דילוג לתוכן

יום הדין: מעשה בשני נראטיבים

אוקטובר 5, 2011

על פי האנציקלופדיה בריטניקה בערך 2.5 אחוזים מהאנושות מגדירים את עצמם כאתאיסטים. מיעוט גדול קצת יותר, 11.2%, מגדירים את עצמם כ"לא דתיים". הלא-מאמינים רבים במיוחד באירופה, ברוסיה  ובסין (ויחסית לאוכלוסייה, גם בישראל) ונדירים יותר בארצות אמריקה ובשאר העולם.

חשיבותם של הלא מאמינים במיקומם החברתי והכלכלי: כמעט כולם נמנים על אליטות העושר,  הידע והכוח: האתאיזם הוא האמונה הרווחת ביותר בין העשירים הגדולים, בין  הפרופסורים והעיתונאים, הפוליטיקאים והמשפטנים והבירוקרטיות המשרתות אותם. מה שאומר שלמרות שיעורם הזעום באוכלוסיה, השפעתם עצומה, ואינה עומדת בשום יחס למספרם. בשקט ניתן לומר  שעשרה אחוזים של חסרי אלוהים שולטים בגורלם של 90 האחוזים האחרים, ובגורלו של הכדור.

בין השאר, מאיים השלטון הזה על עצם קיומם של החיים על פני האדמה. האתאיסטים מרבים לדבר בשם "הקידמה", "ההומניזם", "הנאורות", "הדימוקרטיה", "הצמיחה" וכן הלאה. אך בפועל הם המובילים את המהלך התעשייתי-טכנולוגי הגורם לזיהום מאסיבי של קליפת הכדור ולהעלמותם השיטתית  והמתמשכת של מיני חיים רבים ולהתמעטות הצמחיה והעלמות יערות הגשם.

האתאיזם מציב נראטיב (סיפר) אלטרנטיבי לזה הדתי.

תחילה נעסוק בנראטיב הדתי.

לשם הנוחות, אציג כאן בקווים כלליים את הנראטיב הדתי-המונותאיסטי, כפי שהוא מופיע בתנ"ך העברי-יהודי, ונמשך בנצרות ובאיסלם.

פילוסוף סוקרטס: האידיאה של הטוב

לפי הפרק הראשון של ספר "בראשית",  ברא אלוהים את העולם בדרך של ניסוי ובדיקה. אלוהים מצהיר על רצונו. רצונו נעשה, ואז נבדקת הבריאה החדשה  לאורו של קנה המידה המוסרי-קיומי, המתמצה במילה "טוב". רק כאשר הבריאה החדשה זוכה לציון "טוב" ("וירא אלוהים כי טוב") היא מתקבעת ונותרת על מכונה ומשמשת בסיס לבריאה הבאה אחריה.  בהתאם לשיטה הזאת מופיעים על פני הארץ גם הצמחים, החיים והאדם. הארץ, הימים והשמיים ניתנים לחי. העולם כולו הוא "גן עדן" לחיים, שבו עומדים לרשותם כל האמצעים והמשאבים הנחוצים לקיום טוב, מענג ומספק.

ההמשך הוא סיפור נמשך של הדרדרות ונסיונות תיקון. אלה האחרונים  יכולים  לכל היותר לבלום ולעכב את  קלקולו של העולם על ידי האדם. אין בהם די כדי לגבור על הרע.  אדם וחווה מגורשים מגן העדן.  קין רוצח את אחיו הבל. החמס האנושי המשתלט על הארץ גורם למבול, שבו משתמש האלהים כדי לבצע, באמצעות נוח ומשפחתו והחיות אשר נבחרו להיות בתיבה, מעין "רה-סטארט" של האנושות והחיים.

אך כבר למחרתו של המבול שבים ומופיעים תיכף ומיד החטאים והחולשות האנושיות, השיכרות (של נוח) חטאי המין (של נכדו כנען), הרצח והדיכוי.

הבורות והיוהרה האנושיים מתגברים ומשתלטים שוב.

וכאן נעשה ניסוי נוסף של "רה-סטארט" בתוך המערכת האנושית. כשם שנבחרו נוח ומשפחתו כסוכני השינוי שיוותרו לאחר המבול, כך נבחרים צאצאיו של אברהם, עם העבדים היוצא ממצרים, להיות אלה שיקבלו מן האלוהים, באמצעות  משה,  קודקס של התנהגות אנושית נאותה – עשרת הדיברות. ההנחה היא שתוקפם המוסרי ימנע מהמאמינים, או לפחות יעכב,  קלקול גדול נוסף.

יש לשים לב שרוב הדברות, ובוודאי רוב אלה "שבין אדם לחברו" מנוסחות בלשון שלילה. הן אינן אמורות להרבות את הטוב, כמו למנוע או לפחות להפחית את הרע. מצוות של "לא תעשה". של מניעת רע.

הסיפור נמשך בנצרות. ("נצרות" הוא תרגום שמי מעוות , עברי-ערבי,   לשמה האמיתי של הדת הזאת, הלקוח מהמילה היוונית "כריסטוס" שפירושו "המיטיב". כלומר –  כמו האל שנקט בעקרון הטוב כדי לברוא את עולמו, גם ישוע האמור להיות בנו נוטל ממנו את  "הטוב" כעיקרון הפעולה. יש לזכור  כי כמו היהדות, גם ההגות היוונית היטיבה להכיר את "הטוב" כעיקרון-על. כך הוא מופיע בפילוסופיה הסוקרטית-אפלטונית כאידיאה הנעלה ביותר).

ייחודם הגדול והחשוב של היהודי ישוע ותלמידיו וממשיכיו, שגם הם היו יהודים ברובם, היה הפצתה של   היהדות מעבר לגבולותיו האתניים של העם היהודי, ובפועל – התפיסה היהודית של העולם, בריאתו ומהלכו,  הונחלה, עם שינויים תרבותיים, לעמים האירופאים שהשתלטו על חופיו של הים התיכון. החלק הקשה ביותר מבחינת הקליינטים החדשים של היהדות היתה המופשטות העל-אנושית של האל. כדי לגשר על פני הקושי, היה עליהם לאמץ את הנביא-המשיח כבנו של האל ולהצביע על האל כאב, כשרק היסוד השלישי באלוהות – רוח הקודש, מצוי במעמד של הפשטה הדומה למעמדו של אלוהים ביהדות או באיסלם.

אך הסיפור  לא השתנה במהותו. למרות שלפי הסיפור הנוצרי ישוע  היה המשיח שהביא לתיקונו של העולם, עדיין  מצוי המין  האנושי, כולל המאמינים הנוצריים וגם לדעתם,  במסלול של הדרדרות וקלקול, שיבואו על תיקונם, כמו במסורות היהודית ובמסורות דתיות רבות אחרות, רק ביום הדין שבאחרית הימים.

וכך גם האיסלם. הנביא מוחמד למד בצעירותו על אפשרות קיומו של האל האחד החי כתוצאה מהיכרותו  עם השבטים היהודים ששכנו בסביבות עירו. וכאשר זכה בהתגלות, ידע שזהו אותו אל עתיק הידוע לו גם ממקורותיו הלאומיים. כערבי, היתה  המסורת של הייחוד האלוהי זיכרון רחוק בעברו של מוחמד: זו היתה אמונתו המקורית של ישמעאל בן אברהם, אבי העמים הערבים.  אך ברבות השנים נטשו צאצאיו של ישמעאל את האל היחיד והבלתי נראה ונשטפו בעבודת אלילים.

גיאורג  הגל: עורמת התבונה

ועם כל ההבדלים שבין היהדות והנצרות ובין האיסלם, גם ההיסטוריוסופיה המוסלמית, לא במפתיע, הולכת בעקבות אותם קווים מאפיינים: ההדרדרות  נמשכת, ויהיה צורך בהתערבות אלוהית או כמו אלוהית, אולי ניסית כדי להפסיק את מהלכו המנצח של הרע ולהביא לגאולה.

והנה, מול הסיפר המונותאיסטי הפסימי-אופטימי, מציב האתאיזם סיפר אופטימי-פסימי משלו. זהו המיתוס של כנסיית השכל, שהיא המימסד הדתי של האתאיסטים.

עוד בימי הביניים נוסדו האוניברסיטאות, כבתי ספר גבוהים, אלטרנטיביים  לסמינרים הדתיים לכמרים ונזירים, שהיו מוסדות החינוך היחידים באירופה מאז נפילתה של האימפריה הרומית. מתוך האוניברסיטאות האלה, שתחילתם באיטליה,  הצטמחה התנועה התרבותית החדשה, זו שביקשה להציב תחליף לתרבות היהודו-נוצרית של הכנסיה הקתולית, ויצרה את התחייה ("רה-נסאנס" –  לידה מחדש), מעין "רטרו"  –  של התרבות היוונית-רומית "הקלאסית".

מבחינה דתית, היתה התרבות היוונית-רומית תרבות אלילית. היוונים האמינו באלים רבי עוצמה, אך כאלה שהתנהגותם מזכירה מאוד את התנהגותם של אנשים. הרומאים עשו צעד נוסף,  ובתרבותם הדתית רווחה גם האמונה באדם-אל. קיסריהם, בזה אחר זה, האלילו את עצמם. "הקיסר" הראשון אחרי יוליוס קיסר, בנו המאומץ אוקטביאנוס, אימץ לעצמו את השם "אוגוסטוס", שפירושו בלטינית הוא "הנעלה" או "הנשגב", מילה שתרגומה ליוונית הוא "סבאסטוס" שמשמעותו "על-אנושי", כלומר, אל או חצי אל.

כך, באופן אירוני, למרות שלמורים ולסטודנטים מן האוניברסיטאות החדשות של אירופה, אלה שקראו לתחייה תרבותית, היה נדמה שהם יוצאים מול הדת  המונותאיסטית החשוכה, הם נמצאו מחיים דת חשוכה ממנה בהרבה – האלילות הפגאנית של היוונים והרומאים.

במודע ושלא במודע, אימצו מייסדי ה"רנסאנס"  את הגישות הדתיות הקלאסיות.  לא רק שמאמיניה החדשים של כנסיית השכל הרבו לקרוא  לילדיהם על שמות  הגיבורים של המיתולוגיה היוונית, מאכילס וקסטור ונסטור עד  הרקולס (למשל, הרקולה פוארו, הבלש הבלגי, גיבורה של אגטה כריסטי נקרא על שמו של הרקולס המיתולוגי) , אלא שבחוגי האינטליגנציה האירופאית ניתן היה לשמוע  לפתע בשיחה יומיומית, ובוודאי בספרות,  ביטויי השבעה כמו "חי זיאוס" או "חי יופיטר".  (המקביל ל"בשם אלוהים" הדתי).

פרומתיאוס, הדמות המיתולוגית שהעניקה לבני האדם את האש, ובהשאלה את הנאורות, הפך  שם מקובל להוצאות-לאור  ולקבוצות שמאליות או ליברליות. הדימוקרטיה, הנקראת על שם המשטר של אתונה,  היא "הפרה הקדושה" המשטרית של כנסיית השכל, וכך היו לנו  גם "הדימוקרטיות העממיות" של הבולשביזם, במקביל ל"דימוקרטיות הפרלמנטריות" של המערב. הראשונות כשם קוד לעריצות של הבירוקרטיה המפלגתית הקומוניסטית, והאחרונות ככיסוי תחת לשלטון הטייקונים – בדיוק כמו באתונה הפריקלסית, כמובן.

במיוחד אימצה  האנטי-כנסיה, שהפכה בעצמה לכנסיה,  את הגישה הדתית של הרומאים, זו של האדם-אל.

אך בכנסיה החדשה של אירופה לא היה זה האדם-אל הפרטי, האישי, הקיסר השליט של האימפריה שהוכר כאל  על ידי עמו וכוהניו – אלא האדם המופשט, הכללי, "רוח האדם", "האנושות", "הציביליזציה האנושית", ולבסוף "התבונה האנושית".  אלה הועלו לדרגה של אלוהות מקודשת על ידי כוהני כנסיית השכל.

השכל האנושי הפך למחליפו של האל המונותאיסטי.  האינטליגנציה הנאורה של אירופה חזרה לתקופת האלילות והאליל החדש-ישן היו האדם ותבונתו.

קרל מרקס: מבנה התשתית

ומכיוון שמורי האוניברסיטאות ותלמידיהם ראו את עצמם כנושאי הלפיד של  אותה רוח אנושית ותבונה חובקת כל, מתוקף עיסוקיהם המקצועיים ומיקומם החברתי, הם הכתירו את עצמם ככוהניה של כנסייה חדשה זו, כנסיית התבונה והחוכמה, המדע וההשכלה ולבסוף גם התיעוש והטכנולוגיה  – כנסיית השכל.

ברור שמול סיפור הבריאה היהודי-מונותיאיסטי, שבו מופיע האל כבורא, לא יכלו כוהני כנסיית השכל להציב סיפור שבו האדם הוא הבורא עולמות ויקומים. אך הם עשו מה שיכלו: סילקו את אלוהים מסיפור הבריאה שלהם, והציבו במקומו עיקרון-בורא המתחלף לפי הנסיבות. פעם זה "המפץ הגדול" שביסודו "סינגולריות כבידתית" וכשמתאים זוהי "יד המקרה". מדי פעם עומד ביסוד היקום "החוק המדעי", ולפני זמן לא רב שמעתי על תיאוריה המציבה כיסוד הבריאה את המספר (NOMBER) וכך נסגר מעגל היסטורי ארוך שנים, שכן זהו אותו מספר מתמטי עצמו, שמילא תפקיד מכונן זהה באמונתם המיסטית של הפיתגוראים היוונים הקדומים, לפני כ-2,500 שנים.

הכוהנים הגדולים של כנסיית השכל מתחרים ביניהם עד היום על מציאת נוסחה אחת ויחידה שתסביר את היקום כולו. כלומר – אלטרנטיבה ראויה לאל האחד והיחיד. ברור שאין לכך שום סיכוי. אלמלא היו כוהני כנסיית השכל כה אדוקים, עד עיוורון, באמונתם האלילית, כבר היו מבינים מזמן, מתוך עיון במקורות הפילוסופיים שלהם עצמם (למשל, האנטינומיות של קאנט), שבריאתו של העולם, כמו קיומו, מחייבים שימוש בו זמני ביותר ממימד אחד, ושההכרה האנושית אינה מספקת די כלים לתובנתו המלאה של העולם.

אך בכל מקרה, כדאי לשים לב, שכאשר מחפשים בכנסיית השכל את ההסבר לבריאה, לקיום ולחיים, מדובר בתיאוריה  "מדעית" כלשהי. באיזו הנחה שכלתנית אנושית.

כך שגם אם האדם אינו יכול, למרבית הצער, להתברך בבריאת עולמו,  הוא יכול, לפחות, לברוא את התיאוריה שתסביר את הבריאה הזאת (וכמו כן, מתברר, הוא יכול, כפי  שנראה,  גם להרוס, להשמיד ולאבד חלקים מהבריאה. לפחות זה).

וכל זה נשמע להם הגיוני וסביר, בעוד שההסבר הדתי הוא כמובן ממבו-ג'מבו.

וגם ההיסטוריוסופיה  החברתית של כנסיית השכל, הנוגעת להתפתחות המין האנושי, שונה לגמרי מהסיפור היהודי-נוצרי-מוסלמי.

אמנם יש בכנסיית השכל גם גישות היסטוריות הדומות לזו של ארנולד טוינבי, דהיינו שההיסטוריה היא "מקרה מחורבן אחד אחרי השני", או, נכון יותר, תרבות מחורבנת אחת אחרי השניה.  כולן עולות ויורדות ונעלמות,  ומוטב שלא לחפש יותר מדי חוקיות והגיון בהתרחשויות (ומכיוון שהעם היהודי לא התאים לתיאוריה, כי תרבותו נמשכת כבר אלפי שנים, נעשה טוינבי לבסוף אנטישמי קיצוני מרוב כעסו על היוצא מהכלל המכחיש את הכלל שלו).

אך הגישה השלטת במחשבה המערבית עד ימינו, היא זו של הפילוסוף הגרמני גיאורג ויליהלם פרידריך הגל.

הגל ראה את "רוח הזמן" שהיא גם רוח האומה, שהיא גם חלק מרוח העולם, שהיא גם התבונה האנושית כמין מכלול שהוא גם הנושא וגם הכוח המניע של התהליך ההיסטורי.

והתבונה הזאת, רוחה של האנושות, נעה בדרכה הפתלתלה, שלה קרא הגל "עורמת התבונה" שהיא גם "עורמת ההיסטוריה" בדרך מן המובלע אל הגלוי, מן השיעבוד אל החרות, מן הבורות אל הנאורות ובקיצור: מהלך של התקדמות.  את בן זמנו,  השליט הקורסיקאי נפוליון בונפרטה ראה הגל כמי שמבטא באישיותו ומעשיו את רוח החירות החדשה הכובשת את אירופה.

את הגישה של הגל אימצו הן השמרנים והן הליברלים . ובזכותו של קרל מרקס  שאימץ את כללי ההתקדמות ההיסטורית של הגל, הפכה ההיסטוריוסופיה שלו גם לחביבת השמאל. מרקס הפך על פניו את ההסבר ההגליאני, וטען שהכוח המניע של ההיסטוריה הם הכלכלה והחומר, ולא הרוח והרעיונות של הגל. אלה האחרונים הם רק "מבנה העל" הרופף והשביר הבנוי על  יסודותיו של "מבנה התשתית"  המוצק והוודאי שהוא כלכלי-חומרי.

וההיסטוריה אינה, בעיקרה, תולדותיה של התבונה האנושית אלא תולדותיה של מלחמת המעמדות.

(וגם מרקס, כמו טוינבי אחריו, ובדיוק מאותה סיבה, נקלע לפינה האנטישמית, וכמוהו רוב ממשיכיו ומאמיניו עד עצם היום הזה. זה  משום שהיהודים לא התאימו לתיאוריה המתייחסת בביטול לעמים, לאומים ודתות. היהודים,  בעצם קיומם, אמונתם  ומשטרם הקהילתי  מהווים  קריאת תגר מתמדת על כלליותה של התיאוריה המרקסית, ולכן  ראויים לכל גידוף והשמצה. וכך, כאשר היסטוריון של קולנוע כפרופסור שלמה זנד מבקש להכחיש את קיומו של עם יהודי ולטעון שמדובר בהמצאה ובמניפולציה, הוא אינו עושה זאת משום שהוא אנטישמי, אלא משום שהוא מרקסיסט. האנטישמיות המשתמעת מהתיאוריה שלו היא רק פועל יוצא של הצורך שלו להגדיר את עצמו בתוך החברותא האידיאולוגית של כנסיית השכל).

וכך יצא ששלושת  אגפיה המרכזיים של כנסיית השכל, השמאלי, הליברלי והשמרני,  מצאו את עצמם באותה מיטה אידיאולוגית, כשהם רואים בהיסטוריה האנושית מהלך של התפתחות מן המפגר, המיושן והפרימיטיבי, אל הנאור, המדעי והמתקדם.  לא לחינם מקפידות המפלגות הקומוניסטיות והקרובים אליהן להתייחס אל עצמם כאל "כוחות הקידמה".  המתועש, העירוני,  המשכיל  והאתאיסט הוא המתקדם, לעומת  הכפרי הבור  והמאמין ("הדת היא האופיום של ההמונים").

לסיכום:

על פי הסיפר המונותיאסטי נברא העולם  על ידי הכוח האלוהי על פי העיקרון המוסרי של הטוב. ובעיקרה התפתחותה של ההיסטוריה האנושית היא התרחקות מן המקור והדרדרות מוסרית וחברתית שמימדיה גדלים והולכים עד שהם מאיימים על החיים בעולם כולו, וברבות הימים יהיה צורך בהחלצות גדולה שתעצור את ההדרדרות ותהפוך את התהליך ההסטורי על פיו.

ואילו על פי הסיפר האתאיסטי נברא העולם "מעצמו" או מכוח טבע או נוסחה הניתנת לתיאור מדעי, ובשחר קיומה היתה האנושות פרימיטיבית, מדוכאת ומטומטמת (גם, או בעיקר, בגלל האמונות הטפלות הדתיות) והיא עוברת תהליך של שיפור, שדרוג והתקדמות לקראת עולם טוב באמת, שאליו נגיע מכוחם של ידע מדעי רב עוצמה, תיעוש רב תנופה ושיפור מוסרי ("צדק חברתי") שהוא תוצאה  של אידיאולוגיות מתקדמות, מבית היוצר של כנסיית השכל ("ליברליזם", "סוציאליזם" או גם  "תחרות חופשית").

סטיבן הוקינג: מתאמן בריחוף

אך ראו זה פלא: בעשור-שניים האחרונים, חלה התקרבות מדהימה בין שני הסיפרים המתנגשים לכאורה, לפחות בכל מה שכרוך ל"שורה התחתונה", כלומר, למצבו הנוכחי של המין האנושי. או, נכון יותר – המסקנות הסופיות של כנסיית השכל התהפכו מאופטימיזם זוהר לפסימיזם נואש.

לפני כ-22 שנה, כשהתמוטטה האימפריה הסובייטית, כתב פרנסס פוקויאמה את מאמרו הידוע "קץ ההיסטוריה" – מושג הגליאני בעיקרו. אך היום מבינים הכל שטעות גדולה היתה בידו. לרגל פירוקה של האימפריה  שהתבססה על עריצות במסווה של חירות  ואיימה בכוחה הצבאי והגרעיני על שלומו של העולם, נתקף גם  פוקויאמה, כמו  רבים וטובים, בגל של אופטימיות. המלחמה הגדולה מאחורינו, הם חשבו, ומעתה אפשר להתמסר  להפיכתו של העולם למקום טוב יותר לבני האדם לחיות בו, משימה כמעט טכנית בעיקרה, שכן חילוקי הדיעות והמאבקים הגדולים מאחורינו. השלב האחרון בהתקדמותן של רוח האדם והתבונה ההגליאנית. הדרך נפתחה להפיכתו של העולם לגן עדן עלי אדמות. קץ ההיסטוריה.

אלא שמכל זה לא נשאר הרבה.

גדולי המדענים של כנסיית השכל נעשו פסימיים מאוד. פסימיים עד כדי יאוש.

כדי לא להאריך בדברים, ולהביא שפע של  ראיות ודוגמאות לעוסות, אצטט  תחילה כמה שורות  מדיווח שהתפרסם באתר"הידען הישראלי", אודות ביקורם של שני מדענים בישראל. אחד, סטיבן הוקינג הבריטי, הידוע שבפיסיקאים החיים היום, והשני פרופ' פול  קרוצן הגרמני שזכה בפרס נובל בכימיה בשנת 1995.

הנה מה שכותב "הידען" בסוף דצמבר 2006:

על דבר אחד כנראה שישנה הסכמה כללית בקהילה המדעית- אם לא יעשו צעדים משמעותיים לשיפור מצב האקולוגיה, האנושות בדרך לאבדון מוחלט. כבר חצינו את נקודת האל-חזור ו"הניסיונות הפוליטיים המנסים להגביל את אפקט החממה הנגרם ע"י האדם הם כה מעוררי רחמים עד שהם מצריכים תכנית חלופית קיצונית", כדברי ד"ר קרוצן.

הוקינג מזהיר ש"החיים על פני כדור-הארץ נמצאים תחת הסכנה הגוברת של הכחדה כתוצאה מאסון, כדוגמת התחממות גלובלית פתאומית", וגורס שהישרדות המין האנושי תלויה ביכולתנו לצאת מגבולות מערכת השמש ולהתיישב על פלנטות רחוקות הדומות לכדר הארץ. ועוד הוא מוסיף שלרקטות הכימיות והגרעיניות של ימינו יקח 50,000 שנה לבצע מסע שכזה אל עבר ישוב קולוניות בעולמות רחוקים. הפתרון כדבריו מצוי במערכות שיתירו נסיעה במהירות הקרובה למהירות האור, דבר שיתאפשר באמצעות הנעה המנצלת את תהליך "השמדת חומר/ אנטי-חומר". "כאשר חומר ואנטי חומר נפגשים, הם משמידים זה את זה בפיצוץ קרינה. אם זה היה מתבצע באחוריה של ספינת חלל, זה יכול היה להניע אותה קדימה".

עד כאן דצמבר 2006, וכדי לסגור את המעגל הנה ידיעה נוספת מאותו מקור, מלפני יומיים שלושה, תחילת אוקטובר 2011:

מחקר בהובלת נאס"א תיעד אובדן חסר תקדים של שכבת האוזון המגינה על פני כדור הארץ מפני הקרינה האולטרה סגולה במהלך החורף והאביב בחצי הכדור הצפוני בשנת 2011. ככל הנראה נגרם הדבר כתוצאה מגל קור מתמשך בגובה רב – בסטרטוספירה.

המחקר, שהתפרסם בגליון המקוון של כתב העת נייצ'ר אתמול (יום א'), מצא כי כמות האוזון שנהרסה באיזור הארקטי בשנת 2011 היתה ניתנת להשוואה עם מה שרואים מזה כמה שנים באיזור אנטארקטיקה שם נוצר חור בשכבת האוזון מאז אמצע שנות השמונים.

לסיכום: שניים מהמדענים הבולטים ביותר של כנסיית השכל מביעים כבר בסוף 2006 יאוש מוחלט מעתידו של המין האנושי על פני הכדור הזה: "אם לא יעשו צעדים משמעותיים לשיפור מצב האקולוגיה, האנושות בדרך לאבדון מוחלט." 

 וכידוע לא נעשו שום צעדים ממשיים."אמנת קיוטו" שבאמצע העשור הקודם עדיין עסקו בה איכשהו, נזנחה לחלוטין בינתיים, והתוצאות, כפי שאנו למדים ממה שקורה לאוזון מעל לקוטב הצפוני ב-2011, בשטח. המהלך המדעי-טכנולוגי, מתוצרת כנסית השכל, המוביל לאובדנם של פני הכדור ושל המין האנושי, נמצא בעיצומו.

הפרופסור סטיבן  הוקינג, ככל הידוע, הסיק את המסקנות האישיות המתחייבות מהכרתו המדעית, והחל להתאמן בתנועה בחלל באחת החלליות של המיליארדר הבריטי צ'רלס ברנסון.

זאת אומרת:  אנשי הפיסיקה ומדעי הטבע כבר יודעים שהלך על חלום הקידמה. על התפתחותה לקראת גאולה של הרוח האנושית, על עורמת התבונה נוסח הגל או מרקס, ושאר הקישקושים  מתוצרת הענפים החברתיים של כנסיית השכל.

ההיסטוריה האנושית הולכת בעיניים פקוחות לקראת אובדנה וכיליונה, תוך הרס חסר רחמים ופושע של הכדור.

מובן שגם הדת מכירה בצרות שמביאה "הקידמה"  המדעית-טכנולוגית-תעשייתית על האנושות. הנה ידיעה מ-2008, באשר לעמדתו של הוותיקן הקתולי ברומא:
"הארכיבישוף ג'יאנפרקו ג'ירוטי, שיש הרואים בו את הסמכות העליונה בתחום החטאים אחרי  האפיפיור  עצמו פירט השבוע את מה שנראים בעיניו כחטאים החדשים, בראיון לעיתון  איטלקי.

לטעמו של הארכיבישוף, התחום המסוכן ביותר הוא  הביואתיקה. "עלינו לגנות מכל וכל את ההפרות של הזכויות היסודיות של המין האנושי דרך  ניסויים ומניפולציה גנטית, שאת תוצאותיהם אי אפשר לצפות", אומר ג'ירוטי. בתחום זה  הוותיקן מתנגד במיוחד לניסויים בתאי גזע עובריים והוא מזהיר נגד הניסיון לשבט בני  אדם.
חטא נוסף, על פי הוותיקן, הוא הרס כדור הארץ  באמצעות זיהום הסביבה. הוותיקן התקין לאחרונה קולטי אנרגיה על בניינים כדי לייצר  חשמל ואירח ועידה מדעית על התחממות כדור הארץ.
הכנסיה, כפי שרואות עינינו, עדיין לא איבדה תקווה. הוותיקן התקין קולטי אנרגיה ואירח ועידה מדעית. כל הכבוד לאפיפיור.

"קץ ההיסטוריה"? נראה שלא נשאר הרבה מהתיאוריה האופטימית של הגל, על התקדמות הרוח האנושית בדרך אל החרות ואל הגאולה.

כבר די ברור  שהנאורות וההשכלה, המדע והטכנולוגיה אינם הפיתרון, אלא הבעיה.

סין מאיימת לרשת את ארצות הברית כמזהם הגדול והחשוב ביותר על פני הכדור, ויתכן ששיבתו של ולדימיר פוטין לשלטון ברוסיה מבשרת את הצטרפותה הקרובה של הפדרציה הרוסית למירוץ  הזיהום העולמי. אפילו אצלנו, דומה שתנועת המחאה ההמונית עשויה להביא לעוד זיהום והרס במעטה של צמיחה וקידמה. חוק הוד"לים שיחסום את ערעוריהם של הארגונים לאיכות הסביבה,  מכוניות ודלק מוזלים שיגדילו את זיהום האוויר, וגידול בצמיחה ובתוצר כדי לאפשר את הקצאת המשאבים הגדולה יותר ל"צדק חברתי" –  כל אלו פרושם עוד זיהום מיותר ועוד הרס לסביבה. בדיוק, אגב, כמו הקצאת המשאבים של הנשיא ברק אובמה בפתח נשיאותו, כשניסה להתגבר על המשבר הכלכלי: הוא הזרים מאות מיליונים לתעשיית הרכב ולשיפור תשתית הכבישים בארה"ב – מהגורמים החשובים ביותר להרס שמביאה התרבות האמריקאית על היבשת, העוברת עכשיו תהליך של מידבור מזורז.

"קץ ההיסטוריה"? בוודאי לא במובן שדיבר עליו פוקויאמה. הרבה יותר במובן של "אפוקליפסה עכשיו." הדרשן והשדרן האמריקאי שניבא את סוף העולם בחודש מאי השנה, מעדכן את התחזית שלו. עכשיו הוא מדבר על ה-21 באוקטובר 2011. ממש מעבר לפינה. הרכב ראפ ישראלי הנקרא "אפוקליפסה יום הדין" שיחרר  את שיר הנושא להאזנה ברשת. הרבה יותר דיווחים מגיעים מארצות הברית על הופעת חלליות חייזריות בשמי האימפריה.  האתרים של מחשבי הקיצים רוחשים פעילות נמרצת יותר מהרגיל. המשברים הכלכליים שתמיד איפיינו את הקפיטליזם כבר הפכו למשבר אחד ארוך ונמשך  עם קצת עליות. הבורסות צונחות. אי הוודאות  הכלכלית, הבטחונית והקיומית בכל מקום על פני הכדור, מתגברת והולכת. ופה אצלנו, המנהיגות הפוליטית של היהודים ושל הפלשתינים, סליחה על הביטוי,  משחקים בקפצונים.  הקשר בין עם היהודי הבלתי-קיים  וארץ הקודש  ועוד אלף יחידות דיור בגילה בתור תגובה ציונית הולמת.

התקדמות? אולי לאחור. לאותה תקופת חמס אנושית שקדמה למבול של נוח. החמס ההוא לא היה רק בין אדם לאדם. החמס השחית את הארץ. הדברים מופיעים כך:

ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. (בראשית ו' 11-12)

אז מה יהיה. די ברור שהעולם  זקוק להצלה, וגם מחפש אחת. לפני שלוש שנים העירה בחירתו של הנשיא האמריקאי השחור הראשון ברק  אובמה תקוות רבות.  בינתיים קשה לומר שהוא עמד בתיקוות האלה. מצד שני, עדיין  אי אפשר לומר שהוא הכזיב אותן. בחורף הזה החלו העמים השמיים במזרח התיכון בתהליך של מרד והפיכות נגד שליטיהם.  קראו לזה "האביב הערבי". בינתיים גם בתחום הזה רב הנסתר על הנגלה. איש אינו יכול לומר לאן יפנו הדברים. מעוררת תיקוות  היא המחאה הישראלית.  מחאה בדרכי שלום.  אך גם עתידה מעורפל. האם יביאו כנסית השכל , המדע והטכנולוגיה את הפתרון לבעיות שיצרו? האם יגיע הפתרון מן התחום הפוליטי?  מן הדת הממוסדת? עוד רעיונות?

4 תגובות
  1. רחל כרמל permalink

    דבר לא דברה,
    עשרת היברות לא
    עשר הדברות

    אהבתי

  2. רחל,
    סליחה ותודה

    אהבתי

  3. רועי permalink

    הפתרון בשלב ראשון(וסלח לי על המיעוט במילים) יבוא ממהלך כלכלי שכזה שיחייב כל בית בישראל ,מפעלים ,מוסדות וכן כל תחנות הדלק להפוך לסולריות ו\או לנטענות מכח הרוח. מהלך כזה צריך לבוא מהוצאה מהחוק של יצור בנזין וכל שותפיו לדבר עברה ,(בקיצור,מהלך פוליטי) הפירוט מורכב מאין כמוהו אבל לשם לדעתי צועדות פנינו בוודעות במוקדם ובמאוחר, אם נרצה או לא נרצה..:) זו היא תהיה ההצלה, מקווה רק שזה יגיע לפני שלא נוכל עוד לשרוד את התנאים כאן על כדור הארץ האהוב

    אהבתי

Trackbacks & Pingbacks

  1. דן בונה, הפרופסור ואלוהים: לא היה ולא נברא? « מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: