דילוג לתוכן

בנציהו/יותר משהמחאה הזו תהפוך לשמאלית, השמאל יהפוך למחאה הזו

אוגוסט 8, 2011

רשומת אורח

הדבר הבולט הראשון שקופץ לי כשאני חושב על ההפגנה של מוצ"ש  הוא העובדה שמדובר בהפגנה. "הפגנה" להבדיל  ממה שהפך להיות שם נרדף לכל אותם כינוסים של הציבור השמאלי\ חילוני\ ליברלי שנוהג בדרך כלל להתכנות בתואר "עצרת". עצרת שבה מתכנסים במקום מסויים, שומעים כמה נאומים של אנשים נחשבים יותר או פחות בעיני אותו מחנה, ומסיימים באיזשהי גרסה מחודשת לאיזה שיר נוגה של זמר שבדך כלל אבד עליו הכלח ( או אביב גפן). אתמול בלילה לא היתה זו עצרת. זו היתה הפגנה במלוא מובן המילה: תופים ושירים, צעקות, וסיסמאות, והרבה זעם חיובי. בדיוק כזה שצריך להיות בהפגנה, ואף פעם לא נמצא "בעצרת". גם קהל היעד קצת השתנה, או יותר נכון, גדל והפך מגוון יותר: נכון, הנוער העובד עדיין כאן, אבל מסביבו ניתן לראות תופעות שלא ניצפו כל כך בהוויה הפוליטית הישראלית בשנים האחרונות: סתם אנשים. סתם אנשים שלא ממש מתעניינים בפוליטיקה, או שפשוט התייאשו ממנה ועברו לראות את העולם דרך משקפת אינדיבידואליסטית שעכשיו הם יוצאים נגדה. אנשים שקמים בבוקר, הולכים לעבוד, רואים כוכב נולד, אוהבים את שלמה ארצי ומכבי תל אביב כדורסל. אלה הם בדיוק האנשים שכל מנהיג מפלגה חולם להוציא לרחובות, וכמעט אף פעם לא מצליח. אתמול הם יצאו לרחובות.

הרבה מתלוננים על כך שהמחאה הזו הפכה לטרנד, ולדבר אופנתי לעשות. לדעתי, יש בזה משהו נהדר. משום שהצלחתה של כל מחאה נמדדת בדיוק כאן. ביכולת שלה להפוך ממחאה של "משוגעים לדבר" למחאה שבאים אליה גם אם לא ממש מבינים בכל פרט של חוק "הוד"לים. העובדה שיש מספיק אנשים שחושבים שמדובר במחאה צודק מאין כמותה, והם כבר רבים מספיק בשביל לגרום לאחרים לבוא אליה גם אם הם לא מבינים על מה המהומה, אומרת הכל. זהו נצחון של כל מחאה, באשר היא.

לכן, ניתן היה לראות אתמול אנשים שזו לדעתי הפעם הראשונה שלהם באירוע פוליטי: מחבורה של ילדות בנות 15 שבאו להעביר את הזמן בין הקניון לים, דרך כל מיני טיפוסים תל אביביים מגניבים בעיני עצמם שבאו לראות ולהראות, ועד מופעי בידור מהלכים שבאו להפגין את כישורי המשחק, התיפוף, ומה לא בעצם. גם טיפוסים תל אביביים מסוג שונה היו שם: כל מיני ותיקי שמאל למיניהם, במשקפיים עגולות, ותלבושת קצת ביזארית. הם כמובן מרגישים איזשהי זכות ראשונים על המחאה. לא זכות ראשונים בגלל שהיו הראשונים לתפוס חלקה טובה ברוטשילד. אלא הראשונים כי הם היו בהפגנה ההיא, של אותם 400,000 אגדיים. את נסיונם הרב במחאות הם כמובן טורחים להדגיש ע"י חלוקת מחמאות לצעירים העוברים ושבים עם מבט של "אני מבין מאיפה באת ועל מה אתה מוחה". אז זהו, שלא נראה לי שאתה מבין באמת.

הסיווג של המחאה הזו כמחאה "שמאלנית" הוא סיווג מתבקש. רוב המפגינים הם לא אנשי ימין, ומארגני המחאה הם ברובם אנשי שמאל. אבל המחאה הזו היא הרבה יותר מסתם מחאת שמאל. היא גדולה ממנו, וסופה שתבלע אותו לתוכה. היא גדולה ממנו כי העובדה שרוב האנשים אינם מצביעי ימין עדיין לא הופכת אותם, ע"פ הגדרתם, לשמאל.

היא תבלע אותו משום שהרבה יותר משהמחאה הזו תהפוך לשמאלית, השמאל יהפוך למחאה הזו.

צריך לזכור, תנועת ההמונים הזו מתקדמת ללא משהו שקרוב אפילו למנהיג ( ויסלחו לי דפני ליף, וסתיו שפיר). מתישהו תדרוש המחאה הזו גם כיווונים יותר מוגדרים, ולא שאני חושב שכרגע היא צריכה כאלה, אלא כי זהו תהליך אבולוציוני במחאות: קודם מגיע הזעם, הפגנות הנגד, השלב המתלהם והעממי. החלק הזה מונהג בדרך כלל ע"י אנשי רחוב צעירים דוגמת ליף או יו"ר התאחדות הסטודנטים.

עם הזמן הופכת המחאה למשהו יותר קונקרטי. יותר ברור. יותר מסודר. משהו שדורש כבר ארגונים, צוותי חשיבה מסודרים, מנהיג, ומימון. את המקום הזה יתפסו בעתיד ארגוני או מפלגות שמאל. נכון, היו כאלה שניסו כבר לעשות את זה, לא תמיד בהצלחה מרובה. חד"ש לוקחת חלק פעיל במחאה כבר מיומה הראשון, והשמאל הלאומי שותף בכיר אפילו. אלא שאלו נשארו ברקע. גם כי הזיהוי הפוליטי המוחלט עם השמאל עלול להזיק למחאה ( בייחוד במקרה של חד"ש, שהיא לא אלטרנטיבה אמיתית לבוחרים בארץ), וגם כי אפילו אותם ארגונים לא ידעו מה זה הדבר הזה שהתפרץ להם פתאום מול העיניים.

במובן הזה, יותר מאשר המחאה היא שמאלנית, המחאה היא מחאה עממית שקל מאוד לשמאל להתחבר אליה, ולכן הוא נמצא שם בהמוניו. בין המחאה של אתמול לבין אותם 400,000 אגדיים אין שום דבר משותף במובן הרעיוני. מאות אלפי האנשים שיצאו היום לרחובות לא היו עושים את זה אם היה מתרחש היום טבח דוגמת סברה ושתילה. זה היה השמאל הישן. זה שרמת העניין שלו ברווחה הכלכלית של אזרחי ישראל משנית לרצון שלו להשיג את אותו "שלום" מיוחל. מה שהחל ברוטשילד , והגיע לשיא אתמול היה היווצרות של מחנה פוליטי חדש. מחנה שקשה לי להגיד מהו, מהן עמדותיו, ומי מוביל אותו, אני פשוט יודע שהוא לא היה קיים עד היום.

החברה הישראלית עוברת עכשיו תהליך ברמה הטקטונית. לא פחות ולא יותר. יש כאן תזוזה של הלוחות שמרכיבים את החברה הזו. לוחות שלא זזו הרבה שנים. את התזוזה הזו עדיין לא מרגישים על פני השטח, כלומר ברמה הפוליטית ובכנסת, אבל ברור שמשהו זז כאן. את התוצאות של התזוזה הזו לא בטוח שנראה בעוד חודש או חודשיים, ולא בטוח אפילו שבבחירות הבאות. אולי אפילו רק באלה שיבואו אחריהן. גם מחאת הפנתרים השחורים לא הורגשה מייד. מפלגת העבודה זכתה בבחירות שלאחר מכן, אפילו עם הגיבנת של יום כיפור. התוצאות נראו רק מספר שנים אחר כך. כך גם כאן.

One Comment
  1. טרחו לכתוב לי כמה תגובות בפייסבוק, ואני רוצה להגיב להן כאן. מה לעשות שהפלטפורמה הפייסבוקית עדיין לא בשלה למשהו מעבר לסלוגן קצר וקליט.
    כמו שכבר אמרתי יש חפיפה גדולה מאוד בין המחאה הזו לבין השמאל, אם כי לראשונה, אולי מאז ומעולם, השמאל הפך את העניין החברתי כלכלי לדגל שלו. אם לפני כן המצע של השמאל תמיד סבב סביב נושא השטחים, והעיסוקים החברתיים תמיד היו "לווינים" למטרה המרכזית, הרי שנראה שמשהו השתנה. מי שטרח לחפש מפלגה גדולה עם נגיעה למטרות חברתיות, היה צריך להתאמץ ולדפדף קצת קדימה לעמודים האחוריים של המצע, בזמן שאת העמוד הראשון תמיד תפסו השלום\ דת ומדינה\ חרדים\ערבים ומה לא. המחאה הזו שמאלית באופי שלה, אם כי קשה להגדיר את הימין הישראלי כאיזשהי בבואה של הימין הרפובליקני בארה"ב. הדמיון מתחיל ונגמר בביבי נתניהו. חוצמזה, הימין הישראלי, ומדוד לוי דרך פרוייקט שיקום שכונות, ועד משה כחלון, היה תמיד חברתי למדי, למרות שנהג להכנע באופן מביש כל פעם מחדש לחרדים ולמתנחלים.

    לגבי ההגדרות הפשטניות של "ימין" ,ושמאל", אפשר לקרוא לזה ימין ושמאל, ואפשר לקרוא לזה שחור ולבן. החלוקה בארץ לימין ושמאל כבר מזמן לא משקפת איזשהו שונה בסיסי בתפיסת עולם אלא יותר שמירה על מסורת של הצבעות שבטיות. מדובר בחלוקה שאין לה משמעות בעידן שבו ראש ימין מקבל את העקרון של שתי מדינות לשני עמים. הקרבה בין מרצ לליברמן היא גדולה הרבה יותר מאשר זו שבין האיחוד הלאומי לליברמן.
    סופה של מחאה, כל מחאה, בוודאי כזו מוצלחת, היא להתבטא ברמה הפוליטית. זה לא חייב לקרות היום, אבל למה שקורה כאן בחודש האחרון יהיו, בעתיד, השפעות פוליטיות. הנסיון להפוך את המונח "פוליטי" לאיזשהו דבר מגונה, ומלוכלך מחטיא את המטרה. הוא מחטיא את המטרה מפני שהשינויים נעשים לבסוף בספירה הפוליטית. לא ברחוב. אין כאן לא רדידות, ולא רדוקציה במוסריות של המחאה. יש כאן תהליך שייגמר בסופו של דבר בפוליטיקה. או שהמצעים של המפלגות עצמן ישתנו, או שיקום כוח חדש שיקבל מספיק כוח כדי לשנות את הדברים בעצמו.
    הימור שלי: לכוח החדש הזה יהיו הרבה מאוד מאפיינים של השמאל הישראלי, אבל הוא לא יהיה בדיוק השמאל הנוכחי. כלומר, בתהליך הזה ימצאו את עצמן אנשים פתאום בצד ימין, ולהיפך, פשוט כי הם יגלו שהמחנה אליו ישתייכו הוא כבר לא אותו מחנה.
    הערה אחרונה בקשר לתנועה המתקראת "השמאל הלאומי": קראתי את הספרון. התרשמתי. האמת שכמעט תמיד גם הסכמתי. הבעיה שנראה לי שיותר מהשמאל הלאומי מצביע על איזשהו שינוי אמיתי בתפיסת העולם של השמאל הישראלי, הוא יותר מנסה להראות כלפי חוץ על שינוי תפיסתי. מבלי ממש להפנים אותו. יש לי חברים שהם חלק מהשמאל, ומזהים עצמם ככאלה ששואלים אותי כל הזמן אם קראתי, ומה אני אומר, ומראים לי את הספרון הזה כאזשהי הצדקה להצביע חשמאל. העניין הוא שהם לא מבינים, שמי שצריך לקרוא את הספרון הזה טוב טוב, זה לא אני, זה הם ( החברים השמאלנים שלי). הספרון הזה מיועד בראש ובראשונה לאנשי השמאל, וצריך דבר ראשון לשנות את החשיבה שלהם. לא את שלי. ולכן לפני שמי מכם שולח אותי "לשמאל הלאומי", ראוי שישאל את עצמו האם הוא שולח אותי לשם כי הוא באמת מאמין במה שכתוב שם, כולל הביקורת על הערבים, ועל השלום, ועל הסכמי אוסלו, או שהוא שלח אותי לשם כי הוא חושב שכמה מילים יפות על לאומיות וציונות ישכנעו אותי להחליף מחנה. בקיצור, נראה לי שמתחת לאדרת של השמאל הלאומי מסתתרת אותה זהבה גלאון.

    אהבתי

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: