דילוג לתוכן

מחאת האוהלים, סיכום ביניים: צוות מול צוות

אוגוסט 24, 2011

רשומה ראשונה מתוך שתיים

באמצע יולי 2011 החלה ”מחאת האוהלים" כמחאת דיור.
במהירות רבה הצטרפו מאהלים רבים ברחבי הארץ למאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב. מאות אלפים יצאו לרחובות וחשוב אף יותר מזה: כל הסקרים הראו ששמונה עד תשעה ישראלים  מתוך עשרה מזדהים עם המחאה.

מה שהיתה מחאה של קצת צעירים תל אביביים נגד יוקר הדיור, הפכה בעצם למחאה חברתית רחבה נגד יוקר המחיה במדינת ישראל –  אותה משוואה של שכר או הכנסה ממוצעת לעומת גובה המחירים בשורה ארוכה של תחומים ומוצרים בסיסיים.

 המשוואה  המצביעה על מציאות עגומה ביותר הן מבחינה יחסית והן  מבחינה מוחלטת.

 יחסית, יוקר המחייה בישראל מבחינת 8-9 העשירונים התחתונים הוא גבוה מאוד, גבוה מדי, בהשוואה
לרוב הגדול של המדינות המפותחות.

ובאופן מוחלט – ישראלים רבים מאוד , רבים מדי, ממעמד הביניים ומהשכבות הנמוכות, "לא יכולים לגמור את החודש".  ביטוי שמשמעותו או כניסה לחובות, או חיים בתנאי התנזרות חלקיים, או אריזת מזוודות בכוונה להגר מכאן. ובכל מקרה: תחושה מכרסמת ומרירה של חוסר סיפוק, תסכול ואי צדק.

עיקרה של תחושת אי הצדק (המוצדקת לחלוטין)של 80% ויותר מן הציבור   נובעת מההכרה שהעושר הלאומי
מתחלק בצורה מעוותת ובלתי שויונית בצורה קיצונית.

וצורת החלוקה הזאת, שמקורה בהחלטות השלטון, היא הגורם המרכזי ליוקר המחייה הבלתי נסבל.

התמ"ג צומח יפה, ההכנסה הממוצעת לנפש עולה בהתמדה, התעסוקה מלאה, אין גידול בגרעון או בחוב, אלא שמבחינת 85% מהישראלים אין בנתונים האלה אלא כדי לנקר עיניים. ברור להם שהשפע הזה מתנקז לידיים מעטות מאוד. האנשים העובדים הרבים שמייצרים בעמלם את העושר הלאומי אינם נהנים ממנו. נהנית רק שכבה צרה של "טייקונים" עשירים, פוליטיקאים, ועוד כמה צמרות מצומצמות הרוכבות גבוה בראש העליתות השונות, הפקידותית, המשפטית, התקשורתית, הצבאית וכן הלאה. שכבת האנשים הזאת, שניתן לקרוא להם "המיוחסים", אינה עושה חשבון למעמדות האחרים. לחמדנותם אין קץ, לחוצפתם אין גבולות, והתוצאה היא סבל רב לרוב הציבור.

ראש ממשלה בנימין נתניהו:  שעת חירום

בטבלת אי השיוויון העולמית מצויה ישראל במקום השני אחרי ארה"ב, בין הארצות המפותחות, והיא הולכת ומתקרבת בהדרגה למצב האמריקאי המחפיר.

 הפער בין העשירון-וחצי העליונים לכלל האוכלוסיה הולך וגדל.

מצב החירום מבחינת הציבור

מבחינת רוב הציבור, מצב החירום מתבטא בכך שקניית דירה הופכת לחלום שצריך מאות משכורות כדי להגיע אליו,  ויש להקדיש את חלק הארי של שכר ממוצע כדי לשכור דירה ממוצעת. מצב החירום של הציבור מתבטא בכך שיותר ויותר  אנשים בוגרים צריכים להסתמך על שולחן הוריהם. שגם הוצאות על מזון, על חינוך ועל גידול
ילדים, על בריאות ועל ביגוד בסיסי, מכלות את ההכנסה המשפחתית, אינן מאפשרות חיסכון וגוררות חובות.

"מיליוני ישראלים בחו"ל"

במאמר מוסגר:  אויבי המחאה הרחבה של הציבור, מרבים להזכיר, במיוחד בימים אלה, את התפוסה המלאה בנתב"ג בתור הוכחה שהמחאה היא בלוף  והמחסור הוא מדומה. "מיליוני ישראלים יוצאים לחו"ל ואתם מדברים על יוקר המחייה?" הם אומרים, ומסתמכים על הסטטיסטיקות המגלות, למשל,  ש"4.3 מיליוני ישראלים יוצאים לחו"ל בכל שנה".

אלא שזהו שקר תעמולתי גס.

המספרים הנמסרים על ידי הלמ"ס אינם מתייחסים למספר הישראלים היוצאים לחו"ל.

 הם  מתייחסים למספר היציאות של הישראלים לחו"ל

הנה, די בכך שבני העשירון העליון (כ-750 אלפי אנשים) יצאו לחו"ל פעמיים שלוש בשנה, וכבר אנו מגיעים לקרוב לשני מיליוני יציאות.

 ודי שהעשירון ה-9 יוציא את אנשים לחו"ל פעם עד פעם וחצי בשנה בממוצע, וכבר לפנינו מיליון ויותר
יציאות נוספות.

 וכך ברור שהנתון המדבר על 4.3 מיליוני יציאות של ישראלים לחו"ל מדי שנה, אינו מלמד על השפע
והשגשוג של רוב הישראלים, אלא דווקא על הפערים החברתיים והכלכליים המשגשגים והולכים.

מצב החירום מבחינת השלטון

מצב החירום מבחינת השלטון – העלית הכלכלית חברתית של הטייקונים, הפוליטיקאים והצמרות של הממסדים
השונים – נוצר מכך שהעם – כאמור 85% מהישראלים בערך, הבינו לראשונה בקיץ 2011 את מצבם לאשורו. הרבה מאוד תרמה לכך מחאת הקוטג', שחשפה את הציבור באופן מרוכז וממוקד לשפע של מידע מפורט על מצבנו לעומת המתרחש במדינות אחרות. מחאת האוהלים רק קצרה את התבואה שזרעה מחאת הקוטג'.

העם בישראל הבין שהוא דפוק. שמיעוט קטן בחברה – עשירון או עשירון וחצי – דופקים אותו, מנצלים אותו ומתעלקים עליו.

כל השיטות הרגילות של המימסד הזה – הפרד ומשול, הסטת תשומת הלב לנושאים צדדיים, משיכת זמן וכל מיני מסכי עשן ומיני מתיקה שמוקרנים בטלוויזיה, כשלו לפתע בקיץ הזה של 2011.

מיליוני ישראלים בוגרים, בעלי השקפות פוליטיות שונות, מן השמאל הקיצוני ועד הימין הקיצוני,  בני שני העמים ומאמיני שלוש הדתות וכן החילוניים, אנשים ממעמד הביניים ואנשי המעמדות התחתונים – כולם התאחדו לפתע, במהלך שבועות אחדים, סביב הכרה משותפת אחת:

שמרמים אותם.

שדופקים אותם.

שגונבים אותם.

והתוצאה: אלפי אנשים ויתרו על בתיהם הנוחים (יחסית) והלכו לגור באוהלים. עשרות ומאות אלפי אנשים ניתקו  מדי מוצאי שבת מהזבל הטלוויזיוני ויצאו לרחובות. מיליוני אנשים נוספים ביטאו את תחושותיהם ודיעותיהם בכל דרך שיכלו בכל יום,  בטוקבקים ובשיחות באוטובוס ובתור לקופת חולים, או בקרונות הרכבת שנעצרה לפתע על הפסים לשעה-שעתיים. מדינת ישראל הפכה, לשבועות אחדים, ל"הייד פארק" גדול. תחושת הסולידריות היתה מפעימה ורבים מאוד הרגישו בהתעלות ובשמחה, כאשר העם קם על רגליו, זקף ראש, הניף יד  וזעק במלוא ריאותיו:

העם דורש צדק חברתי.

מבחינת השלטון מצב כזה הוא מפחיד ביותר.

 כאשר כל הספינים, הטריקים והשטיקים הרגילים  כורעים ונופלים, והשלטון מוצא  מולו את מה שמבחינתו הוא מפלצת נוראה – העם – אותה חייה בעלת מיליוני ראשים – השלטון מתחלחל.

אכן. שעת חירום.

מה עשה ראש הממשלה לרגל שעת החירום, כאשר נתפס בשעת מעשה וידו תחובה עמוק  בתוך כיסנו המשותף?

הצהיר שהוא בעד המחאה!

שהמחאה רק עוזרת לו לבצע  מה שתמיד חלם לעשות ולא נתנו לו!

שהנה הוא מתחשב בזעקת העם ומקים ועדה שתשמע את הציבור ותציע פתרונות!

שלרגל מצב החירום הוא מוכן לשנות את דיעותיו!

להמיר את דתו הכלכלית!

כלומר, דבר והיפוכו וגם היפוכו של היפוכו.

וכך, לרגל שעת החירום, מצאנו את עצמנו עם "צוות מנו".

בראשה פרופסור מנואל טרכטנברג החביב, בעל כוונות טובות באמת, ועימו בצוות כמה עשרות אקדמאים ופקידים בכירים ממשרדי הממשלה ועוד כמה שרים.

אך כולם עד אחד שייכים לאותו עשירון וחצי של אנשים שנגדם מכוונת המחאה. אין לי ספק שאם תבדקו ותמצאו כמה פעמים יצא כל אחד ואחד מחברי צוות מנו לחו"ל בשנה שחלפה בין אוגוסט 2010 לאוגוסט 2011 תבינו בדיוק עם מי יש לנו עסק.

האם האנשים האלה יהיו מסוגלים להתעלות על האינטרסים הכלכליים המיידיים שלהם ושל בני מעמדם ולהתעלם מן האינטרסים של הטייקונים שהם עומדים לתפוס אצלם משרות שמנות אם וכאשר יפרשו משירותם הציבורי?

ואם כן, אם בדרך נס יוציאו מתחת ידם המלצות שיהיה בהן כדי לשנות את צורת החלוקה המעוותת והנצלנית של העושר הלאומי – האם יקבלו ראש הממשלה ושריו את ההמלצות האלה ויבצעו אותן כלשונן?

מנהיגת מחאה דפני ליף: מה הם רוצים?

עד פה הדיון בממשלה המייצגת את העשירון וחצי העליונים. הטייקונים המקומיים ועושי דברם.

ועכשיו ניגש למנהיגי המחאה.

אלה המייצגים לכאורה את העם המבקש צדק חברתי.

מלכתחילה היו לי ספיקות כבדים לגבי החבורה הקטנה שהתרכזה סביב דפני ליף,  סתיו שפיר, רגב קונטס ועוד
כמה שמדי פעם מבליחים ונעלמים. הרחתי שם משהו פישי. אנשים שאין תוכם כברם. שאומרים  דבר אחד ומתכוונים למשהו אחר לגמרי. עוד ב-24 ביולי,    אחרי ההפגנה הראשונה של מוצ"ש, כתבתי כאן את הדברים הבאים:

הרושם שלי הוא שעל השטח של אי התנועה בשדרות רוטשילד, בין  כיכר הבימה לרחוב שינקין,  כדונם אדמה, היה בשבוע שעבר הריכוז הגבוה ביותר למטר רבוע  במזרח התיכון של  מומחים להפקת ארועים פוליטיים,   חכמי יחסי ציבור, אמרגנים של מחאות, תסריטאים של תרחישים מהפכניים בנוסח הבורגנות השבעה,  בשלנים של הפגנות  ומומחים בהלהטת רוחות,  וכן כמה עיתונאים אוהדים ביותר.

היחיד מכל אלה שנראה ונשמע אמיתי וענייני, היה מנהיג  הסטודנטים איציק שמולי.

ועם זאת, בגלל הזדהותי עם המחאה, ניסיתי להיות עדין  איתם. להיתמם. להניח שהם רק עושים טעויות, בתום לב, מחוסר ניסיון, בגלל בלבול, אולי  קצת רוח שטות ומשובות נעורים. ניסיתי להזהיר כמיטב יכולתי הדלה. הזכרתי שוב ושוב  כיצד הגיע קיצה של המחאה הגדולה הקודמת, מחאת "מושחתים נמאסתם" של תחילת  הניינטיז, שחוסלה באיבה על ידי הפרופסורים וראשי הערים שהשתלטו עליה.

פרופסור מנואל טרכטנברג:  פרופסורים, פקידים ופוליטיקאים

מן ההתחלה תהיתי מדוע אינם מציגים תביעות ברורות. מי שמע  אי פעם על מחאה אמיתית שאינה מציגה תביעות ברורות? בשביל מה לכם לייגע מאות או  אלפי אנשים  באוהלים,  ולגרור מתוך בתיהם עשרות אלפי אנשים מדי מוצאי  שבת, אם לא ברור לכם מה אתם רוצים?

חשוד ביותר.

למרטין לותר קינג היתה בעיה לתרגם את מלחמתו בגזענות לתביעות  ברורות ומובנות לכל? ומה עם המחאה שהנהיג גאנדי? ואפילו מרד הסטודנטים בצרפת? הרי דניאל  כהן בנדיט וחבריו הנפיקו לפי דרישה, אז בפאריס,
רשימות מסודרות וברורות של תביעות במהירות העולה על מהירות הקול ומתוך שינה. אז מה  אמורה להביע המחאה הזאת שאין לה תביעות, שאלתי את עצמי (וגם כאן בבלוג).

 האם הם לא  יודעים מה הם רוצים – או שאינם מוכנים לספר מה הם באמת רוצים?

ואחר כך הופיעה הדרישה ל"מהפכה בשידור חי",  והידיעות על הסיוע הנדיב של הקרן החדשה לישראל (ש"רק" הקימה לטובת המחאה  עשרה מאהלים בכל רחבי הארץ), ורצו שעופר עיני ייצג אותם ואחר כך שכחו ממנו, ולא
אזכיר  עוד כמה עניינים קטנים כגדולים.

עד שלבסוף נפלו כל המסווים, הוסרו המסיכות, וכמו הג'ין מתוך  הבקבוק צצו ועלו  הפרופסור עלי אביה ספיבק ושישים המומחים של הקרן החדשה לישראל (טוב, יש גם  כמה ממכון ואן ליר שרק קשור לקרן  החדשה ביוזמותיו החברתיות החשובות).

אלא שלא כמו במקרה  של מחאת "מושחתים נמאסתם", שמנהיגה אבי קדיש חשב בתמימות שבאים לעזור  לו, הפעם, כך נראה לי, כבר לא שיחקה התמימות שום תפקיד.

פרופסור אביה ספיבק" ו-60 המומחים

מיותר  לציין  שמוטב לא לשאול גם את תשעת ראשי הצוותים של  צוות ספיבק, כמה תרמו הם מאוגוסט אשתקד עד אוגוסט השנה לסטטיסטיקות של הישראלים היוצאים  לחו"ל. וכמו כן סביר שהסטטיסטיקה של ממוצעי ההכנסות שלהם לנפש אינם שונים בהרבה  מאלה של צוות מנו. הם לא חלק מן העם, ואין לחשוד שהם עומדים לייצג את העם יותר מן הפרופסורים והפקידים והפוליטיקאים של צוות מנו.

ומה ההבדל?

שהמשכורות של צוות מנו, משולמות על ידי כספי משלם המיסים הישראלי. לפחות על הנייר, הציבור הישראלי הוא המעסיק  שלהם, ולכן יש לו זכות לבוא אליהם בדרישות, בטענות, ובתביעה שייצגו את האינטרסים  שלו.

 ואילו בצוות  המומחים שמן הצד השני, שאותו בחרו מנהיגי המחאה כדי לנסח את התביעות של העם, יש  רוב גדול של אנשים שמקבלים את משכורתם, או חלק ניכר מהכנסתם,  משורה של  קרנות פרטיות וממשלתיות זרות, מכמה ממשלות זרות ומכמה כנסיות זרות.

ועל פי כל כללי הצדק הטבעי, וגם לפי כל  חוק או תקנה וכל הגיון סביר ובריא בכל  משטר,יהיה קפיטליסטי או סוציאליסטי,  אנשים  המועסקים בשכר חייבים לספק למעסיקיהם תמורה הוגנת. כמו שפועל המוסך  יתקן מכוניות תמורת שכרו, והמנכ"לית תנהל  את הבנק למען בעלי המניות – כך ינפיק גם הפרופסור תיאוריות וניירות עמדה ורשימות  תביעות העולות בקנה אחד עם האינטרסים של הקרן החדשה לישראל או של מכון  ואן ליר.

האמנם קיים גילוי נאות  באשר לאינטרסים של המוסדות האלה?

או שכדאי לנו לברר את הנקודה הזאת מתוך התנסויות העבר?

ובשם  הדימוקרטיה,  השקיפות והגילוי הנאות, השיוויון וזכויות האדם והאזרח שבשמם מדברים מנהיגי המחאה
והפרופסורים שלהם, שאלה:

האם נשאלו אי פעם אלפי שוכני האוהלים, או עשרות ומאות  אלפי המפגינים ברחובות, שלא לדבר על מיליוני האזרחים התומכים בהם, אם מתאים להם  להפקיד את המחאה בידי הנציגים המקומיים, הקשורים ביחסי עובד-מעביד עם כל מיני  אינטרסים זרים, לא שקופים ולא ידועים?

מה רוצה להשיג אצלנו הדיאקוניה (מועצת הכנסייה)  של שבדיה? הקרן החדשה  לישראל שהיא מוסד אמריקאי? המיליארדר ג'ורג' סורוס? ממשלת ספרד?  במה הם עולים על נתניהו והטייקונים שלו? למה שנאמין להם ולמקבלי שכרם?

יש לי חבר אחד שמשתגע ממני.   הוא לא מבין, הוא אומר, מה זה מפריע לי. הרי ברור לי שהתביעות שיכול להעלות צוות ספיבק עשויות  להיות מקובלות עלי. כביכול, הדיעות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות של רבים מהצוות הזה דומות למדי לאלה שלי. אז מה אכפת לי? מה פה  מרגיז אותי?

ובכן,  עוד לפני שאדון פה בצוות ספיבק  ובדומה ובשווה בין העמדות שעלולות לצוץ ממנו ואלה שלי,  יש לי ארבע שורות מנוקדות בשביל אותו חבר:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

זה, וגם  אמונתי העמוקה בכך שהעם לא מטומטם.  אי אפשר  לעבוד עליו לאורך זמן. לא  ראש הממשלה  שנבחר על ידו, וגם לא מנהיגי המחאה המתיימרים לייצג אותו.

הרשימה הבאה:

צוות מנו מול צוות ספיבק – מלחמת האתמול בשלשום

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: