דילוג לתוכן

הצנזור מס. 5: הפרופ' מ"לא למות טיפש"

נובמבר 24, 2011

לפני כמה ימים פרסם הפרופ' עידן לנדו בבלוגו "לא למות טיפש" פוסט בשם "כסף אסור, כסף מותר". ובו התייחסות לניסיון שנעשה בכנסת להגביל תרומות של מדינות אירופאיות לעמותות פוליטיות בישראל. לא היה לי שום מידע על הארוע התקשורתי הזה, ונודע לי על התרחשותו רק כמה ימים לאחר מעשה, כאשר התברר לי שיש מקום לחשש שהפרופ' מתבלבל ביני ובין אחד המגיבים לפוסט.

מיד שיגרתי לו מייל כדי שיעמיד את הפרופ' על טעותו, במיוחד משום שדעתי  בעניין הנדון שונה תכלית שינוי מדעתו של בנציהו.  אך בנציהו, שאינו נמצא בארצנו כרגע, לא היה במעקב אחרי תיבת הדואר שלו, וכשראיתי שהעניין מתעכב, עלה על דעתי לתקן את המעוות בעצמי, ושיגרתי לבלוג "לא למות טיפש" את התגובה הבאה:

גונב לאוזני שיש חשש טעות בקשר לאחריותי לדברים הנכתבים על ידי בנציהו. כדי להסיר מכשול בפני עיוורים, אבקש להבהיר:

א. בנציהו נמצא בין הכותבים-אורחים בבלוג שלי ודיעותינו בעניין שעל הפרק פה מנוגדות, ולא מהיום. ראו כאן.

ב. דעתי היא שאין הבדל בין "תרומות" (בעצם השקעות משוחררות ממס) של מדינות זרות, כנסיות זרות ומיליארדרים זרים, המוזרמות לבחישה בפוליטיקה הפנימית של ישראל, מימין ומשמאל, בתואנות שונות ומשונות, ולפעמים אפילו בלי תואנות כמו במקרה של שלדון אדלסון  המתחזק את ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. ולכן אין מקום לחקיקה חלקית ומפלה רק נגד "תרומות" של מדינות זרות. ההשקעה המרשימה של גורמים זרים בבחישה בפוליטיקה הישראלית היא רק עוד ביטוי לאינטרס המעצמתי והתאגידי בהמשך המלחמה במזרח התיכון, ומכאן המדיניות הקבועה של "הפרד ומשול" בין יהודים לערבים. זוהי המדיניות שמשרתות העמותות של הימין והשמאל הניזונות מ"התרומות", וזהו האינטרס שמשרתים אלה המוצאים את פרנסתם על העמותות האלה.

ג. אנשי שמאל המשתמשים בכספים האלה וסבורים שהם מקדמים בכך מטרות נעלות וחשובות, דומים בעיני לזנב המכשכש בכלב, או לבובות בתיאטרון הסבורות שהן אלה המושכות בחוטי האומן, או לפחות שותפות חשובות בהצגת המחזה. לכן אני קורא למשתמשים האלה "שמאל מדומה". משעשע עד דמעות הוא הניגוד שבין הסיסמאות האנטי-קפיטליסטיות-אימפריאליסטיות-קלירקליות של השמאל המדומה, ובין העובדה שהוא מניח לקפיטליסטים, לאימפריאליסטים ולקלריקלים לממן חלק חשוב כל כך של פעולותיו. 

התגובה הזאת נמצאה תלויה ועומדת בסוף שרשרת התגובות של הפוסט, עד שלפתע נודע לי מפי אחד מחברי כי היא הוסרה משם, ותחתיה הופיעה תגובתו של לנדו. ואמנם – זה מה שקרה. להלן מה שכתב לנדו:

מאפיהו, נשגב מבינתי איך יש לך עוד חוצפה להיכנס לבלוג הזה, אחרי שפתחת בלוג משלך והקדשת עמודים רבים בו להכפשות אישיות נגדי. אין גבול לחוצפה כנראה. עכשיו אתה נכנס גם לכאן כדי לבחוש. מחקתי כמובן.

והכל בעילום שם.

חזור נא לבלוגך והמשך לקושש קוראים בדרכים המקובלות.

שמים לב לגילויי העליונות המוסרית? לתרעומת מול הכפשות? לחוש הטריטוריאלי המפותח? וכל זה מצידו של אדם שאינו מהסס לרגע לפרסם עלילות-דם חסרות שחר נגד אחיו בני עמו, להאשים את צבאה של מדינתו בפשעי מלחמה חמורים ביותר, לטעון שממשלתו מנסה לחולל מלחמה רבתי כאשר הראייה שלו לעניין היא, בין השאר, שמה של קבוצת כדורגל מזרח-ירושלמית שפורסם באיזה אתר מפוקפק כחוליה שביצעה את הפיגוע ליד אילת, ועוד כהנה וכהנה.

 וכל זה בשעה שהאיש יושב עימנו פה ויונק מעטיני משלם המיסים הישראלי את משכורתו הפרופסוראלית. 

ושימו לב שהפרופסור לא הזכיר את העובדה שלמרות הסתייגותי ממפעלותיו התקשורתיות, הקדשתי גם לא מעט מילים  להגנה עליו, כאשר טענתי כי זכותו לסרב לשרת במילואים, ואף סברתי כי על האוניברסיטה לשלם לו את 2,000 השקלים שבעטיים יצא כל הקצף.

ובכן, ניסחתי תגובה, ברוח הדברים האלה, אך כשניסיתי לפרסמה בבלוגו של הפרופסור, התברר לי שזהו.

אני חסום.

אז מכיוון שאחת ממטרותיו של הבלוג הזה היא למנוע מהשמאל המדומה ומכנסיית השכל לסתום לי את הפה – פרקטיקה די קבועה ומקובלת ביותר אצלם  – הנה התגובה שנחסמה:

עידן לנדו,

במילים אחרות, אין לך תשובה   לטענה שאינה ניתנת להכחשה שהשמאל המדומה הוא עושה דברם, בבחינת בובה תלויה על חוט,  של אימפריאליסטים, קפיטליסטים וקלריקלים מחרחרי מלחמה ומדנים.

 וכמו כן, מי שמקושש מכספי המיסים שאני משלם משכורת שמנמנה של פרופסור וגם תובע לעצמו שכר-מחבוש לפנים משורת הדין,  בשעה שהוא מכפיש את אחיו בני עמו  כרוצחי המונים וכיוצא באלה, לא ממנו אשמע הילכות נימוסים והליכות.      

ונמצא  שהפרופסור עידן לנדו הוא הצנזור מס. 5 שלי, ממשיך ראוי ל"הארץ", ל"הגדה השמאלית", ל"החברים של ג'ורג'" ול"הידען" (אציין כאן שגם שני המלומדים בעלי "ארץ האמורי" תבעו ממני בזמנו להפסיק להגיב  בבלוגם, אך לזכותם אציין שלא חסמו אותי כאשר הגבתי בכל זאת לאחר זמן).

כל זה גם מגוחך אך גם אופייני. שימו לב שמדובר במוסדות תקשורתיים ובאנשים שמושגים כמו "חירות הביטוי", "חופש הדיבור"  וכיוצא באלה מככבים אצלם גבוה-גבוה בלכסיקון הסיסמאות. הם – השמאל המדומה וכוהני כנסיית השכל, רואים בכל סתימת פיות סימן לפשיזם אם לא גרוע מזה, ובכל צנזורה פגיעה חמורה בדימוקרטיה וכן הלאה.

אבל להם  מותר.

כאשר יוסי גורביץ מ "החברים של ג'ורג'" מצנזר אותי,  לא מדובר כמובן בסתימת פיות, אלא בפעולה דימוקרטית לעילא. כבר  כתבתי לו (ולא פירסם) שג'ורג' אורוול בטח מתהפך בקברו כאשר הוא מציץ משם וחוזה במי שנושא את שמו לשווא.

כאשר "הארץ" אינו מתיר לי לפרסם תגובה על איזה שקר שכיח של גדעון לוי, לא מדובר כמובן בניסיון לסתום את פיו של האזרח הקטן, ואין בכך שום סתירה למלחמתו ההירואית של "הארץ" נגד הנסיונות של הכנסת בימינו אלה לפגוע בחירות הביטוי של התיקשורת.

כאשר הפרופ' לנדו מצנזר אותי בבלוגו בתואנות נואלות, כאילו הכפשתי אותו בבלוג שלי (לא כתבתי אודותיו דבר שאינו אמת, ורק בלשון העיוועים של הבלשן הזה אפשר לקרוא לאמת – הכפשה) – מדובר בהגנה לגיטימית על הטריטוריה שלו, רכושו הפרטי, שבה אסור למגיב  לומר עליו את האמת.

חבורה ז'דאנוביסטית אנטי דימוקרטית שכזאת.

שאל אותי אחי איך אני מסביר את התנהגותם. הרי איני משתמש בביטויים פוגעניים, בקללות ובגידופים. הרי רק באתר כמו "הידען" אפשר להציב ביטוי תמים כמו "כנסיית השכל" כעילה לחסימת תגובה.

אכתוב כאן מה שאמרתי לו:

בדיוק כפי שהשקר מעצבן את שוחר האמת,  מרגיז אותו ובמצבים קיצוניים גם מעורר בחילה, – בדיוק כך וממש באותה מידה לא מסוגל השקרן לסבול את האמת. היא מפריעה לו מנטלית ואפילו פיסית. גורמת לו לקבס. הוא חייב להסיר אותה מעיניו, לסלק אותה מהטריטוריה שלו, להעלים אותה לחלוטין.

השקרן רואה באמת איום קיומי.

לכן מסיר אחד כמו הפרופ' לנדו את התגובה שלי מהבלוג שלו. לכן הוא חוסם אותי.

ובמילים אחרות,שכבר חזרתי עליהן לא מעט ולצערי עוד יימצא להן שימוש:

השקר הוא ברירת המחדל של השמאל המדומה (וגם של כנסיית השכל). 

ולבסוף אבקש להקדיש כמה מילים ל"עילום השם" שלי שבו רואה הוד פרופסורותו  נקודה לחובתי.

ובכן, נער הייתי וגם זקנתי, וכבר אינני מבקש לעשות לי שם. כבר הייתי מפורסם וידוע בזמנו ככל צורכי ואפילו יותר מזה. איני מחפש לי שום קריירה  שבה יש לשמי חשיבות כלשהי. לעומת זאת אני שמח מאוד על פרטיותי שאותה הצלחתי להחזיר לעצמי לאחר עמל והעלמות של שנים ואיני רוצה לוותר עליה. לכן, כאשר החלטתי לפרסם בלוג, בפעם הראשונה לפני שנים אחדות ובפעם השניה לפני חודשים אחדים, בחרתי להשתמש בשם המסחרי ששימש אותי כשהייתי בעליו של בית-מאפה וקפה בתל-אביב לפני כ-15 שנים. ברור שאין בשם-כינוי  הזה משום ניסיון הסתתרות, שכן הקשר ביני ובין אותו בית מאפה  אינו בגדר סוד,  וגם בימים אלה איני טורח להסתיר, נניח בפייסבוק, את הקשר ביני ובין הבלוג הזה, וכל משתמש סביר של אינטרנט שדחוף לו לגלות את שמי יוכל לעשות זאת ללא שום מאמץ. לכן הטענה של לנדו כלפי "עילום השם" שלי אינה מחזיקה מים, כשאר טענותיו הנואלות.   

 

 

From → תקשורת

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: