דילוג לתוכן

כמה יפגינו במוצ"ש: התקשורת כאימפרסיוניזם אבסטרקטי

אוגוסט 5, 2011

שלטון נזקק לשקרים רבים כדי לחמוס את העם.

העם לא זקוק לשקרים כדי לתבוע את מה שמגיע לו.

האמת מספיקה בהחלט.

אין לי מושג כמה מפגינים יהיו בהפגנות השבת, הגדולה בתל אביב והקטנה ממנה בירושלים. אין לי אפילו תחזית, שהיא בעצם השערה, שהיא בעצם ניחוש, שהוא במקרים רבים משאת-לב.

צילום: הפגנה במוצ"ש 2011

בערך באמצע המאה ה-19 הופיעה בשוק המצאה חדשה, שעוררה חלחלה גדולה בענף הציור.

להמצאה קראו צילום.

ההמצאה החדשה היתה כה מאיימת, כי עיקר פרנסתם של כל הציירים  באירופה ובשטחים שכבשו מדינותיה בשאר היבשות, היתה על הבורגנות העשירה, האצולה וחצר המלכות וכמובן הפקידות הבכירה של המדינה ושל הכמורה והצבא. חלק גדול מאוד מהבדים שהוזמנו על ידי הלקוחות, היו צילומי דיוקן: המזמין עצמו, או הוא ומשפחתו, אצלם בחדר  או באולם  או בגנם,  בדרך כלל בכורסאות פאר, עם הכלב והחתול, עם הוואזה הכי יפה וסידור פרחים בתור רקע, ואולי גם ציור  על הקיר. וכמובן הוזמנו גם ציורי  נוף: גנו של המזמין או אחוזתו, הנוף הנשקף מחלונו וכן הלאה. הכל במסגרת אחד התחביבים הנפוצים ביותר באנושות – תחביב ההנצחה. הצייר, בציורו, היה אמור להנציח את הדמויות והנופים  למען בעל הבד למען השנים והדורות הבאים.

והנה – זה מה שהיה מעצבן  בצילום – במקום ימים ושבועות של עבודת הנצחה די מייגעת ורבת שעות ולעתים מורטת עצבים , לפתע פתאום די בקליק.

לתשובה שנתן הזרם המרכזי של הציור (כפי שהתברר בדיעבד) קראו אימפרסיוניזם, כלומר, התרשמות. מאז שניתנה אותה תשובה, כבר לא היה הצייר אמור להנציח נאמנה את מושאי ציוריו עצמם – אלא רק את הרושם שלו מהם.

פירושו של האימפרסיוניזם היה, שמרכז הכובד עבר ממושא הציור – האדם או הפרי והירק, החיה או הריהוט והנוף – אל בעל המלאכה – הצייר. הצייר לא הנציח את הרגע של האובייקט, אלא את הרגע שלו, בשעה שהוא מתבונן באובייקט.

הבדים, שלפני המצאת המצלמה היו מעובדים לפרטי פרטים, הפכו במכחול הפלאים של האימפרסיוניזם לתיאורים כללים פחות או יותר של האובייקטים המצויירים.

צופה רגיל היה אומר שמדובר בסקיצות. הכנות לציור.

ציור אימפרסיוניסטי:  קלוד מונה,  מעיין מונטגירו, 1876-7

ובאחד השלבים הבאים שאליהם התגלגלה שיטת ציור זו, שנקראת הציור המופשט  (אבסטרקט) – כבר הופיע הוויתור על הצורך באובייקט שאותו מצייר הצייר. הצייר עשה על הבד מה בראש שלו, כולל הכל. הציירים התחילו להנציח  על הבד כל מיני רעיונות גראפיים או תיאורטיים או אידיאולוגיים, תחושות מעורפלות ותיעוד צבוע של שירבוטים מקריים.

בלשון העם קישקושים.

זה מה שקרה לציור.

הוא עבר את כל הדרך מתיאור נאמן של האובייקט המצוייר ועד לקשקוש.

ואילו הצילום הלך והתפתח ונוספים לו עוד דיוק ורזולוציה ותלת מימד, והוא אמנם ירש את הציור בתור כלי ההנצחה העיקרי.

ותראו מקרה מוזר שקרה לתקשורת שלנו.

מצד אחד, מתועדות ההפגנות  ומונצחות על ידי האמצעים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר תוך שימוש נרחב במצלמות  סטילס (תמונה שווה אלף מילים) ובמצלמות טלוויזיה (סרט שווה אלפי צילומים).

אך כאשר מתייחסים הכתב או העורך  בתקשורת אל מספרי המפגינים,  הם מאבדים עניין בצילום ובמה שמופיע בו.  בתקשורת הכתובה או המדוברת – המאבדת קשר עם המציאות המצולמת – תיאור ההפגנה  הופך לענף אימפרסיוניסטי או אף מופשט.

כלומר, בלשון העם, משהו שבין  התרשמות  לקשקוש.

אין עוד צורך שהמספרים שנוקבים בתקשורת ישקפו את האובייקט, אלא את הרושם הכללי שנוצר אצל התקשורתן, ולפעמים אפילו זה לא. ההוכחה שתיאור ההפגנות  נטש סופית את הריאליזם ועבר למופשט תוך ויתור על האימפרסיוניזם, הופיע בתיאור ההפגנה במוצ"ש שעברה, כאשר כמעט כל כלי התקשורת, שלכל אחד מהם היו  צילומי סטילס וסרטים משלהם, נקבו בדיוק באותו מספר עגול.

כלומר,  קישקוש בלבוש.

מופשט: ג. ו.  פירסון,  טכניקה מעורבת, מאפה חצילים ופלפל, 2008

כשבעצם, כל מה שצריך לעשות, הוא להביא צילום פנורמי או שניים סבירים שיצולמו ממקום גבוה ככל האפשר, ואחר כך תוכנת פוטו-שופ או פיקסה במחשב או כל תוכנה גראפית דומה – וידע בסיסי בלוח הכפל. עבודה של רבע שעה על 20 דקות, ואפשר להגיע למספר המשתתפים כמעט בכל הפגנה, עם שולי טעות של אחוזים בודדים.

אילו היה מישהו טורח להאזין לי, לא היו המפגינים מוסרים שום מספר, אלא אם כן הם מסוגלים לעשות בעצמם את עבודת ההערכה תוך כדי מהלך ההפגנה (לא סיפור גדול. די במצלמה דיגיטלית פשוטה ובמחשב נייד). טעות גדולה היא לחשוב שפרסום מספרים גדולים ומוגזמים שאין להם קשר לאמת, ישרת את המחאה. המחאה, כשהיא אמנם מייצגת את העם, אינה זקוקה לשקרים ולגוזמאות. אין שום הכרח שההפגנה במוצאי  שבת שעברה. די שתהיה גדולה (ממילא אין איש המאמין שבמוצ"ש שעברה הפגינו 150 אלף איש).  העם המפגין אינו מתחרה עם איש. אין עם אחר שיארגן הפגנת נגד גדולה יותר. וגם למנהיגי המחאה כדאי לדעת את המספר הנכון. שלא יהיו להם אשליות מצד אחד, או חוסר ביטחון מן הצד האחר.

לעם אין דבר טוב מן האמת.

כשם  שמי שחומס את העם נשען בהכרח על השקר.

את ההפגנות הגדולות באמת צריך לשמור לשעת הצורך: לפתיחת המו"מ, או כאמצעי לחץ כאשר הצד השני במו"מ משהה  או מעכב את ההיענות לתביעות, או אינו מסכים להן. ולא תזיק גם הפגנה ממש גדולה של שמחה וניצחון בסוף – ואם הנהגתנו הצעירה לא תעשה טעויות רבות מדי, יתכן  שיהיה מקום גם להפגנה הזאת.

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: