Skip to content

עמוס שוקן, הימין והשמאל עושים לעם הפרד ומשול כדי להשכיח את המחאה

נובמבר 28, 2011

לא בכל שבוע כותב עמוס שוקן, הבעלים של "הארץ", מאמר בעיתונו.  לפעמים זה קורה פעם בכמה שנים. לפעמים פעם בכמה חודשים (את מאמרו האחרון, בענייני כלכלה, פרסם שוקן בחודש יולי השנה). חשיבותם של המאמרים האלה בכך שהם מסירים את הלוט, ולו חלקית, מעל מחשבותיו של האיש החשוב ביותר ב"הארץ". החשוב ביותר לא רק מבחינה עסקית, אלא גם מבחינה תוכנית. אם מישהו חושב שהקו המערכתי של "הארץ" יכול לסטות ימינה או שמאלה ביותר ממילימטר או שניים וביותר משנייה או שתיים  מהקו של שוקן, שנא יחליף את סרגלו  ואת שעונו. 

 וחשיבותן של מחשבותיו של שוקן היא נגזרת מחשיבותו של עיתונו. תחשבו על "הארץ" מה שתרצו, הנה אין ספק בכך ש"הארץ" הוא כלי התקשורת המשפיע ביותר על האליטות הישראליות – אלה של העסקים ואלה של הפוליטיקה, אלה של הצבא ואלה של המשפט, אלה של האקדמיה ואלה של התקשורת. הדים למה שתמצאו כתוב השכם בבוקר ב"הארץ" תשמעו בחדשות וביומנים של גל"צ ורשת ב', ותראו ביומני החדשות בטלוויזיה. תמצאו התייחסויות לרוב לעיתון הזה בשאילתות המוגשות בכנסת או בעתירות לבג"צ. קחו את ה"וושינגטון פוסט", את ה"ניו-יורק טיימס" ואת ה"וול סטריט ג'ורנל" ואת מקומם הנכבד על שולחנות העבודה של חברי האליטות האמריקאיות  והרי לכם המקבילה של "הארץ" אצלנו – כששלושתם מקופלים באחד. 

ידועה התופעה של ביטולי מנויים בגלל עמדותיו הפוליטיות של "הארץ", ופה ושם אפשר לשמוע ביטויי זלזול מפי יריבים פוליטיים, אך מוטב שלא להתייחס אליהם ברצינות מרובה. גם מי שמבטל מנוי יכול להשיג את העיתון בקיוסק, ולקרוא בו באינטרנט. שום דבר לא יבטל את העובדה: "הארץ" הוא הביטאון המרכזי של כנסיית השכל הישראלית, ושל נציגיה הרבים מאוד באליטות הישראליות.  

את מאמרו ביום שישי האחרון כתב שוקן בעקבות פרץ החקיקה האחרון של הימין בכנסת. אותה כנסת שחזרה אחרי הקיץ הסוער של המחאה. ובמקום שתעסוק בעיקר – בהתמרמרות החברתית הרחבה והמוצדקת שסחפה את רוב העם –  מבקשים הפרחחים העלובים של הימין – אין מילה מתאימה יותר ל"נציגי ציבור" אלה – להסיט את תשומת הלב של בוחריהם למחוזות אחרים.  כל חפצם לנסות לפורר את החזית העממית הרחבה (כאשר 80% עד 90% מהעם תומכים במחאה,  ברור שיש ביניהם הרבה מאוד בוחרים – עשרות אחוזים – של מצביעי מפלגות הימין) ולהסית את מצביעיהם התומכים במחאה נגד אנשי השמאל הנמצאים עם אנשי הימין  באותה חזית עממית.

והשמאל הישראלי, או מה שנקרא השמאל הישראלי,   במקום לחשוף את הטקטיקה הנבזית הזאת של אלקין-את-אקוניס-את נתניהו, הוא משתף פעולה ברצון כה רב, עד שמתעורר השאלה  – היתכן שהשמאל והימין הם בעצם,  באותה הקומבינה?

האם יתכן שאלה גם אלה מעוניינים למחוק את הקיץ האחרון מזכרונו של ציבור?

שלאלה כמו לאלה אין שום עניין שנזכור את הרגעים והשעות והימים והשבועות והחודשים המופלאים ההם, מופלאים באמת,  של אחווה עמוקה ורחבה שסחפה את העם כולו, ימין ושמאל, יהודים וערבים, חרדים וחילוניים, מתנחלים וקיבוצניקים, סביב האינטרסים המשותפים להם באמת, מול העשירון העליון של הטייקונים, של המונופולים והקרטלים, של הנצלנים מן הקפיטליזם החזירי, ושנשכח את העובדה שהממשלה והכנסת הם בובות על חוט של אותם שליטים אמיתיים של החברה והכלכלה? 

היתכן שלשמאל ולמרכז כמו לימין, המשתכשכים בנוחות בכנסת ובתקשורת, בבנקים ובבורסה, ברחביה ובטלביה, בסביון, בקיסריה  ובכפר שמריהו,  היתכן שנוח להם יותר לחזור לתרגולות הישנות והמוכרות לעייפה, של חילופי מהלומות וגידופים,  שאינם מוליכים לשום מקום, ושכל יעודם להשאיר הכל באותו מקום בדיוק?

התשובה, כנראה, היא כן. כן ב-כ' רבתי.

ובחזרה ל"הארץ". אין זה סוד, ש"הארץ", בתקופת המחאה, לא היה מרוצה במיוחד מדמותה העממית ומהתמיכה הרחבה שזכתה לה מכל שכבות הציבור, ופרשניו חרדו מאוד מפני האפשרות שהמחאה בדמותה זו תיזכה להישגים.

הפרשנים המובילים ממערכת העיתון, שהתבטאו בנושאים החברתיים בעמודי הדיעות – גדעון לוי, מרב מיכאלי ויצחק ליאור, ועימם גם הכוכבים האורחים כמו יוסי שריד וזאב שטרנהל, הרימו גבות בשפע ועיקמו חוטמים לרוב לנוכח הפרישה הרחבה של המחאה העממית. הם תמכו בפרקטיקות  שהיו עשויות לדלל את השורות ולהביא לאיבוד תומכים  (כמו הרעיון המטומטם של הדיאלוג "השקוף"  מול ראש הממשלה).

 הם היו כולם עד אחד נגד זה שהמחאה תציג תביעות מוגדרות, וחלקם טענו שוב ושוב שאין מנוס מצימצום השורות ומניעורם של אלה שאותם ראה "הארץ" כמיותרים. כמי שמקומם לא יכירם במחאה הזאת.  הם קראו להניח לראשי המחאה "ללכת בדרכם" ולא לתת להם עצות (כי היה ברור ש"דרכם" זו אינה מובילה לשום מקום). הם היו בעד המחאה בלב ובנפש – בתנאי שלא ייצא ממנה כלום. ומובן שנתנו יד, כתף ומלוא החופן סימפטיה ל"צוות המומחים", אותה קו-פרודוקציה פרופסוראלית של מכון ואן ליר והקרן החדשה לישראל, שנועדה לקבור את המחאה, ובינתיים מבצעת  היטב את תפקידה.

ואז תם הקיץ. האוהלים קופלו. הכנסת שבה לעבודה – וסדר יום חדש ושונה לגמרי הופיע לפנינו. ולפתע התברר שכדי שיישכח הארוע החברתי המשמעותי ביותר שאירע במדינת ישראל מאז היווסדה – האם לא זה מה שאמרו כולם – אין צורך בהפצצת הכור באיראן, אין צורך אפילו לצאת למלחמה נגד החמאס בעזה.  די בכמה הצעות חוק שלרובן אין ידיים ואין רגליים, כדי שתשוב ותוצת  המלחמה הנשכחת, הישנה והמשעממת בין ימין ושמאל – רק חול וחול – והמחאה יוק.

 עד כדי כך יוק,  שאפילו ראשי המחאה נסחפו שלא בטובתם אל ההפגנות בעד-או-נגד באותו מאבק שכוונתו להשכיח אותם.  ושמעתי שאפילו כף רגלה הענוגה של הלה-פסיונרה, הג'ינג'ית הלוהטת סתיו שפיר נחבלה באחת ההפגנות לרגל אחד המאבקים שכל יעודם למחות מזיכרוננו את המחאה החברתית של הקיץ.

וברור שכל העיתונאים זריזי העט, כל הפרשנים מרחיקי הראות, כל הבלוגרים מעמיקי החקור, שמיהרו לראות כל צל-הרים בעזה או באיראן כפעולת הסחה קונספירטיבית  וכמזימה אפלה שנועדו להחניק את המחאה המבורכת – אינם מעלים כלל בדעתם שהם עצמם משתתפים ממש עכשיו בפעולת הסחה אשר כזאת, כאשר הם נגררים בלהט אחרי הצעות החוק המטופשות האלה, שכמעט את כולן מסיר ראש הממשלה עצמו מסדר הים בזו אחר זו.

וזוהי, כמובן, המסגרת שבה יש לבחון את מאמרו הפרוגרמטי של עמוס שוקן. שוב איראן, שוב אוסלו, שוב גוש אמונים, שוב אפרטהייד, שוב גירוש, שוב  קרקע בבעלות כזאת או אחרת, שוב בית המשפט העליון ועתירותיו, שוב התנחלויות, שוב יצחק רבין שנרצח, שוב אריאל שרון שנם את שנתו, שוב אינתיפאדה שלישית – וכמובן אפילו לא מילה אחת – אחת – על המחאה החברתית של הקיץ.

 חזרה מלאה, בשמחה ובחדווה, אל המלחמה המחורחרת היטב בין השמאל והימין, בין היהודים והערבים. מחורחרת על ידי מדינות זרות, מחורחרת על ידי כנסיות זרות, ומחורחרת על ידי טייקונים זרים ומקומיים ועל ידי העמותות שלהם, ומחורחרת גם על ידי עמוס שוקן ו"הארץ" ופרשניו, שלהם כותב שוקן את הפרטיטורה.

וברשומה הבאה נעסוק גם בתוכן המאמר עצמו, וכיצד הוא מפליא לעשות את המלאכה.

רשומה ראשונה

מודעות פרסומת
One Comment
  1. לכל טייקון יש עיתון

    אהבתי

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: