דילוג לתוכן

חוק העמותות: איזה ערך יש לדימוקרטיה שבה כמעט כולם, מראש הממשלה ומטה, הם בובות על חוט של מיליארדרים זרים, ממשלות זרות וכנסיות זרות?

נובמבר 14, 2011

הצעות החוק של הח"כים אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום הן רק עוד פרק בהצגה הגדולה של הדימוקרטיה הישראלית.

ההצגה ששמה:

הדימוקרטיה הישראלית.

הכל מתחיל בזה שישראל היא מדינה ממש קטנה, 7.5 מיליוני אנשים. שכבת האינטליגנציה, בהתאם, אינה מונה יותר מכמה מאות אלפי אנשים, ואותו חלק משכבת האינטליגנציה הרלוונטי מבחינת  החוק שעל הפרק צרה הרבה יותר: 10 עד 20  אלפי אנשים בעלי מחוייבות  פוליטית, מימין ומשמאל. ברור שזהו מצב קורץ במיוחד  לגורמים זרים מסוגים שונים, והאופי המיוחד של הפוליטיקה הישראלית ומקומה במזרח התיכון ותמיד בעין הסערה, הם מקור משיכה חשוב נוסף, שקשה להגזים בחשיבותו.

מקורות כוח האדם ידועים: אנשי אקדמיה, מרצים, מסטרנטים וקצת סטודנטים. עורכי דין וסטג'רים. עיתונאים ותחקירנים. וכמובן בעלי מקצועות ועיסוקים נלווים – מנהלנים, מארגנים פוליטיים וסתם פעילים  שתמצאו אותם במרכזי המפלגות, מזמזמים בהפגנות ובעצרות וכו'. ענף נוסף של אותה שכבה, הם בעלי חברות ועסקים שעניינים בהשפעה על דעת קהל, כגון יחצ"נים ועורכי סקרים.  כל אלה הם בבחינת כוח אדם העומד למכירה, ולעתים גם די בזול, כשמדובר במשכורת שניה או בהשלמת הכנסה, כמו במקרה של המועסקים באקדמיה – או בעוד מקור של הכנסות כמו במקרה של מי שיש לו משרד ליחסי ציבור, או מי שעורך סקרים לכל דורש.

לדוגמא: מיליון יורו – בסביבות 5 מיליון שקלים, מאפשרים רכישת 50 פעילים במשכורת מלאה ממוצעת – 100,000 ש"ח בשנה. באותו סכום ניתן לרכוש 200 פעילים במשרות חלקיות בגדלים שונים, או כאלה המקבלים תשלום לפי עבודה שסופקה בפועל, כמו השתתפות בהפגנות או חלוקת כרוזים. נראה שאם נקצה  סכום של מיליון יורו ל-100 פעילים בממוצע בסוגי משרות שונים, נימצא על קרקע בטוחה.

כך שתחזוקת 10,000  פעילים פוליטיים מימין ומשמאל ממעמד האינטליגנציה המקומית,   מחיבים השקעה כספית שנתית בסך 100,000 מיליון יורו. על כך צריך להוסיף בערך כמחצית הסכום הזה, בתור תשלומי שכר דירה, הדפסת כתבי עת וכרוזים ואחזקת אתרי אינטרנט, השקעות חד פעמיות במבצעים, עצרות או הפגנות, תרומות מזדמנות לבלוגרים ברשת שמגלים סימפטיה לעניין  ועוד.

מיליארדר שלדון אדלסון: מושך בחוטי הימין

 בסך הכל נראה שדי בהשקעה של כ-200 מיליון יורו בשנה, כדי לייצר מופע שלם של פעילות פוליטית מגוונת, מימין ומשמאל, בהשתתפות 10 עד 20 אלף פעילים. הסכום הזה כולל גם פעילות בתחום ה"אליבי" שמייצרות העמותות, שכביכול פועלות בתחומים שונים שאין להם קשר לפוליטיקה, כמו קידום תרבותי או חברתי לאוכלוסיות שונות, זכויות אדם שונות וכן הלאה. זהו כמובן מיצג שווא, משום שלא רק שהפעילים בתשלום בעמותות "הלא-פוליטיות" הם כוח אדם שאפשר לסמוך עליו  בשעת הצורך בעניינים החשובים באמת מבחינת התורמים, אלא שהם גם מגייסים לפעילויות האלה את צאן מרעיתם – המוטבים, האוהדים, המשתתפים בחוגים ובפעיליות של העמותות הכאילו א-פוליטיות.

ברור שמצב כזה הוא אבן שואבת לכספים המבקשים להשפיע על הפוליטיקה המקומית. הכספים האלה מגיעים משלושה-ארבעה מקורות, ואלה הם:

* מקורות ממשלתיים: כשמדובר באירופה מדובר בתרומות ישירות של מדינות אירופה, בדרך כלל באמצעות משרד ממשלתי זה או אחר, או באמצעות השגרירות, לעמותות השונות. כשמדובר בארה"ב, מדובר בכמה קרנות ממשלתיות המחלקות שפע של מילגות שונות.

* מקורות כנסייתיים: בתחום זה פעילות במיוחד הקרנות הכנסייתיות הפרוטסטנטיות של מערב אירופה (אך גם קרנות קתוליות מאירלנד ומספרד) וכמובן הכנסיות האוונגליסטיות האמריקאיות התומכות בעיקר בימין הישראלי, אך לא רק. ידוע המקרה של כנסייתו של האוונגליסט ג'ון הייגי, שנתפסה תורמת מצד אחד ל"אם תרצו" שתקף את עודף השמאלנות של אוניברסיטת בן-גוריון, ואותה כנסייה תרמה גם לאוניברסיטה המותקפת. כשנחשף כפל הפנים הזה והאוונגליסט נאלץ להחליט  – הוא העדיף משום מה את האוניברסיטה "השמאלנית".

* מקורות פרטיים: מיליונרים פרטיים  בעלי העדפות פוליטיות וקרנותיהם, או קרנות מסוגה של קרן פורד האמריקאית, שמקורותיה הכספיים אינם גלויים לגמרי.

* מקורות מעורבים: דוגמא חשובה היא "הקרן החדשה לישראל" שלכאורה היא מאגדת תרומות של יהודים אמריקאים עשירים, בעיקר מהחוף המערבי וקצת מהחוף המזרחי, אך למעשה מזה שנים ובשנתיים  הבאות, היא פעלה, פועלת ותפעל  בעיקר כ"זרוע המבצעת" של קרן פורד (הגדרה של בכיר בקרן החדשה). וזה כאשר קרן פורד עצמה, היא לפי עדויות שניתן למצוא ברשת, המוטבת העיקרית של כספים שמייעד הסי.אי.איי. האמריקאי לפעילות במדינות זרות. כמו כן משמשת הקרן החדשה כ"משגיחת כשרות" , כשהיא עצמה, או באמצעות הזרוע הארגונית שלה שתי"ל,  היא בודקת עבור גורמי הסיוע האירופאיים אם העמותות הממומנות על ידם עומדות בקריטריונים  הנדרשים על ידי הבוסים האירופאיים. 

קשה להגזים בחשיבות של המעורבות החו"לית בפעילות הפוליטית  בישראל. די להזכר, לצורך כך, בראש הממשלה בנימין נתניהו. בעקבות התחקיר של ערוץ 10 בודק עכשיו משרד מבקר המדינה את קשריו של ראש הממשלה עם שורת מיליארדים מחו"ל. אולם אין צורך בשום בדיקה כדי לזכור את קמפיין ה"נתניהו טוב ליהודים" שערך למען ביבי המיליארדר האוסטרלי גוטניק, את התמיכה רבת השנים שקיבל ביבי ממיליארדר הקוסמטיקה רון לאודר, וחשוב מכל: את התמיכה התקשורתית האיתנה שהוא מקבל מהעיתון הנפוץ במדינה – "ישראל היום" של  מיליארדר ההימורים שלדון אדלסון. ידועה היטב גם התמיכה האיתנה שמקבל נתניהו מארגונים אוונגליסטים אמריקאים וממיליארדרים המקורבים למפלגה הריפובליקאית האמריקאית.

ראש ממשלת ישראל הוא למעשה בובה על חוט של מיליארדרים זרים. 

וכמו ששלדון אדלסון ודומיו מושכים בחוטי הפוליטיקאים של הימין, מושכים המיליארדר ג'ורג' סורוס ודומיו בחוטי השמאל.

מראש הדג נודפת הצחנה כלפי מטה לאורך כל המערכת. שר הביטחון של ביבי, אהוד ברק, שהיה ראש ממשלה, נבחר בזמנו לתפקיד במידה רבה בזכות תמיכה של קרנות ועמותות עלומות, כאשר כל מה שעמד בינו ובין הפלילים היא העובדה שהשר לשעבר ומי שהיה לאחרונה מועמד לראשות מפלגת העבודה, יצחק ("בוז'י) הרצוג שמר בחקירותיו על זכות השתיקה – עניין תמוה ביותר כשמדובר באנשי ציבור.   

מיליארדר ג'ורג' סורוס: מושך בחוטי השמאל

הקרנות העשירות מחו"ל והעמותות שהן מתחזקות בישראל מממנות חלק ניכר מהפעילים של כמה מפלגות ישראליות, מאלה המשרתות את הלאומנות הערבית, כמו חד"ש ומרץ, ומאלה המשרתות את הלאומנות היהודית, כמו האיחוד הלאומי והבית היהודי.   

הקרנות החו"ליות והעמותות המקומיות שלהן מילאו חלק חשוב בניסיונות להשפיע על המחאה הציבורית הרחבה שסחפה את ישראל בקיץ האחרון. "צוות המומחים" של המחאה – הכלכלנים, המומחים לענייני ממשל ומנהל, חינוך, דיור ותחבורה וכן הלאה – הם מקבלי שכר מטעם קרן ון ליר והקרן החדשה לישראל, שאף  תרמה למחאה כמה מאהלים בתחילת דרכה, ואף הודתה בכך שהיא מסייעת בתשלומים לפעילי המחאה.

מהי מטרתה העיקרית של הפעילות העניפה הזאת? מדוע מוכנות  ממשלות זרות, כנסיות זרות, וקרנות זרות להיפרד ממאות מיליוני דולרים או יורו מכספם מדי שנה?

ברור שאין זו הפעילות "החברתית", או למען "זכויות אדם". העמותות מתחזקות את הפעילות "האזרחית" בדיוק מאותה סיבה שבגללה  מתפעלים ארגונים כמו החיזבאללה, או החמאס ארגוני סעד, מוסדות חינוך וכן הלאה: כדי לגייס חיילים לשורותיהם. כבר עמדנו על כך: הארגונים "האזרחיים" אינם אלא מקורות הגיוס של הפעילים לטובת הארגונים "הפוליטיים".

והסיבה העיקרית לפעילות הזרה הערנית במדינת ישראל, היא האינטרס הפוליטי העיקרי הקבוע והבלתי משתנה של המעצמות הזרות במזרח התיכון:

הפרד ומשול.

הפרד ומשול  בין יהודים ובין עצמם, ובין ערבים ובין עצמם. פעילות הקרנות והעמותות זורעת ללא הרף מדנים ומריבות בין חילוניים לחרדים, בין יהודים-ישראלים משני עברי הקו הירוק, בין ערבים מוסלמים ובין ערבים נוצרים.

אך פעולתם העיקרית  של העמותות התומכות בימין או במשאל, היא לזרוע ריב ומדון ולחרחר מלחמה בין יהודים ובין ערבים.

שלום יהודי-ערבי הוא חלום הבלהות הגדול של המעצמות הזרות. ההסכם שכמעט נחתם בין וייצמן ופייצל בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת הכניס לתבהלה ארירה את משרד המושבות הבריטי שעשה הכל כדי לפוצצו, והצליח.  המעצמות הקולוניאליות השוקעות, צרפת ובריטניה, הסיתו את המדינות הערביות לפוצץ את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ ב-1948. הרוסים בתחפושתם כסובייטים הם שחירחרו את מלחמת 1967, ומלחמת לבנון הראשונה פרצה אחרי שממשלת ישראל קיבלה אור ירוק לכך משר החוץ האמריקאי הגנרל אלכסנדר הייג. יאסר ערפאת נסוג מהסכם קאהיר אחרי שהנשיא הצרפתי הודיע לו בלחישה רועמת שהוא עומד להתפס כבוגד בעניין הערבי.  הדיונים היהודים-ערבים שהביאו להסכמי השלום בין ישראל ומצרים וגם להסכם אוסלו נערכו ללא ידיעתן ומתחת לאפן של המעצמות.

 וגם עכשיו לא יתכן שלום ישראלי פלשתיני בלי שראש ממשלת ישראל ומי שעומד בראש הרשות לא יסגרו את העניין ביניהם. אלא שזה לא יקרה כאשר הן נתניהו והן אבו-מאזן אינם רוצים בשלום, וסבורים שיוכלו להשיג את מטרותיהם – שאינן השגת מצב של שלום בין שני העמים – בדרכים אחרות.

ועכשיו עושות העמותות את העבודה המזוהמת של המעצמות הזרות.

די להציץ בדוגמא של שכונת שייח ג'ראח בירושלים, כאשר העמותות של המיליארדרים היהודים מהימין קונות בתים, והעמותות של המיליארדרים היהודיים מהשמאל מממנות את ההפגנות השבועיות ומתחזקות בכסף את המפגינים, תוך ניסיון להביא לפיצוץ ולהבערה של האזור. או הדוגמא שכבר הזכרנו, של האוונגליסט ג'ון הייגי שתמך ב"אם תרצו" מימין ובאוניברסיטת בן גוריון משמאל בעת ובעונה אחת.

די לחזות בהתנהגותו הקבועה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שבכל הזדמנות עושה כל מה שביכולתו כדי לפוצץ כל אפשרות של משא ומתן בין ישראל לפלשתינים על ידי שימוש בנשק ההתנחלויות.

די לחזות בהתנהגותן של העמותות השונות מטעם הקרן החדשה ובנותיה שעשו כל מה שביכולתם כדי להמציא לוועדת גולדסטון של האו"ם מה שיותר עדויות שישניאו את ישראל על שכניה הערבים, שתמכו במשט המרמרה וגם במשט שעמד לצאת השנה מיוון לעזה כדי לחרחר מלחמה בין ישראל לשכנותיה.

מדובר, הן משמאל והן מימין, בארגוני שנאה מובהקים, המתחזים, איך לא, כבעלי אינטרסים הומניים או לאומיים נעלים.

הצעות החוק של הח"כים אופיר אקוניס (עושה דברו של בנימין נתניהו), ופאינה קירשנבוים (עושת דברו של  אביגדור ליברמן)  להגבלת התרומות של הממשלות האירופאיות לעמותות השמאל אינן אלא הצגה.

ראשית, התרומות הממשלתיות האלה מהוות רק חלק קטן מתחזוקת  העמותות. שנית, קשה להעלות על הדעת מצב שהממשלות האירופאיות (שעניינן בחרחור המלחמה באזור לא יפחת), לא ימצאו את הדרך להעביר את הכספים בערוצים אחרים.

גם אין להבהל מהאיום של הממשלות האלה שיחדלו להעביר את הכספים לעמותות "האזרחיות". שהרי כבר עמדנו על תפקידן האמיתי של העמותות האלה.

וגם המסע של עמותות השמאל נגד הצעות החוק אינו אלא הצגה. העמותות האלה ותומכיהן מעמידות פנים כאילו מדובר במאבק על הדימוקרטיה. אך הדימוקרטיה מעניינת אותן כל עוד היא מאפשר להן להמשיך לקבל את הכספים מחו"ל ולהמשיך בחרחור המלחמה.

חרחור המלחמה, הוא שמעניין אותן. לא הדימוקרטיה.

האינטרס האמיתי של הישראלים הוא להגביל ככל האפשר את הזרמת התרומות מכל המקורות. לחייב את מקבלי התרומות מכל המקורות להצהיר בכל הזדמנות ובכל פעילות שהם עוסקים בה על מהותם האמיתית כסוכנים זרים.  להביא לסופו של המצב המביש שבו ראש ממשלת ישראל עצמו הוא בובה על חוט של אינטרסים זרים.

כל היתר הוא עוד הצגה לתקשורת. תפסיקו לבלבל לנו את המוח עם דימוקרטיה. איזה ערך יש לדימוקרטיה שבה הקואליציה והאופוזיציה רוקדות לפי חליליהם של כל מיני מיליארדרים, ממשלות וכנסיות מחו"ל?

One Comment

Trackbacks & Pingbacks

  1. לו הייתי שלמה ארצי « ספר חברה תרבות

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: