Skip to content

הבחירות במצרים: ה-wishful thinking של השמאל המדומה ותוצאותיו המרות

דצמבר 18, 2011

בימים אלה מוצג לפנינו הפרק החדש בסאגה של האביב הערבי: עוד סיבוב של בחירות בצד עימותים קשים בין הצבא ובין מפגינים בקאהיר.

ההנחה היא שתוצאותיו של סיבוב הבחירות הנוכחי לא יהיו שונות מתוצאות הסיבוב הקודם בתחילת החודש.

ולמה שיהיו שונות? למה, מי מת? מה השתנה?  האם לא היו עימותים בין הצבא והמפגינים, כולל הרוגים, גם לקראת סיבוב הבחירות הקודם?*

והנה תוצאות הסיבוב הקודם: האחים המוסלמים: 36.6%, המוסלמים המתונים: 4.3%. מפלגת א-נור של הסלפים הקיצוניים – 24.4%.

ביחד קיבל הגוש המוסלמי 65% מהקולות. שניים מכל שלושה מצרים שטרחו להצביע, הצביעו למפלגות האיסלמיות על גווניהן השונים. בהתחלה דובר על הצבעה בשיעור של 62% מבעלי זכות הבחירה. אחר כך הודו ב-52%.

השערה שלי: אם נניח שאחד מכל שני מצרים בעלי זכות הצבעה הגיע לקלפי, תהיה זו הנחה אופטימית ביותר .

באשר למפלגות האחרות, הגוש הליברלי זכה ב-13.4% מהקולות, וה"וואפד" הליברלי זכה ב-7.1%. ביחד – קצת יותר מ-20%, אחד מכל חמישה מצרים.

ועכשיו, יד על הלב וחיטוט נמרץ בזיכרון: מתי שמעתם לראשונה, קוראים יקרים, על המפלגות הסלפיות בהקשר של הבחירות במצרים? אותם איסלמיסטים קיצוניים – קיצוניים בהרבה מהאחים המוסלמים – אותם סלפים שאחד מכל ארבעה מצרים הצביע למענם?

אני, למשל, שמעתי עליהם רק ממש לקראת הבחירות עצמן, כשהתחילו להתפרסם שמות המפלגות המתמודדות. בערך באוקטובר-נובמבר השנה (הסיבוב הראשון של הבחירות היה בתחילת דצמבר).
כדי לבדוק את עצמי, הלכתי ל"גוגל". מצאתי שזיכרוני לא הטעה אותי. אין שום איזכור  למפלגות סלפיות העשויות להתמודד בבחירות, לא בדיווחים ובפרשנויות אודות  המהפכה המלבבת של "האביב הערבי" במצרים בינואר-אפריל 2011, וגם לא בכל התקופה שמאז ועד לאוקטובר נובמבר, כשהמועמדים הסלפיים נרשמו כדת כמי שמתמודדים  על מושב בפרלמנט.

ועכשיו, שוב אותו תרגיל, יד על הלב, וחיטוט נמרץ בזיכרון:  האם קראתם או שמעתם על איזו שהיא תחזית, אם בצורת דיווח (על סקרי דעת קהל), אם בצורת פרשנות או הערכה מלומדת של מומחים ומזרחנים, שמהם ישתמע ששלושה מכל ארבעה  מצרים עומדים להצביע בבחירות הפעם בעד מפלגות איסלמיות?

כי אני, כמתעניין סביר וממוצע למדי,  שמעתי וקראתי אך ורק על הערכות שלפיהן יזכו המפלגות האיסלמיות למשהו בין 25% ל-35% לכל היותר. לא שזה הרגיע אותי, אגב. ההנחה שלי, עוד מתחילת האירועים בחורף הקודם, הייתה  שהמהפכה המצרית היא איסלמית ותו לא, ושכל ארגוני "החברה האזרחית" הם סתם קישוט וכמה אידיוטים שימושיים שיעלו את האיסלמיסטים לשלטון, כמו שהיה באיראן ובמקומות אחרים.

אבל אף אחד ושום דבר לא הכין אותי ל-65% של קולות איסלמיים  כבר בבחירות האלה.

פיספוס של למעלה מ-100% מצד המומחים והפרשנים. 65% של קולות איסלמיים לעומת תחזית של 35% לכל היותר.

אז איך זה קרה? מה שווים כל ארגוני המודיעין, כל הפרשנים והמומחים למיניהם?

הרי מצרים אינה מעבר להררי החושך. לא מדובר באיזה חור נידח המנותק מן התיקשורת. מותר לעיתונאים לבקר במדינה הענקית הזאת, מותר לפרשנים לשוחח עם מקורות, מותר אפילו לערוך סקרי דעת קהל.

אז מה הולך פה?

הניחוש שלי?  הפיספוס האדיר הזה הוא תוצאה ברורה של WISHFUL THINKING (אודה למי שיציע תרגום הגון לעברית) מצד הזרם המכריע בתקשורת העולמית והמקומית. הזרם שבלי להצטעצע  יותר מדי, אני  קורא לו השמאל המדומה.  אלה שמבחינתם  כל משאלת לב שמתאימה למטרותיהם היא סוג של אמת וכל תעמולה היא סוג של דיווח.

אלה שהשקר הוא ברירת המחדל שלהם.

את הדוגמיות האופייניות במיוחד לסוג הזה תוכלו למצוא בארה"ב בעיתון כמו ה"ניו יורק טיימס", ובארצנו שלנו – ב"הארץ".

כל הפיספוסים של התקשורת, הם כמובן כאין וכאפס, לעומת הפיספוס האדיר של המודיעין האמריקאי. אלה שראשיו טענו בפני ועדות הקונגרס בארצם, בזמן אמת, ש"האחים המוסלמים" הם מפלגה פוליטית בעיקרה, ולא דתית. אלה שללא ספק גם העבירו את ההערכה הזאת לנשיאם ברק אובמה. וכן גם אין ספק שהערכותיהם של אנשי המודיעין שלו השפיעו על החלטותיו הנשיאותיות בעניין מצרים. החלטות שקיבל בניגוד גמור למסקנותיו והמלצותיו של השליח המיוחד ששלח הוא עצמו למצרים בזמן אמת, המלצות שאותן מיהרה לאמץ שרת החוץ שלו. ובהחלטות המוטעות שקיבל אז לכוד הנשיא האמריקאי עד היום, כשהוא  ממשיך להדהיר את מצרים האומללה בדרך לדיקטטורה איסלמית.

ואגב, אין זו הטעות המחרידה הראשונה של המודיעין האמריקאי בתקופה האחרונה. עדיין זכורה היטב הערכתם מלפני שנים אחדות, שההיאטוללות של איראן החליטו לזנוח את האופציה של הנשק הגרעיני. הערכה שעלתה ביוקר רב לכל מי שחושש מנשק גרעיני בידי משטר מטורף בעליל. משטר שיש לטירופו קבלות בצורת מיליוני הרוגים, עיראקים ואיראנים, חלקם בני נוער איראנים עמם שהורצו אל שדות המוקשים העיראקיים עם מפתחות לגן עדן  מפלסטיק טיוואני תלויות על צווארם.

ועוד יש מומחים שחושבים שמדובר במשטר רציונלי.

אבל כבר הבנו מה זה מומחים ומה שווה מומחיותם.

ובדומה למימשל האמריקאי  הנאלץ לטעות שוב ושוב כדי שלא ייאלץ להודות בטעותו הראשונה והגורלית, כך נאלצים גם עלי התקשורת והמומחים והפרשנים של השמאל המדומה להמשיך ולגרור עימם את טעויותיהם, בגלל שמלכתחילה טעו לחלוטין בהבנת המתרחש.

הצבא מכה מפינים בסוף השבוע: טבח בקצונה הבכירה?

ראו למשל את התנהגותו של "הארץ", שגם אם לא הבין את משמעותם של האירועים במצרים, יתכן שהבין את חשיבותם של הארועים במצרים, ושיגר לשם כתב מיוחד לסיקור הארועים, הוא אנשיל פפר. בכתבה שהתפרסמה בעיתונו ב-30 בינואר, מראיין פפר כמה מפגינים שצדה עינו:

לא כל מי שבא למסגד עשה זאת כדי להתפלל. עדנאן, עורך דין בן 33 … מסביר שבא "כדי לתמוך במצרים, כמדינה, לא כנכס של איש אחד. אנשים מאמינים היום שיכול להיות שינוי, שאנחנו נכנסים לעידן חדש. גם אנשי מעמד הביניים מבינים שאין להם מה להפסיד. הם מאמינים שהם יכולים להיות חלק מזה".

נוהא דינה, סטודנטית ללימודים ערביים בת 24, אומרת שהיא כמעט השלימה תואר שני, "אבל אין לי שום עבודה. גם לחברות שלי אין עבודה, ולא נותר להן אלא לשבת בבית ולראות טלוויזיה". אחותה מונה, סטודנטית למשפטית בת 22, אומרת כי "במקרה הטוב, אולי אמצא עבודה כמוכרת בחנות. זה חייב להשתנות".

התפילה מתחילה, ומאות גברים כורעים על ברכיהם ברחבה. אל-בראדעי ביניהם. אימאם המסגד מעביר את התפילה במהירות מבלי להתייחס לפוליטיקה. משרד ההקדשות, הממונה על תקציב המסגדים, העביר אזהרה כבר ביום חמישי לכל האימאמים, לבל ינצלו את התפילות לשלהוב הרוחות.

אחד המפגינים שנתפס בעננת הגז הוא ד"ר עוסמה אל-רזאלי חארת, יו"ר מפלגת החזית הדמוקרטית. "הם מתנהגים כך כי הם יודעים שאלה הימים האחרונים של המשטר", הוא אומר, "הם מנסים לשכנע את העולם שהאלטרנטיבה היחידה היא שלטון איסלאמיסטי. כך הם משמרים את השלטון המושחת שלהם ולא דואגים לעם אפילו לאוכל בסיסי. אבל כאן זאת לא הפגנה של האחים המוסלמים. הם בסך הכל רק עוד קבוצה באופוזיציה".

כן, בטח. עדנאן לא בא למסגד כדי להתפלל, פפר מצא לצרכיו גם שתי סטודנטיות  שמחפשות עבודה, האימאמים לא משלהבים רוחות במסגדים ולגמרי במקרה צד פפר את הד"ר שהוא יו"ר החזית הדימוקרטית שטוען כי האחים המוסלמים הם "בסך הכל רק עוד קבוצה באופוזיציה". שמים לב שמשום מה לא הצליח פפר לצוד אף אחד מהאחרונים מהם לצורכי הכתבה?

העיוות תוקן, אם אפשר לקרוא לזה ככה,  בכתבה שהתפרסמה כעבור כמה ימים ב-3 בפברואר:

אל-סעיד מזדהה כחבר בקבוצת "6 באפריל", תנועת מחאה של צעירים מצרים שבסיסה הוא למעשה בקבוצת פייסבוק, שהיתה גורם מרכזי בארגון ההפגנות נגד המשטר במצרים.

רוב חברי הקבוצה משתייכים למעמד הביניים המשכיל של מצרים, אבל היא הוקמה כדי לעודד שביתה של פועלים עניים באחת מערי הדלתה לפני שלוש שנים. מאז הפכה הקבוצה למוקד המחאה הצעירה נגד השלטון, אבל אל-סעיד מתעקש שהיא עדיין מחזיקה בעקרונות חברתיים. "אנחנו בעצם קבוצה קטנה, שהחליטה להתמקד בזכויות היסוד של הפועלים ולדרוש שהם יקבלו שכר מינימום ראוי, שיותאם לעליית המחירים, שבמקומות העבודה שלהם יהיו תנאי בטיחות הולמים ושיקבלו פנסיה שאפשר לפרוש אתה בכבוד".

ולעומתו יש הפעם גם אחד מן האחים המוסלמיים:

חמאד מזדהה עם תנועת האחים המוסלמים, אבל מעדיף שלא להרבות בדיבור על זה. "אני פעיל פוליטי במשרה חלקית", צחק. "גם כי אני צריך לעבוד וגם כי להיות בפוליטיקה זה דבר מסוכן". הוא לא אוהב את הכינוי איסלאמיסט. "אני דתי, אז מה, אני דתי כמו מצרים רבים אחרים"… עם זאת, הוא הזדרז להבהיר שהדת שלו, אין משמעותה חוסר סובלנות כלפי דעות או דתות אחרות. "מי שחושב שצריך להאמין או לנהוג אחרת, זאת זכותו", הדגיש.

אל-סעיד וחמאד אינם מכירים זה את זה, אבל בשבוע וחצי האחרונים הם נלחמו כתף אל כתף.אורח חייהם שונה בתכלית, אבל כששואלים אותם על העתיד של מצרים, לאחר שמובארק יפרוש, תשובותיהם כמעט זהות…

האם הוא  (אל סעיד מתנועת ה-6 באפריל) לא חושש שהאיסלאמיסטים משתמשים בליברלים כמותו כדי להפיל את מובארק, רק כדי להנהיג אחר כך מהפכה איסלאמית – בדומה למה שעשו תומכי חומייני באיראן ב-1979? "בבחירות החופשיות לכל אחד יהיה קול שווה", אמר אל-סעיד, "ואם האיחוואן לא יכבדו את החוקים הדמוקרטיים, נילחם בהם וננצח אותם כמו שעכשיו אנחנו נלחמים ובקרוב ננצח את מובארק".

פפר גילה אח מוסלמי לייט שבינו ובין איש ה-6 באפריל יש רק הסכמות גורפות. ועכשיו נותר רק לראות איך יצליחו  20% של שוחרי חופש כמו אל סעיד לנצח 60% של אחים מוסלמים וסלפים כמו חמאד, "כמו שעכשיו אנחנו נלחמים ובקרוב ננצח את מובארק".

ולאור הכתבות הממצות והאובייקטיביות שלו, קבלו את תובנותיו של כתב "הארץ" אנשיל פפר מן ה-02.02.2011:

"פרופסור אדוארד סעיד צדק כנראה. כולנו נגועים באוריינטליזם, שלא לומר גזענות, אם מראה של עם שלם המתנער מעול רודנות ודורש באומץ לב בחירות חופשיות – במקום לרומם את לבנו, ממלא אותנו בפחד. רק בגלל שהם ערבים… מפחידים אותנו מפני השתלטות איסלאמיסטית על השכנה הגדולה. האחים המוסלמים בוודאי ישחקו תפקיד חשוב בכל מבנה פוליטי דמוקרטי שיקום במצרים, וצריך להתמודד עם זה. גם אצלנו הפונדמנטליסטים הדתיים משתתפים בשלטון. זה מחיר הדמוקרטיה הפרלמנטרית… אפילו בין תומכי האחים המוסלמים קשה היה למצוא מי שיקרא לסילוק השגרירות הישראלית. אף שהיו כמה… ואולי החשש האמיתי שלנו דומה מאוד לזה של המעמד השליט אצל שכנינו. מה אם האומה הערבית הבאה שתתקומם לא תהיה הירדנים או התימנים, אלא דווקא הפלשתינים? כיצד יגיב צה"ל ביום שרבבות יצעדו בידיים חשופות אל גדרות ההתנחלויות, וידרשו את מדינתם החופשית? "

נא לשים לב לשתי קליעות בול אופייניות לאנשי ה-WISHFUL THINKING , בעניין השגרירות הישראלית ובעניין רבבות הפלשתינים הצועדים אל הגדרות עם ידיהם החשופות. וזה עוד לפני  שדיברנו על "האוריינטליזם שלא לומר גזענות" של אלה שחששו מהשתלטות האיסלם הקיצוני על מצרים.

אבל זה לא רק פפר כמובן. קבלו את גדעון לוי ותובנותיו העמוקות באותו עניין. על גבול השירה, מן ה-13.02.2011, במאמר בשם "מברוק מצרים" (לרגל סילוקו של מוברק. ורק מתוך רחמים איני מצטט כאן את התשבחות שהרעיף אז לוי על הצבא המצרי):

החדשות ממצרים הן חדשות טובות לא רק לה ולעולם הערבי, כי אם לעולם כולו, ובכללו ישראל. לכן, זוהי עת הפרגון לעם המצרי. זה זמן התקווה שהמהפכה המופלאה הזאת לא תשתבש. הבה ונניח את החרדות כולם בצד – אנרכיה, "האחים המוסלמים" או משטר צבאי – וניתן עכשיו לסיכוי הגדול לומר את דברו. הבה ולא נתפלש בסכנות, זה זמן להתבשם מהאור שהפציע מהיאור… בזה אחר זה התרסקו הסטריאוטיפים הישנים והרעים של המערב ושל ישראל על מצרים… גם נבואות הזעם שכל שינוי דמוקרטי יוביל לעליית האיסלאם רחוקות מלהתממש בינתיים. התבוננו בתמונות המהפכה מכיכר א-תחריר: נראו בהן יחסית מעט דיוקנאות דתיים. אלה התפללו בשקט, וסביבם חגורה גדולה של מהפכנים חילונים. גם האשה המצרית אמרה את דברה: בכיכר נראו לא מעט נשים, גם אם הן עדיין במיעוט. מצרים – לא מה שחשבנו.

כן, בטח, "גם האשה המצריה אמרה את דברה", מובארק שניסה ללא הצלחה להפסיק את המנהג הנתעב של מילת נשים, סולק לשמחתו של לוי, ועכשיו, עם 65% למפלגות מוסלמיות,  80% עד 90% של הנשים המצריות תמשכנה  לסבול בשקט מסילוק של חלק מהדגדגן שלהן או כולו.

פמיניסט גדול הוא גדעון לוי.

ומלחמה גדולה ל"הארץ" בהדרת נשים.

שירת נשים ומקומן באוטובוס בראש מעייני העיתון הזה, כתביו ופרשניו.

בתנאי שאינן מצריות, כמובן. במקרה הזה דמן מותר, אם אפשר לקרוא לזה ככה.

אבל לא רק  "הארץ" הנעים את זמנם של קוראיו. ל"מעריב" ולערוץ 10 יש  פרשן משלהם, נדב אייל, אנטי מימסדי  ביותר, שתחת הכותרת "בניגוד לפרשנויות" פרסם את התובנות הבאות ב-13 בפברואר 2011:

אם יש מזרח תיכון חדש, הוא הפציע בכיכר התחריר ברגע בו הודיע עומר סולימאן, בפנים חמורות ואבלות, על התפטרותו של חוסני מובארק. מיליוני בני אדם במצרים עיצבו את דמותה ההנהגה שלהם באמצעות מחאה המונית, בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית של העולם הערבי. אפשר ומובן להתמכר מייד לפחדים המיידיים שלנו לגבי מצרים; השלום, האחים המוסלמים, העימות הבא. אבל אפשר גם לנשום רגע ולהביט במאורעות כפי שהם, ללא הפרשנויות ובלי כתוביות בגוף הסרט. מי שמעצב את המאורעות הם המיליונים שהיו ברחובות; לא הממסד הצבאי, לא חדריהם אפופי העשן של האחים המוסלמים ואפילו לא הערביסטים המהוללים שלנו שמבינים ה-כ-ל על העולם הערבי.

כדאי להתחיל איתם דווקא, משום שהם אלה שמזינים את מדורת הפחדים הנוכחית. אותם אנשים בדיוק שהסבירו בידענות מוחלטת ש"מצרים איננה תוניסיה" וש"מובארק הוא לא בן-עלי" הם אלה שמבהירים, במבטים מזרי אימה, שעוד רגע שלטון האחים המוסלמים/ אל קאעידה/ הטאליבן ישתלט על שכנתנו מדרום…

נחושים לא לתת לעובדות לבלבל אותם, הם מסבירים שהמראות בתחריר הן הצגה טלוויזיונית שמאחוריה מתנפנפת הבורקה. אלה שאמרו שהצבא לעולם לא יבגוד במובארק אומרים כעת שהצבא לא יוכל לאפשר בחירות חופשיות. או שהבחירות יהיו חופשיות אבל האחים המוסלמים ינצחו.

השוואה מוקדמת מדי.
השוואה מוקדמת מדי?
ולבסוף, לשם הבידור הטהור,  קבלו את הבלוגר החביב יוסי גורביץ, ההוא מ"החברים של ג'ורג'", שמאל מדומה לדוגמא ולמופת, שכתב בבלוגו ב-12.02.2011:
אתמול, לאחר פארסה קצרה בליל חמישי, הבין חוסני מובארק שהמשחק נגמר, והגיש את התפטרותו. המחליף שלו לא יהיה רב המענים של מצרים, עומר סולימאן – היורש המועדף על החונטה הישראלית – אלא המטה הכללי של הצבא. הרודנות ה"יציבה" ביותר במזרח התיכון, זו שראש אמ"ן הבטיח לפני פחות משלושה שבועות שהיא לא הולכת לשום מקום, הגיעה לקיצה. כל זה, תוך שימוש במינימום אלימות מצד המתקוממים. אתמול, על פי הדיווחים, יצאו 20,000,000 מצרים לרחובות, כלומר אחד מכל ארבעה. גם אם הדיווחים מוגזמים פראית, ומספר המפגינים היה עשרה מיליונים "בלבד", קרה כאן משהו שספק אם נראה בתולדות האנושות.
ולסיום, לא יהיה זה מיותר להזכיר שרק אמש שוב צונזרתי ב"הארץ"  בעניין המאורעות במצרים, והפעם היו אלה סתם כמה מילים שכתבתי  בתגובה לתגובה: אחד הטוקבקיסטים  הזכיר את הטבח שערך שילטון ההייאטוללות באיראן בקצונה הבכירה של הצבא האיראני, בתור מה שמצפה, לדעתו, לקצונה הבכירה של הצבא המצרי אם יפול השלטון בידי האיסלמיסטים המצריים. ואילו אני הזכרתי לאותו מגיב שקציני הצבא בראש מעייניו, את אלה שאני הוא זה שחושש להם. וכך כתבתי  שתי שורות על מה  שעשה שילטון ההייאטוללות  האיראני לאלפים מפעילי  המפלגה הקומוניסטית האיראנית, "הטודה" שנתפסו, נאסרו, עונו וחלקם הוצאו להורג, וכן גם את מה שעשו ועושים אדוני המשטר האיסלמיסטי באיראן לליברלים שם עד עצם היום הזה, מתוך חשש שזה עלול לקרות גם במצרים לאל-סעיד ולסטודנטיות החמודות שגילה שם אנשיל פפר.
איזכורים כאלה הם כנראה קצת יותר ממה שיכולים לבלוע  העורכים עדיני הנפש של  מדור התגובות בעיתון "הארץ".
__________________________________________________________
*ובכן, טעיתי. למחרת הכתיבה של הפוסט הזה נודעו תוצאות הסיבוב השני. המפלגות של האחים המוסלמים והסלפים זכו לתוספת של 5%, כל אחת. ועכשיו מגיע כוחן של המפלגות המוסלמיות ל-75% מכלל הקולות. שלושה מכל ארבעה מצביעים מצריים.
מודעות פרסומת

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: