דילוג לתוכן

2. המשבר הכלכלי העולמי: מורה נבוכים ושיטה להתעשרות קלה, כל אחד יכול

אוגוסט 12, 2011

רשומה שניה בסדרה

מה אפשר ללמוד  ממשבר המניות הבנקאיות בישראל של שנות ה-80 על משבר המשכנתאות של תחילת המילניום בארצות הברית  ולמה קשה לאובמה עם המשבר הכלכלי

הרשימה הראשונה בסידרה הכלכלית  הזאת הופיעה כאן  לפני  כשלושה שבועות, ב-22 ביולי.  בינתיים נשטפו המדינה, ובעקבותיה גם הבלוג הזה, על ידי המחאה. הכל באשמת  דפני ליף  מכפר שמריהו  שנאלצה לנטוש את דירתה בהרצליה והשתכנה בינתיים באוהל  מצ'וקמק בשדרות רוטשילד בתל אביב עד שתמצא לה דיור שכיר במחיר סביר.  ומשם כבר הדרדרנו בתוך ארבעה שבועות  לעם שלם שדורש צדק חברתי,  ולוועדה של כמה עשרות חברים מטעם ראש הממשלה,  וכן יש לפנינו מאות אלפי אנשים שכבר אינם שוברים את הראש  בכל שבוע בשאלה איפה יבלו במוצאי שבת,  ויתכן שזוהי רק ההתחלה.

והתוצאה: לא היה לי פנאי לעסוק בהמשך הסידרה.

אך בינתיים  לא שבת  העולם, ועכשיו נרשמת בבורסות תנודתיות חזקה, עם נטיה לירידות שערים  ועדיין אין לדעת לאיזה כיוון יתפתח המשבר.

ואם לא די במשבר הבורסות בעולם ובמחאת האוהלים אצלנו, הנה יצאו גם  אלפים מהצעירים העניים של הערים האנגליות למסע ביזה בחנויות שבשכונותיהם.

תנודתיות בבורסות:  לאיזה כיוון יתפתח

וברור שבמצב זה מחשבי קיצים בעולם כולו חוגגים עם תאריכים מדוייקים לסוף כל הסופים ונבואות זעם מסמרות שיער.

והתקשורת, שאין  כמוה כנרית   עלי פחדים,  מתופפת עלי בלגנים  ומחללת עלי קטסטרופות –  התקשורת חוגגת.

בלי היסוס נצטרף לחגיגה.

ואני חוזר על הפצרתי: גם מי שאין להם מושג בכלכלה מוזמנים להשאר. הכל יוסבר באופן פשוט ובהיר, וכל מונח כלכלי יזכה לפירוש, ויתכן שתגלו דברים שלא שיערתם ובסוף גם טיפ –  שיטה קפיטליסטית נהדרת לעשות כסף קל – כמעט כל אחד יכול.

מפאת אורך הזמן ושפע האירועים ששטפו אותנו בינתיים אחזור בקצרה על שלושת העניינים שעסקה בהם הרשומה הראשונה:

בארה"ב נבחר נשיא חדש שהחל את כהונתו בינואר 2009 ועורר שפע גדול של ציפיות. ברק אובמה (50),  עשה קריירה  פוליטית קצרה ומזהירה ובשיאה מערכת בחירות  סוחפת וסיסמה מזהירה: "כן, אנחנו יכולים!"

אובמה והסיסמה שלו נבטו, הצטמחו והבשילו באדמה הדשנה של המשבר הכלכלי  העונתי בארצות הברית שנודע בכינוי "משבר הסאב-פריים" או "משבר המשכנתאות" שביטויו העיקריים היו התמוטטות סידרתית של מוסדות פינאנסיים, וכן גם, קשור ולא קשור, משבר בתעשיית הרכב האמרקאית, וכל זה בצל הדהירה של החוב האמריקאי, שהתנשא כנחשול גדול המאיים להטביע את הביטחון הכלכלי במעצמה מס.1. בעולם.

משבר כזה  כמוהו כפצצות לגבות של חלק עצום מאזרחיה של המעצמה האדירה  ומכה מתחת לחגורה למצב הרוח הלאומי.  כך שמה טוב והגיוני יותר מלבחור במצב כזה איש צעיר, נמרץ  ורהוט, שלשם שינוי מוצאו אינו במאיון העליון והוא גם חצי-שחור, זאת אומרת שאולי לא ימכור את העם לטייקונים כרוב קודמיו.  והנה הוא אף מעז להבטיח  לבוחרים שיש אפשרות לצאת מהבוץ (="כן") ואתם ואני, כולנו יחד (="אנחנו") נעשה את זה (="יכולים").

אלא שהתברר שזה לא פשוט כל כך. כי ארצות הברית  מצויה באמת במצב דפוק ולא בטוח שדי בכשרונותיו הרבים  של אובמה כדי לשלוף אותה משם  בלי רפורמה מרחיקת לכת עד מאוד בכלכלה האמריקאית. רפורמה במימדים שספק אם יש נשיא אמריקאי כלשהו שיוכל לבצעה, בהתחשב במקבילית הכוחות הפוליטית בארצות הברית.

מצבה של הכלכלה האמריקאית  הוא תוצר של תהליך היסטורי.  תהליך של הצטברות מואצת וגוברת של חוב לאומי.  משמעותו של חוב לאומי, היא משכון העתיד לטובת ההווה במקרה הטוב,  ובמקרים רבים למען  החזרת חובות העבר.

וכן הבאתי כאן  ברשומה הקודמת את משל המשפחה (הנמשל – החברה האמריקאית)  המחזיקה  בחנות (הנמשל – הכלכלה האמריקאית) והנקלעת למצב שבו החנות אינה מצליחה לפרנס את המשפחה בלי להגדיל עוד ועוד את ההלוואות הנלקחות מהבנק,  עד למצב שבו ההכנסה השוטפת של החנות אינה מספיקה אפילו להחזרת הריבית על החוב.

מה שאומר, שצריך לקחת הלוואות נוספות, לא רק לשם תמיכה בחנות המשפחתית שהיא הכלכלה האמריקאית, אלא אפילו לשם החזרת הריבית על החוב שהצטבר בינתיים, וזה עוד בלי לדבר על הקרן.

מצב חמור ביותר הנראה  כמעט חסר תקווה.

ומכאן סטיתי לסיפור ישן  מהאייטיז  המוקדמים על היחסים בין חברי בורסת היהלומים הישראלית  ברמת גן  ובין הבנקים הגדולים שלנו שפעלו ליד אותה בורסה.

עיקרו של סיפור "הבריפקה" (מעטפה של יהלומים גולמיים או מעובדים) היה בעצם תיאור של מה שנראה על פניו כמו  מעשה נוכלות:

שלב ראשון: הלקוח מגיע לבנק ובידו משכון – "הבריפקה" ומקבל הלוואה מהבנק על סמך המשכון.

שלב שני:  במקום להשקיע את הכסף בסחר ובעיבוד היהלומים, הלקוח קונה את מניות הבנק שהעניק לו את ההלוואה.  זאת אומרת שבפועל משקיע הבנק את כספו במניות של עצמו – באמצעות ההלוואה שנתן ללקוח.

שלב שלישי: במקום שהבנק ישאיר את המשכון ברשותו, הוא מחזיר אותו לידי הלקוח. בשלב הזה, "מכוסה" למעשה ההלוואה שניתנה ללקוח לא על ידי היהלומים, אלא על ידי מניות הבנק. ההנחה היא שהלקוח לא יוכל למכור את המניות בלי הסכמת הבנק,  כי אם יעשה זאת יישאר הבנק בלי ערבות להלוואתו.

שלב רביעי: בשלב הבא  חוזר הלקוח בעל "הבריפקה" על המישכון המדומה וקניית מניות  בבנק ב', ג' וד'.

כך משתתפים  הבנקים והלקוח בקנוניה משותפת, שבה המשכון הוא "כאילו" משכון. התרגיל הזה כדאי ללקוח, כי הוא רוכש בכספו של הבנק מניות ששוויין עולה בהתמדה (כי המסחר של המניות האלה "מווסת" על ידי הבנק כך שיעלו בהתמדה ובקצב שאינו מעורר חשדות רבים מדי למעשה רמייה). ולבנק התרגיל הזה חיוני, כי הוא יכול להמשיך ו"לווסת" את המניות שהוא מדפיס חדשות לבקרים  כלפי מעלה,  כאשר נמצאים להן יש להן עוד ועוד קונים.

כלומר, בעצם  תרגיל דומה מאוד לתרגיל הפירמידה הידוע, הנמשך כל עוד יש פראיירים המוכנים להצטרף אליו.

שלב חמישי: ואמנם, מה שקרה במשבר שבו התמוטטה המערכת הבנקאית של ישראל ב- 1984 היה בדיוק זה. הפירמידה התמוטטה כשאי אפשר היה למצוא  פראיירים נוספים בארץ, והתברר שהבנקים  מייבאים דולרים מחו"ל כדי שלא יתמוטטו שערי מניותיהם. כתוצאה מהחשיפה אירעה בפועל פשיטת רגל קולקטיבית של הבנקים הגדולים בישראל. הבנקים נאלצו לקרוא ליהלומנים בעלי ה"בריפקות" להחזיר את ההלוואות שלקחו, כי מניות הבנקים היורדות כבר לא הספיקו בתור משכון להלוואות האלה.

שלב שישי: כדי לצאת מהמשבר ולהציל  מקריסה את המערכת  הבנקאית  ולמעשה את המערכת הפינאנסית כולה,  לקחה הממשלה לידיה את מניות הבנקים, וביצעה בלקוחותיהם מה שנקרא היום  "תספורת". כלומר, שמיטת חובות. הלקוחות שהשקיעו במניות הבנקים קיבלו בחזרה רק חלק מכספם.

מי שהבין את  תרגיל העוקץ הזה, יבין  גם את מה שקרה במשבר האמריקאי הגדול של השנים האחרונות. זה שהשלב הנוכחי שלו, בארצות הברית ובעולם כולו, אינו אלא המשך של מה שקרה במחצית הראשונה של העשור הראשון  של המילניום החדש.  זה המשבר שהקביל את פניו  של הנשיא אובמה כשהתיישב בחדר הסגלגל שבבית הלבן בוושינגטון.

ששת השלבים הראשונים של משבר המשכנתאות ואיך מוכרים כל דבר פעמיים

המשבר שנודע בכינוי "הסאב-פריים", או, כדי שלא להסתבך במונחים מקצועיים מדי – משבר המשכנתאות.

כמו בדרך כלל,  נבע המשבר הנוכחי, שתחילתו במשבר המשכנתאות, מן הצעד העיקרי  שננקט כדי לצאת מן המשבר הקודם, הוא המשבר שנקרא על שם "בועת" ההיי-טק.

נעקוב אחרי ההתפתחות שלב אחרי שלב.

נגיד אלן גרינספן: 1% ריבית ב-2003

השלב הראשון, משבר והאטה: בתחילת המילניום פרץ בעולם התעשייתי משבר ההיי-טק. במניות חברות המחשבים ואלה שסביבן הושקעו כספים רבים שהביאו לעליות חדות במניות (על פי חוקי ההיצע והביקוש: תעשיית ההיי-טק זכתה  ליחסי ציבור מצויינים מצד התקשורת והמערכת הכלכלית והפוליטית – כמו מניות הבנקים העולות תמיד אצלנו באייטיז – והפראיירים נהרו אליהן. הביקוש הרב הקפיץ את שערי המניות וכולם הרוויחו יפה מאוד). אך לפתע התברר שאין קשר הדוק מדי בין יחסי הציבור  של ענף ההיי טק ובין מאזני הרווח-וההפסד של החברות שפעלו בתחום.  בפועל לא הרוויחו החברות האלה ברובן כסף רב מן הפטנטים והייצור – אלא רק מהספקולציות הפינאנסיות בבורסה.  כשהבלוף התברר נטו המשקיעים להמלט ממניות ההיי טק  כמו מפני המגיפה. ובאותה הזדמנות ברחו מעוד כמה סוגי מניות.  מימדיו הגדולים של המשבר הביאו, כרגיל במקרים כאלה, להאטה בכלכלה האמריקאית כולה (וכן בכלכלה העולמית).

השלב השני, הורדת הריבית: הנגיד של הבנק המרכזי האמריקאי נקט  מצידו באחד הצעדים  הבדוקים ביותר כשיש האטה כלכלית. הוא הוריד את הריבית למינימום. מטרתו של הצעד הזה היא לעורר את המשק. כאשר הכסף זול, כדאי ליזמים ללוות כסף כדי לייצר ולסחור, וכדאי לאזרח הקטן לקחת כסף כדי לבנות בית או סתם לקנות ולצרוך. ב-2003 הוריד הנגיד, אלן גרינספן,  את הריבית  הבסיסית שגבה הבנק המרכזי , ל-1%.  זו היתה הריבית הנמוכה ביותר מאז סוף הפיפטיז.  מינימום שבמינימום.

מובן שהבנקים המסחריים, הלווים את הכסף  מהבנק המרכזי, אינם מעבירים את הכסף ללקוחותיהם באותה ריבית. הם מוסיפים קצת על הריבית הבסיסית – אחוז, שניים או שלושה, והריבית שהם דורשים מהמועדפים והאמינים שבלקוחותיהם נקראת "ריבית פריים". זה, כי שער הריבית מבטא לא רק את גודל הרווח שמבקש הבנק להפיק מהלווים. שער הריבית מייצג גם את גודל הסיכון שלוקח על עצמו הבנק כשהוא נפרד מכספו. ככל שהלקוח אמין יותר, הוא מקבל ריבית נמוכה יותר. ככל שהסיכון רב יותר – תהיה הריבית גבוהה יותר. הריבית הגבוהה מריבית "הפריים" הנמוכה נקראת "סאב-פריים".

השלב השלישי: התעוררות שוק הנדל"ן :  מכיוון שהריבית הבסיסית היתה כה נמוכה, ובעקבותיה גם ריבית הפריים, נראתה גם ריבית ה"סאב פריים" הגבוהה יחסית כדאית ביותר ללקוחות שהשקיעו בנדל"ן – כלומר, בבניה וברכישה של בתים חדשים.

בתוך שנתיים, בשנים 2003 ו-2004 גדל שוק ההלוואות של ה"סאב פריים" (אלה הניתנות ללקוחות בטוחים פחות) פי שלושה:  מ-330 מיליארדי דולרים ל-1.3 טריליון דולר. סכום אדיר,שהיווה  כ-10%  מהתוצר השנתי האמריקאי (התוצר מבטא את  השווי הכספי של כל הסחורות והשירותים המיוצרים במשק). העסק נראה כדאי להפליא. בוני הבתים החדשים התבקשו להשליש  כדמי קדימה ממקורותיהם הפרטיים רק חלק קטן משווי הבית. כל היתר מומן בהלוואה. המשכון להלוואה היה הבית עצמו (כמו "הבריפקה" של היהלומן מהשיטה הישראלית). ואם לא די בכך, עודדו גם הממשלה האמריקאית, הקונגרס הסנאט את ההלוואות לכל דורש, פשוט בלי קשר למצבו התעסוקתי או הפינאנסי, ואף ביטלו את הצורך בתשלום מקדמה ממקורותיו העצמיים של מבקש המשכנתא!

פשוט דיור לכל. התגשמות החלום האמריקאי (ואמנם אחד החוקים שאפשרו את התרגיל כונה "חוק מקדמת החלום האמריקאי", וחוק אחר נקרא "חוק מקדמת האפס").

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

מישהו אמר קפיטליזם חזירי?

שמיד יחזור בו!

הקפיטליזם הסוציאלי ביותר בעולם!

הקלות שבה אפשר היה להשיג הלוואות הביאה – על פי חוקי ההיצע והביקוש – לעליה מהירה  במחירי הבתים והדירות. (היצע גדול של כסף גרר עליה מהירה במחירים.  הבנקים רדפו אחרי הלקוחות, שרק יקחו). העליה המהירה במחירי  הבתים, גררה לשוק ההלוואות  לא רק אנשים שנזקקו לדיור, אלא גם רבים מאוד שרכשו בתים כהשקעה משתלמת, וגם הם  העדיפו לממן את העיסקות בנטילת הלוואות בריבית נמוכה.

חלום אמריקאי: בית עם משכנתא

מובן שלמשתכנים זה נראה כעיסקת חייהם. במקום לשלם שכר דירה הם משלמים סכום מקביל כהחזר המשכנתא – ובסופו של דבר יש בידם בית שבגלל עליית המחירים שווה יותר ממה ששילמו. ואם לא יצליחו לעמוד בתשלומים הנושאים ריבית גבוהה יחסית – יוכלו תמיד למכור ברווח את הבית.

השלב הרביעי:  גלגול  המשכנתאות. זוכרים את היהלומן מהסיפור על ה"בריפקה" שנמסרה כמשכון שוב ושוב? לאמריקאים היתה גירסה משלהם לאותו תרגיל.  הבנקים למשכנתאות  לא הסתפקו ברווחים שעשו על הריבית ששילמו הלווים. הרי  היה להם עסק בטוח ביד: גם בית בתור ערבות להלוואה בכל מקרה – וגם  תשלומי קרן וריבית קבועים. למה לא לעשות רווח נוסף? כלומר, לגייס כסף בזול כדי לממן את העיסקאות הבאות? וכך הדפיסו הבנקים אגרות חוב (כמו שהבנקים שלנו הדפיסו את מניותיהם המווסתות ) ומכרו אותם לבנקים למשכנתאות. האג"חים האלה נקראו "בטחונות מגובות-משכנתא"  MBS – Mortgage-Backed Security

השלב החמישי: גלגול  אגרות החוב: ואם הבנקים  למשכנתאות יכולים לעשות  לעשות את תרגיל האג"חים  על חשבון הבתים שהם מממנים את בנייתם – למה שהבנקים להשקעות והמוסדות הפינאנסיים שקונים את האג"חים  לא יוכלו לעשות אותו דבר  על חשבון אותם  האג"חים?  כלומר, כשם שהבנקים  מהשלב הראשון משתמשים בבתים ובהלוואות כערובה להדפסת האג"חים, כך גם ימכרו  הבנקים להשקעות מין "התחייבויות-חוב צידיות" או "משניות" לכל דורש – CDO – Collateralized debt obligation

זוכרים את  "הבריפקה" המגולגלת שוב ושוב, בכל פעם בבנק אחר? אז זו היתה הגירסה האמריקאית לתעלול הבריפקה הישראלי. ההלוואה על חשבון הבית הממושכן מתורגמת לאיגרות חוב, ואיגרות החוב מתורגמות לכתבי התחייבות – וכולם עושים כסף וכולם מרוצים! הלווה המשתכן מרוויח על הבית ששוויו עולה על סך תשלומי המשכנתא.  הבנק  מרוויח על הריבית הגבוהה, ועל סמך העסקה הזאת הוא גם מצליח לגייס כסף זול לעסקאות נוספות,  וקוני האג"חים מרוויחים גם על התשואה על האג"חים שקנו,  וגם מגייסים כסף  נוסף בזול כשהם מוכרים את כתבי ההתחייבות שלהם.

כלומר, שוב, סוג של משחק פירמידה.

עסק חלומי בהחלט  לרגל המילניום החדש – כמו מניות הבנקים הישראליות של תחילת האייטיז באלף הקודם.

ומה שיפה בזה – שהכל  חוקי לחלוטין.

איך עובדת  שיטת המינוף ומייתרת לחלוטין את מדע האלכימיה

ואיך התמוטט כל העסק  המזהיר הזה של המשכנתאות, זאת נראה ברשומה הבאה. אבל בינתיים, כדי ששום קורא או קוראת לא ירגישו שבזבזו את זמנם על התעמקות סתמית בתיאוריות כלכליות, הנה הסבר קצר של   שיטת "המינוף" הנפוצה כל כך בתחום הפיננסי, עד שניתן לומר שכל העולם הפינאנסי בן ימינו מבוסס עליה.

להבנת שיטה זאת נזדקק בהמשך הסידרה, ובינתיים יוכל ההסבר הזה לשמש לכל מתעניין כמתכון בדוק להתעשרות קלה.

כל אחד יכול.

וכך עובדת  השיטה:

א. נניח שיש לכם דירה ששווה מיליון דולר.

ב. לכו לבנק,  משכנו את הדירה  שלכם וקחו הלוואה של  800,000  דולר.

ג. קנו בהלוואה הזאת  דירה ששווה 800,000 דולר.

ד. השכירו את הדירה. בדמי השכירות  תוכלו להחזיר את  ההלוואה שלקחתם.

ה. חיזרו לבנק, משכנו את הדירה שרכשתם  וקחו הלוואה של   600,000 דולר.

ו. קנו דירה  נוספת ב-600,000 דולר.  השכירו את הדירה, ובדמי השכירות  תחזירו את ההלוואה.

ז. משכנו את הדירה  השניה שקניתם  תמורת הלוואה של 400,000 דולר. קנו דירה בסכום הזה והשכירו אותה.

ח.משכנו את הדירה השלישית שקניתם.  קחו הלוואה של 200,000 דולר, קנו דירה  נוספת, רביעית, והשכירו אותה.

ונעצור כאן, למרות שבקלות אפשר להמשיך.

ועכשיו נסכם את מעללינו בשדה  המתוחכם  של המינוף הקפיטליסטי.

התחלנו בדירה ששווה מיליון דולר. זה היה המנוף שלנו.

ולפתע יש לנו  חמש דירות בשווי כולל של 3 מיליון דולר.

כמו שאמר ארכימדס: תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם כולו.

מה רע?

לזה קוראים  בקפיטליזם מינוף.

כמו שנאמר: כל אחד יכול.

אין ספק שאילו היו האלכימאים של ימי הביניים מכירים את שיטת המינוף, לא היו צריכים לחרוך את קצות אצבעותיהם ולצלות את קצה אפם בניסויים  מייגעים  עם סיגים של בדיל ונחושת ונוזלים מסתוריים מעלי עשן.

נא לזכור את תרגיל  המינוף,  כולו חוקי לגמרי, לצורך הרשימות הבאות בסידרה.

From → כלכלה

3 תגובות
  1. משה permalink

    א.הבעיה של הכלכלן היא שכל עם ישראל חושבים שהם כלכלנים.

    מאפיהו משוה את ארצות הברית לחנות מכולת משפחתית.

    נשמטו מעיניו כמה הבדלים כמעט זניחים:

    לחנות מכולת אין צבא שיכול לאפשר שמיטת חובות באלימות.

    אין לה גם יכולת ליצור אינפלציה על ידי הדפסת כסף ובכך להפיכת החוב לזיכרון כואב.

    החנות הקטנה אך מטריפה אינה מעלה על דעתה הגדלת מס על עשירי ארהב.

    ויש עוד הבדלים שאותם ניתן לסדר תחת הכותרות הבאות:

    השלם גדול מסכום חלקיו. כמות הופכת לאיכות. קול המון כקול שדי.

    ב.מאפיהו מגביר מהלך ומציע שיטת התעשרות אגדית, שיטת המנוף ומתחיל כך:

    "נניח שיש לכם דירה ששוה מיליון דולר" (כמי שמכיר אישית את כל ששת קוראיו אני יודע בודאות

    שאין לרובם דירה ולאלו שיש הדירה שוה קצת פחות.)

    מאפיהו מגביר עוד הילוך: "קחו הלואה של 800,000 $…"

    שמעתם על בנק כזה?

    מאפיהו מגביר חיילים:

    " ועכשיו נסכם את מעללינו בשדה המתוחכם של המינוף הקפיטליסטי.

    התחלנו בדירה ששווה מיליון דולר. זה היה המנוף שלנו.

    ולפתע יש לנו חמש דירות בשווי כולל של 3 מיליון דולר."

    נגיד שנניח שכן אך מאפיהו שכח לציין שיש לנו גם חוב של 2 מליון $ בריבית נשך וכך נותרנו

    עם מיליון דולר שווי נקי וחוב שבעטיו נאבד גם את דירתנו הראשונה. רעיון המינוף מצליח כשערך

    הנכסים החדשים עולה במידה ניכרת. כשהוא יורד קורה מה שקורה לטייקונים נוכי ( בכף רפה )

    דנקנר ואחיו לצרה.

    הערה חשובה!

    אין בכל האמור כאן להטיל דופי או ספק בבלוג האהוב עלי אלא רק בהנהגה.

    אהבתי

    • משה,
      בגלל שהשבת קרובה אשיב לך רק על המשפט הראשון והשאר במוצ"ש או ביום א':
      הבעיה של הכלכלן היא, שכבר ראינו עד אנה הוליכה אותנו חוכמת הכלכלנים, ושוב אינו יכול להסתתר מאחורי כלכלנותו.

      אהבתי

  2. משה,
    א.אתה כותב שאני "משווה" בין החנות הקטנה והמטריפה ובין ארה"ב הגדולה והמשגעת. והרי בדיוק כדי למנוע טעות כזאת, כביכול מדובר בהשוואהשל 1=1, כתבתי ברשומה במפורש, הכי במפורש שאפשר, לדעתי, שמדובר במשל (המשפחה המחזיקה בחנות) ובנמשל (החברה והכלכלה האמריקאית). חזור לקטע המתחיל במילים "וכן הבאתי…" ותראה במו עיניך.
    אם להיתלות באילנות גבוהים, שים לב שכאשר הובא בפני דוד המלך משל כבשת הרש, הוא לא התלונן, למרות הרקע שלו ומומחיותו המקצועית כמקצוע המרעה, שהמשל של נתן הנביא לוקה בחסר משום שאינו דומה לנמשל. שהרי נתן לא ציין במשל שכבשת הרש, בשעת מעשה, היתה בדיוק אחרי הגז, משתכשת במי המעיין בעורה הוורדרד ופשוט מתחננת אל העשיר שבמשל – "קחני אל המנגל והגישני לאורח שלך".
    ההגדרה המילונית הרלוונטית של משל (במלון אבן-שושן) היא:"דוגמא, אות, מופת, דבר הבא להדגים רעיון או כלל." וברור שכל משל החנות לא הובא אלא כדי לפשט למען הקורא ההדיוט את המהלך שאפשר לארה"ב להסתבך בחוב הגדול.
    אני מניח שאינך חושד בי שאיני יודע שלחנות אין צבא, מכונת דפוס לכסף וכו'. אני בטוח שאם היית קצת מתאמץ היית יכול להצביע על עוד כמה עשרות או מאות הבדלים בין משפחה וחנותה ובין החברה האמריקאית וכלכלתה. ועם זאת, שים לב שלמרות הצבא ושאר ההבדלים, הצליחה ארה"ב שבנמשל להסתבך בחובות ענק כמו החנות שבמשל.
    ב. אף פה הייתי בטוח שזה ברור לגמרי שאיני מביא את סיפור המינוף הנדל"ני אלא כדוגמא שלדית לשיטת המינוף, ולא בתור הוראות עשה למי שיש לו דירה של מיליון דולר ומבקש להפוך לאיל נדל"ן. הבאתי בכוונה דוגמא עם דולרים, ולא שקלים, במספרים עגולים כדי שאוכל להשתמש בדוגמא (או במשל) בהמשך הסידרה ולא בתור תיאור ריאלי של עיסקה מסחרית סבירה (שים לב שהפער בן 200 אלפי הדולרים בין שווי המשכון וגובה ההלוואה נשאר קבוע לכל אורכה של העלילה) . וגם בשאר הערותיך כאן אתה מתפרץ לדלת פתוחה לרווחה, ויתכן שאם תמתין בסבלנות להמשך הסידרה תיווכח לדעת כמה היא פתוחה.
    ומובן שאין בכל זה כדי להטיל דופי במגיב החביב אלא רק בהבנת הנקרא ובמהירות התגובה.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: