דילוג לתוכן

מחאת האוהלים: ליף מנפיקה מניות בשוק יורד

דצמבר 27, 2011

קשה לי לומר שנפלתי המום למשמע הידיעה על חברת המניות החדשה להצלת החברה הישראלית שיסדו דפני ליף, רגב קונטס וכמה ממקורביהם ביחד עם תומר בוהדנה. בשאיפה, אני מבין, מדובר בחברה שתנפיק לציבור 7 מיליוני מניות יסוד, מניה אחת לנפש (גם קטינים וילדים יכולים להרשות לעצמם מניות בסך 10-20 ש"ח), כך שהפוטנציאל הפינאנסי של החברה החדשה עומד על כ-100 מיליון שקלים, בהחלט מכובד, וסכום שבהחלט ניתן לעמוד בו, תוך כמה מאות שנים.

הבעיה המרכזית שאני מוצא ביוזמה הפינאנסית החדשה, היא קלות דעת מסויימת ביחס לעיתוי של הנפקת המניות. כל מי שמצוי קצת בשוק ניירות הערך יודע שאין זה צעד נבון למכור מניות בשעה שהשוק יורד, כי אז קשה למכור, המחירים יורדים והחברה מפסידה. ברור שהזמן הנכון לצאת עם ההנפקה הנועזת היה בחודשי אוגוסט-ספטמבר. עכשיו, כשמניותיה של תנועת המחאה מוטלות בהמוניהן על רצפת אולם המסחר יוצאים בהנפקה חדשה? זה מעורר שאלות בקשר לשיקול דעתם של המנפיקים, ולא נראה לי שהציבור הישראלי ירוץ בהמוניו להניח את כספו על קרן הצבי.  בימים קשים אלה, כשנראה שאפילו כספי הפנסיות וקרנות הגמל מצויים בסכנה, אנשים לא מזלזלים  אפילו בסכומים קטנים.

ועכשיו ברצינות: יש משהו נכון בהתייחסות אל החברה (במובן של חברת האזרחים במדינה) כאל חברת מניות, כל עוד אנו חיים בחברה קפיטליסטית. שהרי בדרך הזו אנו מכים את שלטון ההון הדורסני בנשקו שלו. איזה קפיטליסט חזירי יכול להתמודד עם הטענה, שכל אזרח המדינה כמוהו כמחזיק מניית יסוד, וככזה מגיעים לו זכות הדיבור, זכות ההחלטה וכמובן גם דיבידנדים שווים לאלה של כל מחזיק מניה אחר?

התעלול הזה חושף את השקר המימסדי, כאילו אנו מצויים באיזה שילטון דימוקרטי, שבו "כל האזרחים שווים" או שיש בו "שיוויון הזדמנויות". שהרי האמת ידועה היטב: מדובר בשלטון של אוליגרכיה קטנה של הון, המחזיקה בכיסיה הקדמיים את הפוליטיקאים ואת המנכ"לים ואת מערכת המשפט, בכיסיה האחוריים את התקשורת ואת האקדמיה, ובכיס הקטן את הרבנות.  החופש העיקרי שמשתולל במדינת הקפיטליזם החזירי, הוא החופש לשדוד את האזרח הקטן, חופש ששליטינו, כידוע, מנצלים עד תומו. ראו את יוקר המחיה בישראל, ואת אי השיוויון הזועק לשמיים בין העשירון העליון לשאר חלקי האוכלוסייה.

כך שמבחינה זו, שאפו לחברת המניות החדשה, ליף-את-קונטס-את בוהדנה, או איך שלא יקראו לה.

הבעיה היא, שאין די בתעלולים הסברתיים.

זה מה שלא הבינו בהנהגת תנועת המחאה לאורך כל הקיץ האחרון. הסברה, פרסום, תקשורת, תעמולה ותדמית הם חשובים מאוד, אבל הם לא יכולים להחליף את המאבק הפוליטי. הם יכולים רק לסייע לו.

המאבק הפוליטי אינו מתמצה בספינים ובתקשורת אוהדת.

מאבק פוליטי פירושו גיוס התמיכה הציבורית להישגים ממשיים. ובתחום הזה כשלו ליף וחבריה כישלון מוחלט, מהדהד ונורא מבחינתו של רוב הציבור הישראלי (80 עד 90 אחוזים מהציבור תמכו במחאה, כי קיוו להגיע להישגים כלשהם כתוצאה מהתעוררותה).

מנהיגי המחאה לא הציגו תביעות ממשיות לממשלה.  ההפגנות היו סתמיות ולא ממוקדות, והן החליפו, בעצם, את ההישגים. האמצעי החליף את המטרה. במקום שהמטרה תהיה הורדת יוקר הדיור ויוקר המחיה, המטרה היתה – הפגנה גדולה יותר במוצאי שבת הבאה, ותקשורת שיחקה את המשחק וניפחה את מספרי המפגינים משבוע לשבוע.

וכאשר התחילו מנהיגי המחאה להבין את טעותם והגיעו במאוחר ובמהוסס למסקנות הנכונות, הם עשו את הטעות הגרועה מכולן. הם הניחו לחבורת אקדמאים  לנסח את רשימת התביעות של המחאה – טעות קשה ביותר ששום מפלגה או תנועה פוליטית חפצת חיים אינה שוגה בה.

ונא אל תגידו לי שאני חכם לאחר מעשה. כתבתי בבלוג הזה כמה עשרות פוסטים בעניין המחאה מאז תחילתה, והטענות שאני משמיע פה עכשיו הופיעו כמעט בכל אחת מהן.

אז עכשיו מודיעה לנו דפני ליף שהתביעה המרכזית של חברת המניות שלה היא שראש הממשלה בנימין נתניהו, שאותו איימה לפטר, יקבל נא את המלצות ועדת הפרופסור מנואל טרכטנברג, שלו קראה להתפטר. אם יש לכם דוגמא טובה יותר לנעילת שערי האורווה אחרי שבעל האורווה הבריח ממנה את הסוסים, תופע נא מיד.

החדשות הטובות הן אלה: איציק שמולי לא בעסק הזה, וגם סתיו שפיר לא בעסק הזה, וגם איציק אלרוב ממחאת הקוטג' לא בעסק הזה, כך שלא כל הנהגת המחאה עברה לעיסקי המניות.  ואני מאמין גם שמיליוני הישראלים שתמכו במחאה לא הלכו לשום מקום. ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול להחליף הלצות ככל העולה על רוחו עם שר האוצר שלו יובל שטייניץ ולהתבשם בסקרים המנבאים לליכוד ניצחונות סוערים, אבל לא נראה לי שהעם – ובתוכו גם רוב מבין תומכי הליכוד ומפלגות הימין – ישכח במהירות את קיץ 2011.

לכשיתקרבו הבחירות,  יהיה צורך רק לעורר את זיכרונו של העם.

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: