דילוג לתוכן

איך ניפח עמוס שוקן במשאבת אופניים את הדחליל של גוש אמונים והעלים בווילון הקוסמים את הרמאויות של הפלשתינים (2)

נובמבר 29, 2011

בכל ליבו ונפשו נרתם עמוס שוקן למלחמות השמאל בימין. זוהי הזירה שבה נמצאים הוא עצמו ועיתונו באלמנט שלהם. כמו אז במערבונים. הרעים נגד הטובים.  

 הימין הרע נגד השמאל הטוב. 

 הימין הדתי-לאומני-גזעני קיצוני, קצר הראות  חסר האופק המדיני שמטרתו להגיע למדינת אפרטהייד – המונהג על ידי גוש אמונים.

 מול השמאל הליברלי-הנאור-החילוני-רחב האופקים והרואה למרחוק, שמטרתו לקיים מדינה דימוקרטית, מערבית וחילונית.

 אותו שמאל ליברלי שחרטום ספינתו מופנה אל הזרקור המנצנץ בראש המגדלור שבפתח הנמל המיוחל – "הארץ".

תעזבו את שוקן ממחאה, מאי צדק חברתי, מכך שישראל היא מדינה השניה רק לארה"ב מבחינת אי-השוויון בחלוקת ההכנסה הלאומית, מעולם ערבי העובר תהליכי איסלמיזציה מואצים, מההנהגה הפלשתינית שרואה בו ושכמותו, כמו בכל יהודי,  קופים וחזירים שגורלם אחד, תעזבו אותו מהנהגת הערבים-הישראלים הנגררת אחרי החמאס (או גוררת אותו אחריה?), מעולם מערבי מבולבל ושוקע בתהומות של משבר כלכלי עמוק. 

מבחינתו זה רק השטן הגדול  מול  הגואל הגדול. 

תמונת עולם בהירה ביותר, מה יש לדבר.

האופי הפרוגרמטי של המאמר  שכתב שוקן בסוף השבוע מתחיל בפרישה  היסטורית רחבה, הצבעה על שיקולים אסטרטגיים מעמיקים והצבת דמות-מופת כמוקד ההזדהות של מחנה הטובים. וכך כתב שוקן

בנאום בכנסת בינואר 1993 אמר ראש הממשלה יצחק רבין את הדברים הבאים: "איראן נמצאת בשלבים הראשונים של מאמץ לרכישת יכולת לא קונוונציונלית בכלל, וגרעינית בפרט… וזו אחת הסיבות שבגללן עלינו לנצל את חלון ההזדמנויות ולהתקדם לשלום".

ושוקן ממשיך:

לישראל היתה אז אסטרטגיה מדינית שתחילת מימושה בהסכם אוסלו, בהפסקת ההעדפה למפעל ההתנחלות, ובשיפור היחס לאזרחי ישראל הערבים, ואילו הדברים היו מתפתחים אחרת ייתכן שסוגיית איראן היתה שונה היום.

ובכן, מדוע לא הצליחה האסטרטגיה המזהירה  של רבין? מדוע לא התקדמנו לשלום, כפי שהתחייב מהסכם אוסלו,  ושוב אנו עומדים מול האיום האסטרטגי הגרעיני מאיראן? מדוע לא התפתחו הדברים אחרת?

ניחשתם:

…התברר שאסטרטגיית אוסלו התנגשה באידיאולוגיה אחרת חזקה יותר: האידיאולוגיה של גוש אמונים, שמאז שנות השבעים, למעט תקופת אוסלו ותקופת ההתנתקות, היא הבסיס למעשים של ממשלות ישראל.  גם ממשלות שלכאורה היו מרוחקות מן האסטרטגיה של גוש אמונים ביצעו אותה בפועל. אהוד ברק התפאר לא אחת שבניגוד לראשי ממשלה אחרים (כוונתו היתה לנתניהו) הוא לא החזיר שטח לפלסטינים… הממשלה של אהוד אולמרט… לא עצרה את מפעל ההתנחלות, שסותר כל הסדר…

ועוד:

מאז מלחמת ששת הימים אין בחברה הישראלית עוד גורם עם עוצמה אידיאולוגית כמו גוש אמונים וממשיכיו… זבולון המר, שזיהה את האידיאולוגיה הזאת כדרך לכבוש את ראשות המפד"ל, ואריק שרון, שזיהה את האידיאולוגיה הזאת כדרך לכבוש את ראשות הליכוד, היו רק שניים מבין רבים.

כלומר – מאז שנות השבעים – בגין ושמיר, פרס ונתניהו, ברק, שרון ואולמרט – כולם, חוץ מרבין, היו עושי דברו של גוש אמונים.

וטועה טעות מרה מי שחושב שכוחו של גוש אמונים מוגבל להשפעה על ממשלת ישראל בלבד. גוש אמונים, על פי שוקן, הוא גם זה שמכתיב את המדיניות האמריקאית באזור. קבלו את שוקן בעניין זה:

 הצלחה גדולה מאוד יש לאידיאולוגיה הזאת (של גוש אמונים) דווקא בארצות הברית…  כוח השדולה היהודית, המכורה לחלוטין לאידיאולוגיה של גוש אמונים…התוצאה ברורה. אין זה פשוט ואולי אין זה אפשרי לנשיא אמריקאי לנקוט מדיניות אקטיבית נגד האפרטהייד הישראלי ( האפרטהייד, לפי שוקן, הוא מטרתו הפוליטית של גוש אמונים)

כלומר: גוש אמונים שולט בממשלות ישראל מאז שנות השבעים, ובאמצעות השדולה היהודית, הוא שולט גם במדיניות האמריקאית!

ובצד ניפוחו של גוש אמונים למימדים של אויב האנושות מס. 1, יש לשוקן עוד תרגיל.

תרגיל מוכר וידוע של השמאל המדומה הישראלי, שבמסגרתו שכנינו ואחינו הפלשתינים כמעט שאינם קיימים כגורם אקטיבי בשטח. הם קורבנות בלבד. אובייקט סביל לחלוטין של המדיניות הישראלית. להלן כל ההתייחסויות לפלשתינים במאמרו של שוקן:

הממשלה של אהוד אולמרט… ניהלה שיחות עם פלשתינים  בכירים על הסדר…

וכן:

 הן מבחינת תפיסת השטח והן מבחינת ההשפעה על האוכלוסייה הפלשתינית. אסטרטגיה זאת (מדיניות האפרטהייד של גוש אמונים)  גורסת, כי כלפי הפלשתינים בשטח… יש לנקוט מדיניות קשה שתעודד בריחה, שתוביל לגירוש, שתשלול זכויות ושתגרום לנשארים בשטח הכבוש להיות לאנשים שגורלם אינו מעניין איש, והם אפילו לא אזרחים סוג ב'…

וגם:

בית המשפט העליון…נהפך למכשול שחייבים לסלק, בעיקר כי הוא מסרב להכיר באפשרות של התנחלות על קרקע פלשתינית פרטית… אין ברירה אלא לאייש את בית המשפט העליון באנשים שגרים על קרקע פלשתינית… האפליה בין יהודים לפלשתינים (בתוך ישראל ובשטחים), והפיכת הפלשתינים לחסרי זכויות, לאנשים סוג ב', לנפקדים, או מוטב לפליטים.

וזהו.

הכל ברור.  להלן ההיסטוריה על פי שוקן:

גוש אמונים, אויב האנושות, שולט בממשלות ישראל ובמדיניות האמריקאית מצד אחד.

ומהצד השני העם  הפלשתיני המסכן, השואף להגיע להסדר שלום,  אך הוא חסר כוח,  קורבן בלבד, פאסיבי לגמרי, אובייקט לפעולתו הנפשעת וחסרת המעצורים של גוש אמונים.

ורק עמוס שוקן, עיתונו ועוד קצת נאמנים אחרונים של דרך המוסר, הצדק והשלום עומדים בפרץ.

אוי ויי.

היסטוריוסופיה שלצורך כתיבתה היה זקוק שוקן לשני כלים בלבד:

משאבת אופניים כדי לנפח המון המון אוויר בתוך הדחליל של גוש אמונים.

וכן וילון של קוסמים כדי להעלים מן ההיסטוריה כבמטה כשפים  כל מה שאינו נוח לו, כולל קצת  אמיתות לא נעימות על אחינו הפלשתינים.

נתחיל בחמש מילים של שוקן מן ההתחלה, בקשר לכשלונו של הסכם אוסלו:

"ואילו הדברים היו מתפתחים אחרת"

ובכן, מדוע לא התפתחו הדברים אחרת? מדוע לעזאזל נכשל הסכם אוסלו? מדוע אין היום שלום, ואיננו מוגנים מפני הגרעין האיראני?
תשובתו של שוקן, כזכור,  חד-משמעית: בגלל "האידיאולוגיה של גוש אמונים" שעימה "התנגשה איסטרטגיית אוסלו".

האין זה סתם בלוף? או, הבה נאמר בזהירות, אמת חלקית  ביותר שכמוה כשקר שלם?

שהרי במקביל לחתימה על הסכם אוסלו, ואפילו לפניה ובטח אחריה, כאשר יאסר ערפאת הצהיר על "שלום של אמיצים", הוא גם הבהיר לכל מי שרצה לשמוע – לחבריו להנהגה הפלשתינית, למאזיניו במסגד ביוהנסבורג, ל-40 דיפלומטים ערבים בפואייה המפואר של מלון בשבדיה, לעורכו של עיתון פלשתיני היוצא לאור בלונדון, ומי יודע למי עוד, שאין כוונתו לשום שלום ולשום בטיח. שכל רצונו לרמות את האויב הציוני, ולהביא עליו את סופו.

אבו מאזן והנייה: בעייה עם ראש הממשלה, לא עם ההודנא

לכל אלה הבהיר ערפאת בשפה שאינה  משתמעת לשתי פנים, שמה שהוא מכנה "שלום של אמיצים"  באוזני היהודים והכופרים הנוצריים, אינו אלא הודנא נכלולית מתוצרת החדית'. הסכם של רמיה שהמאמין המוסלמי מצווה להפירו בשעת הכושר הראשונה.

הסכם אוסלו היה מעשה רמייה פלשתיני.

ומעשה הרמייה טרם הסתיים. ההודנא הנכלולית של ערפאת היא גם האיסטרטגיה של אבו מאזן. גם הוא, כמו ערפאת, כבר הודה בכך.  וגם החמאס יוכל להסכים בנקל להסכם של הודנא שמצווה להפירו בשעת הכושר הראשונה. לאבו מאזן ולאיסמעיל הנייה יש בעיה כשעליהם להסכים על ראש ממשלה, אך אין להם בעיה להסכים על מדיניות ההודנא.

לא נראה לי שיש עוד איש אחד בעולם, חוץ ממר שוקן וכמה פרשנים מעיתונו וקצת מדומיהם בשמאל המדומה הישראלי, שאינם יודעים שהסכם אוסלו היה מעשה רמיה במובן הפשוט והברור של המילה.

ולא יהיה זה מיותר לצטט בנקודה זו את האבחנה הבאה של שוקן בקשר לגוש אמונים:

האידיאולוגיה של גוש אמונים מונעת על ידי מוטיווציה דתית, לא מדינית. לפי אידיאולוגיה זאת ישראל היא ליהודים, ולא רק הפלשתינים בשטחים אינם רלוונטיים, גם אזרחי ישראל הערבים חשופים לאפליה בזכויות האזרח שלהם ולשלילת אזרחותם. זאת אסטרטגיה של תפיסת השטח ושל אפרטהייד.

אין כפיסקה הזאת כדי להמחיש את  חד-צדדיותו של שוקן. כבר יצא לי להעיר, עד כמה ממהר השמאל המדומה הישראלי לאבחן את המניע הדתי בהתנהלותו של הימין הישראלי ועד כמה הוא עיוור כלפי המניע הזה בהתנהלותם של הפלשתינים. שוקן אינו מהסס לומר שהמניע של גוש אמונים הוא דתי ולא מדיני – אך הוא אינו מעלה בדעתו להודות שהדת ממלאת תפקיד מהותי במדיניות הפלשתינית (שהרי מבחינתו של שוקן הפלשתינים  סבילים לגמרי והוא אינו מייחס  להם מדיניות כלשהי).  למען התרגיל, נסו להחליף בציטטה שלעיל ממאמרו של שוקן את "גוש אמונים" ב"חמאס", את "היהודים" ב"ערבים", את "ישראל" ב"פלשתין", את "הפלשתינים שבשטחים" ב"מתנחלים" ואת "אזרחי ישראל הערבים" ב"אזרחי ישראל היהודים",  ותמצאו שאין צורך אלא בהחלפת שני מושגים: את "שלילת אזרחותם"  יש להחליף ב"שלילת חייהם", ואת  המילה "אפרטהייד"  יש להחליף ב"ג'נוסייד"  – שהרי זו מטרתם הסופית של המאמינים מן החמאס  ככתוב באמנתם.

מובן שאין ברמאות הפלשתינית  כדי להשכיח את אחריותו של הצד הישראלי.  רבין ופרס, בניגוד לערפאת וחבריו, היו כנים בחתימתם על הסכם אוסלו. אבל היה מעשה הטבח של ברוך גולדשטיין. היו גם תרגילי ההשהייה של נתניהו הנמשכים עד עצם היום הזה. הצד הישראלי אינו נקי.

אך מה נאמר על ישראלי כמו שוקן המתעלם לחלוטין מחלקם של הפלשתינים במצב הנוכחי? המטיל את הכל על "האידיאולוגיה של גוש אמונים"?

לשוקן יש וילון קוסמים המעלים כל מה שאינו נוח לו.

ונמשיך בחמש מילים נוספות מפרי המקלדת של אדוני "הארץ":

"למעט תקופת אוסלו ותקופת ההתנתקות"

שוקן טוען כי "מאז שנות השבעים", הוכתבה המדיניות של כל ממשלות ישראל על ידי "האידיאולוגיה של גוש אמונים." –

 חוץ משתי התקופות המצויינות בציטוט שלעיל.

הבה נקרא לזה בזהירות "אי דיוק בולט ביותר" – מספר שניים.

מה עם הסכם השלום עם מצרים?

שלא לדבר על הסכם האוטונומיה הנוגע לפלשתינים שהיה חלק בלתי נפרד מהסכם קמפ דיוויד?

ומה עם פינוי חבל ימית שבא בעקבות ההסכם?   

האם לא התנגד  גוש אמונים התנגדות נחרצת לכל אלה?

האם  לא עמדו כל אלה בניגוד גמור לאידיאולוגיה של הגוש?

ואם אנחנו כבר בשוונג,  מה עם הסכם מדריד שעליו חתם יצחק שמיר? 

 ומה עם הסכם  וואי שחתם עליו נתניהו?

והקפאת הבניה של נתניהו בהתחלת הקדנציה הנוכחית של כהונתו?

האם לא יהיה זה יותר מדוייק לומר, שבכל שעת מבחן של המדיניות הישראלית עד כה, עשו הממשלות הישראליות ומי שעמד בראשן, מה שראו לנכון – וכמעט תמיד זה היה  בניגוד גמור ומוחלט ל"אידיאולוגיה של גוש אמונים"? 

לכמה כוחות של שיכחה, לכמה עוצמות של השכחה והתעלמות , לכמה תנופות וניפנופים של וילון הקוסמים שלו נזקק עמוס שוקן, כשכתב את המילים האלה

"למעט תקופת אוסלו ותקופת ההתנתקות"?

 

כמובן שהרשימה ( החלקית)  הזאת מפרקת לחלוטין את הטיעון המרכזי של שוקן – שליטתו של גוש אמונים במדיניות הישראלית (והאמריקאית).

האם לא יהיה זה נכון יותר לומר כי בכל שעת מבחן, בכל אחת ואחת מהן,  התבררו "אדוני הארץ" (כפי שקראו ברוב איוולתם פרשן "הארץ" עקיבא אלדר וההיסטוריונית עדית זרטל לספרם על גוש אמונים) כפודל עלוב המכשכש בזנבו לפני השלטון המשלם את משכורתם של רבניו, עסקניו ופעיליו – אחרי כמה נביחות לא מרשימות במיוחד?

האם זה לא ברור גם היום, שבניגוד לדחלילים שמנסה לנפח עמוס שוקן במשאבת האופניים שלו, כורעות בזו אחר זו כל הצעות החוק של פרחחי הימין מן הכנסת, בעניין בית המשפט העליון, הגבלת התמיכה מחו"ל בעמותות של הסוכנים הזרים הישראלים,   ויתכן מאוד שגם אותה הצעת חוק שבה תומך ראש הממשלה – החוק לאיסור לשון הרע – תתברר לבסוף כביטוי לפחדם של הפוליטיקאים מפני המחאה החברתית ברשת, ולא כפגיעה בתקשורת הממוסדת? האם מישהו חושב שנתניהו יסכים להצעת חוק שתגרום גם לפטרוניו הפינאנסיים, שלדון אדלסון ("ישראל היום")  ורון לאודר (ערוץ 10 ו"מקור ראשון") להסתכן בשליפת פנקס ההמחאות שלהם? או שנתניהו יסתכן באיבוד תמיכתם של שותפיו החרדים על בטאוניהם הששים אלי קרב?  

אלא מה? הקישקושים על האפרטהייד נותנים תחמושת לתומכי החרם על ישראל בארץ, ב"הארץ" ובעולם. הניפוח של גוש אמונים הוא חלק חשוב מהמדיניות הקבועה של השמאל המדומה ותומכיו-מממניו, שבבסיסה זריעת מדנים וליבוי איבה בין היהודים ובין עצמם, וחרחור מלחמה בין  בין יהודים ובין ערבים.

העיקר שנמהר ככל האפשר לשכוח את הקיץ האחרון שבו התאחדו כמעט כל הישראלים נגד מנצליהם מן הקפיטליזם החזירי.

עמוס שוקן ובנימין נתניהו , השמאל המדומה והימין הקיצוני הם שני צדדיה של אותה משוואה אנטי-חברתית, המקרקסת את החברה הישראלית כבר המון שנים.

ואת מאמרו הפרוגרמטי מסיים שוקן  באזהרה חמורה, שהיא גם סגירת מעגל המחזירה אותנו ליצחק רבין, שבו התחלנו: 

האם יש עתיד לישראל כזאת? מעבר לשאלה אם המוסר היהודי והניסיון היהודי מאפשרים מצב כזה, ברור שזהו מצב בלתי יציב בעליל ואף מסוכן; מצב שמונע מישראל למצות את הפוטנציאל הגדול שלה, מצב של חיים על החרב, והחרב יכולה להיות אינתיפאדה שלישית, התמוטטות השלום עם מצרים וגרעין איראני. את זה יצחק רבין הבין.

בררררר.

 רשומה שניה ואחרונה

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: