Skip to content

מותחן העונה/ דאון מאייר: 13 שעות

נובמבר 3, 2011

דאון מאייר, 13 שעות, מאנגלית: נעה בן-פורת, הוצאת אריה ניר, 2011, 364 עמודים

קבלו את "13 שעות", המותחן הכי טוב שקראתי מזה כמה חודשים, ולכן זכאי בהחלט לתואר "מותחן העונה", תואר שהחלטתי עליו זה עתה לרגל הארוע. הסיפור מתרחש בקייפטאון שבדרום אפריקה, ומשך התרחשותו, כפי שאפשר להבין משם הספר, 13 שעות. מאייר משתמש בזמן הקצוב במיומנות רבה כדי לייצר  מתח, כשהסיפור מקפץ בעצבנות בין שתי עלילות מקבילות וארבעה בלשים של המשטרה הדרום אפריקאית. בני חריסל הוא אחד משני השוטרים הלבנים האחרונים של משטרת העיר. הוא אלכוהוליסט בגמילה שהושעה על ידי אשתו מתפקידו כבעל, בתו נסעה ללונדון, ובנו רוצה להסתלק מבית הספר כדי לצאת למסע הופעות עם להקת הרוק הצעירה שהוא חבר בה. חריסל עצבני בגלל שחסר לו האלכוהול, בגלל שבגילו המתקדם הוא עדיין בדרגת מפקח ובגלל שאשתו בנפרד הזמינה אותו לפגישה באותו ערב. הוא אמור לחנוך שלושה קציני משטרה צעירים הנזרקים לשטח בשתי החקירות: נערה אמריקאית צעירה שיצאה לטיול מאורגן נמלטת מחבורת צעירים לבנים ושחורים הרודפים אחריה ברחבי העיר מסיבה לא ידועה, אחרי שרצחו את חברתה הטובה. ובעל חברת מוסיקה, רודף נשים שנמצא מת בביתו, כשלצידו אקדחו שהוצא מהכספת שבביתו, ואשתו המחוקה, זמרת מפורסמת שהקריירה שלה מאחוריה אינה יודעת דבר. האלכוהול גמר עליה.

מאייר יודע לאפיין דמויות בכמה משפטים קולעים, לא חושש מאלימות קשוחה והומור מחוספס הוא השטח שלו. הנה  לדוגמא אחת החניכות של חריסל, המפקחת מבאלי קאלני, חובבת מזונות שמנמנה, בדרכה לחקור עד במשרדו. פקידת הקבלה אומרת לה שהעד המבוקש אינו פנוי. מבאלי לא מתרגשת. היא מסבירה לפקידה בתקיפות שמדובר בפרשת רצח ושהיא עומדת לראות את העד העסוק תוך 15 הדקות הקרובות:

פקידת הקבלה פתחה את פיה לענות, אבל היא ראתה שקאלני כבר פנתה וניגשה בהילוך ברווזי  אל אחת מהכורסאות הגדולות שניצבו לאורך הקיר. היא התרווחה בכורסה, הניחה את התיק שלה על ברכיה והוציאה ממנו שקית פלסטיק לבנה עם הלוגו KFC ודיוקנו של הקולונל הקשיש, המזוקן והממושקף.

קמטי הזעף על מצחה של פקידת הקבלה העמיקו כשקאלני תחבה את ידה השמנה והקצרה אל השקית והוציאה ממנה קופסת קרטון קטנה, אדומה-לבנה ופחית של פאנטה ענבים. היא הסתכלה איך השוטרת מניחה את התיק לרגליה ואת הפאנטה על השולחן לצידה ופותחת את קופסת הקרטון  בריכוז רב.

"את לא יכולה לשבת ולאכול כאן," אמרה בתדהמה יותר מאשר בסמכותיות.

מבאלי קאלני הוציאה מהקופסה כרע עוף. "אני כן יכולה", אמרה ונגסה ממנה.

פקידת הקבלה הנידה את ראשה ופלטה קריאת אי-אמון וייאוש חרישית. היא הרימה את שפופרת הטלפון וחייגה בלי לגרוע עין מהשוטרת הלועסת בהנאה.

ובכן, פשוט תשיגו את הספר ותקראו אותו.

האפגאני, פישול שני של פורסיית

האפגאני, פרדריק פורסיית, מאנגלית: יורי יוגב, הוצאת שלגי,2007,  348 עמודים

את פרדריק פורסיית לא צריך להציג במילים רבות בפני חובבי המותחנים. הוא אחראי לכמה קלסיקות כמו "התן", "תיק אודיסה" ו"הפרוטוקול הרביעי", ולעוד כמה מותחנים סבירים לגמרי, שניכרה בהם עבודת תחקיר טובה ויכולת מוכחת לרקימת עלילה מותחת. רק מה, שהספר האחרון שלו שניסיתי לקרוא לפני שנים אחדות, "המתווך", היה נפילה פראית. לא הצלחתי לעבור את האמצע למרות מאמצים ניכרים. כך שייחסי אל "האפגאני" היה מעורב. חששות מפני גירסה נוספת ומאכזבת של "המתווך", בצידה של תיקווה שפורסיית  בכל זאת חזר לעצמו ועומד לספק לי את מנת המתח המבוקשת.

ובכן, צר לי. "האפגאני"  גרוע אפילו מ"המתווך". אחרי מאמצים ניכרים נכנעתי והנחתי לספר  אי שם בסביבות העמוד ה-100,  לאחר שפורסיית טרח ליידע אותי במה שקורה בכל אחד ואחד מ-22 השבועות שאורכת הטירונות של  הצנחנים בצבא הבריטי והשווה במומחיות רבה אך ביותר מדי מילים בין תכונותיהם של שני טילי קרקע-אוויר.   והטרחנות הזאת מאפיינת את הבעיה של הספר: יותר מדי ידע טכני, יותר מדי ביוגרפיות ארכניות של גיבורי הספר, יותר מדי נוהלים של ארגוני ביון, והכל על חשבון העלילה. הסיפור פשוט לא מתקדם מרוב אינפורמציות בלתי מהותיות. עניינו של הסיפור הנעדר הוא בעיניינים שבאופנה: אל קאעידה מתכנן פיגוע רבתי וארגוני הביון של ארה"ב ובריטניה מנסים להחדיר סוכן לתוככי הארגון.

כן, מה לעשות, כמו ג'והן לה-קארה, גם פורסיית איבד כנראה את היכולת לספר סיפור. והשיטה שלו למלא עמודים חסרי סיפור בפרטים טכניים אינה מוצלחת יותר מהשיטה של לה-קארה למלא את  אותם עמודים באיפיוני דמויות ארוכים ומייגעים. יתכן ששניהם היו מיטיבים לעשות אילו חיקו את לן דייטון, שפשוט חדל לכתוב.

בשתי מילים: לא לנגוע.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: