דילוג לתוכן

מחאת האוהלים: עיני מביא סיכוי, לא ודאות

יולי 28, 2011

אחרי שבועיים נוצר הסיכוי, סיכוי ולא ודאות, שיצא משהו ממחאת האוהלים. זה קרה, כנראה,  הודות למאמצי התיווך של מנהיגי הסטודנטים. מזכיר ההסתדרות הודיע שהוא מתגייס לעזרה. מזכיר ההסתדרות עופר עיני הוא איש מנוסה במשא ומתן. ממנו לא תשמעו שהוא לא מגיש תביעות, שזה לא תפקידו לפתור בעיות, אלא תפקידם של נבחרי הציבור כי "בשביל זה בחרנו אותם."  מזכיר הסתדרות הוא האיש שתפקידו לסייע למנהיגי המחאה לממש רווחים. להפיק מן המחאה את התועלת לציבור.

הבוקר שמעתי ברדיו  את השר דן מרידור אומר, בדיוק כמו מנהיגי המחאה עד עכשיו, ש"הציבור תפקידו להעלות בעיות" ואילו הממשלה "תפקידה לתת פתרונות."

אני בטוח שעיני לא יקנה את זה. הרי מקורה של המחאה הוא בכך שהממשלה כבר הוכיחה את חוסר יכולתה באספקת פתרונות. וזה לא השתנה גם אחרי מסיבת העיתונאים האחרונה שקיימו ראש הממשלה ושריו. דווקא בתחום החשוב הזה של הפתרונות, הממשלה זקוקה לעזרה. עיני וכלכלניו צריכים לעזור והמוחים והמפגינים צריכים להמשיך ולא להרפות.

יש עוד חשיבות למעורבותם של עיני וההסתדרות. יש להם כסף,  ולא צריך הרבה.  מוזר בעיני שמנהיגי המחאה עצמם לא פנו לציבור בבקשה לפתוח את הכיס.  יש לי השערה למה זה לא קרה. אך בכל מקרה, בעזרת ההסתדרות יתכן שאפשר יהיה לשחרר את המחאה מפטרונותם  הפינאנסית  והאירגונית של "הקרן החדשה לישראל" ושתי"ל שרוחם מרחפת מעל המחאה הזאת כענן שאין בכוונתו להוריד גשם ברכות.  עיני גם לא צריך  את המומחים לענייני שיכון של הקרן. ממש לא מתאים שמחאה ישראלית תנוהל ותמומן על ידי סוכנים זרים של כספים זרים.

מזכיר הסתדרות עופר עיני: פתרונות

מעורבותו של עיני גם עשויה להרחיב את קשת הדיעות של המפגינים. נכון שעיני מזוהה עם "העבודה", אבל באיגודים המקצועיים שהוא מייצג נוכחים בוחרים של כל הקשת הפוליטית בישראל. אם הקרן החדשה תסולק מהתמונה, או לפחות יונמך הפרופיל שלה, המרכז והימין יוכלו לחזור לתמונת המחאה. זה חשוב כי כל מפגין מהימין, תועלתו כפולה. הוא לא רק בעד המחאה – הוא גם יורד מהמצבה של תומכי נתניהו.

אבל אין ודאות שעיני יצליח. אין ספק שממשלתו של נתניהו לא תוותר בקלות. הורדת מחירי הדיור, בשכירות ולמכירה, תפגע קשות בריווחי הממשלה ממכירת הקרקעות ובריווחי חבריה הקבלנים. הם ילחמו בשיניים ובציפורניים על ריווחיהם.

ראיתי ושמעתי אתמול  בטלוויזיה את הכתב הכלכלי של הערוץ הראשון, עודד שחר, מתנפל  ב"מבט" על מזכיר ההסתדרות עופר עיני, בעוון פנייתו אל ראש הממשלה בנימין נתניהו. עיני, אחרי שנפגש עם ראשי מחאת הדיור, תבע פגישה עם ראש הממשלה והודיע על כוונתו לצרף את ההסתדרות למאבק. שחר,  שמשום מה עורר אצלי תמיד רושם של אדם בעל מודעות חברתית, הגדיר את פנייתו של עייני כ"חוצפה", ואמר יותר מפעם אחת ואף יותר מפעמיים, ש"ראש הממשלה לא עובד אצל עיני." וגם אמר ש"אם כבר אז עיני עובד אצל נתניהו."

ובכן, נדמה לי ששחר טעה  לחלוטי חלוטין. טעות של  180  מעלות כי אי אפשר יותר. נתניהו כן עובד אצל עיני, ולא להיפך. וראש הממשלה גם עובד אצל שחר, ואצלי, ואצלך, ואצל כולנו. לא נתניהו משלם את משכורתנו. אנחנו משלמים את משכורתו, משלמים על ארוחותיו ועל החזקת ביתו ומכוניתו, משלמים על נסיעותיו ועל אבטחתו. הוא עולה לנו המון כסף, ותמורת הכסף הזה, מותר שיהיו לנו דרישות. למשל: שיעשה את עבודתו. למשל: שייפגש עם עיני במהירות, כי מדובר בבעייה דחופה. עיני לא איים על נתניהו בפיטורים  און-קמרה, כמו כמה ממנהיגי המחאה הצעירים. הוא דרש ממנו פגישה כדי לדון  בעבודתו הלא-מספקת של נתניהו.

ממתי זו חוצפה מצד הבוס לדרוש פגישה עם העובד שלו?

כי נתניהו עובד בשביל עיני, מר שחר.  אנחנו לא עובדים בשביל ראש הממשלה. ראש הממשלה עובד בשבילנו.

יותר נכון – אמור לעבוד בשבילנו.

הטעות המוזרה של עודד שחר מערוץ 1 אינה מקרית. היא נובעת מזה שהוא עובד בערוץ טלוויזיוני ממשלתי, שתחת לחצה של ממשלת נתניהו הולך ונעשה קול אדוניו. וכאשר האדון נתניהו שוכח שוב ושוב אצל מי הוא עובד,  ואמנם נדמה לו שאנחנו עובדים אצלו ולא להיפך, ושהוא מרעיף על העם מחסדיו כמו איזה בוס טוב-לב, לא פלא שהכתב עודד שחר נוטה  גם הוא לבלבל את היוצרות ולשכוח מי עובד אצל מי. כי בסדר הדברים הנכון, גם שחר עובד בשבילנו, לא בשביל נתניהו. לכן הוא אמור להגן עלינו ועל עיני מפני נתניהו, ולא עליו מפנינו.

בנימין  נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון ששכח עבור מי הוא עובד. זה שהיה לפניו, אהוד אולמרט, היה אוהד כדורגל נלהב. בארץ הוא אוהד את בית"ר ירושלים. הוא מבין גדול בענף הספורט הזה ואף נוהג לנסוע למשחקים מעניינים בחו"ל. והנה, כשהיה אהוד אולמרט ראש ממשלה, והתקיים איזה טורניר כדורגל בינלאומי חשוב, היתה ישראל המדינה היחידה בעולם כולו, שבה נאלצו אוהדי הכדורגל לשלם תמורת הצפיה במשחקים. למי? לחברים של אולמרט. קשה לומר שאולמרט עבד בשבילנו.

במפלגת העבודה ובשמאל הישראלי, מקדשים עד היום את "מורשת רבין". אבל, צר לי לומר, היה זה ראש הממשלה יצחק רבין, שעוד בכהונתו הראשונה באמצע שנות ה-70,  עשה את המהפכה הגדולה והחשובה שמחנה האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב הוא תוצאתה. הוא החל את האמריקניזציה של החברה הישראלית. את העדפתו המודעת, המכוונת והמוחלטת של המאיון העליון על חשבון כל האחרים. רבין הוא שהחל במסירת נכסי הציבור והמדינה לחברים העשירים של הפוליטיקאים. במהפך, שהעביר את השלטון לידי הליכוד, אמר בעצם הציבור דבר פשוט: אם כבר קפיטליזם חזירי – למה שלא נבחר בחזירים עצמם? בשביל מה לנו חזירים מתייפייפים ממפא"י, כשאנחנו יכולים ליהנות מחזירים-אוריגינל מ"חרות" ו"הליברלים"?

בתהליך הזה של האמריקניזציה, כבר  הגענו להישגים אדירים. ארצות הברית ניצבת במקום הראשון בין המדינות המפותחות מבחינת אי-השיוויון החברתי. הכנסתו של העשירון העליון שם יחסית לעשירונים האחרים, היא הבלתי-שיוויונית ביותר. ומי מתחרה עם ארצות הברית על המקום הראשון? ישראל.

מאז 1974 יש בישראל תהליך מואץ של העברת העושר הלאומי לידי שכבה קטנה והולכת של אנשים. קוראים להם טייקונים, קוראים להם האלפיון, כל מיני שמות. השמות לא חשובים. מה שחשוב זה שהמערכת הפוליטית עובדת בשבילם – נגדנו. נגד רוב האזרחים.

שר יובל שטייניץ: פתרונות בעוד שנים
 

אל תאמינו לסיפורים של ביבי והסנג'ר שלו יובל שטייניץ, איך הם "פוגעים" בטייקונים. כל מה שהם לוקחים מהם לעיני המצלמות ובכותרות העיתונים, לצורכי יחסי ציבור,  הם נותנים להם בחזרה בגדול, בגלוי ובסתר. בשיעורי מס, במכרזים, בעצימת עין לנוכח הקרטלים והמונופולים, באלף שיטות. אז כל הכבוד לשר כחלון שהוריד קצת את מחירי השיחות. אבל איך זה שהאוויר של כולנו נמכר כל כך בזול לכמה טייקונים? וכל הכבוד על שיעורי המס החדשים על רווחי הקידוחים בים, אבל בכמה נמכר להם הים שלנו? ואיך קרה שמשך שנים כה רבות היו שיעורי המס  בתחום הזה כה נמוכים? ואילו עכשיו, כשהם מתיימרים להוריד את מחירי החלב ומוצריו,  במי הם פוגעים? ביצרני החלב. ברפתנים. לא בחבריהם בעלי התעשיות ובעלי הרשתות.  וכשהם מודיעים על פתיחת היבוא,מי ירוויח מזה?  מי אתם חושבים השתלט כבר מזמן על יבוא המזון לישראל? מי  יהיו היבואנים של מוצרי החלב? לא החברים של נתניהו?

ובעניין החלב, אני לא מאמין שעשיתי זאת, אבל ישבתי והעתקתי מאמר שלם מ"ידיעות אחרונות". הוא לא ארוך ושווה קריאה, וחשוב לי שאוכל למצוא אותו בעתיד בקלות.

לוקא הוברט/ איך אומרים "פראיירים" בגרמנית

"ידיעות אחרונות", 24.7.2011

קוראים לי לוקא. אני לא ישראלי ואפילו לא יהודי. אבל אחרי ארבע שנים של חיים בתל-אביב אני רוצה לקחת מגאפון ולצעוק: הלו, תתעוררו! מרמים אתכם בכל תחום אפשרי ואתם מקטרים ומייללים – אבל מרכינים ראש ומשלמים.

בכל פעם שאני חוזר מגרמניה לתל אביב אני מביא מתנות לחברים. לא תכשיטים או יהלומים, סתם גבינות. אוי למדינה הנקראת מדינת היי-טק , אם הבאים בשעריה נאלצים להביא לנתיניה מזון.  בנסיעה האחרונה שלי נכנסתי לסופרמרקט המפואר REWE בכיכר רודדולף, במרכז קלן, וקניתי חמישה קילו גבינות משובחות. תקראו היטב מה רכשתי שם: ארבעה גושים של גאודה, כל גוש בן כחצי קילו (מחיר קילו גאודה הוא  4.3 יורו שהם 19 שקלים). חמש אריזות של קממבר במשקל 200 גרם כל אריזה במחיר 59 סנט (2.5 שקלים. בישראל לא תמצאו קממבר בפחות מ-30 שקלים לקילו). שש אריזות של ברי במשקל 200 גרם, כל אחת במחיר 99 סנט (4.8 ש"ח. אם מצאו בישראל ברי בפחות מ-30 או 40 ש"ח, ספרו לי איפה). 11 חפיסות שוקולד חלב ועוד שתי אריזות טובלרון קטנות.

כמה לדעתכם שילמתי על כל הטוב הזה?  אני מקווה שאתם יושבים: 25.36 יורו. 125 שקלים בלבד, בסופרמרקט גרמני מפואר. לקרוא ולבכות. לכתוב ולבכות.

חבריי הזרים שמתגוררים כאן שואלים כל הזמן: למה לעזאזל? למה צריך לשלם על דירה מעופשת ברחוב פרישמן בתל אביב, עיר מזרח תיכונית מאובקת בין בגדד לקאהיר, פי שניים או שלושה מדירת ארבעה חדרים בשרלוטנבורג שבברלין? האם מתגולל ברחובות תל אביב זהב? ולמה עבור ארוחת בוקר קמצנית למדי בבוגרשוב או בדיזנגוף משלמים 52 שקלים, שעה שבתי קפה מפוארים במרכזי הערים בגרמניה מציעים ארוחה עשירה ומפנקת, עם נתחים גדולים של גבינה צהובה וסלמון, ב-3.9 יורו, כ-20 שקלים?

נניח שחשקה נפשכם באמצע הרחוב במשהו משביע וזול – מה תקנו? פלאפל עולה 14 שקלים, כשלושה יורו. בגרמניה נכנסים לקנטאקי פרייד צ'יקן, למקדונלד'ס או לפיצרייה, וחוטפים כריך טעים של בשר הנקרא "סמאקר" או משולש פיצה עשיר ב-99 סנט  – פחות מחמישה שקלים.

כי למרות הסיסמאות שאתם מאוהבים בהן, ישראל אינה מדינה של כלכלת שוק חופשית, אלא שוק סגור.  ממש כמו ברומניה של צ'אושסקו.  אפשר לכעוס על משפחות העושר, אבל הן אינן אשמות. מי שמאפשר את שיטת הקרטל הוא האשם האמיתי.  ומי שאינו צועק "סטופ" נגד מי שצובר עושר אגדי על חשבונכם כבר יותר מ-60 שנה, אשם לא פחות.

כל עוד ליטר חלב בישראל עולה שישה שקלים, אין סיכוי שגביע קוטג' יעלה 3 שקלים – המחיר הראוי לו באמת – ושגבינה צהובה תעלה 20 שקלים לקילו. מישהו מרמה אתכם בגדול.  הרי אתם מטיילים בעולם ורואים את הפערים. לא נמאס לכם להיות המדינה היקרה ביותר בעולם יחסית למשכורות?

הפיתרון פשוט: יבוא. יבוא אמיתי, חופשי.  כשם שישראל מייבאת נפט, פסנתרי כנף ומטוסי אף-15,  היא חייבת לייבא גבינה, בשר ולחם, ולא להעשיר כקורח כמה משפחות על חשבון שבעה וחצי מיליוני תושבים. למה עקרת בית בשטוטגרט יכולה להציע לילדיה  לארוחת בוקר קממבר במחיר מצחיק של שני שקלים וחצי,  על לחמניית שיפון וגרעיני דלעת שעולה פחות משקל, ועקרת בית בבאר שבע או בחדרה צמריכה למרוח לילדים בבוקר כף קוטג' על לחם שחור?  בשביל זה הקמתם מדינה? להציל את היהודים אבל למרר את חייהם?

והבוקר שמעתי את שר האוצר יובל שטייניץ אומר ש"תוך כמה חודשים" הממשלה "תתחיל בתהליכים" לפתיחת היבוא, וש"תוך כמה שנים" יהיה יבוא חופשי של גבינות קשות לישראל והמחירים יירדו. שימו לב שתמיד, תמיד, תמיד כשהממשלה עושה כמיטב יכולתה כדי להקל על הציבור, זה לוקח שנים. וכשהיא רוצה את כספנו, די בחוק שמופעל מיידית, ולעתים גם די בתקנות. לא לוקח להם שנים להעלות את מחירי הלחם, את מחירי הדלק, את מחירי החשמל, את מחירי המים. לא לוקח להם שנים להוריד שליש מריווחיהם של הרפתנים שעובדים קשה. את כל אלה הם עושים תיק תק.

כך שמשום מה יש לי הרגשה שעוד אדרש  כמה פעמים למאמר הקטן הזה של האורח הגרמני  שלנו לוקא הוברט, שמביא מקלן גבינות לחבריו בתל אביב.

4 תגובות
  1. משה permalink

    הר החמאה:
    בשנת 1962, החלה בשוק האירופי המשותף (ה-EEC) הנהגת "מדיניות חקלאית משותפת" (CAP), קובץ חוקים וכללים לסבסוד ושימור החקלאות האירופית. מדיניות זו גזלה כ-70% מתקציב ארגון השוק האירופי המשותף וביטויה הידוע ביותר הוא המונח החקלאי-פוליטי "הר החמאה". כתוצאה מסבסוד כלכלי של יצור החמאה, החקלאים הפיקו חמאה בכמות שעלתה בהרבה על הביקוש בשוק, ועודף גדול של חמאה נערם במחסנים, ואף הגיע לשיא של חצי מיליון טון בשנת 1975 ול-1.4 מיליון בשנת 1987‏[24].

    ניסיונות אירופיים להיפטר מהחמאה על ידי שיווקה לארצות העולם השלישי במחירים נמוכים נתקלו בהתנגדות תקיפה מצד ארצות הברית ששאפה לשמור על רמת מחירים גבוהה בעבור יצואני החמאה שלה. לבסוף, בשנת 1985 נחתם הסכם בין מדינות אירופה לארצות הברית שהסדיר הפצה זו. בנוסף, בשנת 1988 הוכנס לשוק האירופי המשותף מנגנון של מייצבי שוק, ואמצעים אלה הצליחו "להמיס" את רוב רובו של "הר החמאה", אם כי לא להעלימו כליל, ובמחצית הראשונה של 2002 שוב נערמו כ-120,000 טון חמאה במחסנים, וסובסידיות החקלאות כרסמו כ-42% מתקציב השוק האירופי המשותף‏.

    עד כאן ציטוט מויקיפדיה.

    לוקא הגרמני מטעה גם בשמות סוגי הגבינה שהוא מביא למורעבים בישראל. קממבר וברי הם
    מותגים צרפתיים יקרים ומוגנים. הגבינות שמביא לוקא הם חיקויים נחותים.

    אהבתי

  2. הסיפור על הסובסידיות באירופה ידוע. זה מה שטוענים החקלאים שלנו ואין לי שום התנגדות עקרונית לסבסודם, כאשר זה מקל על כלל האוכלוסיה. . ואילו באשר לקממבר ולברי – ברור לגמרי מהמחירים שהוא נוקב לגבי מחיריהם בארץ, שהוא מתכוון לחיקויים נחותים לא פחות מהגרמניים של הגבינות האלה, מתוצרת מקומית. גבינות הכי פשוטות מתוצרת הארץ, כמו "צפתית", או "בולגרית" מתחילות (בשווקים) במחירים של 30 ו-40 שח לקילו, ואילו בסופר זה הרבה יותר. אני מניח שגבינות צרפתיות אורגינליות מתחילות בפי שניים או יותר מהמחירים האלה.

    אהבתי

  3. Hubert Eva permalink

    ללוקא הוברט:

    אודה ואתוודה. רק עתה מצאתי שיש "לוקא הוברט". גם אני ממשפחת הוברט. האם אפשר לדבר אתך?

    כל טוב, חוה

    אהבתי

    • לחוה שלום,
      כפי שציינתי,העתקתי את המאמר במלואו מ"ידיעות אחרונות". נראה לי שאם את מחפשת את האיש, עדיף שתפני אליהם.

      אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: