Skip to content

המחאה: או תביעות מהשלטון או כשלון

אוגוסט 9, 2011

בדימוקרטיה מצטלבים נתיבי העם והשלטון בצומת הבחירות. אבל בקיץ 2011 נסללה צומת חדשה שבה מצטלבים הנתיבים האלה: צומת המחאה.

כל השוואה בין המחאה הפעם, בשלב הנוכחי שלה, ובין כל המחאות הקודמות שקדמו לה בישראל אינה תקיפה.

די להאזין לסיסמה של ההפגנה הזאת כדי להבין את ההבדל.

העם דורש צדק חברתי.

המילה הראשונה אומרת דבר ברור: זהו העם שקורא את הקריאה. לא רק מעמד הביניים. גם מעמד הביניים. לא רק דורשי דיור בר השגה. גם הם. זו אינה מחאה של "שלום עכשיו" שעניינה במלחמה כזו או אחרת. זו גם לא מחאה של הכתומים נגד פינוי כזה או אחר. זו אינה מחאה נגד שחיתות או נגד קיפוח עדתי.

העם כולו, לא חלק שלו, דורש.

דורש מה שמגיע לכל עם, ובוודאי לעם הזה, למוד הסבל.

העם נאלץ לצאת לרחובות ולכיכרות מכיוון שלא נראה לו ששורר במדינה משטר של צדק חברתי.

העם מפנה את הדרישה לממשלה. לכל ממשלה שהיא. המחאה אינה מנקה שום ממשלה קודמת. אין  מחק היסטורי שיטשטש את העובדה שהדו"ח של וועדת הפרופסור לכלכלה בן שחר, שכוננה על ידי ממשלת המערך-עבודה לפני כ-35 שנים  ומסקנותיה אומצו ויושמו כבר על ידי אותה ממשלה, הדו"ח הזה החל  את הדרך.

זו הדרך  שבה הובלה החברה הישראלית  לאי שוויון מעמיק ולאי צדק פרוע, ומכאן לצומת שבה מצטלבים לראשונה בעוצמה כזאת, ברחובות ובכיכרות,  שני נתיבים: נתיב העם ונתיב השלטון.

הצומת הפעם, בקיץ 2011, היא בעצם צומת עוקפת. צומת חליפית.

הצומת הרגילה שבה נפגשים נתיבי העם והשלטון, היא לעת בחירות.

צומת הבחירות היא מאורגנת, בעלת כללים מוגדרים שאין חריגה מהם. המפלגות אוספות חתימות, נרשמות כחוק, בוחרות או ממנות מנהיגות ומקיימות מסע בחירות  שהוא בעצם מלחמה תעמולתית. במערכת הבחירות מסתבכות המפלגות בפיזור הבטחות  שרק לעתים הן מתקיימות באופן חלקי בתקופה שבין בחירות לבחירות (מה שכן מתקיים הוא מה שנחתם אחרי הבחירות בין המפלגות בהסכמים  הקואליציוניים), ולבסוף התגייסות למערכת ההמרצות וההיסעים של יום הבחירות.

כל התהליך מתבצע תחת עינה הפקוחה של  ועדת הבחירות, המקפידה על התאמתו של הקרב הפוליטי לכללי המשחק. המפלגות הן מריונטות הפועלות על פי הכללים המוכתבים של המשחק הפוליטי והעם הוא מריונטה של הכללים ושל המפלגות כאחד.

צומת הבחירות שבה נפגשים העם והשלטון, אינה צומת של דרכים מצטלבות. היא יותר צומת של היפוך תפקידים.

בכל פעם שיש בחירות, נזכרות המפלגות שתפקיד הפוליטיקה לשרת את האזרח והן מבטיחות הבטחות ברוח זו. בצומת הזאת מחניפות המפלגות לאזרח, מבקשות את קרבתו, מעלות אותו על נס, כביכול הוא החשוב, הוא הריבון, על פיו ישק דבר.

קדחת.

אך  חולפות הבחירות, וכמעט תמיד בלי קשר לתוצאות, בתקופה שבין בחירות לבחירות, מתברר לאזרח שההבטחות נשכחו והוא בעצם משרתה של המערכת, ולא להיפך: הוא נתקל לעתים קרובות  מדי ביחס מתנשא או אדיש  ואף עוין מצד רשויות השלטון.  כל  מגע שלו עם השלטון מתברר מיד כשיטה לחליבת כספים מכיסיו. רוצה דרכון או טאבו?  רוצה לסגור מרפסת? רוצה להציב שלט? נא לשלם.

וכשלא משלמים? השלטון, שלכאורה פועל למען האזרח ובשירותו, מעביר את מערך הגביה של שירותיו השונים (כמו מים או אגרת טלוויזיה) לידי גורמים  חמסניים הנקראים חברות עירוניות או כנופיות של פרקליטים תאבי בצע, לרוב פרוטקציונרים של השלטון ומרכזי המפלגות.

כספו של האזרח נגזל ממנו על ידי קרטלים ומונופולים  העושים יד אחת להעלאת מחירים בחסד השלטון והרשאתו, ובאותה עת משתפים הפוליטיקאים והטייקונים פעולה בשמירת רמתו הנמוכה של השכר ואף הורדתה במידת האפשר.

וגם מחירים של שירותים ומוצרים שבשליטת הממשלה מופקעים ללא הרף.

הפגנה ברחוב קפלן: צומת המחאה

מתברר שרשות שלטונית כמו מנהל מקרקעי ישראל, למשל, אינה פועלת כפי שמתחייב מהגדרות תפקידה, דהיינו לאפשר דיור סביר לכל אזרח במדינה, אלא כחברת מניות פרטית, מוסד למטרות רווח,  שפניה אל בצעה: המנהל משחרר אדמות לא לפי צרכי הציבור – אלא במטרה ברורה לשמור על מחירי קרקע מופקעים ואף להעלותם למען הרבות רווח למערכת הפוליטית. לה, וכמובן גם לקבלנים שהם ספונסרים חשובים ותורמים  נדיבים למערכת הבחירות הפנימית והכללית. הקבלנים – חלק חשוב ממעמד הטייקונים – הם האדונים האמיתיים של המדינה.

כך זה מתנהל כך כבר המון שנים. ומכיוון שהעוולות מצטברות ונערמות, והדברים הולכים ונודעים והצחנה עולה השמיימה, ומתברר (בדיעבד, כמובן,  כי מי ניחש את המחאה הזאת מראש)  שהצטברה מסה קריטית. המאוס והזעם ותחושת אי הצדק עלו על גדותיהם –

והעם יצר צומת חליפית לצומת הבחירות, היא צומת המחאה.

פתאום מצטלבות דרכיהם של העם והשלטון  בתקופה שבין בחירות לבחירות.

זה מה שקרה ביולי-אוגוסט (בינתיים) של שנת 2011. הגענו לצומת המחאה.

ולהבדיל ממה שקורה בבחירות, העם לא משתתף במשחק התפקידים.

העם, בצומת החליפית,  צומת המחאה, כבר אינו מעמיד פנים שהוא הבוס,  כפי שתועמלני המפלגות מבקשים ממנו להאמין  בצומת הבחירות. הוא כבר אינו מוכן למלא את תפקידו המסורתי והמתורגל היטב, של הבוס המדומה, זה  שמאזין ברצון ובתקווה להבטחותיהם הנדיבות של נבחריו, והולך לשלשל בצייתנות  את הפתק בקלפי  ביום הבחירות.

העם כבר אינו מעמיד פנים בעוד מובן:  הוא כבר אינו קונה את הסיפור שהשלטון, נבחרי הציבור, אמנם פועלים לטובתו ורוצים ברווחתו.

בצומת החליפית קורעת המחאה מעל פני העם את מסיכת הריבון המדומה שהולבשה עליו בתקופת הבחירות על ידי המפלגות וכללי המשחק שלהן – כדי שיוכל להתגלות בפניו האמיתיות – פני ריבון לא רק להלכה אלא גם למעשה. ריבון שאינו איזה טמבל המתפתה ללשונם החלקה של הפוליטיקאים, אלא ריבון שהוא המקור האמיתי של כל סמכות שלטונית, וככזה הוא אינו מבקש או מתחנן או מקווה ומפלל,  אלא דורש את מה שהוא שלו בזכות ולא בחסד, על פי הצדק הטבעי ועל פי כל אמונה ודת שאינן מעשה רמיה בשירות השילטון.

העם דורש צדק חברתי.

הנבחרים מנסים להמשיך את העמדת הפנים גם בצומת המחאה, כמו בצומת הבחירות

שימו לב להתנהגות המערכת הפוליטית בצומת הזאת.

האם גם במערכת הפוליטית נקרעת המסיכה של העמדת הפנים?

הנבחרים מן האופוזיציה מתחלקים בזמנים כתיקונם עם הנבחרים מן הקואליציה בחלק ניכר מאוד מהנאות השלטון, שהן זכויות היתר של המורמים מעם. אך לרגל הופעתה של צומת המחאה, בדיוק כמו בצומת הבחירות , הם מנסים עכשיו לבדל את עצמם ככל האפשר מהווייתם הרגילה בין בחירות לבחירות. זאת עושה גם כל מי שיכול אפילו מן הנבחרים שבקואליציה. גם מהם יש המבקשים, איש כמיטב יכולתו, לבדל את עצמו מן השלטון, ולהעמיד פנים כמי שמזדהים עם העם.

וחיונית מילה של הסתייגות מן ההכללה. יש חלק מהנבחרים, לא רבים מדי למרבית הצער, שאצלם זה לא משחק. אלה שבאמת תופסים את תפקידם ומנצלים את מעמדם לשירות העם. הם מפוזרים בכל רחבי המערכת המפלגתית, מעטים וחלשים מדי,  נאבקים לרוב לשווא בחבריהם שתדלני הטייקונים המקומיים והזרים, שתדלני השלטון  ושומרי-תחת-עצמם. ורק לעתים רחוקות יגיע אחד  מהטובים לתפקידי ההנהגה במפלגתו.

כדאי לשים לב גם להתנהגותו של מרכז השלטון עצמו בצומת הזאת. אף הוא, למרבית הפלא, משתתף בהעמדת הפנים של שירות העם. ראש הממשלה טוען כי הוא שמח על המחאה, המאפשרת לו להחיש ולבצע את אותן הרפורמות שממילא ביקש לקדם, ושר האוצר  יובל שטייניץ מודיע בכל שני וחמישי מעל כל במה ומול כל מקרופון שהמחאה צודקת!

ראש ממשלה בנימין נתניהו: מוכן להמרת דת 

לומר: המערכת הפוליטית, כמו בהתניה פאבלובית, משחק תמיד באותו תפקיד שהוא ממלא בצמתים שבהן חוצה העם את דרכה.

בצומת המחאה כמו בצומת הבחירות, הפוליטיקאי הופך לפודל של האזרח. מכשכש בחן בזנבו, מלקק את כף היד המאכילה אותו, ונובח נביחות דמויות התעטשות, מלאות סיפוק וחנופה, כולו מוכן להתמסר ללטיפות.

בצומת הבחירות כמו בצומת המחאה, לפוליטיקאי יש שני אינטרסים מהותיים:

א. לצאת טוב מהמערכה – מה שיותר מנדטים בבחירות, ומה שיותר אהדה ומה שפחות זעם מצד הריבון שהזדקף לפתע.

וב. לסיים את הפרשה מה שיותר מהר כדי לשוב אל דרך העסקים הרגילה שבין בחירות לבחירות או בין צומת לצומת.

אך השקר, אין לו רגליים, ושום מכנסי צדק וגלימות סולידריות לא יסתירו את גדמיו הנגררים בעפר.

אוצר יובל שטייניץ: המחאה כולה צודקת

ראש הממשלה אמנם מספר שהוא בעד המחאה והמחאה בעדו – אך באותה נשימה הוא מבטל אותה כ"גל פופוליסטי", מנסה להמעיט בכוחה, ולמרוח את המו"מ על ידי כינון ועדת ענק  של אקדמאים ופקידים נטולי סמכות החלטה, שכבר מתחרה במימדיה בממשלתו המנופחת.

והח"כים?

הנבחרים שכה רבים מהם נשבעו אמונים למחאה מול כל מיקרופון, שהצהירו על  צדקתה וחשיבותה  בכל ישיבה מצוטטת ומצולמת –

תשכחו מזה, פשוט תשכחו מזה, שהכנסת שבה חברים הנבחרים האלה, תבטל את חופשת הקיץ לנוכח המצב – עם כל המלונות שנקבעו מראש בטוסקנה, בפרובנס או בעמק היין בקליפורניה?  משטי היאכטות בטנריף או בברבדוס?  מסע הקניות בסלפריג' או ברי-דה-פובור-סן-אונורה? הטיפוס המשותף עם פרלמנטרים מהעולם הרחב  על גבעות מושלגות באלפים או באנדים?. פשוט תשכחו מזה.

אולי יזרקו לנו איזו עצם בדמות ישיבת חירום.

הממשלה תשתמש בכל טריק אפשרי כדי להחניק את המחאה, למסמס אותה ולהעלימה כדי לחזור לדרך העסקים הרגילה, ובמיוחד  טריק ההשהייה ושטיק ההסטה. כנגדן צריכה המחאה לנקוט בדרך ההחשה והמיקוד

באשר לממשלה כדאי להבין, שהיא תשתמש בכל טריק אפשרי כדי לחנוק את המחאה. כדי לשוב לדרך העסקים הרגילה. ביבי כבר ניסה את כוחו בטכניקה האוטומטית של הפוליטיקאים, "הפרד ומשול", כשביקש לקנות את הסטודנטים ולסלקם מהמערכה. הוא מנסה להשתמש בכל הטכניקות של ההטעייה, כפל הלשון, הרמיזות הזדוניות, ההכפשה, ההתחמקות וחיבוק הדוב – וגם אלה כולן אוטומטיות למדי מבחינתו.  הוא אינו צריך תכנון כדי לתפעל  את הטכניקות האלה. להיפך: ההמנעות מהן, היא מה שמהווה מבחינתו מאמץ בלתי אפשרי כמעט.

ובמיוחד הוא עומד להשתמש בשתי  טכניקות, גם הן טבעיות לו ורגילות לגמרי, וגם קשורות זו בזו –

הטכניקה של ההשהייה והטכניקה של ההסטה.

כלומר, למרוח את הזמן כדי להתיש את המחאה, ובאותה עת לנסות להורידה מסדר היום הלאומי על ידי נפנוף וניפוח עניינים "חשובים יותר", ו"דחופים יותר." (ממתינים בתור – המשבר הפינאנסי הבינלאומי, הספטמבר הפלשתיני והגרעין האיראני)

מטרתן של ההשהייה וההסטה היא להתחמק מן הרגע שממנו חושש ראש הממשלה יותר מכל:

הרגע שבו יצטלבו ממש במרכזה של הצומת דרכיהם של השלטון והעם.

רגע ההכרעה. הרגע שבו צונחות המסיכות ומוסרים המסווים האמת נחשפת ומתגלה.

בפניה היפים – או המכוערים.

הרגע שבו יצטרך ראש הממשלה להכריע מהו ומיהו:

בובת מיליונרים וחסיד של אידיאולוגיה ומשטר הרואים את החברה, את הקהילה האנושית כמכשיר – ספקית של  כוח אדם ושל כוח קנייה  –  בשירותו של  העשירון העליון –

– או מי שנבחר  על ידי העם הריבון כדי להעמיד את המדינה ומנגנוניה, את הכלכלה ואת הסדר החברתי כולו, כמכשירים למען רווחתם וחירותם של רבים ככל האפשר מבני העם, מה שאומר גם חתירה לשיוויון.

(ברור שפוליטיקאים מסוגו של ביבי מנסים להעמיד פנים שאין סתירה בין שתי הדרכים האלה. אבל המצב הנוכחי והמחאה הנוכחית הם ההוכחה לקריסתה ולתבוסתה של העמדת הפנים הזאת כאילו ניתן ליישב בין הקצוות.  כמו שברור שפוליטיקאים המאמצים בישראל את המדיניות שהביאה לאי השיוויון הנורא ולהרפתקנות הפינאנסית המאפיינים את החברה והכלכלה האמריקאית, מביאים את ישראל לאותו מקום: קפיטליזם חזירי וחוסר ביטחון כלכלי).

ולכן, בדיוק משום שהמהלך של נתניהו הוא להמנע מהכרעה על ידי השהייה והסטה, צריכה  המחאה לנקוט בדרך ההפוכה:

החשה ומיקוד.

להביא את ראש הממשלה למצב שבו עליו להחליט על דרכו , במהירות הרבה ביותר.

לסכל את נסיונות ההשהיה שלו ולטרפד את ניסיונות ההסטה שיבואו ללא שום ספק.

לרגע ההכרעה הזה אפשר להגיע רק בדרך אחת.

בדרך של הצגת תביעות ספציפיות, פשוטות לביצוע, תכליתיות, מעשיות ובעלות תוצאה ברורה.

כי אם לא ניתן לתרגם את הסיסמה "העם דורש צדק חברתי" לשורה של צעדים מעשיים – זוהי סיסמת כזב.

ומי שמטיל על ראש הממשלה  המיוחד הזה שלנו את התפקיד החשוב של תרגום הסיסמה העממית לצעדים מעשיים, הוא, סליחה,  לא במיטב חושיו והכרתו.

מי שטוען שתפקיד המחאה למחות ותפקיד השלטון להציע פתרונות, יכול להיות בטוח שאם יתנהלו הדברים על פי רעיונותיו, מה שהוא מבקש, זה גם מה שיקרה.  דהיינו: המחאה תגייס כך וכך אלפים בכל מוצאי שבת, סביר פחות ופחות ככל שיתברר שלחבית אין תחתית והמחאה לא הולכת לשום מקום.

הכנסת מעבירה את חוק הוד"לים: תגובה פאבלובית

ואילו הוועדה של ביבי, על עשרות חבריה, ועוד עשרות המזכירות, התחקירנים, מפענחי הפרוטוקולים, הדוברים ואנשי יחסי הציבור  שעוד ייקח שבוע לפחות לגייס אותם,  ימזמזו, ישהו, יעייפו, יקמטו וימעכו את המחאה עד שלא יישאר ממנה אלא אוהל  בודד נידף ברוח בפינת רוטשילד-בלפור שאם יהיה מזל יחרים אותו לצרכיו הומלס קצת שתוי וקצת מסטול.

אין לי ספקות בכנותו ובכשרונותיו של הפרופ' מנואל טרכטנברג העומד בראש הוועדה. אך הוא כבר עמד, לפני שנים אחדות, בראש וועדה שתפקידה היה להביא פתרון לבעיות העוני הקשות שחל מדינת ישראל. זה היה בשלהי כהונתו של ראש הממשלחה הקודם אהוד אולמרט. הוועדה הגישה את מסקנותיה.

וכלום.

יו"ר הוועדה אינו תמים. "הארץ" מוסר היום שהוא נפגש עם ראש הממשלה וניסה לברר עימו נקודה מהותית: האם יהיה מוכן נתניהו להיפרד מהאידיאולוגיה הרגילה שלו, כדי שאפשר יהיה ליישם תכנית שתקדם צדק חברתי?

כן, השיב ראש הממשלה נתניהו. הוא יהיה מוכן ל"המרת הדת" הזאת.

זה מה שהוא אומר היום.  בצל ההפגנות והסקרים המורים על כך שתשעה מכל עשרה ישראלים תומכים במחאה. אבל לפי לוח הזמנים של הוועדה, היא אמורה להגיש דו"ח בעוד שישה שבועות. ומה אם זה יהיה עשרה שבועות? ואז יתחיל עוד דיון על המסקנות במוסדות הממשלתיים המתאימים? מה יהיה אז מצב המחאה והתמיכה הציבורית בה, אחרי שיתברר שמנהיגיה הניחו לשלטון לקרקס אותה?

כדי שיצא משהו – משהו – מהמחאה, צריך להעמיד את נתניהו עצמו מה שיותר מהר בפני החלטה אמיתית. עוד לפני שהוועדה מתחילה בישיבותיה. החלטה שתהווה את קווי היסוד של עבודת הוועדה.

צריך לנסח תביעות ברורות וספציפיות. על העם לדרוש שיוויון רב יותר בחלוקת העושר הלאומי, וידוע איך עושים את זה. זה אומר שכר גבוה יותר. זה אומר מחירים נמוכים יותר של מצרכים ושירותים. זה אומר מדיניות מיסים, שכר ומחירים  כמו באירופה ולא כמו בארצות הברית.

ואסור להתבייש בתביעה המקורית שממנה בקעה המחאה כאפרוח מביצה: צדק חברתי זה גם יכולת של כל אחד מאזרחי המדינה – כל אחד ואחר – להשיג במחיר סביר (שאותו יש לקבוע כאחוז של השכר הממוצע), "דירת מינימום" (כפי שיש שכר מינימום) להשכרה או דירה  כזאת לרכישה –  מה שירצה האזרח – כי זוהי הזכות הבסיסית ביותר של אזרח בקהילה: להיות מסוגל לגור בתנאים סבירים ביחידת השטח השייכת לאותה קהילה.

 

 מנהיגת מחאה דפני ליף: או תביעות או כשלון

וצדק חברתי זה אומר גם יחס נכון לחלשים בחברה, לקשישים ולמוגבלים. זה  אומר שהחינוך שמקבלים בני העניים יהיה דומה ככל האפשר לחינוך שמקבלים בני העשירים. זה אומר שלא יהיה  מקום יישוב  או שכונה שלא ייזכו לכל שירותי התשתית והחינוך והחברה בגלל שהם ערבים או אתיופים, ושבנות מזרחיות, בלי הבדל דת,  יהיו זכאיות להתחנך בכל בית ספר שהן רוצות.

כן, וצדק חברתי ושיוויון, זה אומר לא רק שיוויון רב יותר בדרישות של האזרח מן החברה, אלא גם שיוויון רב יותר בדרישות  של החברה מהאזרח. זה אומר, למשל, יותר שירות לאומי בקהילה גם למי שמפלגתו חברה מסורתית בקואליציה וגם למי שמפלגתו חברה קבועה  באופוזיציה.  ושיוויון וסולידריות חברתית, משמעותם גם שהחברה אינה צריכה להיות סובלנית  במיוחד כלפי מי שמנסה להתעלק עליה על ידי ילודה בקצב תעשייתי  או כלפי מי שמבקש להחריבה  ולא חשובה הסיבה. ואין שום סיבה שהעם יהיה סובלני  כלפי מי שתובעים לעצמם פטורים מחובת הציות לחוק בגלל זכויות יתר לאומיות או דתיות שהם מנכסים לעצמם.

גם אלה  צורות של צדק חברתי שהעם זכאי לתבוע מעצמו ומחלקיו השונים. 


 מנהיגת מחאה  סתיו שפיר: להחיש ולמקד

ויתור על תביעות ודיבור כללי מדי, על "מטרות ויעדים", פירושו שמנהיגי המחאה,  דפני ליף, סתיו שפיר וחבריהן, שהביאו אותנו לצומת הזאת , שבה  מצטלבים נתיבי העם והשלטון,  הם עצמם ימנעו את המפגש בין הממשלה ובין תביעתו של העם לצדק חברתי.  הם משחקים בזה לידיו של נתניהו, שהוועדה הענקית שהקים היא השיטה שלו לבדל את עצמו מן העם ולא להגיע להחלטה ברורה ומחייבת.

מנהיגי המחאה גורמים בזה לכשלונה.

מודעות פרסומת

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: