Skip to content

טניה רוזנבליט באוטובוס החרדים: איך ירדה התקשורת הממוסדת לכביש

דצמבר 20, 2011

הודות לשירותים שמספק לי האתר שבו מתארח הבלוג שלי, גיליתי שלפתע, בלי שום הסבר מניח את הדעת, התחיל כבר שלשום גל גדול של כניסות קוראים לרשומה ישנה למדי שפרסמתי כאן לקראת סופו של חודש ספטמבר. עניינה של אותה רשימה היה בעמותה/ארגון בשם "קול אחד" (ONE VOICE), מיסודו של המיליונר המכסיקני דניאל לובצקי. "קול אחד" ביקש  לצאת באותה תקופה בקמפיין  למען הכרה במדינה פלשתינית. אך נראה שבינתיים טבע הקמפיין הזה ונשכח ביחד עם כל יוזמת ספטמבר הידועה, ולכן תהיתי מה ראו כל אותם קוראים להתעניין שוב באותה רשומה.

עבודת בלשות לא מסובכת במיוחד פתרה את התעלומה: אתר אינטרנט בשם צופר הפנה את הקוראים לאותה רשומה שלי מספטמבר. והסיבה: תצלום שנמצא ברשת, ובו נראית העלמה טניה רוזנבליט הידועה מאוטובוס החרדים, כשהיא יושבת לצידו של הפוליטיקאי עמי איילון, בפאנל כלשהו מטעם תנועת "קול אחד". כלומר: זה מקום העבודה שלה.

זאת אומרת: טניה שלנו אינה סתם איזו סטודנטית מאשדוד, שסתם במקרה עלתה לסתם איזה אוטובוס שנוסע לירושלים ומסיע בדרך כלל חרדים בלבד, ולא סתם במקרה היא בחרה להתיישב ליד הנהג, ואף איימה להתפשט לפי דיווחי נוסעים שהיו באוטובוס (והיא לא הכחישה את דבריהם, אר הסבירה שבלהט הדברים אולי אמרה דברים שלא היו צריכים להיאמר. אבל מי פתי ויאמין לה עוד?)

שום דבר בפעולותיה של טניה רוזנבליט לא היה "סתם במקרה".

מדובר בפעילה בתשלום, שכירה באחת מאותן עמותות של "החברה האזרחית." הפעילות מאוד בארצנו. עמותות שרבות מהן, מימין ומשמאל, עוסקות בליבוי שנאה בין יהודים ליהודים ובין יהודים לערבים.

טניה רוזנבליט יכולה להיתמם מכאן ועד להודעה חדשה, לטעון שמנסים להכפיש אותה, שאין קשר בין מקום העבודה שלה ובין האוטובוס שבו בחרה לנסוע לירושלים וכן הלאה, אבל שום אדם רציני, שפוי בדעתו, שמבין טיפ-טיפה בפוליטיקה או בתקשורת לא יקנה את הסיפור שלה.

ועכשיו הצהרה: אני נגד הדרת נשים. אני נגד הנטיה של חוגים חרדיים מסויימים לראות בכל אשה נציגה של אותה לילית מיסטית מסוכנת מן המקורות האגדיים והקבליים. שירת נשים חביבה עלי ביותר, שיער נשים אינו בגדר "ערווה"  בעיני, וההפרדה בין נשים וגברים באוטובוסים הוא בעיני סוג של טירוף זמני. אני רואה בכל התופעות האלה והדומות שלהן עדות מכאיבה להשפעות זרות שספג עמנו בשהייתו הארוכה מדי בגלויות השונות.

מן הנצרות האירופאיית נספגו בדת היהודית של חלק מהאשכנזים כל מיני צורות של אדיקות-יתר, שלדעתי אומצו מתוך חיקוי לכתות של הנזירים והנזירות הנהוגות בדת הקתולית ובדת האורתודוקסית , כולל צורות הלבוש המחמירות של חצרות החסידים ונשותיהם, כשכידוע צורות הנזירות האלה זרות מעיקרן ליהדות. וסביר שגם היהודים שישבו בקרב אחינו הערבים, המוסלמים ברובם, הושפעו מצורות הלבוש שהיו נהוגות שם וגם מן היחס אל האישה. ואין לי מושג מה לכל היציאות המוזרות האלה וליהדות המקדשת את החיים וגם את שמחת החיים ואת החיבה, האהבה וגם התשוקה (אלא מה זה שיר השירים? ונא ספרו לסבתא שמדובר בסיפור אהבה בין עם ישראל לאלוהיו) בין נשים וגברים.

ואחרי כל ההצהרות האלה,  עדיין אני גם מרגיש בחילה קלה כלפי פעילות פרובוקטיבית במתכוון כמו זו של טניה רוזנבליט. פעילות בכל כוונתה חירחור איבה וליבוי שנאה בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

ונא לא להיתמם: ידוע שיש לא מעט אנשים עשירים שאוהבים לשחק בפוליטיקה תוך שימוש בכספם. חלק מהם תורמים למפלגות, כלומר, קונים פוליטיקאים. חלק מהם משקיעים בכלי תקשורת, כלומר, קונים עיתונאים. חלקם משקיעים באוניברסיטאות, כלומר, קונים דוקטורים ופרופסורים. ויש כאלה שמקימים עמותות של "החברה האזרחית". מר לובצקי, המקים והמייסד של "קול אחד" הוא כזה מין מיליונר. וביומיים-שלושה האחרונים, תוכלו להיות בטוחים, מונחים על שולחנו קלסרים מסודרים ובהם המוני קטעי עיתונות  מכל העיתונות הכתובה בישראל ובעולם, ובמייל האינטרנטי שלו מופיעים המוני קטעי יו-טיוב הנוגעים לעלילותיה התחבורתיות של טניה רוזנבליט, בתור הוכחות שחור על גבי לבן וצבע על פיקסלים שהוא לא זורק את כספו לשווא. שיש תוצאות לדולרים שהוא משקיע כאן.

טניה רוזנבליט, מבחינתו של הבוס לובצקי,  סיפקה את הסחורה. הוכיחה שהיא שווה את המשכורת שלה ואף ראוייה להעלאה או לפחות לבונוס.

וגם אחרי כל האמור לעיל, עדיין הטענה  העיקרית שלי אינה מופנית לא אל לובצקי ולא אל רוזנבליט, ואפילו לא אל שר התחבורה ושאר הפוליטיקאים שמיהרו להסתחבק עם רוזנבליט, רצוי במקומות שמסתובבים בהם צלמים. מכל אלה איני מצפה לכלום. מה אכפת למיליונר שיושב במכסיקו לסכסך פה קצת בין חרדים לחילוניים? כמה אני יכול לכעוס על איזו בחורינה שמרקדת  "מה יפית" לפני הבוס שלה. ופוליטיקאים? לכעוס על פוליטיקאים שמחפשים כותרת? זה בטח בזבוז זמן מוחלט והוצאת רגש לבטלה.

לא לא. הטענה שלי היא אל התקשורת הממוסדת. לא ב"ידיעות ולא ב"מעריב" וב"הארץ", ואפילו לא  ב"ישראל היום", לא בגל"צ ולא ברשת ב', וגם לא באף אחת מרשתות הטלוויזיה המכובדות שדיווחו על הארוע, לא מצאתי מילה ואף לא חצי מילה בנוגע לאפשרות שכל הארוע הרוזנבלטי הזה מפוברק מכף רגל ועד ראש. פרובוקציה פר-אקסלנס, שכל כולה מתוכננת למען התקשורת, כדי להרבות ריב ומדנים. להיפך: כולם יצאו מגידרם כדי להפוך את המועסקת של המיליונר לובצקי לסוג של גיבורה לאומית. הישוו אותה לאשה השחורה האמיצה  שיצאה נגד ההפרדה הבינגזעית בדרום האמריקאי.  היללו את אומץ ליבה. הביאו צילומים מחמיאים אך צנועים שלה בשפע אדיר.

אם לא ניזהר, עוד ימליצו עליה כמועמדת לפרס נובל לשלום.

איך זה יכול להיות, אני שואל את עצמי, שכל כלי התקשורת המשוכללים האלה, על המון כתביהם והמון כספם, לא חשפו את הטריק, שעליו עלו שניים-שלושה אתרים נידחים ברשת? ואיך זה, שאחרי שהדברים נחשפו ברשת – לא דיווחו עליהם כלי התקשורת הממוסדים?

וחשד כבד מנשוא עולה בליבי – שבעצם לא אכפת להם כלל, לכלי התקשורת המימסדיים, מכל הפבריקציה הזאת. שברצון רב הם משתפים פעולה עם השקר.  היתכן שאף הם, כמו לובצקי, וכמו "קול אחד" וכמו רוזנבליט,  מעוניינים בליבוי שנאה ובחרחור ריב ומדנים בין חלקי האוכלוסיה השונים? ששנאת החרדים שלהם מעבירה אותם על דעתם ומורידה אותם לכביש? שהם בוגדים באמון שרוחשים אליהם הקוראים, ומדווחים על מיצג-שווא  של אירוע כאילו היה אירוע?

מודעות פרסומת
One Comment

Trackbacks & Pingbacks

  1. עוד אדונים לטניה רוזנבליט? « מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: