דילוג לתוכן

מה יהיה על המחאה?

אוקטובר 25, 2011

אז מה יהיה  על המחאה?

שיהיה ברור: לא מדובר פה בשאלה ריטורית. זה לא שאני יודע מה יהיה. רחוק מזה. אני שואל את השאלה בתור אוהד מודאג.

איך שפרצה  המחאה אמרתי: וואו! הגיע הזמן! העם מתעורר! העם מתחיל להבין ששולטות כאן,  ולא מהיום, ממשלות  וכנסות שהן בובות על חוט של המיליונרים והמיליארדרים, ממשלות וכנסות שמעבירות  את הפצ'ה מצ'ה מהצד של העם לצד של הטייקונים ומכניסות בכיס את העמלה לעצמן.

שסתום חד כיווני שגוזר  לעצמו קופון.

אבל אחרי שהעפתי מבט או שניים במה שקורה ברוטשילד ובנותיה עם הנהגת המחאה,  די חשכו עיני. אני לא יכול לעבוד על אף אחד מהקוראים בעניין הזה. הדברים הרי כתובים פה בבלוג.  כתבתי בענייני המחאה לא פחות מ-35 פוסטים, עוד מהימים שהיתה מחאת הדיור. הראשון שבהם התפרסם כאן  ב-17 ביולי.  פה ושם שיניתי קצת את דעתי בעניינים שוליים, אבל  לא בעקרוניים.

מההתחלה הייתי בעד זה שהנהגת המחאה תציג דרישות ספציפיות. תביעות מהממשלה למען העם. ההיגיון הפשוט שלי מתמרד נגד הרעיון שעושים הפגנות, המון הפגנות, כמעט כל מוצ"ש הפגנה, ולפעמים לא במוקד אחד אלא בכמה ערים, כשמספר המשתתפים בהם עולה ועולה ומגיע למאות אלפים,  והכל – בלי לתבוע משהו ממשי עבור העם.

כי אם  אין תביעות, אז מה זאת כל המחאה הזאת?

מחאה על מה?

בעד מה?

מה רוצים בעצם?

והחשד המיידי שלי – אני מאוד חשדן – הולך ככה: האם יתכן שהעדר התביעות אומר  שמנהיגי המחאה רוצים לקחת אותה למקום שאין לו קשר אמיתי למטרות המוצהרות של המחאה?

האם המחאה עצמה היא המסר של המחאה?

האם החלפת הממשלה היא המסר האמיתי של המחאה?

אלא שלמנהיגי המחאה, כידוע,  היתה  דיעה אחרת  משלי בעניין התביעות. זה לא תפקידנו להציע הצעות, לדרוש דרישות, להציג תביעות, אמרו  דפני ליף וסתיו שפיר, כשרגב קונטס עסק בלהעליב פקחים של העיריה. זה תפקידה של הממשלה הנבחרת לפתור את בעיות העם, אמרה ההנהגה  מרוטשילד.

ואז מה קרה? כשראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שלו שטייניץ באו והציעו הצעות,  הודיעה לו דפני ליף מעל הבמה  ומול פני ההמונים בהפגנה והעם בטלוויזיה שמבחינתה הוא מפוטר.   ואחר כך כשנוסדה ועדת הפרופסור טרכטנברג הודיעה גם לו דפני ליף שהוא, מבחינתה, עדיף שיתפטר.  דיבור של בוסים. וכשהוועדה של טרכטנברג  הוציאה המלצות הודיעה המחאה שהם, מבחינתה, "טוטאלי אנאקספטבל". שלושת הלאווים של חרטום.

או קיי. לאו, לאו ולאו. אבל מה כן?

ומה התוצאה, בינתיים, של המדיניות המלאוולוות הזאת? התוצאה היא שיש לנו מחאה של סיסמאות. מאות אלפים יצאו לרחובות וצעקו סיסמאות, אך לא תבעו שום דבר ספציפי.

היחידי שהיה איכשהו בכיוון, היה מנהיג הסטודנטים איציק שמולי, שהיה נראה שהוא מחפש להשיג משהו ממשי.

ולא שכחתי את "צוות ספיבק-יונה", כי כשהתברר שהמחאה  לא הולכת לשום מקום, בעצם, בגלל העדר התביעות, מיד ניסו חלק מהספונסרים  לממש רווחים, והלבישו על המנהיגות המבולבלת במקצת של רוטשילד את צוות הפרופסורים הזה שינסח תביעות. רק מחמת הנימוס וכדי שלא להרבות מהומות, לא אחזור כאן בפרוטרוט על דעתי על הצוות. נראה לי שהכותרת שנתתי בזמנו לצוות מנואל מול צוות ספיבק, מלחמת  האתמול בשלשום,  בהחלט מספיקה.

מה לתמול-שלשום ולמחאה העממית המבקשת (כך אני עדיין מקווה) הישגים בהווה ובעתיד?

אז זה יפה מאוד שהעם דורש צדק חברתי. ואפילו לא נורא שהסיסמה מיובאת מקטלוניה או מקסטיליה.   אני עוד זוכר את ההפגנות הראשונות נגד מלחמת לבנון הראשונה בתחילת האייטיז.  הסיסמה  שרצה אז היתה "החזירו את החיילים הביתה!" העתק מדוייק של  סיסמת השמאל האמריקאי נגד מלחמת ויאטנאם. רק שבניגוד לסיסמה "העם דורש צדק חברתי", זו היתה דרישה ספציפית. ניתנת למישוש וניתנת למימוש, שדיברה על אנשים ספציפיים ועל צעדים ספציפיים.

וכמו כן, מההתחלה הייתי  נגד מעורבות של כל מיני אינטרסנטים במחאה. כולל מפלגות וקבוצות פוליטיות. כולל כל מיני עמותות הנסמכות על  קרנות זרות.  המחאה באורגינל, בתור מחאה על מצב הדיור, ואחר כך בתור מחאה נגד  יוקר המחיה, נראתה לי מספיקה. היה לי ברור לגמרי , פשוט שקוף, שכל בעלי האינטרסים הזרים רק רוצים לנצל את המחאה למטרותיהם, שאינן בהכרח מטרותיה. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שחד"ש או השמאל הלאומי או הטייקונים מחו"ל  שמתחזקים פה כל מיני קרנות,  מייצגים אינטרסים של רוב הציבור בישראל. אז לכאורה אמנם נראה שהם תומכים במחאה. תורמים שלטים, תורמים  מאהלים, תורמים סאונד, תורמים עצות, תורמים כוח אדם וכסף –

אבל אין מתנות חינם.

כל האינטרסנטים תובעים בסופו של דבר את הדיווידנד שלהם.  הם קורעים ועוד עתידים לקרוע נתחים מגופה של המחאה. להשאיר ממנה שלד של עצמות וכמה חתיכות עור שתלויות עליו. שאריות שלאיש אין חפץ בהן.

וגם, מההתחלה הייתי נגד חיבוק הדוב של התקשורת הממוסדת. נגד הניפוח הגוזמאי של מספרי המשתתפים בהפגנות. נגד פולחן האישיות שעשו למנהיגי המחאה והפוציניו מוציניו וצביטות הלחי והליטופים.  נגד הצנזורה העצמית שגזרה על עצמה התקשורת הממוסדת מול כל מיני תופעות מוזרות ויציאות חפוזות.  נגד ניסיונות ההשתקה של מבקרי התנהגותה של הנהגת המחאה.

כי  אם הנהגת המחאה משתמשת בספינים, תרגילים ובלופים כמו השלטון, אז מה ההבדל? אם מנהיגי המחאה הם פתאום אתרוגים של התקשורת, כמו כל מיני פוליטיקאים שעושים את רצון הבוסים של התקשורת,   אז מה עשינו? מה ההבדל בין המחאה ובין הפוליטיקה? מה ההבדל בין מנהיגי המחאה ובין הפוליטיקאים שבשלטון? תנו להם קצת חבל וקצת זמן, ולא תבחינו בין אלה לאלה, גם לא עם זכוכית מגדלת.  והמחאה הבאה אולי תהיה גם נגדם.

מנהיגת מחאה דפני ליף: מה התביעות?

לכאורה החיבוק ההדדי עם התקשורת הממוסדת הוא מדיניות נבונה. אין ברירה. ככה העסק עובד. בלי ספינים והגזמות פראיות לא משיגים דבר. אל העם צריך לדבר במסרים קצרים וקליטים. צריך לנצל את הרוח הגבית.

ואני אומר: שטויות. רק שקרנים ובדאים זקוקים לספינים. רק מי שבעצם קטן ועלוב זקוק להגזמות. המחאה לא צריכה את זה. כמעט מהיום הראשון היה ברור שרוב העם תומך במחאה.  שבוע אחרי שבוע, סקר אחרי סקר,  גם בלי קשר למספרי המפגינים ברחובות ובכיכרות, המספרים סיפרו סיפור פשוט:  כמעט תשעה מכל עשרה ישראלים היו בעד המחאה. ההמונים שיצאו לרחובות היו בכל מקרה רק מיעוט קטן מבין הישראלים שתמכו במחאה.

כאשר מדברים ופועלים בשמו של רוב עצום כזה של העם,  אפשר לדבוק באמת. אפשר לדבר גלויות. לא צריך לתחמן ולא מוכרחים להסתפק במסרים קצרים וקליטים.  מותר אפילו להיות עילגים. אבל להגיד משהו.  מותר להגיד את האמת.

בתנאי שיש אחת.

בתנאי שמנהיגי המחאה עוד לא נפלו במלכודת של האינטרסנטים. בתנאי שלא נחנקו כתוצאה מחיבוק הדוב של התקשורת הממוסדת. בתנאי שהם לא מתדיינים עדיין  עם צדדים מעוניינים על מקומם ברשימה בבחירות הבאות לכנסת.

שומעים את הקולות הקוראים למוחים להתפקד למפלגות?

שומעים את אלה האומרים שצריך לשנות מבפנים?

אלה קולותיהם של  האינטרסנטים. קולם של אלה המנסים לדון את צעירי המחאה לעשרות שנות שיעמום, תסכול וסבל.

אלה קולותיהם של קברני המחאה.

הרבה פעמים חזרתי וטענתי, שראש הממשלה ושר האוצר שלו, ועימם רוב הממשלה וחלק גדול מחברי הכנסת, אינם מבינים לעומק את משמעותו המלאה של המספר המדהים הזה: קרוב ל-90% מהציבור בעד המחאה. רוב כה עצום, שהוא כנראה חסר תקדים. קשה לי להיזכר בנושא כלשהו – כלשהו – שליכד כה רבים מבין הישראלים,  מכל המפלגות, משני העמים, דתיים וחילוניים, ימין ושמאל.

ולא פעם טענתי כאן שגם מנהיגי המחאה לא הבינו לעומק את משמעותו של המספר הזה.

וצר לי לומר, אך נראה לי שעד עכשיו הם לא ממש מבינים מה אומר המספר הזה (אם הוא עדיין בתוקף). עד עכשיו הם לא מבינים שהם – והמחאה שהם עומדים בראשה –  מייצגים את העם. הם עדיין חושבים ומתנהגים כמו אופוזיציה די קטנה ודי שולית.

מנהיג מחאה איציק שמולי:  לייצג את הרוב

מספיק היה לשמוע את הנאום  האומלל של ה"מה לא אמרו עלינו" של דפני ליף מול מאות האלפים בכיכר המדינה ובאוזני המיליונים בבתים, כדי להבין  שהיא, או זה שכתב לה את הנאום, טרם קלטו איפה הם חיים, את מי וכמה אנשים הם מייצגים, ומה נדרש מהם (אנשי הפוציניו-מוציניו שיבחו כמובן את הנאום. אחד מבלילי המילים המבוזבזים ביותר בהיסטוריה של המחאות מאז ומעולם).

ואולי זה כל מה שהיה לדפני להגיד, כי תביעות של ממש לא היו לה.

וצר לי מאוד לומר, אבל גם השביתה הכללית שמנהיגי המחאה מבקשים לקרוא לה, ביום שלישי הבא,  היא צעד שקוראת לו אופוזיציה, לא צעד שנוקט בו הרוב.

כי נגד מי השביתה הזאת, בעצם?

נגד מי נקרא רוב העם לשבות?

נגד עצמו?

מי ישלם את ההפסדים האדירים שייגרמו למשק, אם השביתה תצליח ורבים יצטרפו אליה?

החתולים השמנים של הממשלה?

תשכחו מזה.

אז מי? הטייקונים שיעשו עוד קופה מההמונים שילכו לקניונים במקום לעבודה?

האם זה לא ברור שההפסדים של שביתה כזאת – אם אמנם תצליח – עלולים להגרע,  אחד-לאחד, שקל מול שקל, מן התקציבים שיכולים לזרום לדיור ולרווחה?

זה היה יכול להיות  נכון  ונבון, ובאותה הזדמנות גם הפגנת כוח אמיתית ומרשימה מאוד, אילו היתה הנהגת המחאה קוראת ל-90% הישראלים שתומכים בה,  לאחר בשעה אחת לעבודה – ואפילו להחזיר את השעה הזאת בסוף יום העבודה. זה גם אחראי.

לאופוזיציה שולית מותר להתפרע.

מי שמייצג את הרוב חייב לגלות אחריות.

יתכן  שבעתיד, אם לא תהיה ברירה, אם ביבי ושטייניץ ימשיכו לגרור רגליים ולא לשעות לאזהרות,  יהיה מקום לשביתה כללית של יום או אפילו יותר. אבל זה רק בתנאי שיהיו תביעות מאוד ספציפיות.

הפגנות על-ריק במוצ"שים זה עוד מילא. אבל שביתות על-ריק זה גרוע מחטא.

צר לי לומר, אבל "העם למען תקציב חברתי", או אפילו "העם בעד פתיחת התקציב", זה כללי, זה מפוזר, זה לא ממוקד, וזה לא יותר ספציפי מאשר "העם בעד צדק חברתי".

זה רק טיפה יותר ארוך.

וכדאי לזכור עוד דבר:

שביתת הקוטג' הצנועה והצעדים שנקטו בהם הסטודנטים  כדי לקרוא את שופרסל ואת תנובה לסדר, התגלו בינתיים כיעילים לא פחות מן המחאה של רוטשילד. אפשר ללמוד מזה משהו.

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: