Skip to content

מותחנים: טמפל, ואן דה וטרינג, גלפי, לה קארה

אוקטובר 3, 2011

לצערי הזנחתי  מאוד את העיסוק במותחנים כאן בבלוג, אך אל דאגה: חוץ מאקטואליה, זה  בערך כל מה שאני קורא. מה שהחזיר אותי  לכתיבה הוא מותחן טוב במיוחד שסיימתי זה עתה, ועליו הרכבתי טרמפיסטים טובים גם הם, ואחד לא במיוחד. נתחיל בעיקר:

פיטר טמפל: אמת

הוצאת מודן, 2011,  מאנגלית: מתי בן יעקב

מותחן משטרתי אוסטרלי מעולה באמת. אולי האוסטרלי הראשון שיוצא לי לקרוא, ועושה לי תיאבון לנוספים. העיר היא מלבורן. אתר הרצח הוא רב קומות הכולל פנטהאוזים ודירות  פאר, קזינו מהודר ומלון יקר.  באחת הדירות נמצאת גופה של אשה לא מזוהה המזכירה לסטיבן וילאני, ראש מחלק הרצח של משטרת העיר-מדינה(אוסטרליה מחולקת למחוזות-מדינה) את בתו הנרקומנית.

כך זה מתחיל. טמפל לוקח אותנו לטיול פנורמי בעיר ובמחוז, על רקע  של שריפה משתוללת המאיימת על החווה של אביו הזקן של הבלש,  חיי המשפחה המעורערים, שלו,  ומשטרה, פוליטיקאים וטייקונים המתעוותים במערבולת של  תאוות בצע, יד רוחצת יד ושחיתות  רוחשת.  הכתיבה של  טמפל גדושה דימויים מרעננים ודיאלוגים שנונים. הנה דוגמית משיחה פוסט-משגלית:

"מספק",  אמרה אנה מרקהם.

"אולי תתני לי ציון מדויק יותר?" אמר וילאני.

הוא שכב על צידו, נשק לעצם הלחי שלה. אנה הסבה את ראשה, מצאה את פיו. הנשיקה היתה טובה.

"בשלב זה ההערכה שלי בינארית" היא אמרה. "מספק,  לא מספק."

יאנווילם ואן דה-וטרינג: הבבון הבלונדיני

עם עובד, מאנגלית: דניאלה אתגר

לגמרי במקרה, זרוק קרוב לרצפה במחסן של ספרים משומשים, שמחתי מאוד למצוא ולגלות את  הספרון הדקיק הזה. כלל לא ידעתי על קיומו בעברית  של תרגום שלישי  של סופר המותחנים ההולנדי המעולה, שהשתקע בזן-בודהיזם כששהה שנים במזרח, ובעבודת משטרה כשחי בהולנד,  לפני שעקר לארה"ב עם אשתו (נפטר ב-2008).

הראשון של דה-וטרינג שקראתי היה "זר באמסטרדם"  (מודן) שעד היום שמור אצלי, אחד מעשרה מותחנים  בערך שאני שומר בארוני  כבר שנים, ומקפיד שיחזרו אלי אחרי השאלות לחברים.  אחרי שסיימתי את "זר באמסטרדם" מיהרתי לחפש את השני – "גלגל קוצים" (הוצאת כרם) ,שהיה טוב קצת פחות ועדיין מעולה.  והנה, גם בשלישי, החדש בשבילי, מככב צוות הבלשים גריפסטרה ודה-גיר, ועימם מפקדם החולני והתשוש.

כדי שתבינו את האווירה, הנה שורות הסיום של הספר, כאשר, לאחר פתרון התעלומה, נערכת מסיבת שתיה וגריפסטרה השיכור נשאר לישון בדירתו של דה-גיר הרווק, המפנה לחברו את מיטתו בעוד הוא ישן בשק שינה בסלון.  ועוד עימם בדירה החתולה של דה-גיר, טבריז, הנוהגת לעשות שמות במטבח.

גריפסטרה כיבה את האור בחדר השינה כעבור כמה שעות התעוררו בבהלה.

"מה זה היה" שאל  גריפסטרה מתוך שינה

"טבריז. היא שוב הגיעה  אל צנצנת הריבה. היא נשברה ורצפת המטבח ודאי מטונפת. כדאי שתזהר בבוקר כדי לא תפצע את הרגלים".

"מדוע היא עושה זאת?"

אך דה גיר כבר שקע שוב בשינה עמוקה ונמצא הרחק מעבר לגבולות שק השינה שלו, שהתעקל על הרצפה בחדר האורחים  כבננה ענקית.

"מדוע?" שאל גריפסטרה את התקרה. "מדוע מדוע מדוע. לעולם לא יהיה סוף לעניין הזה, ואפילו כאשר אתה מוצא את התשובות הן מעוררות תמיד עוד שאלות."

הוא נאנח. טבריז יצאה מהמטבח , דילגה מעל לשק השינה וקפצתה על המיטה. גריפסטרה הושיט את ידו והחתולה הניחה בה את כפה. היא היתה דביקה.

"פוי" אמר גריפסטרה.

ברנט גלפי: המשחק של וולק

כנרת זמורה ביתן,  מאנגלית:  אסתר קלשטיין

כנרת זמורה ביתן, 2010

וולק לחם  חמש שנים בצ'צניה ואיבד שם רגל.  הוא מסתובב  על הגדם שלו בסנט-פטרסבורג  המתחדשת  כמשרתם של שני אדונים: הסופר-גנגסטר האזרי מקסים, והגנרל  מהמודיעין הצבאי הרוסי.  החברה שלו וואליה, יפיפיה מיניאטורית  מסוכנת ובלתי צפויה, ששומרת עליו לא פחות ממה שהוא שומר עליה.  המשימה שמקבלים וולק וחברתו וואליה , היא לגנוב ממוזיאון ההרמיטאז' הידוע ציור נשכח של ליאונרדו דה-וינצ'י.

הנה קטע סמוך לפתיחת הספר לגירוי התיאבון:

אין הרבה מה לראות כאן בקומת המרתף. רצפה מאריחים שחורים, שורות של מדפים, קורות
תומכות מעץ לא מעובד, קירות גבס שניזוקו בכמה מקומות וחושפים תחתיהם לבֵנים אדומות,
וגם מכונות מזל מאובקות של שנות השישים. גרומוב מחפש בעיניו את ואליה, אני יודע.
אבל את ואליה רואים רק כשהיא בוחרת להיראות. הוא מסיים את הסקירה ומחייך מבעד
לשיניים צהובות ועקומות, שלעיסה מתמדת של טבק חרצה בהן חריצים שחורים. ״אולי אתה
דווקא צריך להיות בקטע של שותפים.״

״תגיד מה שבאת להגיד.״ אני מצביע על השולחן הריק שלפני. ״יש לי עבודה לעשות.״

״אתה מבין ביהלומים?״

״מקסים שאל על אמנות, אתה שואל על יהלומים. על מה בעצם אנחנו מדברים?״

״אותו הדבר, חתיכת דפוק.״

כאשר הוא מושך את ידו בפתאומיות מתוך כיס המעיל, צצה ואליה מאחוריו. היא מחזיקה
מוֹסבֶּרג 12 גייג׳, רובה ציד קצוץ־קנה בעל אחיזת אקדח, ומכוונת אותו אל החלק
האחורי של גולגולתו המגולחת. אבל במקום לשלוף את הקולט הוא מטיל גביש מלבני שמנצנץ
בזמן שהוא צונח דרך האוויר עד שהוא נוחת בכף ידי.

ואליה נסוגה.

ג'ון לה קארה: בוגד משלנו

כנרת, מאנגלית: מרינה גרוסלרנר, 2011

אני משער שחובבים מושבעים ביותר של ג'ון לה קארה עשויים למצוא עניין  כלשהו בספר הזה. אני עברתי עליו בדילוגי קנגורו, רק בגלל הכבוד שאני עדיין רוחש לכמה מספריו המוקדמים. מדובר באחד הנושאים החביבים ביותר, לאחרונה,  על סופרי המתח – האוליגרכים הרוסיים.  צמד אנגלי תמים – מרצה מהאוניברסיטה ועורכת דין שמתחילה להצליח, יוצאים לחופשה באי קאריבי, נתקלים שם באוליגרך ומשפחתו, ומסתבכים בעלילה שיכולה להספיק, די בקושי, לסיפור קצר, ומצליחה להתארך ולספק  ספר שלם רק בזכות אהבתו הידועה של לה-קארה לאיפיון טרחני של דמויותיו על חשבון הסיפור.

מבקר הספרים של הניו-יורק טיימס כתב על הספר:

"בוגד משלנו`, רכבת הריחוף האלקטרומגנטית החדשה של ג`ון לה־קארה, הוא מותחן שמזכיר חלקית את ג`ון לה־קארה הישן והטוב, וחלקית את אלפרד היצ`קוק… התוצאה היא אחד המותחנים המותחים ביותר של המחבר זה שנים."

על  החלק הראשון של הביקורת אני יכול לומר רק זאת: שהמבקר של הניו יורק טיימס מזכיר לי  חלקית את הברון מינכהאוזן וחלקית את הרשל'ה מאוסטרופולי.

ובאשר לחלק השני של הביקורת  –  בהחלט יכול להיות שהמבקר צודק, רק  שלמרבית הצער, זה  נותן מעט מאוד, להיות  אחד המותחנים המותחים ביותר של לה קארה,  בעשרות השנים האחרונות.

מודעות פרסומת

From → מותחנים

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: