Skip to content

מה יקרה ב-20 בספטמבר 2011 ומה קרה בספטמבר-אוקטובר 2000

ספטמבר 8, 2011

אז מה יקרה  אחרי שהאו"ם יחליט ב-20 בחודש הזה על הקמת מדינה פלשתינית?

חיפשתי ברשת קצת התייחסויות לנושא. לא רבים  מוכנים להתנבא, כי מי באמת יכול לדעת? אודי מנור פרסם במעריב  מאמר  שכותרתו היא-היא השאלה המסקרנת: "אז מה יקרה ב-20 בספטמבר"?  המאמר נכתב אפרופו שאלה שהפנה כתב טלוויזיה נפעם אל מנהיגת המחאה דפני ליף בעיצומה של עצרת בעפולה הפריפריאלית. תשובתה של המנהיגה היתה "אני עפה". מנור כותב:

תשובתה הריקה  של ליף ושאלתו הכמעט-רטורית של ורד (כתב הטלוויזיה) מעידות על שתי בעיות יסוד של החברה האזרחית  בישראל. האחת: התלישות הפוליטית גם של הטובים בבניה. השנייה: המוסכמה שהדבר האמיתי  מתרחש בתקשורת, גם אם הוא שקרי, גם אם הוא סתמי כמו ההכרזה הצפויה של הפלסטינים.
והרי עוד לא הומצא הדיסק הקשיח שיהיה מסוגל להכיל את כל ההצהרות הפלסטיניות מאז  קימומו של העם הזה, אי אז בתחילת שנות ה-70.

מה יקרה ב-20 בספטמבר? בערך מה  שקורה היום. הדלק יזרום במאיידים, החשמל בחוטים, החלב במכלים, הגבינה בגביעים,  המילים בערוצי התקשורת, החקיקה בכנסת וההחלטות בממשלה. לו אני דפני, תשובתי לוורד   הייתה פשוטה בתכלית: "מה יקרה ב-20 בספטמבר? בין אם תהיה הכרזה פלסטינית או לאו,  שאלות הדיור, יוקר המחיה, מדרגות המס, היחס בין מס ישיר למס עקיף, תת-הניצול של  תקציב המדינה, אי-אכיפת חוקי העבודה, פתיחת משק החלב לתחרות הרסנית, המגמה להפריט  שירותים חברתיים וכן הלאה וכן הלאה – כל אלו ייוותרו בעינם.

כלומר,  מנור סבור שהשפעתה על  הכרזת העצמאות הפלשתינית על מה שמתרחש  בחברה הישראלית פנימה, לא תהיה מרובה, אם  תהיה השפעה כזאת. שכן לדעתו מדובר בעניין סתמי,  התרחשות תקשורתית, ולא הדבר האמיתי.

את הדברים האלה כתב מנור ב-15 באוגוסט. באותו יום התפרסם ב"הארץ" מאמרו של עקיבא אלדר תחת השם  "העם יקבל סדק לאומי". (כלומר, למי שלא תפס את חוכמתו של מכתיר המאמרים ב"הארץ" : "העם דורש צדק חברתי" בכיכרות הערים – אך מה שהעם האומלל יקבל הוא "סדק לאומי".)

והנה מה שכותב אלדר על מה שצפוי לנו:

הנבואה של שר החוץ אביגדור ליברמן, כי בעקבות ההצבעה נהיה צפויים  ל"אלימות ושפיכות דמים שטרם נראו כמותם", מכשירה את דעת הקהל לתגובה חריפה של כוחות  הביטחון הישראלים לגילויים של מחאה עממית בשטחים. המשנה לראש הממשלה, משה יעלון,  ישמח לעזור לנתניהו "לצרוב את התודעה" של הפלסטינים. שישכחו ממדינה. פעם אחת, כשהיה  במדים, הוא כבר שלח את צה"ל לחסל את הרשות, הסיר את סכנת השלום והחזיר את הימין  לשלטון. כשכולם עסוקים בצדק חברתי – מי ישים לב לעוד סדק לאומי?

זאת אומרת שאלדר, להבדיל ממנור, סבור שהמהלך הצפוי הוא זה:  החלטת האו"ם וההכרזה הפלשתינית יובילו ל"גילויים של מחאה עממית", מה שזה לא יהיה, ואלה  מצידם יובילו  לכך שישראל תשטוף את  פלשתין החדשה בשטף של אלימות ובשפך חסר תקדים  של דם, שלקראתם כבר מכשירה ממשלתנו את דעת הקהל.  והתוצאה תהיה  "סדק לאומי".

ואילו ממש בימים האחרונים פירסם המזרחן גיא בכור באופן חופשי ברשת מאמר שפרסם באתרו למנויים בלבד.

בכור טוען במאמרו כי הפלשתינים כבר מבינים שהחלטת האו"ם והכרזת העצמאות יביאו להם רק נזקים נוראים,  ושהיו שמחים לחדול מהמהלך  שנקלעו לתוכו אך אינם יכולים.  והוא מסכם:

אז איך יירדו עכשיו מן העץ הגבוה? המנהיגות הפלסטינית בדילמה קשה, כמעט חסרת אונים. זו הסיבה שאבו מאזן קפץ על היוזמה הצרפתית, כדי לרדת מן העץ, אך ישראל, בעורמה, אינה מאפשרת לו זאת. הרי המחיר לאחר ספטמבר מבחינת ישראל יהיה זול יותר, כאשר האשליות יתנפצו.

וכך, במקום שהפלסטינים יהפכו את ספטמבר לאמצעי לחץ על ישראל, הפכה היא את החודש הזה לאמצעי לחץ על הפלסטינים. להערכתי, אבו מאזן יסכים עכשיו לכל מהלך דיפלומטי, גם תוך ויתור על דרישת ההקפאה, רק לרדת מהעץ בכבוד.

ככה זה כשנתלים (תרתי משמע) באשליות. ומה לימד אותנו כבר הנזיר הסיני?
"לעולם אל תתחיל במשהו, לפני שחשבת כיצד הוא יסתיים". חבל שהפלסטינים לא למדו גם הם את המשל הזה.

כלומר, מבחינת בכור, מוטב שלא נאמין למראה עינינו ולמשמע אזנינו.  ממשלת ישראל שנראה כאילו היא מתנגדת למהלך של ה-20 בספטמבר,  מעוניינת בו למעשה ואינה מניחה לפלשתינים לרדת בנוחיות מהעץ הגבוה, כי היא מעדיפה שהם יפלו וייחבטו. ואילו הרשות הפלשתינית, שנראה כי היא הולכת באומץ למהלך הזה, למרות ההתנגדויות הרבות, היתה רוצה למעשה לרדת בזמן מהעץ הגבוה, רק שלא נותנים לה.

עד כאן באשר למה שיקרה בעוד 10 ימים.  שלוש תחזיות, שיש לי הרגשה שאפשר יהיה לחזור אליהן בעוד כמה שבועות  כדי  לבדוק  על מי אפשר לסמוך ועל מי לא.

עיתונאי עקיבא אלדר:  גילויי מחאה עממית

אבל במאמרו של  עקיבא אלדר ב"הארץ" הובאה גם התייחסות למה שקרה באינתיפאדה השניה  (שמקובל לחשוב כי פרצה באוקטובר 2000, אך  הארועים שסימנו את פתיחתה קרו כבר בסוף ספטמבר).  אפרופו התיאוריה שלו על מלכודת הדמים הרצחנית שמכינה ממשלת הימין הישראלית לפלשתינים בספטמבר השנה,  מזכיר לנו אלדר את נשכחות האינתיפאדה השניה מלפני 11 שנים.

כמו היום, גם אז סיפרו לנו שהנשיא הפלסטיני לא באמת מעוניין בפתרון של שתי  המדינות. כמו היום, אמרו לנו שהוא תיכנן מראש את פרץ האלימות. כמו אז, הם אומרים  עכשיו שאין לנו פרטנר לשלום. הם מאמינים ש"העם" יאכל את הלוקש. כמו אז. במאמר שפירסם בכתב עת חדש של מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום כותב ד"ר אפרים  לביא, כי אין יסוד לטענה שערפאת יצא בשנת 2000 למלחמה שהוא עצמו יזם כחלק מתוכנית  הונאה אסטרטגית. לביא, שהיה באותה תקופה ראש הדסק הפלסטיני במחלקת המחקר של אמ"ן,  טוען שלהערכה זו, שהופצה ברבים על ידי הדרג הצבאי, לא היה ביטוי בפרסומי המודיעין.

זאת אומרת, למי שלא תפס עד תומו את התרגיל: לא הפלשתינים החלו את  ההתקוממות, הקרויה בשפתם אינתיפאדה, בסתיו 2000. ואילו ישראל – כלומר ראש  הממשלה ברק ואחריו שרון, לכדו את הפלשתינים במלכודת הנוראה של שפך הדם  חסר התקדים (עד אז), שעכשיו מתכננת ישראל אחד גרוע ממנו, בעקבות "גילויי המחאה העממית" שיבואו, אליבא דאלדר.

כל זה היה יכול להשמע סביר איכשהו, אם מאמינים, כמו עקיבא אלדר ועוד כמה בעיתונו (ואולי גם הד"ר לביא, העומד בראש מכון שטינמץ?) בפרוטוקולים של זקני ציון.  כלומר: שישראל בישלה את האינתיפאדה השניה כמו שהיא מבשלת כרגע את "גילויי המחאה העממית" העתידים להופיע אחרי ה-20 בספטמבר, כהקדמה  לטבח המתוכנן בפלשתינים.

אבל אם מאמינים בחומרים שניתן למצוא בשפע עצום וגם בקלות רבה ברשת, מצטיירת תמונה אחרת לגמרי.

הנה למשל קטע של נאום ביו-טיוב. נאום של  עימאד אל פאלוג'י, שר פלשתיני חשוב, שנישא בדצמבר 2000, זמן קצר אחרי פתיחת האינתיפאדה.

בסימפוזיון בעזה אמר שר התקשורת הפלשתיני עימאד אל פאלוג'י בדצמבר 2000 את  הדברים הבאים:

"הרשות הפלסטינית החלה להיערך ולהתכונן לפריצתה של האינתיפאדה  הנוכחית מאז החזרה מהמו"מ בקמפ-דייוויד, וזאת על פי בקשתו של הנשיא יאסר  ערפאת, שצפה את פריצתה של האינתיפאדה כשלב משלים לעמידה הפלסטינית האיתנה  במו"מ ולא כמחאה ספציפית על עלייתו של שרון לאל-חרם אל-קדסי (הר  הבית)".

 בדומה לכך,  צוטט איש החמאס מחמוד א-זהאר ב "א-שרק אלאווסט" (29.9.2010) כשאמר את הדברים הבאים:

 "הנשיא הפלסטיני המנוח יאסר ערפאת הורה לתנועת חמאס לבצע מספר פעולות צבאיות בלב המדינה העברית, וזאת לאחר שחש שהמו"מ באותה עת עם ממשלת הכיבוש (קמפ דיוויד והמשכו) נכשל".

והנה עדותו של ממדוח נופל, יועצו של ערפאת  באל דראסאת אל פלסטיניה, גיליון 47, קיץ 2001:

 "היא (האינתיפאדה) אינה תנועת המונים נפרדת מן הרשות או פרצה מעצמה. נהפוך הוא, היא החלה על יסוד החלטה מלמעלה של הרשות, לפני שהפכה להיות פעילות עממית. הדבר אירע מייד לאחר ביקור שרון באלאקצא. באותה העת התכנסו הגופים הפוליטיים והביטחוניים של הרשות הפלשתינית  וקיבלו החלטה להגן על אל-אקצא. ערפאת ראה בביקור באל-אקצא נקודת פיצוץ של המצב הקיים, המספיקה להצית שרפה לא רק באדמה הפלשתינית  אלא גם להשפיע על המצב מחוץ לגבולות פלסטין. התקבלו החלטות שעסקו בהכנות מעשיות, ונערכו ישיבות של הכוחות הנוטלים חלק ברשות, והוחלט על הנעתם לעבר אל-אקצא ביום שישי. כן תוגברו סידורי האבטחה של המסגד באמצעות הבאת שומרים נוספים והוצאת הנחיות למנגנוני הביטחון להיכנס לאלאקצה ולהגן עליו".

והנה עדות של מרואן ברגותי, מבכירי הפת"ח. בראיון לעיתון "אח'באר אלח'ליל"  (גיליון מספר 4, 4 במרס 2000) אמר ברגותי:

"מי שחושב שניתן להגיע להכרעה בענייני הסדר הקבע, דוגמת הפליטים, ירושלים, ההתנחלויות והגבולות בעזרת מו"מ שוגה באשליות. בעניינים אלה עלינו לנהל מערכה בשטח לצד מערכת המו"מ… אני מתכוון לעימות. אנו זקוקים לעשרות מערכות דוגמת מערכת מנהרת אל-אקצה (אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996)… בהתנחלויות לא נאבקים בעזרת תחנונים אלא באמצעות כוח הנשק… זכותו של עמנו להיאבק בישראלים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים בכל השיטות והדרכים".

כך שיתכן בהחלט שהד"ר אפרים לביא מדייק כשהוא טוען, כדברי עקיבא אלדר, שלדיעה כי האינתיפאדה היתה יזומה על ידי הפלשתינים, "לא היה יסוד" בפרסומי המודיעין הישראלי.  יתכן בהחלט שגיליון מספר 4 של "אח'באר אלחליל", חצי שנה לפני שפרצה האינתיפדה,  לא הגיע לידי המודיעין שלנו, או שלא ייחסו לדבריו של ברגותי את המשמעות הנכונה. אולי גם לא ידעו על דבריו של פאלוג'י בעזה. אך היום, עם השפע העצום של העדויות על כך שערפאת תכנן את האינתיפאדה ונתן לה אור ירוק,  איך יתכן שאותו ד"ר לביא  טוען, כפי שמצטט אותו אלדר, "כי אין יסוד לטענה שערפאת יצא בשנת 2000 למלחמה שהוא עצמו יזם כחלק מתוכנית  הונאה אסטרטגית"? מה גם שיודעים מה אמר ערפאת ל-40 דיפלומטיים ערביים באוסלו,  ומה אמר ערפאת במסגד ביוהנסבורג  אחרי שחתם על "שלום  של אמיצים" ובהזדמנויות אחרות. ההונאה והרמיה היו כבר שם, ולאורך כל הדרך. אבל איכשהו הצליחו לחמוק מעיניו של איש המודיעין הישראלי, הד"ר אפרים לביא.

השקרים האלה על זהותם של יוזמי האינתיפאדה אינם מיוחדים, אגב, לעיתונאי אלדר ולד"ר לביא. הם נפוצים ביותר בחוגי השמאל המדומה, ונראה שכלל לא מפריעה לשקרני השמאל המדומה  העובדה שיש שפע כה עצום של עדויות זמינות המפריכות את טענתם ( עידן  לנדו, זה ששומר עלינו שלא נמות  טפשים, השתמש  גם הוא באותו שקר, בפוסט שבו ניסה להוכיח שישראל עומדת לפתוח במלחמה  נגד עזה בעקבות הפיגוע ליד אילת)

העובדה שהשמאל  המדומה נזקק שוב ושוב לשקרים שקופים כל כך  לצורך טענותיו  היא מעודדת. היא מלמדת על שני דברים. אחד: על מצבו הנואש. והשני, שאין לשמאל המדומה טיעוני אמת.

___________________________________________________________________________________________

תוספת, 24.10.2013, מתוך משפט בירושלים של תביעת נזיקין שהוגשה על ידי נפגעי טרור נגד הרשות הפלשתינית, על פי דיווח של נדב שרגאי, "יישראל היום" 27.09.2013

האני אל חסן ברת "אל ערביה", נובמבר 2004:

"לנו בפתח יש כלל: המאבק המזויין זורע והמאבק המדיני קוצר. מי שאינוזורע, אינו קוצר, ומי שזורע ומסרבלקצור – הוא פושע".

פיסל חוסייני,לפני מותו במאי 2001,  בראיון ל"אל ערבי" המצרי:

"הצבא היווני, כאשר פשו בו חילוקי דעות ומחלוקות, לא הצליח לפרוץ לטרויה. הגייסות האלה התחילו לסגת בזה אחר זה, עד שמול חומות טרויה נותר המלך היווני לבדו, וגם הוא סבל ממחלות וממחלוקות ונכשל בפריצה לטרויה… אלא שאז טיפסו אנשי טרויה על חומות עירם ולא מצאו מולם כל זכר לצבא היוונים, פרט לסוס עץ ענק. הם שמחובחושבם שהגייסות היוונים הובסו ונסוגו והשאירו מאחוריהם שלל תמים עשוי עץ. הם פתחו את החומות והכניסו את סוס העץ לעירם. אחר כך קרה מה שקרה…(הלוחמים היוונים יצאו מבטן הסוס, ופתחו את שערי העיר לחבריהם שחזרו בלילה מנסיגתם המדומה)…אמרתי לכולם…היכנסו לבטן הסוס. וכולנו נכנסנו לבטן הסוס, והסוס עצמו נכנס אל פנים החומות וכעת הגיעה השעה שנאמר: רדו מבטן הסוס והתחילו לעבוד…למען המטרה שלשמה נכנסנו לבטן הסוס."

יוסי קופרווסר (תא"ל מיל. ראש חטיבת מחקר באמ"ן 2001-2006, עדות במשפט:

"המהלך של הרשות הפלשתינית ושל אש"ף הוכן מראש על ידי מנהיגיהם ופעיליהם המרכזיים במשך שנים רבות וביחוד בחודשים שקגמו לו: מהלך מתוכנן. היכולות, התשתיות והאמצעים התודעתיים והפיסייםהוכנו בקפידה ובשיטתיות. כך גם בחירת העיתוי, והאמתלה ששימשה הסבר לתחילת האירועים – ביקור שרון בהר הבית…בעוד שהצד הישראלי בא לשיחות האלה (אוסלו) עם עניין אמיתי לחקדם שלום, הפלשתינים לא ויתרו על הטרור…לא ויתרו על השאיפה להגיע בסופו של דבר ליעד האסטרטגי שהוא ביטולה של הציונות. היעד האסטרטגי הזה לא בוטל בשום נקודת זמן". 

מודעות פרסומת
%d בלוגרים אהבו את זה: