

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: