דן בונה, הפרופסור ואלוהים: לא היה ולא נברא? (3)

טובה גדולה היה עושה לעצמו הפרופ' דן בונה, אילו היה מתעניין מעט בתולדות הפילוסופיה המערבית מעבר לאיסוף ספורדי של אנקדוטות וציטטות מזדמנות לצורכי טיעוניו.

אילו היה מגלה עניין, נניח, בענף שאפשר לכנותו  "תורת ההכרה",  היה מוצא שכבר לפני כמה אלפי שנים הפסיקו ההוגים היווניים להתפעל כעגלים מן ההיגיון והיכולת השכלית של עצמם ובני המין האנושי בכלל.

אותם הוגים, הנקראים "פרה-סוקרטים" משום שקדמו לפילוסוף הידוע סוקרטס (המאה ה-5 לפנה"ס), אף מצאו שם לאותם קשיים המתגלים תכופות בהגיון האנושי: "פארא-דוקסים", הם קראו להם. כלומר – עניינים שהם ליד או מעבר לדיעה, או לאמונה.

או שמדובר בקביעה או באמירה שבמחשבה ראשונה נראית חסרת משמעות או בלתי אפשרית, אך אחרי שמעיינים בה היא מתבררת כאמיתית, או בהיפוכו של המצב הזה: כאשר קביעה המקובלת או נראית כנכונה ללא עוררין, מתבררת ככזו שסותרת קביעה אחרת הנראית נכונה או פחות, או סותרת את האינטואיציה.

ידועים מאוד הפרדוקסים אודות האתונאי סוקרטס הטוען כי כל האתונאים שקרנים הם (משמע שהוא, כאתונאי,  משקר, ומכאן שהאתונאים אינם כאלה, שמזה עולה שסוקרטס בכ"ז דובר אמת וכן הלאה), או הפרדוקס של הפילוסוף זנון אודות תחרות הריצה בין אכילס והצב, שבמסגרתה מעניק אכילס המהיר מקדמה מכובדת לצב האיטי (ולכן, כאשר מגיע אכילס לנקודה המרוחקת שבה התחיל הצב את התחרות, כבר הספיק הצב לעבור עוד כברת דרך. וכאשר מצליח אכילס להגיע לנקודה שבה היה הצב מצוי כשהגיע אכילס לנקודה הקודמת – עבר כבר הצב מרחק נוסף, וכן הלאה, ומכאן יוצא שאכילס המהיר לעולם לא יחלוף על פני הצב האיטי), וכמובן הפרדוקס הידוע של הביצה והתרנגולת – מה בא קודם –  שבו נתקל כנראה כמעט כל ילד על פני הגלובוס בשנותיו הראשונות בבית הספר

לכאורה נראים הפרדוקסים כקוריוז, עניין שולי, לא משהו שיכול לערער את בטחוננו העמוק בעולמנו ואת הידע שלנו באשר לדרך העסקים הרגילה. אלא שככל שהתפתחה ההגות האנושית, התברר עד כמה חתרנית היא התובנה הנובעת מן המצבים הפרדוקסליים, ובאיזו מידה היא מערערת את המקובלות.

ואחרי הפרה-סוקרטיים, הגיע, איך לא,  הפילוסוף סוקרטס, ולא הסתפק בהצבעה על  פירכות הגיוניות המתגלות פה ושם בדרך המחשבה ההגיונית. הבעיה עמוקה בהרבה, טען  הפילוסוף האתונאי.

פילוסוף סוקרטס: משל המערה

במשל המערה הידוע הוא מתאר את בני האדם כאסירים היושבים במערה עמוקה וחשוכה, ושם מוקרן לפניהם מחזה תעתועים: מקור אור מלאכותי (אש) הנמצא מאחוריהם, מקרין על מסך המתוח לפניהם צלליות של דמויות המרקדות על הבמה שמאחוריהם, בין גבם ובין מקור האור. והם סבורים,לגמרי בטעות, שהצלליות האלה הן ייצוגים של העולם האמיתי.  ורק מי שמעז לצאת אל מחוץ למערה, יכול לראות את העולם כמות שהוא.

אך מוטב לו, לרואה, שלא ישוב לספר על כך לאסירים שבמערה – הם עלולים להרוג אותו. (יש הטוענים כי תלמידו של סוקרטס, הפילוסוף אפלטון, הביא את משל המערה כדי להסביר, בין השאר, מדוע הוצא מורו להורג על ידי אזרחי אתונה)

מופע הצלליות, לפי משל המערה,  כבר דפק לאסירים את המוח.

כלומר, סוקרטס מצביע על כך שלא מדובר רק בפרדוקסים קטנים ומטרידים בשוליים: כל גוף הידע של  בני האדם מפוקפק ביותר. לא את הדברים עצמם אנו רואים, לא את העולם כמות שהוא, ואפילו לא את תמונתו או ייצוגיו, אלא רק ידע מיד שניה או שלישית יש לפנינו – מופע צלליות מלאכותי.

ורק מי שמודה בכך שאינו יודע, טען סוקרטס, רק לו יש סיכוי ללמוד דבר מה אמיתי על עצמו ועל עולמו.

פילוסוף אפלטון:  מדוע הוצא מורו להורג

ואילו קוהלת התנ"כי, אפרופו חג הסוכות שזה עתה חלף עבר לו,  טוען בעצם אותו דבר: החשיבה המקובלת מלאה חורים כרימון, ואין לסמוך עליה, ומסקנתו הנחרצת:

 "סוף דבר הכל נשמע.  את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".

2000 שנים וקצת יותר אחרי מותו של סוקרטס שב  הפילוסוף הצרפתי רנה דיקרט  וטען כי הידע האנושי  מבלבל ביותר, לא ודאי ומפוקפק , בין שמדובר בידע המבוסס על החושים, בין שהוא מבוסס על הרגשות או אף על ההיגיון. לכאורה, אמר דיקרט, אף יתכן ששד מתעתע עורך לפני המתבונן מין המחזה של המציאות (בדומה למופע הצלליות של משל המערה), ומטעה אותנו לחשוב שזו המציאות.

אז אם רוצים לבסס הסבר רציני  ואמין של מצב העניינים האנושי והעולמי, טען דיקרט, יש חובה מוחלטת  למצוא עוגן בטוח. נקודה ארכימדית של ידע בלתי מעורער.

רק אם תימצא נקודה כזאת, אפשר יהיה לבסס עליה את הידע הנכון ואת הוודאות באשר לכל השאר.

הנקודה שמצא דיקרט היא "הקוגיטו ארגו סום" הידוע, כלומר – אני חושב ובכן (מכאן ברור ש-) אני קיים.   בבסיס כל ידע או מדע שהוא, קיים האני החושב, או חושב האני הקיים.

אלא ששוב מצא את עצמו דיקרט בנקודה בעייתית. שכן לאותו אני חושב וקיים, שנמצא לדיקרט בסוף המהלך שלו, אותה הטלת ספק מרחיקת לכת,  אין שום הוכחה ממשית לכך שכל העולם סביבו, אף הוא קיים, ממשי ואמיתי, ולא מחזה תעתועים המבויים על ידי השד המטעה את האדם.

אך כזכור, אותה  השערה בדבר השד המתעתע כבר היתה אחת ההנחות שהיו לדיקארט עוד בעיצומה של הטלת הספק. הוא חזר  לתחילת הדרך.

והאפשרות היחידה שמוצא דיקרט כדי לצאת מן הבוץ הפרדוקסלי שנקלע אליו,  הוא האלוהים. אלוהים, כותב דיקרט, הוא הערב לכך שהעולם הוא ממשי, ושיכול להיות לנו ביטחון כלשהו שמה שאנו רואים, שומעים, חשים וחושבים – אמנם משקף את העולם המציאותי.

פילוסוף רנה דיקרט: אני חושב וקיים

עברו עוד יותר מ-150 שנים,  והפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט תרם את תרומתו להבנתה של ההכרה האנושית. זו שמתגלה כנקודה הארכימדית אחרי הטלת הספק של דיקארט. בספרו "ביקורת התבונה הטהורה" ביקש קאנט למפות את המבנה הכללי של התפיסה, שהוא זה המאפשר  לנו לקלוט את הרשמים השונים שאנו קולטים מן העולם שסביבנו, אך גם מתוכנו, לארגן אותם כך שיהיו בעלי משמעות שיטתית וצורה מובנת (ולמי שיש ספיקות באשר להגיון הבריא של קאנט, כדאי לקרוא כאן).

ובראש הרשימה מצביע קאנט על שני הכלים המרכזיים של התפיסה האנושית: החלל והזמן.

כי כל דבר ודבר שאנו קולטים בחושינו, שאנו מרגישים או חושבים, ניתן להגדרה קודם כל במונחים של חלל וזמן, שניהם גם יחד או כל אחד לחוד.

מסך המחשב המתנוסס לפני תופס מקום בחלל. אני מקיש במקלדת את מחשבות ההווה שלי ומסקנותי מן הידע שצברתי בעבר מתוך הנחה שייקראו בעתיד. המיקום בזמן  ובחלל היא ההבחנה הראשונית והבסיסית שלנו לגבי כל דבר ועניין.

והנה, ממשיך קאנט וטוען, שני המימדים הבסיסיים הללו של תפיסתנו נגועים בבעייה חמורה. יש בהם ליקוי מהותי, שאיננו מאפשר לנו לסמוך עליהם סתם כך. את שני המימדים האלה תוקף ללא הרף מין באג, או וירוס, שאינו מניח להם  לשמש אותנו כבסיס איתן של כל תפיסה,  תבונה ומדע.

המצב התודעתי שהבאג הזה גורם לו  הוא האנטינומיה.  בעצם דומה האנטינומיה בהגדרתה לפרדוקס היווני. נחכה לרגע עם הגדרתה המדוייקת, שתובן בצורה קלה יותר כשנצביע על  אחד "הבאגים":

וזה הבאג: הן באשר לחלל והן באשר לזמן,  איננו יכולים להכריע באשר לשאלת הסופי-אינסופי. חוק הסתירה של הלוגיקה אומר שאינם יכולים להיות סופיים ואינסופיים בו זמנית (או בו-חללית). לכן עלינו להחליט. אך כל החלטה משאירה אותנו במצב של אי נוחות מהותית, שכן אנו תופסים כי החלטה זו סותרת  את האפשרות השניה, שתוקפה אינו נופל  מזו שעליה החלטנו.

לאי נוחות זו קורא קאנט אנטינומיה.

והוא ממשיך וטוען כי המצב האנטינומי תופס לא רק לגבי שתי הצורות הבסיסיות של תפיסת הזמן והמרחב שלנו, אלא גם לגבי סוגיות חשובות והרות גורל לא פחות, הנוגעות לאפשרות של מדע בכלל ושל מוסר אנושי.

האנטינומיה השלישית, שגם לה חשיבות רבה לענייננו, נוגעת להכרחיות ולחירות.

בלשונו של קאנט:

הנחה: הסיבתיות לפי חוקי הטבע אינה היחידה, שבה אפשר לגזור את כל תופעות העולם. להסברתן מן הצורך להניח עוד סיבתיות – מתוך חירות. (עמוד 236, עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה, מוסד ביאליק)

והנחה שנגד: אין בנמצא שום חירות, אלא הכל קורה בעולם לפי חוקי הטבע בלבד. (עמוד 237, שם)

כלומר או דטרמיניזם, או חופש בחירה. דיכוטומיה (הנגדה) שפתרונה הלוגי בלתי אפשרי, אך על פתרונה האמוני  עמדנו כבר ברשומה הקודמת – הכל צפוי והרשות נתונה.

ואין זה מפתיע שקאנט מגיע לאותה מסקנה.

המסקנה מהתובנה  של קאנט ברורה לגמרי:

המוח האנושי אינו מאפשר לנו להבין  בצורה בסיסית  ואמיתית את העולם שלנו. לא את עולמנו המחשבתי, לא את עולמנו הפיסי ולא את עולמנו המוסרי.

פילוסוף עמנואל קאנט:  האנטינומיות של החלל והזמן

וצריך להיות ברור, שלא מדובר כאן בבעיות זמניות, שהמדע יוכל למצוא להן מענה באחד הימים. מדובר בבעיות פנימיות , עמוקות ומהותיות של הכלי עצמו, של המוח, המחשבה, ההיגיון, התפיסה, ההכרה, התבונה האנושית.

העולם שבו אנו חיים "גדול" על המחשבה שלנו. היא לא מסוגלת "אפריורי" (מלכתחילה, מראש, מעצם טבעה)  להבין ולתפוס את העולם.  תמיד-תמיד יהיו בעולם שבו אנו חיים "שטחים מתים" מבחינתנו. "חורים שחורים" של הכרה.

ובתרגום לשפת המדע של זמננו: האדם ומוחו – פאר היצירה של האבולוציה בת מיליארדי השנים, החוליה העליונה ביצירת הפלא של "הטבע" – אינו מסוגל להבין את "הטבע" הזה. וזה לא משום שחסרה לנו כרגע איזו אינפורמציה, אלא משום שמוחנו – ולא יעזרו כל המחשבים בעולם ולא יעזרו עוד אלפי שנות נאורות ומחקר מדעי קדחתני ומנהרות של עשרות קילומטרים מתחת לשוויץ –  מוחנו פשוט אינו מצוייד לכך. הוא אינו מסוגל להבין לכל עומקו את היקום ואת העולם הגדול, וגם לא את התא החי המיקרוסקופי הזעיר.  וזה כלל לא שייך לעוצמתם של הטלסקופים או לרמת הרזולוציה של המיקרוסקופים.

מצער מאוד, אולי, מבחינת כנסיית השכל ויומרותיה, אבל זה המצב לפי קאנט.

ומאז הודיעונו קוהלת וסוקרטס, דיקארט וקאנט על דבר כל הפגמים הבסיסיים האלה בתבונתנו האנושית, אגב, לא התקדם דבר.

שום פילוסוף או לוגיקן לא הצליחו בינתיים למצוא את החור בטיעונים הללו של קאנט.

מדע האבולציה המופלא, כולל הדארוויניזם,  טרם הצליח לפתור את הפרדוקס של הביצה והתרנגולת, וגם לא יצליח בכך לעולם.

באג במוח.

המציאות, העולם, מורכבים מכדי שנצליח להבינם כהלכה. פשוט כך. הצניעות שמלמדת אותנו האמונה באלוהים  אודות האדם, יכולותיו ומעמדו כלפי העולם, היא ריאלית ומדוייקת הרבה יותר מן היוהרה שמלמדת אותנו כנסיית השכל.

הקוסמולוגיה הכי מודרנית, זו של "המפץ הגדול" והנקודה הסינגולרית שבבסיסו  לא הצליחה לפתור את האנטינומיה של החלל והזמן, והניסיון שנעשה לעשות זאת, באמצעות התיאוריה של "הסינגולריות הכבידתית" עוד יספק לנו צחוקים בהמשך.

ומאמיני התיאוריות של כנסיית השכל, כמוהם כאותם אסירים במערה של סוקרטס, שכוהניהם הגדולים עורכים להם סידרה מייגעת וארוכה של מופעי צלליות, המתיימרים לבטא מציאות כלשהי, בעוד שהם מתארים בפועל רק תיאוריות.

ועכשיו, כשאנו מצויידים במעט ספקנות מדעית  (אמיתית) בריאה, נוכל  לבחון את הדוגמה הכנסייתית של הפרופ' דן בונה, המבקש "להוכיח" לנו בפרק החמישי של ספרו ש"לא היה ולא נברא".

"העגלה", כפי שכותב בונה בפתיחת הפרק החמישי, "יוצאת לדרך". (עמוד 183)

בפתיחת הפרק, שהיא עיקרו, מתיימר בונה להביא שבעה "כשלים לוגיים" המצויים בטיעון שיש אלוהים.

כשל לוגי ראשון:

"אלוהים הוא בלתי אפשרי מעצם הסתירה של מקומו ומה שיצר. אלוהים ברא את העולם ולפיכך הוא אינו יכול להיות בתוכו, שכן הוא היה מחוץ לעולם כאשר ברא אותו. אלוהים גם לא יכול להיות חלק מהטבע, כי הוא יצר את הטבע." (עמ' 192)

הטיעון הזה הוא כה מגוחך,  שקשה לדעת איפה להתחיל כדי לעמוד על מופרכותו.  האם אדריכל ובונה ערים יכולים לתכנן בתים ולבנות ערים, ואחר כך גם לגור בהם ולהיות חלק מן המרקם העירוני? אז למה ייבצר הדבר מאלוהים? מדוע אין הוא יכול לברוא את העולם וגם להיות חלק ממנו? מאיפה צצה ההנחה שאלוהים הוא חיצוני לעולם ולטבע? ועוד: האם זה לא ברור, שאלוהים ברא את העולם מתוך אפשרותו (הפוטנציאל של היותו)? האם זה לא ברור מתוך עצם מושגו של אלוהים, שהפוטנציאל הזה אף הוא חלק מן האלוהות?  מה כל כך מופרך במחשבה שאלוהים והטבע חדורים זה בזה, אף שברור שהיקום נוצר על ידי אלוהים? כשם שיתכן שהוא יצר עוד אינספור יקומים שעליהם איננו יודעים דבר ויתכן שגם לא נדע, בגלל המוגבלויות הטבעיות שלנו? אין שום בעייתיות בחשיבה הזאת, אלא אם כן השתלטה על מוחך המגלומניה של כוהני כנסיית השכל (הככ"שים) שהחזירו את הקיסר-אל הרומאי אל הפנתיאון שלהם, בשיטת "אני ואפסי עוד". האדם יודע-הכל והכל-מבין.

כשל לוגי שני:

"המאמינים מייחסים לאלוהים אינטליגנציה…אך אינטליגנציה אינה יכול להתקיים מעצמה, ללא גוף…לאלוהים צריכה להיות תפיסה (PERCEPTION) של המתרחש…תפיסה כזאת היא פעולה שרק אורגניזם חי יכול לנקוט. כל אינטליגנציה, כפי שאנו מכירים, היא תכונה של יצור אורגני – אין לה קיום ללא החומר הנושא אותה." (עמ 194)

המילים החשובות בתיאור "הכשל" של אלוהים, שהוא בעצם הכשל של בונה, הן המילים "כפי שאנו מכירים". שוב: בונה אינו מוכן להודות במוגבלות של ההכרה האנושית. הוא דוחה, כנראה משום שלא הכיר את קוהלת, גם  את הפרה-סוקרטים, את סוקרטס ואפלטון, את דיקארט ואת קאנט,  וכמובן את האפשרות (ההכרחית לפי קאנט) שהכרתנו אינה מספקת אפילו לתיאור העולם שבו אנו חיים ולהבנה עמוקה ומלאה של עצמנו ולו של תא חי אחד.

כך שמה  שאומר לנו בונה, בעצם הוא זה: מכיוון שהמאמינים הפונים אל אלוהים הם בעלי גוף ושכל, גם אלוהים חייב להיות כזה. בונה משיג אותנו לאחור אל עבודת האלילים. הטיעון שלו היה בדיוק הרזון-ד'אטר של יצירת עגל הזהב ושאר הפסלים והצלמים של האלילים למיניהם. שהרי בתקופה הפגאנית אמנם התקשו המאמינים להאמין באל חסר דמות גוף מוגדרת. הם היו חייבים לייחס לו גוף. והקרבה בין כנסיית השכל והדתות הפגאניות אינה מקרית. כבר עמדנו על כך ברשומות הקודמות בסידרה. כנסיית השכל מחזירה אותנו בעצם לתקופת האלילות היוונית-רומית-כנענית.

כשל לוגי שלישי:

"מה קדם למה, העולם לאלוהים או אלוהים לאדם?… זהו סינדרום השאלות המקדימות. לאחר כל תשובה נוכל לשאול, ומי ברא את…לנוכח שאלות דווקאיות אלה נאלם בדרך כלל החילוני, כיוון שאין לו תשובה לשאלות מלכודת אלה, שתמיד אפשר לשאול שוב ושוב. הכשל הלוגי הוא בחיבור בין חוסר פתרונן של השאלות  לבין קיומו של אלוהים. האם חוסר היכולת לענות על השאלות מהווה הוכחה לקיומו של אלוהים?" (עמודים 196-7)

כאן מגיע בונה סוף סוף לבעיית הפרדוקסים, או האנטינומיות, שבצר לו הוא קורא להן "שאלות דווקאיות" וגם "שאלות מלכודת", כדי לבטל או לפחות להמעיט את הלגיטימיות שלהן, וכך להמנע מהודאה בחוסר האפשרות האפריורי של השכל האנושי להבין את עולמו.

וכך נקלע בונה למצב המביך שבו הוא מודה כי לשאלות  המהותיות האלה אין פתרון, והוא שואל: "האם חוסר היכולת לענות על השאלות מהווה הוכחה לקיומו של אלוהים?"

ובכן, התשובה היא לא – אך גם כן.  החלל והזמן (או מהלך העולם בזמן, או הביצה והתרנגולת) ,לפי קאנט, הם היסודות החיוניים ביותר של תפיסת העולם שלנו וכנראה הבסיס לקיומה. וכדי שהיסודות האלה יהיו איתנים, ולא יתמוטטו בגלל הסתירות המהותיות הגלומות בהם, אנו חייבים להניח את אפשרות קיומה – ולו גם מהבחינה ההכרתית בלבד – של עוצמה היכולה להכיל בו-זמנית ובו-חללית את הסופיות ואת האינסופיות של החלל ואת הנצחיות של הזמן. עוצמה או אינטליגנציה זאת חייבת להיות  נעלה על המוח האנושי ותפיסתו המוגבלים מיסודם. לכן בעיית הביצה והתרנגולת אינה הוכחה לקיומו של אלוהים. היא רק הוכחה לכך שהפתרון המדעי, או כל פיתרון שאדם יכול להגיע אליו במסגרת ההכרה האנושית, אינם מספקים ואינם מספיקים. ולכן, מפני שגם הזמן וגם החלל הם כה חיוניים לתפיסתנו, חובה עלינו להניח את אפשרותה של ישות נוספת. לכן, "חוסר היכולת" האנושית אינה הוכחה לקיומו של אלוהים.  אך הצורך להניח את קיומו הוא נגזרת (פונקציה) של רצוננו להגיע לתפיסה סבירה  של המציאות.

דן בונה: לא היה ולא נברא,  הוצאת הקיבוץ המאוחד,  2011, 288 עמודים

בונה מנסה להביא את הפתרון החליפי שניסתה כנסיית השכל למצוא: התיאוריה הקוסמולוגית של "המפץ הגדול" שביסודו אותה "נקודה סינגולרית" שבה התחיל הכל. אך למרבית הגיחוך והאירוניה, דווקא בדיקתה של אותה נקודה סינגולרית שבה ומחזירה אותנו לפרדוקסים של הפרה-סוקרטים ולאנטינומיות של קאנט.

הנקודה שביסוד "המפץ הגדול"  מתוארת כ"סינגורליות כבידתית": נקודה שבה מכווץ חלל אינסופי (ההולך ומתפשט)  בתוך נקודה סופית מבחינת הזמן.

זו נקודה שבה הזמן מתחיל.

כלומר: כדי  להביא הסבר אלטרנטיבי להסבר הבריאה האלוהי, נאלצו הככ"שים לגזור נכות על מושג הזמן , ולקטוע את נצחיותו  ואינסופיותו לאחור. הזמן, על פי המיתוס של כנסיית השכל, אינו יכול להיות אינסופי כמו שתמיד חשבנו. היתה לו התחלה מתישהו. הוא קטוע רגל, וממילא נשאר פרדוקסלי או אנטינומי הרבה יותר מכל מושג של אלוהים.

כשל לוגי רביעי:

"התכנית של אלוהים", מכנה בונה את הכשל הזה, ולצורך זה הוא מצטט את התיאולוג האנגלי ויליאם פיילי אשר טען "שאם אדם שלא ראה שעון מימיו היה מוצא שעון יד על האדמה , הוא היה מגיע למסקנה שהשעון תוכנן ונוצר על ידי יישות אינטליגנטית כלשהי. כך לדעתו יש להייחס גם לטבע. המורכבות של הטבע היא הוכחה לקיומה של תוכנית אלוהית שיצרה אותו". ׁ (עמוד 201) והנה, טוען בונה, "אין בתנ"ך ולו מילה אחת על ביות החיות, המצאת החקלאות, או המצאת הגלגל. אם אלוהים פעל מתוך תכנית, משמע שידע מראש על ההתפתחויות הצפויות, את החיים בעולם, את חיי עם ישראל. אך אין בו רמז  לשום ידיעה מקדימה, לשום תכנון." (עמוד 202).

אנתרופולוג דן בונה: כשלים לוגיים

למרבית הצער, שוב מתבררת  פה בורותו הגמורה של בונה באשר לתנ"ך. אילו קרא את סיפורם של הרועה הבל ועובד האדמה קין, לא היה כותב  ש"אין בתנ"ך ולו מילה אחת על ביות החיות, המצאת החקלאות". אילו היה קורא את פרק א' של בראשית, היה מבין בלי הסברים ופרשנויות מיותרים שמעשה הבריאה לא נעשה מתוך תוכנית כתובה וידועה מראש, אלא בדרך של ניסוי ובדיקה. אילו היה מכיר קצת את היהדות, היה יודע שתכנית של ממש אינה אפשרית ואינה נחוצה בגלל ש"הרשות נתונה" ובני האדם אינם בובות על חוט, ויש להם חירות ההחלטה והמעשה. ומשלב מסויים בהיסטוריה נוהג אלוהים להתערב בהתרחשויות ההסטוריות רק כשהוא עורך מעין "מקצה תיקונים" ההכרחי להישרדות העולם,   כמו בפרשת המבול, או פיזור ההתקהלות סביב מגדל בבל וכן הלאה.  כלומר, בונה מתווכח פה עם  טענה של איזה תיאולוג אנגלי וזה יפה מצידו. אבל איפה פה "הכשל הלוגי" היכול להצביע על אלוהים כמי ש"לא היה ולא נברא" – זה אינו ברור כלל.

כשל לוגי חמישי:

"הכשל המוסרי –  לא יכול להיות אלוהים לנוכח הרשע ואי הצדק בעולם." (עמוד 206).

כבר עמדנו על הנקודה הזאת בפיסקה הקודמת ובעוד הזדמנויות: הרשע ואי הצדק הם מעשה ידיו של האדם הרשאי לבחור בכל דרך שהוא חפץ בה. וככל שמתרבה כוחם של אנשים המנוערים מכל אמונה בטוב, במוסרי ובאלוהים, וככל שמשתלטים על העולם הככ"שים ובני בריתם ותלמידיהם התעשיינים, הפוליטיקאים ואילי המלחמה, גדלה כמות הרשע בעולם  ומתגברת הסכנה לעצם קיומם של החיים על פני הכדור.

וכמו כן, כל הטענה צבועה  ומגוחכת לחלוטין, כי  בונה ושאר הככ"שים לעולם לא יגידו שכל הטוב, היפה, החי, הצודק והמענג שבעולם, ששיעורם עולה (בינתיים) על הרשע ואי-הצדק (שאמלא כן כבר היה העולם נהרס לחלוטין) הם הוכחה לקיומו של אלוהים. אבל את ההיפך  – שהרשע ואי הצדק מוכיחים את אי-קיומו – אין להם שום בעיה להגיד.

בקיצור: חכמים להרע, המנסים לטגן את החביתה שלהם בלי לשבור את הביצים ולאחוז בחבל בשני קצותיו בידיהם הקצרות להפליא.

כשל לוגי  שישי:

"הדתות המונותאיסטיות רואות את העולם (כדור הארץ) כנמצא במרכזו של היקום. העולם, שסביבו סובבים גורמי השמיים, הוא יעד הבריאה האלוהית, ובן טיפוחיה היקר הוא האדם… פילוסופים יווניים עירערו על תפיסה זו עוד לפני הופעת הנצרות, אך ניקולאס קופרניקוס (1473-1543) הוא שפרסם לפני מותו את התיאוריה הרווחת עד  היום,שכדור הארץ אינו מרכז היקום." (עמוד 209)

שוב, כמו בטענה הרביעית,  מצייר בונה את המטרה סביב מקום פגיעתו של החץ, אבל מסתבך אפילו בכך. שכן למרבית הפלא, אין הוא מזכיר כלל (וקשה לי להניח שאינו יודע)  שתגליתו של קופרניקוס הכניסה את המדע לטעות הגדולה אלפי מונים  מטעותה של הדוגמה הכנסייתית הקתולית של ימי הביניים: נכון שלפי אותה דוגמה קתולית סבבו גרמי השמיים סביב כדור הארץ. אך נכון גם שלפי קופרניקוס סבב כל היקום סביב מערכת השמש! בדיעה המוטעית לחלוטין הזו החזיק המדע במשך קרוב ל-500 שנים, עד לפני כמה עשרות שנים, כשהתברר שכשם שמערכת השמש אינה אלא קבוצת כוכבים נידחת בשולי הגלקסיה של שביל החלב, כך גם הגלקסיה הזאת כולה אינה אלא אחת מהמוני גלקסיות (נדמה לי שמדברים היום על 1,400 גלקסיות,  ויתכן מאוד שברבות הימים  יתברר שמדובר במספר אינסופי, ושיתכן בהחלט שהיקום הזה שלנו על אינספור הגלקסיות שלו,  הוא רק אחד מתוך אינספור יקומים).

וכך בעוד שהדוגמה הקתולית, שאפילו לא התיימרה להיות מדעית, והסתמכה בסך הכל על ציטטות חלקיות מכתבי הקודש, עשתה טעות שגודלה כגודל מערכת השמש – הנה הכניס אותנו המדע,(המתיימר לסמוך על חקירות, תצפיות, בדיקות, מדידות והשערות מלומדות), לטעות שגודלה כגודל היקום כולו (ולדעתי עוד יתברר עד כמה הוא טועה היום, כשלכאורה כבר תוקנה הטעות המחרידה  וארוכת השנים של קופרניקוס וגליליאו גליליי).

כשל לוגי  שביעי:

"אם ישנו אלוהים, המוגדר כיישות מושלמת – חסר גבולות מבחינת ידע, כוח, תבונה – הרי שגבולות הידע האינסופי הזה צריכים לכלול גם את העובדה שרבים מבני האדם, כמחצית מהאנושות, אינם מאמינים בו ולא מכירים בכוחו, בידע שלו או בתבונתו האינסופית."  (עמוד 212)

גם בטענה הזאת כבר עסקנו למעשה. לא ברור מאיפה מביא בונה את הנתון ש"כמחצית האנושות" אינם מאמינים, שכן לפי האנציקלופדיה בריטניקה מונים האתאיסטים על פני הגלובוס רק 2.5% מהאנושות, ובסך הכל, בניכוי האתאיסטים ואף האגנוסטים (שאינם מכריעים בשאלת קיומו או אי קיומו של האל) 9 מתוך כל 10 אנשים על פני הכדור מאמינים באלוהות כלשהי. אבל נניח למספרים: כבר הועלתה כאן הטענה הזאת שוב ושוב: לאלוהים אין שום עניין בבובות על חוט. כל אחד רשאי להאמין או שלא להאמין במה שהוא רוצה, וגם לפי "התכנית האלוהית", עד כמה שהיא קיימת, רק באחרית הימים תמלא "דעת אלוהים" את הארץ. בונה פשוט מגלה בורות חמורה.

בחלקו השני של הפרק  החמישי מבקש בונה לטעון  שהוא יכול לא רק להוכיח את טענתו על דרך השלילה – דהיינו להראות, בשיטת "הכשלים הלוגיים" שהטיעון בשם אלוהים אינו תקף,. הוא גם יכול, כך הוא טוען,  גם להוכיח – על דרך החיוב – שאלוהים  איננו. אלא שבדיקה שטחית של ההוכחות האלה  מורה, שבעצם טענתו של בונה היא שהתיאוריה הקוסמולוגית הרווחת של כנסיית השכל בדבר המפץ הגדול, ועוד תיאוריית האבולוציה ועוד התיאוריה הדארווינסטית, הן המהוות  לדעתו את ההוכחה לכך שאין אלוהים. ברור שזהו טיעון מעגלי מסוג "הנחת המבוקש" ואין צורך  ואף לא אפשרות להתייחס אליו ברצינות, בלי לדון במיתוסים הבסיסיים של כנסיית השכל, כולל כל מיני אמונות תפלות וטפלות כמו התיאוריה המופרכת על פניה של קארל פופר בדבר תקפותן או אי תקפותן של תיאוריות מדעיות,  או כמו התיאוריה השרלטנית של "המרק הקדמון" שאיפשר, כביכול, את יצירת החי מן הדומם.

ולסיכום שלוש הערות.

האחת, אני מקווה שברור לקורא שבכל שלוש הרשומות שהובאו כאן אין ולו שמץ של הוכחה  מדעית לקיומו של אלוהים.  כל מה שאני מבקש לטעון הוא, שאם מישהו מבקש להפריך את קיומו, יהיה עליו להתאמץ הרבה יותר ממה שעושים ככ"שים בדן בונה או ריצ'רד דוקינס.

והערה שניה – למרבית המזל  (גם מזלו של המדע) לא כל אנשי המדע הם ככ"שים יהירים. לא מעט אנשי מדע מאמינים באלוהים. וגם בקרב אלה האגנוסטים שביניהם  לא רבים ממהרים לקפוץ בראש ולבטל מכל וכל הנחות והשערות  בדבר קיומו של כוח אינטליגנטי שאינו גלוי וידוע לפנינו "מבחינה מדעית".   לא מעטים הם הפיסיקאים המבינים לעומק את משמעות העובדה שלא פחות מ-70% מן המסה של הגלקסיות הידועות לנו הם  בגדר תעלומה גמורה מבחינת המדע, וספק גדול אם  ניתן יהיה לפזר בדרך העסקים הרגילה של המדע את הערפל שעוטה את המסות הבלתי-מוסברות האלה.

והערה שלישית: למרות שהככ"שים  מסוגו של בונה אוהבים להתעקש על כך שהדיכוטומיה מוחלטת, ויתכנו  או ההסבר המדעי ההתפתחותי, או ההסבר האלוהי-בריאתני –  אני ממשיך להתעקש על כך שאין סתירה הכרחית בין שני ההסברים,  וככל הידוע לי גם איני היחיד בכך.

רשומה שלישית ואחרונה