דילוג לתוכן

הפוליטיקה של הבחירות 2: הממשלות חמסו את הציבור, והציבור לא בא להצביע

ינואר 18, 2012

במוקדם או במאוחר ייערכו הבחירות לכנסת. אתמול, כשנראה היה שההליכים לקראת העמדתו לדין של אביגדור ליברמן תופסים תאוצה, נוסף עוד שלב לסולם המוביל לבחירות. היום, כשהודיעה ציפי לבני על הקדמת הבחירות המוקדמות (הפריימריס) בקדימה, נוסף לסולם  הזה שלב נוסף.

לפני הבחירות  יהיה פרק קצר של כלכלת בחירות, ולא חשוב כמה חמור יהיה המצב הכלכלי בעולם, וכמה דוחקים יהיו צרכי הביטחון של המדינה. סביר להניח שנתניהו-את-שטייניץ ישפכו כסף והטבות, ויבטיחו שאחרי הבחירות הציבור יקבל הרבה יותר.  אך מובן שהם לא יקשרו את "המדיניות המרחיבה" הזאת  עם העובדה שהישראלים נקראים להצביע בקלפי, ובוודאי שלא יקשרו את חלוקת הכסף למחאה של קיץ 2011.  לביבי ולממשלתו אין שום עניין לטפח את מיתוס המחאה.

יהיו אלה האחרים שישאו את שמה ברמה: העבודה, מרץ, יאיר לפיד ומי יודע מי עוד.

כל מי שהשתתף פעם בפועל במסע בחירות, כמועמד או כפעיל באחת המפלגות המתמודדות, יודע  שבמשחק הזה ממלאים המספרים תפקיד חשוב ביותר. עם כל הכבוד לאידיאולוגיות, למשדרי הבחירות, לתדמיות ולעימותים בטלוויזיה, בחירות הן קודם כל אקט של ספירת ראשים.

וספירת ראשים היא עניין של מספרים.

וזה מה שנתחיל לעשות ברשומה הפעם.

לספור ראשים. ראשים של מצביעים בבחירות.

בבחירות הפעם תהיה משמעות אדירה, יותר מבכל מערכת בחירות בעשורים האחרונים, לשיעורי ההשתתפות בהצבעה. נהוג לחשוב שחלק מן המפלגות הישראליות, כמו ש"ס, החרדים, המפלגות קטנות של הימין, חד"ש והמפלגות הערביות, ממצות חלק גדול מאוד מקהל המצביעים הפוטנציאלי שלהן.

אך כל המפלגות שהוזכרו כאן צברו בכנסת ה-18 רק  כרבע מהמנדטים.

כשלושה רבעים מן הח"כים שייכים למפלגות הגדולות והבינוניות-גדולות. ואלה מאבדות חלקים גדלים והולכים מן המצביעים האפשריים בעשורים האחרונים.

ובבחירות של 2013 ייערך על ידן מאמץ מיוחד – גם בגלל המחאה וההתעוררות הציבורית – להחזיר את המצביעים האלה לקלפיות.

אין ספק שתיערך הסתערות עזה ביותר על הקול הערבי, שכן רק אחד מכל שני בעלי זכות בחירה במגזר הזה הצביע בבחירות האחרונות.

ציבורים מוגדרים נוספים, כמו עולים מחבר המדינות ואתיופים יזכו לתשומת לב רבה

אך יותר מכל תוקדש תשומת לב  לגוש האדיר של המצביעים מן המעמד הבינוני , אותו גוש שאיבד את אמונו במשטר, טורח להצביע פחות ופחות  מאז 1999.

ויש המקווים שהמחאה של 2011 מורה על כך שעניינו של הציבור הזה בפוליטיקה שב ומתעורר.

הנה שיעורי ההצבעה מאז הבחירות ב-1949:

49 – 86.9%.  51 – 75.1%.  55 – 82.8%.  59 – 81.6%.  61 – 83.0%.  65 – 81.7%.  69 – 81.7%.  73 –  78.6%.   77 – 79.2%.  81 – 78.5%.  84 – 78.8%.  88 – 79.7%. 92 – 77.4%.  96 – 79.3%.  99 – 78.7%.  03 – 68.9%.  06 – 63.2%.

ובאשר למה שאירע בבחירות האחרונות ב-2009 נגיע עוד מעט.

מבט ברשימה שלעיל  מורה כי הירידה בשיעורי ההצבעות היתה הדרגתית ויציבה עד לבחירות שנערכו ב-1999.

אך בין 99 ל-2003 חלה ירידה חדה ופתאומית של כ-10% בשיעורי ההשתתפות. אז עוד היו מי שסברו כי ניתן לייחס את השינוי להפרדה שהיתה בין הבחירות לכנסת ובין הבחירות האישיות לראשות הממשלה. אך בבחירות של 2006, שבהן חזרה שיטת הבחירות לצורתה הקודמת, לא רק ששיעורי ההצבעה לא חזרו לתיקנם, אלא שאף חלה ירידה חדה נוספת של  קצת יותר מ-5% בשיעורי ההשתתפות. וכך קרה שתוך 7 שנים בלבד ירדו שיעורי ההשתתפות של הציבור הישראלי באקט המרכזי של המשטר הדימוקרטי ב-15%.

תופעה המסמלת ללא ספק משבר חריף באמון הציבור במשטר הזה, בכנסת ובחברי הכנסת.

משבר אמון בין הציבור והמשטר.

עד כדי כך חמור המשבר הזה, שנמשך גם בבחירות  לכנסת ה-18 ב-2009,  שהמשטר נכנס לפאניקה קלה, והחל לשחק במספרים ולעשות בהם מניפולציות.

בבחירות לכנסת ה-18 היו 5,278,985 ישראלים רשומים בספר הבוחרים. זהו המספר שעליו יש הסכמה (אף שהמשטר עצמו ערער, אחרי שהתבררו מימדי השבר, על משמעותו, כפי שנראה להלן). אך בזה היא מסתיימת.

כמה מתוך האזרחים בעלי זכות הבחירה הצביעו? בעניין זה תמצאו ברשת שתי סדרות של מספרים.

לפי אחת הסדרות נרשמו בבחירות של 2009  3,416,587  מצביעים, מתוכם 3,373,490 קולות כשרים, המבטאים  63.9 אחוזי הצבעה. כלומר –  הפסקת מגמת הירידה ואף עליה זעירה של 0.7%.

המשטר מתאושש!

אבל סדרה אחרת של מספרים שאפשר למצוא ברשת, מאוחרת יותר וכנראה מוסמכת ואמיתית יותר, ולכן קצת נסתרת  מהעין, מביאה נתונים אחרים והפוכים, המבטאים לא התייצבות ועליה, אלא ירידה נוספת בשיעור ההצבעה.

על פי רשימה זו השתתפו בבחירות והצביעו בפועל בבחירות ב-2009  3,229,688 אזרחים, ומספר הקולות הכשרים הגיע ל-3,189,099 אזרחים.

לא מצאתי שום ניסיון להסביר את הפער הגדול הזה, של 184,391 בין הקולות הכשרים הנמנים ברשימה א' לבין אלה הנקובים ברשימה ב'.

אך בכל מקרה, המספרים ברשימה ב', שהיא כנראה הנכונה, מבטאים רק  60.4 אחוזי הצבעה.

כלומר, לא עליה קלה של 0.7% לעומת הבחירות של 2006,  אלא ירידה נוספת, משמעותית  של  קרוב ל-3% בשיעורי ההצבעה.

זאת אומרת, שתוך 10 שנים בלבד, בין 1999 ל-2009  החליטו 18.3  נוספים של ישראלים שאין להם עניין עם המשטר. הם לא טורחים אפילו להצביע.

60% מצביעים, 40% לא.

שניים מכל חמישה ישראלים  ניתקו מגע עם המשטר.

כך ששיעור הבחירה בישראל הולך ונעשה דומה לארה"ב.  תהליך המקביל וקשור מאוד להצטרפותה של ישראל לארצות הברית בתור שיאנית של אי-שיוויון. ביחד עם תהליך ההדרה של רוב האוכלוסיה מהמשאבים הלאומיים, מתרחשת הדרה נגדית של הפוליטיקה מסדר היום של חלק גדל והולך של האזרחים במדינה.

בארה"ב משתתפים בפועל בבחירות כשליש מהאזרחים בעלי  זכות הבחירה. איך? הנה כך: רק שני שלישים  מהאמריקאים בגיל ההצבעה טורחים להרשם למפלגה כלשהי , תהליך הנקרא  REGISTRATION  שהוא  הכרחי לצורך השתתפות בבחירות.  ורק כ-50%  מהאמריקאים הרשומים טורחים להצביע בפועל בבחירות, מה שנותן לנו את התוצאה שהוזכרה – רק אחד מכל שלושה אמריקאים בגיל ההצבעה משתתף בבחירות.

אך בארה"ב זהו המצב הרגיל, בעוד שבישראל מבטאת הירידה המהירה בשיעורי ההצבעה משבר קשה.

אז מה עושה המשטר? בודק את הסיבות למשבר? מנסה מקצה תיקונים? מבקש לעשות משהו כדי לגשר על הנתק הגדל והולך בין המערכת הפוליטית הפרזיטית ובין האזרחים?

מה פתאום.

משחקים במספרים. עושים בהם מניפולציות.

לפתע, אחרי הבחירות, החלה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה למלא את אחד מתפקידיה הרגילים,  בתור חלק ממנגנון התעמולה של המשטר, ולספר לנו "שבפועל" היו אחוזי ההצבעה ב-2009 גבוהים בהרבה.

וזה למה?  כי מספר הישראלים הרשומים בספר הבוחרים, אינו מבטא את המספר האמיתי של הישראלים היכולים להצביע.

מדוע? כי בספר הבוחרים רשומים מאות אלפי ישראלים השוהים בחו"ל – טיילים, תיירים, סטודנטים וכמובן יורדים.

ולכן, מודיעים לנו השלטונות, שיעור המצביעים האמיתי היה גבוה בהרבה – 72 אחוזים "מימשו את זכותם הדימוקרטית" (ברור שהלמ"ס בחרה לצורך תעלוליה  התעמולתיים בסדרת הנתונים  המוקדמת ו"הגבוהה").

השטויות הרגילות במיץ. תעמולה ריקה מתוכן. שקרים של משטר שנכנס לפאניקה.

מדוע? משום שתופעת התיירים-טיילים-סטודנטים-יורדים לא התחילה בין 2003  ל-2009, ואיש גם לא הודיע שהתופעה הזאת התגברה לפתע, עד כדי כך שיש להתחשב בה, בניגוד למה שהיה בעבר. ואיש גם אינו מתחשב במיוחד בתופעה  הזאת כאשר מודיעים לנו בכל שנה, בערב ראש השנה,  מה מספר הישראלים החיים בישראל, וכן מתעלמים מהתופעה  בכל החישובים של הכנסות לפי עשירונים, ובעוד המוני חישובים הכרוכים בנתונים הנוגעים לאוכלוסיה בישראל.

הם רוצים להביא בחשבון את מספרי היורדים? בבקשה. אבל שיעשו את זה לאורך כל סידרת הנתונים. ואז יתברר שמהבחינה העיקרית – הירידה החדה בשיעורי המצביעים – אין שום הבדל. השיעורים האלה צנחו בצורה חדה מאוד בעשר השנים שבין 1999 ובין 2009, ולא חשוב מה היה מספר היורדים.

והעיקר: הלמ"ס מודה בעצמה שמדובר באומדנים בלבד. אין להם מושג אמיתי. לא נערך שום סקר או מחקר. אומדן בנסיבות כאלה,  רטרואקטיבי, אחרי הבחירות,  כשמתברר שהירידה בשיעור ההצבעה מחריפה,  הוא רק שם מכובס לסתם שקר.

ואגב, אם חלה בשנים האלה גם עליה חדה במספר היורדים, עד כדי כך שיש להתחשב בתופעה בחישובים הסטטיסטיים, הרי שזהו עוד ביטוי למשבר שבין הישראלים למשטר שלהם. ביטוי שהוא אפילו ברור, בוטה וכואב יותר מהירידה בשיעורי ההשתתפות בבחירות.

חבל מאוד שהלמ"ס אינה מתרכזת בתפקידה – למסור נתוני אמת, ולא לשמש זרוע תעמולתית של המשטר.

מה בדיוק קרה בין 1999 ל-2009?

המון. אינתיפאדה קשה ורצחנית ועוד שתי מלחמות קטנות, בעזה ובלבנון. וכמובן עשר שנים שבהן,  מאחורי רעמי הקסאמים והתותחים,  הלכה וגברה החמסנות של הקפיטליזם החזירי. יותר ויותר ישראלים נדחקו לשולים, בעוד השוליים עצמם נדחקים והולכים אל מחוץ למערכת. אחרי השנתיים הלא-משמעותיות של ממשלת ברק, שהעביר את הקדנציה שלו תוך הפגנות מרשימות של חוסר כשרונו הפוליטי, באה שורה של ממשלות שבראשן עמדו בובות של מיליונרים,  קרובים כולם לאמן החושים נתניהו שהגיע לשלטון ב-2009. ונתניהו רק החריף את התהליך, עד שהעוולות והרשע החלו מתפוצצים בפניו בקיץ של 2011, כשהעם  החל לדרוש צדק חברתי.

וזוהי רק ההתחלה.

וחבל לי מאוד, אגב,   שמנהיגי המחאה  של הקיץ נכנסים לפאניקה (עדיף שישאירו אותה לשימוש הממשלה), ומצליחים להכנס לתקשורת ולצוף בדעת הקהל רק בזכות זה שהם משמיעים קולות ועושים תנועות  של מיעוט תל אביבי נידח ומבוטל, וששים להתעמת עם המשטרה, לחטוף מכות ולשבת במעצרים, בשעה שרוב גדול של העם עדיין תומך בעמדתם. בדרך הזאת הם רק יאבדו את התמיכה הרחבה.  העם שרוצה צדק חברתי,  כבר מזמן לא שבוי בכבלי הרומנטיקה המהפכנית  של אנשי השלשום.

רשומה שנייה

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: