Skip to content

צמיחה אינה הפתרון. צמיחה היא הבעיה

נובמבר 21, 2011

אם אינני טועה כבר סיפרתי כאן את הסיפור הבא, אך מכיוון שאין לי כוח וחשק לחפש היכן כדי לספק לכם לינק, ומכיוון שהסיפור קצר למדי, אחזור עליו:

לפני כמה עשרות שנים, כשעוד הייתי עיתונאי די מתחיל ועסקתי הרבה בענייני כלכלה, סיפרו לי על אחד ששמו אם איני טועה היה מיכאל, ושעליו דיווחו לי שהוא גאון מתמטי ושכדאי לי להכיר אותו. ובכן, יום אחד ישבתי עם אותו מיכאל, כבר איני זוכר אם זה היה בקפה "תמר" אצל שרה סגולת השיער או באיזו מסיבה ברמת אביב, ואמרתי לו את דעתי, שבערך 90% מן הפעילויות הכלכליות שעושים בני האדם, הן מיותרות.

"99%!"  הצהיר מיכאל בלי להרהר פעמיים.

וואו, אמרתי לעצמי. זה גאון! 

עד כאן המעשה  בגאון מיכאל.

אני מניח שחלק גדול מן הקוראים  סבורים שיש פה הגזמה פרועה. שמדובר בסתם התחכמויות.  שלא יכול להיות שאפשר לוותר על רוב גדול כל כך של הפעילויות הכלכליות, בלי שהאנושות תידרדר חזרה למצבה בתקופת האבן, או הברזל, או מכסימום ימי הביניים.

אך בכל זאת, למרות שעברו כ-30 שנים מאז שהגעתי למסקנה שלי דאז – שאחוז  ניכר מאוד מן הפעילויות הכלכליות שלנו מיותר לגמרי (ולכן מזיק)  – דעתי רק התחזקה.

ולעניין אחר. אתמול נערכו הבחירות הכלליות בספרד, שהוקדמו בניגוד לרצונם של הסוציאליסטים שבשלטון, ובמידה רבה תרמה להקדמת הבחירות מחאת האוהלים הספרדית, למרות אופיה השמאלי. הבחירות הסתיימו בניצחון ימני-שמרני מרשים.

העילה לבחירות ידועה היטב: מצב התעסוקה. אחד מכל חמישה ספרדים אינו מוצא עבודה. אחד מכל שני צעירים – מובטל. בסקר שפורסם לפני ימים אחדים התברר כי בגוש היורו נרשמו 10.2% אבטלה. שיא חדש, מאז יוני 2010. בגוש היורו יש היום 45 מיליוני מובטלים. 14 מיליון יותר ממספר המובטלים שהיה שם באביב של שנת 2008.

יותר מכך: הכל יודעים כיצד מוחזק אחוז תעסוקה גבוה ברבות ממדינות צפון אירופה ומערבה:  יש מעבר מודרג לשבוע עבודה של ארבעה ימים, ולחלוקת המשרות בין המועסקים. פחות ופחות אנשים עובדים במשרות מלאות. חצאי משרות, שלישי משרות ורבעי משרות עדיין רשומות בסטטיסטיקות בטור הירוק.

גם המצב בישראל ידוע. לכאורה, הכל ורוד. מדברים על 5.6% אבטלה.

רציתם תעסוקה מלאה? קיבלתם.

אך הכל יודעים כיצד מושג הנתון הזה. פשוט על ידי תעלול סטטיסטי. מספר המובטלים מחושב לפי שיעורם בנתון סטטיסטי הנקרא "כוח העבודה". והנה, בישראל יש חלק גדול מאוד מן האוכלוסיה השייכת לגילאים המתאימים לעבודה – שאינם משוייכים ל"כוח העבודה". אם תביאו בחשבון גם את ההמונים האלה שאינם עובדים ואינם נכללים בסטטיסטיקות – תקבלו את המספר האמיתי של הבלתי-מועסקים בישראל, והוא גדול לאין שיעור מן המספרים הרשמיים. 

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל, היא אחד האגפים החשובים באגף התעמולה, ההסברה והדיסאינפורמציה של המשטר. 

ולכך יש להוסיף את העובדה שישראל מובילה בתחום נוסף: מספר המועסקים העניים. לכאורה, תעסוקה היא מתכון להחלצות מקו העוני. לא בארצנו. בגלל היבוא המאסיבי של העבדים הזרים ממזרח אסיה ומאפריקה -דרך הגבול המצרי, נלחץ השכר בכבדות כלפי מטה, והדבר פוגע במיוחד בשכבות העניות.

וכל זה היה רק הרמה להנחתה.

קבלו את הכתבה החשובה שפרסם פרשן "הארץ" גיא רולניק ב"דה-מרקר" בסוף השבוע שעבר. הכותרת ופתיחת הכתבה מתייחסים לחברת הסלולר פרטנר,הנאלצת לפטר בין 1,000 ל-2.000 עובדים. אך מכאן גולש רולניק למצב האמיתי של התעסוקה במשק. מה משמעותה האמיתית של התעסוקה המלאה בישראל. הנה ציטוט ארוך, לוז המאמר:

את עודף עלויות כוח האדם במערכת הבנקאות, הנאמד ב-5 מיליארד שקל בשנה – מס הבנקאות הישראלי – מממנים כל אזרחי ישראל. חלקם מממנים אותו ישירות בריביות נשך ובעמלות גבוהות, ורובם מממנים אותו בעקיפין מאחר שהתעריפים הגבוהים של מערכת הבנקאות נמצאים בבסיס ההוצאות של החברות והגופים המספקים לכלל האזרחים שירותים ומוצרים.

עודפי העלויות הגדולים ביותר נמצאים, כמובן, במגזר הציבורי המורחב – שם מועסקים כ-800 אלף עובדים. בתוך המערכת יש עובדים רבים שסובלים ממשכורות נמוכות ומעליבות – אבל לידם יש היקפים עצומים של עובדים מיותרים ועובדים עם משכורות כפולות ומשולשות ממחיר השוק האמיתי שלהם.

שיח המחאה החברתית מרוכז בשבועות האחרונים בהגדלת ההוצאה הציבורית, בשינוי כללי הגירעון ובהעלאות שכר למגזרים מקופחים. אבל הוא מתעלם ממסי המונופולים הפרטיים והציבוריים העצומים שמוטלים על הציבור. ישראל לעולם לא תוכל להגיע לאותו צדק חברתי אם הציבור יצטרך לממן עודפי עלויות וחוסר יעילות בכל הגופים והארגונים שאמורים לספק לו שירותים ומוצרים.

לפני כמה ימים נפגשתי לשיחה שקטה עם קבוצה גדולה של מנהלים בדרגי ביניים מ-20 משרדי ממשלה ורשויות ציבוריות: משרתי ציבור, חלקם עם קביעות ומיעוטם עם חוזים אישיים.

שאלתי אותם בכמה הם אומדים את עודף כוח האדם בשירות הציבורי. ציפיתי להתקפה נגדית שכופרת בעצם הטענה שיש עודף כוח אדם וחוסר יעילות בשירות הציבורי.

הופתעתי: התשובות, שהיו מבוססות ברובן על המערכות שהם מכירים מקרוב במשך 10-30 שנה, נעו בין 0% ל-50%. התשובה השכיחה היתה שיש עודף עלויות של 15%-30%. כולם הסכימו כי הבעיה הקשה ביותר במגזר הציבורי היא חוסר היכולת לפטר עובדים גרועים ולהביא טובים וליצור אווירת מצוינות.

כיצד היה נראה המשק הישראלי אם השירות הציבורי היה מתייעל, אם אפשר היה לגייס אנשים מעולים ולהיפרד מהגרועים, אם תקציב הביטחון היה שקוף לחלוטין לציבור ולמקבלי ההחלטות? כמה עשרות מיליארדי שקלים היו מתפנים להשקעות בבריאות, בחינוך, בקצבאות הזיקנה ובנכים?

ראשי המחאה החברתית ורבים מאנשי האקדמיה שסביבה מעדיפים להתעלם מהשאלות האלה. כשהן עולות, הם מיד מנפנפים בדחליל ההפרטה והחשיבות של שמירת זכויות העובדים.

אבל לא מדובר בשמירה על זכויות עובדים, אלא בשמירה על זכויות מקומות העבודה והעובדים הקיימים, המסודרים, המחוברים. מה עם מאות אלפי העובדים שאינם מחוברים? שלא זכו להתחבר למונופול? שאין להם קביעות?

מה בעצם מגלה לנו  רולניק? פשוט:

שציבור לקוחות הבנקים בישראל משלם בכל שנה 5 מיליארדי שקלים יותר מדי, כי בבנקים עובדים יותר מדי אנשים. כמה יותר מדי? אלפים. אחוז ניכר מכוח העבודה המועסק בבנקים.

שבערך רבע מן המועסקים במשרדי הממשלה הישראלית – וזה על פי עדות המנהלים עצמם – מיותרים שם לחלוטין. 200 אלף עובדי מדינה מתוך 800,000, סתם מבזבזים שם את זמנם ואת כספי משלם המיסים.

ושדווקא המחאה הישראלית, זו הנשענת על העמדות האידיאלוגיות "צוות המומחים" של ספיבק-יונה, עלולה להביא להחרפת הבעיה, לא לפתרונה.

צריך לזכור, שכל ההערכות האלה של רולניק, הן זהירות ביותר. הערכות של בעלי עניין, ברגעים נדירים של גילוי לב חלקי מאוד. אין לי ספק שבדיקה רצינית היתה מגלה תמונה מרחיקת לכת בהרבה.

בהרבה מאוד.

וזו אינה אשמתם של העובדים.

קחו לדוגמא את השירות הממשלתי.  הבה נניח מצב התחלי תיאורטי, שבו יש משרד ממשלתי, לא חשוב לענייני מה, שיש לו תקציב של 4 מיליארד שקלים, שחציים  יוצא על משכורות לעובדים וחציים על פעולות המשרד ועובדיו למען הציבור. אם נניח שעלות שכר ממוצעת למדינה  על עובד אחד היא 20,000 ש"ח, הרי שמספר העובדים במשרד הממשלתי מגיע ל-10,000.  ועכשיו קבלו את "חוק מאפיהו":  תוך כמה  קדנציות יעסיק המשרד הממשלתי 15,000 עובדים בעלות שכר של  20,000 ש"ח לעובד, ולפעולות המשרד למען האוכלוסייה יישארו רק מיליארד שקלים. תוך עוד כמה קדנציות נוספות כבר יבלע שכר העובדים את כל התקציב ויהיה צורך בהגדלת התקציב כדי לספק לאוכלוסיה מינימום שבמינימום של שירותים.  במצב הזה – מה הפלא שיש כל כך הרבה עובדים  בשירות הממשלתי והציבורי   שרק מחתימים כרטיס – אם אין להם חבר טיוב שייעשה זאת במקומם? גם אם היו רוצים, לא היה להם מה לעשות, מחוסר תקציב לפעולות.

ברור שזה אינו מצב ישראלי ייחודי. בישראל המצב הזה רק מוקצן יותר  בגלל האופי המשפחתי-שבטי שלנו. העובדים מגיעים בשיטת אבא מביא בן או דוד, חבר מביא חבר, ושר מביא חברי מרכז. 

המצב הזה אינו אופייני רק למשרדי ממשלה. רולניק הביא קצת נתונים על חברות הסלולר ועל הבנקים. אפשר להניח שכמעט שאין ענף במשק שבו אין אבטלה סמויה במימדים  גדולים. מכמה אחוזים ועד לעשרות אחוזים לכל מקום עבודה.

וזה לא רק אצלנו. הוזה מי שחושב שהשלטון החדש בספרד יצליח לפתע לספק המוני מקומות עבודה חדשים. מה, פתאום יהיה ביקוש אדיר חדש בעולם למכוניות סיאט? למגפיים ולמעילי עור משובחים מתוצרת קסטיליה? תשכחו מזה. התעשייה בעולם מייצרת כבר המון זמן הררי סחורות שאין בהן צורך אמיתי שאלמלא מערכות שיווק היפנוטיות היו נשארות במחסנים. ואלמלא מערכות  גריסה, כיווץ ושריפה אדירות של הסחורות המושלכות היה חלק גדול מהנדל"ן הפנוי על פני הכדור הופך לפח זבל גדול של מוצרי תעשייה ואריזות ריקות.

המשרדים הממשלתיים בכל העולם מנופחים עד לחשש פיצוץ. המוני חברות תקשורת ויחסי ציבור, פרסום והיי טק למינהו מעסיקות המוני עובדים שאין להם באמת מה לעשות, ומה שהם מצליחים לייצר אינו משמעותי, אינו חשוב, אינו נחוץ וחסר עניין.  העולם התעשייתי, מסין ועד ארצות הברית, כולל אירופה, מייצר יותר מדי, צורך יותר מדי, מבזבז יותר מדי,  עובד יותר מדי ושורה תחתונה: מזהם יותר ויותר את פני הכדור ומאיים על המשך קיומם של החיים על פני האדמה. 

אז מה לעשות?

קודם כל להכיר בעובדות. בשלב ראשון לעשות מה שעושים במערב אירופה. לעבור לשבוע עבודה של ארבעה  ימים, ולחלק את העבודה המתמעטת והולכת בין יותר אנשים.

וחשוב לא פחות: להוציא מהמערכת את הסיסמה המטורפת של צמיחה-צמיחה-צמיחה.

צמיחה כלכלית אינה הפתרון.

צמיחה כלכלית היא הבעיה.

.

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: