דילוג לתוכן

הפוליטיקה של הבחירות 3: יאיר לפיד ומלחמת המעמדות

ינואר 23, 2012

הרשומה הראשונה בסידרה עסקה בכניסתו של "השחקן החדש"  (הגדרה של ציפי  לבני") לזירה הפוליטית, הוא יאיר לפיד. וטענתי היתה  שלפיד כבר הספיק לשגות שגיאה גורלית, על הסובוח של כניסתו לפוליטיקה, כאשר הגדיר במאמר ההשקה שכתב לעצמו ב"ידיעות אחרונות" את קהל היעד שלו כ"מעמד הביניים". ועם זאת, כך הורו הסקרים, כבר הספיקה כניסתו – ביחד עם השפעותיה של מחאת האוהלים – להסיט 4 מנדטים מאגף הקואליציה והימין לאגף האופוזיציה.

ברשומה השניה עסקתי בחשיבותם של שיעורי ההצבעה הנמוכים בבחירות הקודמות לכנסת ה-18, ב-2009. שיעור ההצבעה הגיע לשפל של כל הזמנים (בבחירות לכנסת. בבחירות האישיות לראשות הממשלה כבר נרשמו שיעורי הצבעה נמוכים יותר) – שניים מכל חמישה ישראלים לא הצביעו בבחירות שנערכו לפני שלוש שנים. והנה, המחאה החברתית של קיץ 2011 מעוררת את המחשבה שיהיה שינוי במגמה הזאת.

שינוי העשוי להתברר אף הוא  כגורלי לתוצאות הבחירות הבאות.

עכשיו הגיע הזמן לסגור את הקצוות. להבהיר כיצד המיצוב העצמי של לפיד עשוי לחסל את סיכויו להציב אלטרנטיבה לשלטונם של בנימין נתניהו והליכוד.

לשם כך יש צורך להגדיר את מעמד הביניים. צמד המילים הזה אסף תאוצה עם  התרוממותה ושקיעתה של מחאת האוהלים. אט אט התגבשה הדיעה, או התקבעה האמירה, שהמחאה הזאת מבטאת את התעוררותו של אותו "מעמד ביניים".  גוש גדול של ישראלים, "הנושאים בעול" -כלומר: שהכנסתם עולה על המינימום ולכן הם משלמים מיסים ברמות כאלה ואחרות – אך הכנסתם זו אינה מספקת להם כדי להרגיש כי הם מממשים את עצמם – מבחינה חומרית.

שכן התברר כי במציאות החברתית והכלכלית בישראל, עם יוקר החיים המטורף (נתון שלאחרונה אושר גם על ידי בנק ישראל, כאילו לא ידענו), שאחד ממרכיביו העיקריים הוא יוקר הדיור, לא די בהכנסות המקבילות למה שמקובל בארצות מפותחות אחרות, כמו בגוש ה-OECD, כדי לקיים רמת חיים סבירה.

מאפיין חשוב נוסף של אותו "מעמד ביניים" הוא בעצם גילאי-תודעתי: החלק העיקרי של מעמד הביניים "נושא בעול" לא רק מבחינת מערכת המיסוי, אלא גם מבחינת השירות הצבאי והשירות במילואים. עם הריבוי הגדול שחל במספרי האזרחים הישראלים שאינם  נושאים בנטל של שירות צבאי או שירות לאומי – חרדים  וערבים – הצטמצם והלך חלקו של "הציבור המשרת"- ועם הצימצום הזה גברו ההתמרמרות ותחושת הניצול של אותו מעמד ביניים.

אך מהם מימדיו של אותו מעמד ביניים? על כמה אנשים מדובר?

ציפי לבני: שחקן חדש

על כך אין הסכמה.  יש גישות שונות ושיטות הבחנה שונות. מי שמבקש להעמיק  יכול לפנות, למשל, למחקרים של "מכון אדווה" הטוען להתכווצותו של אותו "מעמד ביניים" בין 1988 ל-2009. על פי ההגדרות של מכון אדווה, העורך את חישוביו לפי "ההכנסה החציונית", כולל "המעמד הבינוני" את העשירונים ה-5 וה-6 מבחינת רמת ההכנסה, וכן חלקים מהעשירון ה-7 ומהעשירון ה-4.  ועל פי חשבונו של המכון הצטמצם "המעמד הבינוני" בישראל  מ-28.5% ממשקי הבית ב-1988 ל-26.6% ממשקי הבית ב-2009 .

הערכות אחרות אפשר למצוא במחקרה של אילנית בר, שאותו ערכה למען הכנסת, על פי הזמנתה של הח"כית רוחמה אברהם-בלילא (קדימה) . בר מסתמכת על "ההכנסה נטו" ומציעה שתי  גישות לחלוקה המעמדית של החברה. על פי האחת, הדומה יותר לזו של מכון אדווה, כולל המעמד הגבוה 39.5% ממשקי הבית, הבינוני-גבוה 27.87%, הבינוני – 19.5% והנמוך 13% (לפי מכון אדווה כולל המעמד הנמוך 13.9% ממשקי הבית). לפי אפשרות אחרת שמציבה בר כולל המעמד  הגבוה 17.3% ממשקי הבית, המעמד הבינוני גבוה כולל 21.78%, הבינוני 24.74% והנמוך 36.35%.

אלה רק שתיים מתוך אפשרויות רבות שניתן למצוא אצל סוציולוגים וכלכלנים. כדאי לזכור שלמרות ההתיימרות ל"מדעיות", כל הגישות האלה נגועות במידות גדושות של שרירותיות בשירות האידיאולוגיה, בין שהחוקרים מודים בכך ובין שלא.

שיטת החלוקה שאציע כאן היא לא פחות שרירותית ולא פחות אידיאולוגיות מאלה של הסוציו-כלכלנים, אבל אני לגמרי מודה בכך. יתרונה יהיה בפוליטיות שלה ובהתאמתה לנתונים הידועים לנו בזמן הזה, בעקבות המחאה של הקיץ האחרון, על החברה הישראלית.

דוגמא אופיינית של הצעת ריבוד מעמדית-פוליטית, ננקטה למשל על ידי תנועת המחאה האמריקאית שפרצה בעקבות המחאות בעולם הערבי, באירופה ובישראל. הסיסמה הריבודית של התנועה הזאת היא "1% נגד 99%". כלומר: המעמד העליון, הכולל 1% מהאוכלוסיה – המאיון העליון – נגד כל השאר, הכוללים את מעמד הביניים והמעמד הנמוך.

נראה לי די ברור שהגישה הזאת  אינה רצינית, והיא עתידה להכשיל את תנועת המחאה האמריקאית, אם עדיין לא הכשילה אותה.  כי אין טעות חמורה יותר,במאבק פוליטי, מאשר לזלזל בכוחו של היריב. וזה מה שעושים למעשה המוחים האמריקאים. הם אמנם מתיימרים לייצג את האינטרסים של הרוב הגדול של העם – כמעט כולו – אבל בפועל, וזה מבין כל אדם שעיניו בראשו – דווקא המוחים, הם אלה המהווים או מייצגים 1% מהאוכלוסיה, בדרכם הקיצונית, בסיסמאותיהם  ובעימותים האלימים שהם חותרים אליהם. אין זה מפתיע כלל, כמובן, שחלק ממנהיגי חמאת האוהלים הישראלית, מאגף רוטשילד,מצאו שפה משותפת ואחים לדיעה בקרב פעילי התנועה האמריקאית הזאת.

אז מה כן? הנה הצעת הריבוד שלי, המתאימה לדעתי לנסיבות הפוליטיות של ישראל בזמן הזה:

מעמד עליון: 10% מהאוכלוסיה. העשירון העליון הזה, כולל את המאיון העליון של עשירי-העשירים ואת חגורת המגן שלו: עוד כמה מאיונים של עשירים בינוניים,  וכל השאר  – הצמרות הגבוהות של האליטות השונות, המנהליות,  המשפטיות, האקדמיות, התקשורתיות,  הדתיות והצבאיות.  אנשים שבמהלך שנים רבות של שירות בשכר של המאיונים העליונים, בין ישיר וגלוי ובין עקיף וסמוי (כמו בפוליטיקה) , צברו לעצמם גם הון לא קטן, והם מאכלסים את אותן שכונות "יוקרה", נוהגים באותן מכוניות, מתפטמים באותן מסעדות, נופשים באותה טוסקנה, וכמובן גם קרובים מבחינה חברתית, רעיונית ופוליטית אל הטייקונים שבצמרת, ובמידה רבה מאוד הם עושי דברם.

דוגמיות אופייניות: 18 המשפחות המוזכרות לעתים כמי ששולטות באחוזים ניכרים מהמשק הישראלי ומהעושר הלאומי. ראש הממשלה בנימין נתניהו ודומיו בצמרת הפוליטית, עורכי הדין של הצמרת ושופטי העליון ונשיאי המחוזי והשלום, בעלי התקשורת ומספר מצומצמם של עורכים ועיתונאים בכירים, כמה שושלות רבניות  המחזיקות בעושר גדול (כגון משפחת הרב עובדיה יוסף המחזיקה בעיסקי הבד"צ האדירים, לצד כמה משפחות אשכנזיות וותיקות, וכן חצרות של רבנים מסוג מחוללי הניסים והלוחשים לעשירים), וכמובן המוני מנכ"לים וסמנכ"לים ועוד להקות של מנהלים ופקידים בכירים הנודדים לפי הצורך והרצון בין הצמרות של הצבא, הפוליטיקה, השירות הציבורי והמשק הפרטי. זהו המעמד העליון של ישראל, שעניינו העיקרי בחיים הוא – שימור המצב הקיים.

את האבחנה הזאת, ב-10% האלה, קיבלנו השנה, כתוצאה ממחאת האוהלים. בכל הסקרים שנערכו במהלך המחאה התקבלה אותה תוצאה: 90% של הציבור תומכים במחאה. רק לאחר שהחליטה הממשלה לאמץ את המלצות ועדת טרכטנברג, ירד שיעור התמיכה ל-85% או אף פחות. מה שמצביע על כך שחלק מתומכיה הפוליטיים של הממשלה, ממעמד הביניים ומהמעמדות התחתונים, החליפו צד.

ברור שהדיכוטומיה המוצעת כאן – 90 מול 10 אחוזים – אין פרושה שבעשירון העליון לא היתה תמיכה פוליטית במחאה. ברור גם שבמעמדות האחרים היו כאלה שלא תמכו במחאה, מסיבות פוליטיות ואחרות (בהיותה מחאה של לבנים, תל אביבים, שמאלנים וכו'). ואף על פי כן נראית לי החלוקה הזאת סבירה למדי, למרות שגם היא שרירותית, ולא יכול להיות אחרת.

ואיך מתחלקים 90 האחוזים האחרים?

שוב: חלוקה שרירותית:

50% – כלומר, העשירון החמישי עד התשיעי – מעמד הביניים.

40% – כלומר, העשירון התחתון עד הרביעי – המעמד התחתון.

ובמספרי מצביעים פוטנציאליים (אומדן) לכנסת ה-19,  הכנסת הבאה שהם המעניינים אותנו כאן:

בערך 530 אלפי בעלי זכות הצבעה במעמד העליון.

בערך 2.7 מיליוני בעלי זכות הצבעה במעמד הביניים.

בערך  2.1 מיליון בעלי  זכות הצבעה במעמד התחתון.

המספרים משוערים, כמובן. בעשירון העליון ובעשירונים התחתונים המשפחות גדולות יותר, לעתים במידה ניכרת, מאשר במעמד הביניים. אך בעוד אחוזי ההצבעה בעשירון העליון הם גבוהים מאוד (המערכת הפוליטית-תקשורתית-מנהלנית-אקדמית-רבנית  מחוייבת מאוד מבחינה מפלגתית) הרי שבמעמד הביניים צונחים שיעורי ההצבעה במידה ניכרת, במיוחד בגילאים הצעירים (19-29). במעמדות התחתונים יש דיכוטומיה, בין השכבות המנוכרות והעניות שאינן נוטות להצביע (כגון 50% מהציבור הערבי שאינם מצביעים, ומן הסתם גם רבים מעולי חבר העמים העניים, שאינם מאמינים במערכת הפוליטית בישראל יותר ממה שהאמינו במערכת הקומוניסטית-בולשביקית בארצות מוצאם) ובין חרדים, למשל, שמאכלסים בהמוניהם את 4 העשירונים התחתונים, אך מובאים לקלפיות בשיעורים ניכרים ובהצלחה מרשימה.

ועכשיו, עם החלוקה המעמדית הזאת לנגד עינינו, ננסה להעריך מהיכן הגיעו קולותיהן של המפלגות שהתמודדו לכנסת ה-18.

לצורך כך ניעזר בתוצאות הבחירות בתל אביב לפי רובעים.

הרובעים הצפוניים של תל אביב-יפו מאוכלסים בעשירון העליון ובמעמד הביניים. ברובעים הדרומיים גדול חלקם של בני המעמד הנמוך. ברובע של רמת אביב זכו מפלגות  הקואליציה  הליכוד (18.5%), ישראל ביתנו(3.2%) וש"ס (0.8%) ב22.5% מהקולות, לעומת מפלגות האופוזציה, קדימה (40.8%), העבודה (22.1%) ומרץ (8.1%) שזכו  ב-71% מהקולות.

התמונה שונה לחלוטין ברובע הכולל את יד אליהו ושכונת התקווה. שם זכו קדימה (23.9%), העבודה(8.2%) ומרץ (2.3%)ב-33.4% מהקולות – חצי מהשיעור שקיבלו ברמת אביב. לעומת זאת זכו שם מפלגות הקואליציה, הליכוד (28.7%), ישראל ביתנו (10.9%) וש"ס (16.9%) ב-55.5% מהקולות – פי 2.5 מהקולות שקיבלו ברמת אביב.

יאיר לפיד: ויתר מראש

תמונה זהה כמעט מתקבלת מההשוואה בין התוצאות ברובע הצפון-מזרחי של ת"א – צהלה, אפקה ורמת החייל, לעומת התוצאות ברובע של התחנה המרכזית הישנה: בצפון זכו מפלגות האופוזציה ב-66.4% מהקולות לעומת 25.5% של הקואליציה, ובדרום תמונה הפוכה: 54.8% של הקואליציה לעומת 33.5% של האופוזיציה.

וזו גם התמונה בהשוואה בין שיכון בבלי וכיכר המדינה, לעומת יפו: מפלגות הקואליציה גרפו 19.9% בצפון, לעומת 45.6% בדרום, ואילו מפלגות האופוזיציה גרפו 69.6% בצפון, לעומת 27.9% בדרום.

וזו גם התמונה המתקבלת בהשוואה בין עיר עשירה כמו רמת השרון, ובין עיר עניה כירושלים. ברמת השרון זכו שלוש מפלגות האופוזיציה הראשיות ב-66.5%, בעוד ששלוש מפלגות הקואליציה הראשיות קיבלו 25.36%. ואילו על התמונה בירושלים מדווח מכון ירושלים כך:

בחינת התפלגות הרשימות שעברו את אחוז החסימה לפי גושים מצביעה על כך שגוש הימין (הליכוד, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי, הבית היהודי) קיבל 40% מקולות הבוחרים, מפלגת המרכז (קדימה) קיבלה 22%, גוש השמאל (עבודה, מרצ) והמפלגות החרדיות (יהדות התורה, ש"ס) זכו בשיעור דומה – 13% ו-12% בהתאמה, והמפלגות הערביות (בל"ד, תע"ל, חד"ש) קיבלו 8%.

מבחינת התפלגות ההצבעה בירושלים עולה ששיעור התמיכה בגוש הימין בירושלים (41%) דומה לישראל (40%). שיעור התמיכה במפלגות החרדיות בירושלים – 34%, הוא כמעט פי 3 משיעור התמיכה במפלגות אלו בישראל (12%). הסיבה לכך נעוצה בכך שבירושלים מתגוררת אוכלוסייה חרדית גדולה, המהווה על פי האומדן כ-30% מקרב האוכלוסייה היהודית. שיעור ההצבעה למפלגות השמאל בירושלים (9%) נמוך משיעור ההצבעה למפלגות אלו בישראל (13%). שיעור ההצבעה למפלגות הערביות עמד על 1%. בהקשר זה יש לציין שהאוכלוסייה הערבית בירושלים היא בעלת מעמד של תושב קבע, והיא אינה בעלת זכות הצבעה לכנסת. מפלגת המרכז זכתה ב-11% בירושלים, לעומת 22% בישראל.

התמונה ברורה מאוד. הליכוד והימין זכו בשלטון משום שגרפו קולות לאורך כל החזית. הם קיבלו את המנה שלהם במעמד העליון ובמעמדות הביניים –  ששת העשירונים העליונים בחברה – ולקחו חלק גדול מאוד מקופת המצביעים  במעמד התחתון – ארבעת העשירונים התחתונים.  שם יש, כזכור 2.1 מיליוני מצביעים (שלא רבים מהם שוהים בחו"ל ביום ההצבעה) .

הבעיה של המצביעים האלה היא שיעור הצבעה נמוך במיוחד.

ומה עשו מפלגות האופוזיציה? הן זכו ברוב הקולות  במעמד הגבוה ובמעמד הביניים – אבל כשלו במעמד התחתון. המעמד הזה מאוכלס  ברובו הגדול על ידי ערבים,  חרדים,  עולים מחבר העמים, אתיופים ומזרחיים עניים משכונות  העוני העירוניות ומן הפריפריה, ומעט אשכנזים ותיקים, בעיקר קשישים. הערבים במעמד התחתון – אלה שהצביעו – נתנו את קולותיהם לחד"ש ולמפלגות הערביות. החרדים נתנו את קולותיהם לש"ס וליהדות התורה, והקולות האחרים ניתנו בעיקר לליכוד ולישראל ביתנו.

ודי היה בחלוקת הכוחות הזאת  כדי להקנות לגוש הימין 5 מנדטים עודפים על פני הגוש האחר.

לכן, כאשר יאיר לפיד מגביל את עצמו לקולותיו של מעמד הביניים, הוא פונה למרחב הצבעה שבו מתחרים כולם, ושם קטנים סיכוייו להפוך את הקערה.  והנה, המגיש הפופולרי של חדשות ליל שבת בערוץ 2 מוותר מראש על הקולות שהיה עשוי  לקבל בארבעת העשירונים התחתונים של האוכלוסיה –  רבים ביניהם צופי טלוויזיה אדוקים  ובמחוז ההצבעה הזה, כפי שאמרנו. אחוזי ההצבעה נמוכים באופן מסורתי, בגלל הניכור שבין השכבות האלה והפוליטיקה. אז לא ברור מדוע לפיד עושה זאת – אבל עובדה. הוא מוותר על המהפך. שהרי  די באחוזים בודדים מאוד של קולות (אפילו לא קולות נודדים שיגיעו מהימין, אלא רק קולות נוספים שיגיעו לקלפיות) מהמעמד התחתון, כדי להכריע את הבחירות.

אך יתכן שאת הנעשה כבר אין להשיב. לפיד הוא לפיד. האופקים שלו צרים למדי. הוא אינו יכול להעמיד לפתע פנים שהוא טריבון העם, והוא דן את עצמו למפלגה בגודל בינוני.

ועם זאת, ראוי לזכור ולהזכיר שוב ושוב: בקיץ 2011 תמכו 90% מהעם במחאה. זה אומר – לא רק מעמד הביניים, אלא גם המעמד התחתון.  והאנשים האלה כולם עוד עימנו. האם יצליחו שלי יחימוביץ והעבודה להגיע אל הקולות האלה?  כאשר עמד עמיר פרץ בראש העבודה, בבחירות של 2006, הוא זכה להצלחה ניכרת בארבע העשירונים התחתונים. האם יתגייס שוב  כדי להגיע אליהם? ספק גדול.

אך מכיוון שאין ואקום, והקולות האלה עוד שם, יתכן שיימצא מי שיגרוף אותם.  במעמד התחתון יש כ-2.1 מיליון מצביעים, שבערך מיליון ורבע מהם הצביעו בבחירות ב-2009. ועדיין יש שם מאות אלפי מצביעים יהודים וגם ערבים, הממתינים למי שיקרא להם ולמי שיוכלו להאמין בו.

אריה דרעי יוכל לעשות זאת אם יקים מפלגה עצמאית.

אם ירוץ עם ש"ס, הוא יהיה מוגבל לחובשי כיפות ומסורתיים, שכמעט כולם כבר מצביעים ממילא עבור ש"ס, ויתכן גם שיזיז קצת קולות מהליכוד שס"ה. לא  הרבה יותר מזה.

ובאשר לראשי מחאת האוהלים מאגף רוטשילד, בינתיים מוטב שלא לתלות בהם שום תקוות. הם אמנם מתניידים בין המאהלים המתפנים בשכונת התקווה ובירושלים, ועושים כמיטב יכולתם לקושש קצת כותרות בעיתונים,  אך כוחם הפוליטי אינו יכול להתעלות על תבונתם הפוליטית. הם כבר שבויים לגמרי  ברשת העמותות של שתי"ל והקרן החדשה, מניחים ל"צוות המומחים" לטרלל אותם, מתמחים בללכת מכות עם המשטרה וגם איבדו את תמיכתה הבלתי-מסוייגת של התקשורת הממוסדת שהקפיצה אותם בקיץ האחרון.

רשומה שלישית

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: