דילוג לתוכן

מה קורה בספטמבר: אובמה, אבו מאזן, נתניהו. שלושה נואמים ובונוס: ארדואן

ספטמבר 26, 2011

הנשיא ברק אובמה הבין שאם הוא רוצה להבחר שוב, אסור שהאמריקאים יחשבו שהוא קונה את הבלוף הליברל-שמאלני המקובל

ממה שאני יודע על האיש, ומבין מדבריו וממעשיו, הוא שוחר טוב, וזה כבר משהו, אם לא הרבה מאוד, בעולם הפוליטי של היום. עקרונית, תוכו כברו: גם אינו משתמש בשקרים מכוונים ומודעים, וגם נוטה להאמין במה שאומר פיו ומתכוון  לבצע מה שהוא מבטיח.

וחשוב לא פחות: ליבו נמצא במקום הנכון. מכוח מוצאו ומתוקף אמונתו הדתית והפוליטית, ולפי רוב דבריו ומעשיו, הוא ידיד לעם הפשוט. גם אם רב הונו וגם אם רבים חבריו העשירים  וגם אם כמה מהם תרמו לנצחונו, הוא טרם שכח מאין בא ולאן הוא הולך.

כל זה לא אומר שהוא חף מטעויות ומשגים.

מי שתובע מזולתו שלמות, מקומו בעולם האלוהות, לא פה אצלנו, בני התמותה.

בתור פוליטיקאי בצמרת  חווה עכשיו אובמה את העולם "יד שניה". המידע שלו על המתרחש  הוא מוגבל. הוא תלוי במה שמספקים לו המתווכים בינו ובין המידע מהשטח. אלה העורכים את המידע, המסננים מה שלא מתאים (לא מתאים להם, אלא מה), הנותנים כותרות והדגשים, בין שהם קרויים עיתונאים ואמצעי תקשורת ובין שהם קרויים גורמי מודיעין. וכאשר הם שוגים (וזה קורה הרבה מאוד, כמו שאנו יודעים, ומתברר בעיקר בצמתים החשובים של ההיסטוריה, אבל  מהווה מציאות יומיומית), ההחלטות שמקבל הנשיא הן מוטעות בהכרח.

וכמו כן הוא לכוד בכל מערכת האילוצים הבולמת כל נשיא במשטר הדו-מפלגתי הנהוג בארצות הברית.

זהו האינטרס הבסיסי ביותר של אלה המבקשים את המשכו של המצב הקיים:

לקיים משטר פוליטי שבו עריכת שינויים קשה כקריעת ים סוף.

וכך, למרות שהעם הפשוט, כמעט בכל מקום, וגם במשטרים הכי דימוקרטיים, היה מבקש לראות שינוי, מתברר שהשינוי כמעט שאינו אפשרי.

באמריקה, פה, ובכל מקום.

בעוד חודש נכנס אובמה לשנת הבחירות שלו.

ולא  כמו שחושבים, הבעיה העיקרית של אובמה אינה  רק המצביעים היהודים.

הבעיה שלו היא האמריקאים.

תודעתו של אובמה, היא תוצר של  התפיסות הרווחות באליטה הליברל-שמאלנית של המכללות ושל יציריהן, האקדמאים והעיתונאים האמריקאים.  התפיסות האלה אינן שונות בהרבה מהתפיסות הרווחות באותה שכבה  בארצות מערב אירופה, וגם אצלנו.

ביסודה של האידיאולוגיה הליברל-שמאלנית הזאת נמצאת הצביעות.

נשיא ברק אובמה: השקר הליברל-שמאלני

אקדמאי בריטי  הודה בחלק מהצביעות הזאת בסרט של תכנית "מקור" בערוץ 10. מדבריו ניתן להבין,  שהאינטליגנציה הליברל-שמאלנית של אירופה, הנטועה באליטות הפוליטיות, האקדמיות והתקשורתיות,  מרכזת את מאבקה נגד "הציונות", כי נדמה להם שלמערכה הזו, בגלל חולשתה של ישראל, יש  סיכויי הצלחה – למרות שברור שמעשי עוולה גרועים בהרבה מאלה שגורם להם הכיבוש הישראלי, נעשים במקומות אחרים בעולם.

הוא רק שכח להודות באנטישמיות שלו, ובכך שמישהו משלם לו  יפה תמורת מלחמתו בציונות.

ולאינטליגנציה הליברל-שמאלנית האמריקאית או הישראלית אין כמובן שום בעיה עם ההגיון הפוליטי הזה, עם ההיטפלות למי שנראה להם חלש, כמו שאין להם בעיה עם הקרנות והעמותות שמשלמות להם דמי הכחשה, דמי שתיקה ודמי שקר, בדמות מילגות ופרסים, מימון שנות שבתון וקונגרסים, והמון משכורות נאות, משלימות או בלעדיות.

אולי להפתעתו של אובמה – מהמידע המסונן  שהגיע אליו במשרתו הרמה ובארמונו המבודד הוא כנראה התרשם אחרת – רוב גדול של הבוחרים האמריקאים – תעזבו יהודים – לא זרמו עם התעמולה הליברל-שמאלנית, הקנויה על ידי קרנות של פטרו-ריאלים סעודים ואיראנים, פטרו-דולרים  אמריקאים, כמו שמטופטפים שם לכיסים הרבה ניירת מסוג יורו שמגיעה מממשלות צבועות אירופאיות ומכנסיות פרוטסטנטיות אנטישמיות כמו לותר מאותה היבשת.

לפתע התברר לאובמה שרוב האמריקאים מצאו שקשה מאוד להאמין שעם קטן של 6 מיליוני אנשים, ששב לארץ אבותיו (לפי כל אמונה מונותאיסטית), אחראי לכל הצרות בין קזבלנקה לטוקיו, ממזרח למערב או ממערב למזרח. שתמיד, בכל מה שקורה  בכפר הגלובלי, הוא האשם.

רוב האמריקאים לא  זרמו עם הרעיון הזה, שניסו להכניס לראשם –

שכאשר היהודים  מקבלים את תכנית החלוקה ב-1948 והצד השני דוחה אותה ומפסיד חלק מארצו במלחמה שבה סיסמתו המרכזית היתה "איטבח אל יאהוד" – היהודים אשמים.

ולמרות כל המעריצים של הפרופסור נעם חומסקי וחבריו, אלה הסבורים שהחיזבאללה הוא תנועה מתקדמת, כמו שהיה פעם החמר רוז', רוב האמריקאים  עדיין חושבים שזה חרטא –

שכאשר חסם המצרי עבד-אל-נאצר את מיצרי ים סוף וניסה להטיל מצור מדרום על ישראל  והפסיד במלחמה, וסיני ועזה  נכבשו על ישראל – היהודים אשמים. וכאשר הסורים והירדנים הצטרפו לנאצר וכתוצאה מכך  הרמה והגדה נכבשו על ידי ישראל – גם בזה היהודים אשמים.

לרוב האמריקאים זה לא נשמע סביר, שכאשר חתמו המצרים על שלום עם ישראל וקיבלו בתמורה את חצי האי סיני, ועכשיו הם מבקשים לשנות את תנאי השלום אבל לא חולמים להחזיר את חצי האי או חלקים ממנו – גם בכך היהודים אשמים.

שכאשר נחתמו הסכמי אוסלו בתחילת שנות השמונים, ומיד אחרי החתימה הודיע יו"ר הרשות יאסר עראפאת שלא התכוון ל"שלום של אמיצים" כפי שאמר לכל העולם, אלא להודנא עם כופרים, כפי שאמר רק לבני עמו ודתו – ואחר כך פתח באינתיפאדה שמבחינת הערבים התבררה כנאכבה נוספת – היהודים אשמים.

נראה שרוב האמריקאים נדים בראשם לטמבלים שמאמינים בשטויות כאלה.

שכאשר האיראנים והעיראקים טובחים  מאות אלפים אלה באלה, וכן גם  אלפים בבני עמם שלהם, וכאשר בסודן נרצחים מיליונים,  וכשקדאפי ובשאר אסאד רוצחים בהמונים את בני עמיהם – היהודים אשמים.

רוב האמריקאים מתקשים לקלוט את הרעיון הליברל-שמאלני הזה.

שכאשר הערבים והפלשתינים בוחרים להשאיר את בעיית הפליטים  הפלשתינים בלתי פתורה במשך עשרות שנים  למטרות של קבצנות בינלאומית – היהודים אשמים.

יתכן שרוב האמריקאים חושבים  שהפלשתינים  נוהגים במקרה הזה כמו  אותם אזרחים המרמים את הביטוח הלאומי. כך  שאולי עדיף לא לכעוס על אובמה, שלא הזכיר בנאומו את סבלם של הפלשתינים. לטובתם שכח.

ככה שאובמה הבין, שאם הוא רוצה להבחר כנשיא בפעם שניה, ואז אולי להסתער שוב ולקרב את השלום אחרי ינואר 2013, ואחרי שילמד מכל שגיאותיו אשר עשה, הוא חייב להבהיר לאלתר לבני עמו, נניח בנאום באו"ם, ויהיו עוד הזדמנויות,  שהוא לא קונה את הבלוף הליברל-שמאלני, הזהה בדיוק לבלוף האיסלאם-קיצוני,  הממומן על ידי מחרחרי המלחמות. אם זה לא יהיה ברור לרוב האמריקאים שאובמה לא קונה את הבלוף הזה,  אין מצב שהוא ייבחר שוב. וזה עוד בלי לדבר על המתרחש בכלכלה,  טמבל.

היו"ר אבו-מאזן  חושב שאם יחביא את ראשו מתחת לשמיכה ויילל  כתינוק  "לא ! לא רוצה!", יתנו לו את הצעצוע

כדי שלא לפגוע ביו"ר הרשות הפלשתינית, אומר שהאמת אינה בראש מעייניו, לא האהבה מנחה את צעדיו, ולא הצדק אזור  חלציו.

את דרכו האקדמית  ביסס  אבו מאזן על הכחשת השואה, ולחילופי חילופין על האשמת היהודים ("הציונות") בסיוע להשמדת עמם שלהם. את דרכו הפוליטית הוא המשיך בהכחשת קיומו של העם היהודי ובהאשמת היהודים באסון שהביאו הפלשתינים על עצמם ב-1948. והוא מסיים את דרכו בהכחשת קיומה של הדת היהודית שאותה ניסה להעלים בנאומו מרשימת הדתות שארץ התנ"ך יקרה להן.

ואחרי שהכחיש שואה, שהכחיש עם והכחיש דת, הסגיר את עצמו: כמוהו כתינוק המטמין ראשו מתחת לשמיכה, וחושב שאם ישנן לעצמו שוב ושוב שלא קיים העולם שמבחוץ,  זה שמסודר כך שיתאים גם לתינוקות אחרים, יואיל אותו עולם  מוכחש להעלם  מאליו כשיסיר אבו מאזן  את השמיכה מעל לראשו.

וזו תורת ההכרה שהוא מנסה להנחיל גם לעמו. כמו אותו שר אוצר צרפתי שאמר לבורגנות של פאריס – "התעשרו נא! "  כך אומר אבו-מאזן לעמו האומלל: "הכחישו נא!"

וכשם שקריאתו של אותו שר הסתיימה במפולות קשות, עלולה קריאתו של אבו מאזן להסתיים בעוד נאכבה.

יו"ר אבו מאזן: עמוק מתחת לשמיכה

ועכשיו, בעודו יושב אפוף בשמיכה במקום חם וחשוך, כתינוק הנמצא בריב עם הוריו, וממלמל  כאותו תינוק, "לא, לא, לא רוצה,  לא רוצה"  ומסרב לכל מתווך ולכל משא ומתן אלא אם כן יחזירו לו את הצעצוע אשר אהב, ושרק הוא יוכל לשחק בו, ואף אחד אחר – רק אז יתרצה.  כאמור: "פלשתין תהיה נקיה מיהודים" – הצעצוע רק שלו.

נקייה מיהודים.

הדרך ממכחיש שואה לתומך שואה אינה  נמשכת זמן רב.

וגם לא  הדרך ההפוכה, כפי שמוכיח אחמדינג'אד.

שמעתי את הח"כ אחמד טיבי  משיב לשדרנית של גל"צ בצהרי היום. היא טענה שאבו-מאזן שיקר . טיבי ביקש דוגמא  והתברר שהשדרנית הרשלנית באה בלי דוגמא ראויה לשמה. טיבי לא התקשה לומר:

"אין ולו שקר עובדתי אחד בדבריו של אבו-מאזן".

הנה כמה שקרים עובדתיים , ח"כ טיבי:

אבו מאזן דיבר בנאומו על הקשיים שמערימים הישראלים על המשא והמתן והודיע:

"אף על פי כן אנחנו מאמינים בשלום".

וגם אמר:

"אנחנו מושיטים את ידינו לממשלת ישראל ולעם הישראלי כדי לעשות שלום.".

שקר על גבי שקר.

כבר מזמן לא מדבר אבו מאזן על שלום עם ישראל, אלא על "הודנא". אותו הסכם נכלולי של הפסקת אש עם  "הכופרים", שעליו דיבר גם קודמו ערפאת במסגד ביוהנסבורג ובאולם המפואר של המלון בשבדיה. אותו סוג של דיבורים וסרבנות שהביא לאינתיפדה השניה, זו שאבו-מאזן עצמו הגדיר אותה כאסון מבחינת הפלשתינים. ועוד נראה לאן יוליך אבו מאזן את עמו עם ההודנא  ועם הסרבנות מתוצרתו שלו.

ועוד אמר אבו מאזן בנאומו באו"ם:

"אנחנו העם האחרון שנמצא תחת כיבוש."

היתכן שאבו מאזן  ואחמד טיבי לא שמעו על הכורדים הכבושים על ידי האיראנים והטורקים, העיראקים והסורים? היתכן שלא שמעו על הטיבטים שסין עושה בארצם כרצונה?

עוד שקר עובדתי.

ואגב – באיזו מהירות היו הכורדים או הטיבטים חוטפים הצעות כגון תכנית החלוקה, כגון הסכמי קמפ דיוויד א' וב' או כגון הסכמי אוסלו, אילו הוצעו להם, כפי שהוצעו לפלשתינים, ואו שנדחו על ידם, או ששיקרו כמו באוסלו?

ועוד אמר אבו מאזן שמאבקו מכוון ל-

"הפסקת הסבל של מיליוני פליטים פלשתינים"

אך זוהי הנהגתם של הערבים והפלשתינים שמטפחת את הסבל של מיליוני בני עמם, הם המשמרים את הסבל ואם הם יכולים – גם מגבירים אותו. אנשים אלה אשמים בציניות שאין לה גבול, באכזריות לא אנושית, בהתעללות מכוונת בבני אדם, ובשימוש בבני עמם – באומללים שלהם – למטרות פוליטיות ואידיאולוגיות.

ואלה ודומיהם אומרים על היהודים שהם "קופים וחזירים."

כבוד גדול הוא להחשב  קופים וחזירים, במקום שבו יצורים כאבו-מאזן וכאחמד טיבי ושאר המתעללים בפליטים בני עמם, נחשבים כבני אדם.

וכבר הזכרתי את השקר הגדול, כאילו הארץ הזאת אינה יקרה ליהודים.

ויש עוד.

שקרים עובדתיים אחד אחד. לשקר אין רגליים, ח"כ טיבי. גדמיו המכוערים נגררים על הרצפה. אפשר להעזר בהם כדי לקבץ נדבות מעמים רחמניים.  אין בשקרים האלה תועלת למי שמבקש לעמוד על רגליו ולחיות כעם חופשי  בארצו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מודאג במיוחד מבטחונו של נתב"ג. ואולי הוא צודק. אולי בטחונו של נמל התעופה בארצם הוא  מקור הדאגה העיקרי של כלל הנציגים באו"ם

אבו-מאזן אינו התינוק היחיד המתמחה במשחקי מחבואים מתחת לשמיכה שבה הוא מתכסה מעל ומעבר לראשו ובלבד שלא יראה את העולם סביבו, זה שבו יש עוד תינוקות. אבו מאזן אינו היחיד החושק במונופול על הצעצוע ומיילל ומאיים שלא יוציא את חוטמו מתחת לשמיכה אלא אם תובטח לו בלעדיות על האחזקה בצעצוע.  גם נתניהו מומחה לא קטן במשחקים האלה. גם לגביו מתעורר הרושם, שחלום חייו הוא, שכאשר יואיל להסיר את השמיכה המכסה על ראשו, לא יראה את העם הפלשתיני לצידנו.

בדרך כלל הם מתחלפים בתפקידים.

כאשר עוטה נתניהו את השמיכה מעל לראשו, כמו אז כשסירב להאריך את הקפאת הבניה בהתנחלויות, מוציא אבו-מאזן את חוטמו מתחת לשמיכה, מרחרח  בחשדנות את אוויר העולם, ואומר שהוא מעוניין בהידברות.

וכאשר מתחבא אבו מאזן מתחת לשמיכה, כמו עכשיו, נעשה פתאום נתניהו פתוח  לעולם, ונוטה לקבל – או לפחות לדון – בהצעות הקוורטט.

נתניהו ידוע כנואם מעולה.  הנאום שנשא באו"ם היה נפילה.  התוכן היה מבוזבז. הביצוע היה צולע.  ההזדמנות  בוזבזה. היתה לו פתיחה טובה כאשר שב והפריך את הכחשת השואה של אחמדינג'ד (שלה שותף גם אבו-מאזן). אחר כך הוא שקע בכמה דקות ארוכות ומייגעות של  דיקלום  מייגע מן הדפים שלפניו. הוא שוב השתפר כאשר תקף את צביעותם של היושבים מולו, הנציגים באו"ם של מדינות העולם, העושים צחוק מן המוסד שבו הם יושבים.  והוא שוב שקע כאשר שב לדקלם מן הדפים כשדיבר על היחסים בין ישראל והפלשתינים. בסך הכל אכזבה.

והעיקר: הוא לא ניצל את הזדמנות. את העובדה שאבו-מאזן נשא נאום שקרני וסרבני. את העובדה שאבו-מאזן החביא את עצמו כתינוק מתחת לשמיכה.

ראש ממשלה בנימין נתניהו: העיקר הנתב"ג

אילו היה נתניהו מנהיג רודף שלום, הוא היה יכול לנצל את ההזדמנות הזאת כדי לדבר עם העם השכן מעבר לראשו של המנהיג הנחבא אל שמיכותיו. היה יכול  להסביר לפלשתינים לאילו תהומות מובילים אותם אלה המתיימרים לדבר בשמם. להצביע בפניהם על האכזריות הנוראה  של שימור מעמד הפליטים.  היה יכול לתאר את  העליבות המחרידה של חיי הקבצנות שכפו עליהם מנהיגי המדינות הערביות ואף מנהיגיהם שלהם. להצביע בפניהם על האלטרנטיבות, על הסיכוי,  על התיקווה, על השלום.  להגיד להם שבישראלים הם יכולים למצוא בעלי ברית וידידים טובים בהרבה מכל אותם מנהיגים ערביים ומוסלמיים הבזים להם, המתמרנים אותם, המרוויחים מסיבלם ומבקשים להנציח אותו.

אבל נראה ונשמע מנאומו, שנתניהו שמח על נאומו התינוקי, השקרני, הגזעני  והסרבני של אבו מאזן. זה נתן לו את ההזדמנות לתפקד באלמנט שלו.  במקום לדבר על הסיכויים הוא העדיף לדבר על הסכנות. במקום לדבר בתעוזה על השלום, הוא נחבא מאחורי הדיבורים המתורגלים על הביטחון, על  האיומים על נתב"ג. אין כמו ביבי מודאג משלומו של הנתב"ג.  היה עליו לשתף בדאגתו לשלום הנתב"ג את נציגי כל  מדינות העולם.

מי יודע? אולי הוא צודק. אולי הוא מכיר את שותפיו למושבים באותו אולם שקירותיו שיש ירוק, כמו בשרותים המפוארים של  בית הקפה בכיכר הסינטגמה באתונה.  אולי יודע הצדיק נתניהו את נפש בהמותיו הישובות  שם בכורסאות. שהרי גם נתניהו ישב שנים באו"ם. אולי הוא יודע שגם למאות הנציגים המכובדים היושבים שם, כמו לו, חשוב ויקר ביותר נמל התעופה המאפשר להם לצאת בחופשיות מארצם האהובה בכל שעה שיחפצו.

שלומו ובטחונו של נמל התעופה מעל לכל.

הנאום של נתניהו היה בעיקרו אישור לדעתם של מבקריו, שאינו מבקש שלום. שהוא רק מעמיד פנים. שהוא אומר "כן – אבל", ויוצא שהאבל גדול כל כך, שהוא מבטל את הכן.

כמעט ששבתי ונתתי לפוסט הזה אותה כותרת שנתתי לפוסט הראשון שפרסמתי בבלוג הזה ב-30 במאי: אבו-מאזן, נתניהו ואובמה, שלוש סיבות טובות ליאוש.

אבל מי יודע? אולי כדי שתצוץ התקווה, צריך שהיאוש יהיה גדול.

ואם לא תצוץ, אולי היאוש עדיין אינו גדול דיו. ועוד צפויים לנו תהומות עמוקים יותר.

לפי הסיפור המיתולוגי,  אחרי שפתח החתן האוויל,  אפימתאוס,  שלפי שמו הוא החושב  לאחר מעשה,  את תיבת פנדורה ששיגר לו זיאוס ראש האלים, ופרחו מתוך התיבה כל הצרות שהתפזרו ומילאו את העולם,  התגלתה במעמקי התיבה, מתחת לכל הצרות, התקווה.

ויש גירסה שהתקווה היא הגדולה שבצרות. כי מי שמרבה לקוות, ממעיט לעשות.

ארדואן:  החמאס אחותו והלשון כחבל תליה

הספין החדש של ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, הוא לומר שאין לו ריב עם העם בישראל. רק עם ממשלתו.

איכשהו קשה מאוד לקנות את  הסחורה הזאת.

ארדואן הוא תומך נלהב של החמאס מעזה.

כשזכה החמאס בבחירות  התראיין  ארדואן לטלוויזיה האמריקאית ואמר שמדובר במפלגה שזכתה בבחירות דימוקרטיות ואם ייחשב כארגון טירור, זה יהיה בבחינת "חוסר כבוד" לעם הפלשתיני.

בשיחה עם פוליטיקאי ישראלי בכיר אמר ארדואן  שהחמאס הוא  "תנועת אחות שלנו."
בסעיף השביעי לאמנת החמאס נאמר:

"לא תגיע השעה  (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר  היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו(אז) יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד  אללה, יש יהודי מתחבא (מאחורי), בוא והרגהו".

ברור שאחותו החמאסית של ארדואן היא תנועה טירוריסטית אנטישמית הדוגלת ברצח עם.  החמאס אינו מבדיל, בתאוות הרצח שלו, בין העם בישראל ובין ממשלתו. לכן ברור שכאשר ארדואן מנסה את כוחו ב"הפרד ומשול" בין העם בישראל ובין ממשלתו, הוא מכלה את זמנו.

בלשון העם אפשר לומר לארדואן: אל תהיה חבר שלי, ולך תבלה עם אחותך.

ויש לקוות ששר החוץ שלנו אביגדור ליברמן לא יפתח שוב את פיו הגדול.

לאנשים כמו ארדואן צריך להניח, לתת להם לסבך את עצמם. להניח ללשונם להתארך עוד ועוד עד שתהיה כחבל שעליו הם תולים את עצמם. כאשר מישהו עונה להם בשפתם, הם נראים בטעות כסבירים, כהגיוניים, כמשחקים בשדה שבו משחקים גם אחרים. כאשר אין  תהודה לדבריהם הם נאלצים להגביר את קולם, להתרחק עוד ועוד מן המציאות.

הניחו לארדואן לסבך את עצמו בכבלי לשונו, כפי שעשה כבר חברו כאח לו אחמדינג'ד. גם  אחמדינג'ד נחשב פעם פופולרי מאין כמוהו. וראו אותו עכשיו. העם שלו זועק לו ברחובות הבירה: "מוות לדיקטטור".

הנה, רק  הניחו לו כמה ימים, וכבר אמר ארדואן שישראל הרגה "מאות אלפי פלשתינים".

אפילו מפליגי הדמיון הנועזים ביותר בין אחינו הערבים טרם הגיעו לכך.

רק תנו לו להמשיך בשלו, ובסופו של דבר יבינו גם בני עמו הטורקים עם מי ועם מה יש להם עסק.

העם שנתן לעולם את הבאקלאווה, את האימאם בלאדי ואת הכל כלול,  שלא לדבר על סופר כאורחן פאמוק, אינו יכול להיות מטומטם.  תנו לארדואן זמן. החבל שלו נמצא בתוך פיו.

From → פוליטיקה

One Comment
  1. אוריה לוי,
    לצערי מערכת הניהול עדיין מזהה את התגובות שלך כספאם. כבר הצלחת לפתור את הבעיה הזאת פעם-פעמיים. בבקשה נסה שוב.

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: