דילוג לתוכן

1. החוב האמריקאי, הנשיא אובמה והבריפקה מרמת גן

יולי 22, 2011

רשומה ראשונה בסדרה

שמח לבשר שסיימתי לקרוא את הביוגרפיה עבת הכרס של דייוויד רמניק  אודות הנשיא האמריקאי ברק אובמה. הוא ניצב עכשיו בעיצומו של אחד המשברים הקשים של כהונתו – משבר החוב, או הגרעון, המסעיר כידוע את כל עולם הפינאנסים העולמי. ומה שעלה בדעתי, הוא לכתוב משהו שישלב את תובנותי מן הספר שקראתי אודות הפוליטיקאי מס. 1 בעולם , עם הסבר על המצב המיוחד שבו נמצאת עתה הכלכלה האמריקאית (ועימה גם הכלכלה בעולם),  וכן קצת רשמים מכלכלתנו אנו,  מעין סידרה קטנה  וצנועה שעם קצת רצון טוב תוכל לשמש  כמדריך למי שנחשבים כהדיוטות בכל הכרוך בכלכלה של ימינו.

זאת אומרת, הבה ננסה להתבונן במשבר העובר על ארצות הברית בעיניו של מי שאמור להתמודד עימו, תוך הצצה  אל מאחורי הקלעים, אל אותם העניינים האפלוליים במקצת שבמדורי הכלכלה ובתקשורת הממוסדת עוטפים אותם לפעמים במילים מכובסות.

אני מפציר בקוראות ובקוראים לא להבהל. זו  לא הולכת להיות סידרה כלכלית-פוליטית יבשה ומייגעת, עתירת מונחים בלתי-מובנים, לועזיים או עבריים, וגם לא יהיו כאן  יותר מדי ראשי תיבות וגרפים מסובכים עולים ויורדים הנראים  כקוציו של קיפוד או כגבו של דינוזאור הלוקה בלומבגו.

ובכן, כלכלה, בעיקרון, אינה דבר מסובך במיוחד. כל אדם המצליח לנהל משק בית סביר בלי להקלע  לחובות מסמרי שיער, וקל וחומר זה שכן נקלע לצרות האלה,  יכול להבין די בקלות איך מתנהלת כלכלה של מדינה, גם אם היא גדולה כארצות הברית, אותה אימפריה חובקת עולם שכרגע יש למיודענו מר אובמה עסק איתה.

כאשר ניצח ברק אובמה בבחירות של 2008 ונכנס לבית הלבן בתחילת 2009, היו אנשים רבים מאוד, בעולם כולו, שנשטפו בגל אדיר של ציפיות מרקיעות שחקים. היתה הרגשה של "משהו חדש", העשוי לבשר את קיצה של הפוליטיקה הישנה. היתה תקווה שהנשיא האמריקאי החדש – בוודאי האישיות הפוליטית החשובה ביותר בכפר הגלובלי  –  יזיז את העניינים שכבר מזמן הם יגעים למדי.

לא הייתי שותף לכל אלה, ולא משום שזלזלתי באובמה, אלא משום שלא זלזלתי בהמוני האילוצים שבתוכם אמור לפעול נשיא אמריקאי, ולא היה לי ספק שגם איש מוכשר, תקיף, ממוקד-מטרה ושוחר טוב ככל שיהיה, יתקשה מאוד לפעול בתוכם ומולם.

מישל וברק אובמה: YES WE CAN?

במידה מוגבלת (מאוד) אפשר היה להאשים את אובמה בהתעוררותו של גל הציפיות הגדול. הרטוריקה המזהירה שלו, ובמיוחד אותה סיסמת בחירות זכורה היטב "YES WE CAN" עשו את שלהם. אנשים שלא הבינו כי מדובר ברטוריקה של תקופת בחירות ובסיסמה שאמורה להחיש מצביעים לקלפיות – פרקטיקות מקובלות ולגיטימיות לגמרי בדימוקרטיה  המערבית הרווחת – נטו לייחס למילים ולדיבורים הרבה מעבר למה שראוי.

ממה שקראתי בביוגרפיה, אגב, אובמה עצמו מצטייר כאיש ריאלי ומפוכח, המבדיל היטב בין דימיון ומציאות, בין תעמולת בחירות ובין מה שצריך להתבצע בשטח, בין החזון של בעלי חלומות ונביאים ובין החומרים שבתוכם מתפקד הפוליטיקאי. לאחר שנבחר לתפקידו וכאשר התיישב בבית הלבן הבין מה שלפניו הרבה יותר ממעריציו החדשים בארצו וברחבי הגלובוס.

וכן נראה לי ממה שקראתי, שבכל רגע שהוא עלול לשכוח את עצמו, תימצא בסביבה אשתו מישל, שתעמיד אותו על מקומו.  בביוגרפיה מצאתי, שלאחר שנבחר בעלה לנשיאות והורעפו עליו שבחים מכאן ועד הודעה חדשה, חייכה אשתו והודיעה ביובש את דעתה, שיש לקוות כי בעלה  היקר אמנם  יצליח להצדיק את כל השבחים שכבר הורעפו עליו.

אובמה נבחר לתוך אחד המשברים הכלכליים הקשים  שעוברים על הכלכלה האמריקאית והעולמית בתכיפות  הולכת וגוברת, עד שלעתים נדמה כי מדובר בעצם במשבר אחד מתמשך עם עליות וירידות. עם כניסתו לתפקידו היה על אובמה לטפל בגל המשברי שהגיע אחרי הגל הראשון שסימן  את סוף תקופת כהונתו של הנשיא הקודם, ג'ורג השני בוש – התמוטטותה של "בועת הנדל"ן". זו שהפילה בתגובת שרשרת המוני בנקים ואיימה על יציבותן של המערכת הפינאנסית ושל תעשיות הרכב החשובות כל כך לכלכלה האמריקאית.

המשבר הכלכלי שידעה אמריקה בשלהי כהונתו של בוש הבן, היה אחד הגורמים העיקריים לבחירתו של אובמה. ואילו הצעד שעשה  אובמה  בתחילת כהונתו כדי להציל מקריסה את המערכת הבנקאית ואת תעשיית הרכב, הוא אחד הגורמים החשובים  למשבר שהוא עומד בפניו עתה – משבר שאם לא יחלץ ממנו הוא עלול להביא עליו את תבוסתו בבחירות של 2012.

אובמה הזרים  בתחילת כהונתו סכום אדיר של 800 מיליארדי דולרים  (פרושים לכמה שנים) להצלתם של הענפים המתנדנדים. הסכום הזה לא נמצא לו מתוך איזה מאגר סודי של דולרים שמחזיק המימשל במרתפיו לעת צרה.  כבר מזמן אין למימשל האמריקאי מאגרים כאלה. יש לו רק מאגרים הפוכים – מאגרים גלויים ואדירים של חובות. והסכום שהזרים אובמה כדי להציל את הכלכלה ב-2009, מקורו בהגדלת החוב. ועכשיו הוא ניצב (שוב) בפני התוצאה של אותו מהלך: החוב גדול מדי, הוא חורג מהתיקרה המותרת, וצריך לעשות משהו ומהר, לפני ה-2 באוגוסט,  בעוד כשבועיים, כדי שהכלכלה האמריקאית לא תוכרז כ"חידלת פרעון", מילה יפה למי שעומדת בפני פשיטת רגל, שאף זה מינוח מכובס למדי בהתחשב במה  שעלול לקרות.

כלכלה של כל מדינה  או מעצמה, אינה שונה עקרונית מכלכלת משק בית. יש אמנם הבדלים, בכלים, ביכולות ובעיקר במימדים, אבל כל מי שמנהלים משק בית יכולים להבין בקלות  מה עשה אובמה כדי להציל את הכלכלה האמריקאית,  ומה קרה בעיקבות צעדיו אלה.

הבה נחשוב על משפחה  שכל פרנסתה על חנות שבה עובדים בני המשפחה.  החנות  מתפקדת ומביאה הכנסה קבועה למשפחה. נניח שההכנסה הזאת עומדת על 147 אלף דולרים בשנה – קצת יותר מ-12 אלף דולר בחודש.  חלק מזה הוא ההפרש החיובי בין ההוצאה וההכנסה,  המחולק בצורת משכורות ו/או רווחים שמהם חיה המשפחה.

אבל החנות דורשת עוד ועוד השקעות כדי לעמוד בתחרות עם חנויות אחרות בסביבה, ולהמשיך להביא הכנסות ברמה שתספיק לפרנסת המשפחה. והנה, הכנסתה של החנות אינה מספיקה  כדי  לממן את ההשקעות האלה, וגם להשאיר רווח  שיספיק לכלכלת המשפחה.

מה עושים? המשפחה הולכת לבנק ולוקחת אשראי, כלומר, בעצם, הלוואה.  ההלוואה (או האשראי) היא מוגבלת בגודלה, וגם נושאת ריבית של כמה אחוזים, שאם לא משלמים אותה באופן קבוע, היא מתווספת אל החוב ומתפיחה אותו.

וכך, בתהליך נמשך לאורך שנים, הגיעו המשפחה-חנות שבמשל שלנו למצב שבו החוב שחבה המשפחה לבנק, כבר משתווה כמעט בגודלו להכנסה השנתית של אותה משפחה: 147 אלפי דולרים של הכנסה – ו-143 אלפי דולרים של חוב. ומה שגרוע לא פחות:  גודלו של החוב כבר חורג מתיקרת האשראי המותרת על ידי הבנק. ומה שגרוע אף יותר: כלל לא נראה שהחנות, למרות כל ההשקעות והחובות, עשויה להחלץ מן המצב שהיא נמצאת בתוכו. הכנסותיה של החנות אינן עולות בקצב שיאפשר אפילו את תשלומי הריבית, שלא לדבר על תשלום הקרן. ואילו המשפחה אינה  עושה דבר כדי לצמצם את הוצאותיה, שכולן באות מן הרווחים הקבועים למדי שמביאה החנות. להיפך. דומה שההוצאות רק עולות. יש עוד צאצאים, יש צרכים חדשים, והצורך בהכנסות רק עולה במקביל לאי היכולת להחזיר את הריבית על החוב ואת החוב עצמו.

בקיצור: התחזית היחידה היא, שהמצב יורע וילך, מבחינת המשפחה, מבחינת החנות ומבחינת הבנק. המשפחה תשקע לחובות גדלים והולכים. החנות לא תצליח לאורך זמן לעמוד בתחרות עם החנויות האחרות בסביבה, ולבנק יש עסק עם לווה מפוקפק ביותר, שחובותיו כבר נמצאים בעמודה של "חובות מסופקים", ועלולים לעבור לעמודה האדומה של "חובות אבודים." וכשלבנק יש הרבה חובות אבודים כאלה, יש סכנה גדולה ליציבותו.

המשפחה, החנות והבנק נמצאים בצרה גדולה.

עכשיו,  נוסיף למשפחה שבמשל כמה אפסים, ונקבל את  החברה האמריקאית  שבנמשל- משהו כמו 313 מיליוני אנשים.  במקום החנות שבמשל נציב את הכלכלה  האמריקאית – חקלאות, תעשיה, מסחר וכל השאר, ובמקום  הבנק שבמשל נציב את המערכת הבנקאית של ארצות הברית, ובראשה הבנק המרכזי, הקרוי "פדרל רזרב בנק", אך גם גורמים חשובים אחרים שמלווים כסף לאמריקאים, כמו הסינים, היפנים האירופאים.  במקום הכנסות החנות שבמשל נציב את התוצר הלאומי של ארצות הברית – כלומר, כל מה שמיוצר במדינה במשך שנה, בסך 14.7 טריליון דולר. ואילו במקום החוב שהמשפחה חבה במשל לבנק, נציב את החוב העצום של ארה"ב, העומד עכשיו על 14.3 טריליון דולר בערך.

זה המצב, ומצבה של אמריקה שבנמשל אינו טוב ממצבה של המשפחה שבמשל. תשלומי הריבית על החוב מעיקים יותר ויותר. אין בכלכלה האמריקאית שום סימן לכך שצפוייה בטווח הנראה לעין החלצות מן המשבר הנמשך,  והחמור מכל – כשהכלכלה האמריקאית מתעטשת,  הכלכלה העולמית כולה עלולה ללקות בשפעת.

בואו נגיד שצריך לא מעט כישרון, חוצפה וחזון כדי להתמודד עם בעיות כאלה.

מן הביוגרפיה שלו די ברור שהנשיא האמריקאי הוא איש מאוד אינטליגנטי. הוא מפוכח וזריז מחשבה עם שתי רגליים על הקרקע, לא מתלהם ורחוק מדמגוגיה.  האינטליגנציה נוזלת לו מהאוזניים. הוא למד תחילה בקולג'  אוקסידנטל בקליפורניה, ואחר כך באוניברסיטת "קולומביה" בניו יורק.  הוא התרכז בעיקר במדע המדינה ומעט בספרות ובכלכלה בינלאומית.

ואז  התקבל להארווארד.

כשלמד  אובמה  משפטים באוניברסיטת הארווארד, אחת מאוניברסיטאות העלית האמריקאיות , נבחר כבר בשנתו הראשונה למערכת של ה"לואו ריוויו",  מעין ביטאון של הפקולטה, וירחון בעל שם וחשיבות רבה בעולם האקדמי האמריקאי.  המערכת כוללת את העשירון העליון של תלמידי הפקולטה, 40 עד 50  סטודנטים מתוך  500 תלמידי הפקולטה למשפטים. בשנתו השניה כבר נבחר אובמה לעורך ה"לואו רוויו", אחד מתוך 19 המועמדים שחתרו לתפקיד.  חברי מערכת ה"לואו רוויו" של הרווארד מבוקשים מאוד:  שופטי בית המשפט העליון של ארה"ב מציעים להם עבודה כמתמחים בחופשות הקיץ שלהם, ואחרי תום לימודיהם הם מבוקשים על ידי מיטב הפירמות הגדולות של עורכי הדין שם הם מגיעים למשכורות ענק, וכן מוצעות להם משרות הוראה באוניברסיטאות. עבור מי שנבחר כעורך הירחון הזה, השמיים הם הגבול.

אבל אובמה לא היה מעוניין בקריירה משפטית או אקדמית. הוא הלך לפוליטיקה.

ויצא שהתושב הנוכחי בבית הלבן  יודע גם פרק בכלכלה. גם  בהרווארד, כמו בקולומביה,   הוא לקח קורסים בכלכלה, בין השאר בכלכלה בינלאומית. ובתום לימודיו באוניברסיטת קולומביה (לפני שהגיע להארווארד) עבד בחברה להוצאה לאור ולמחקר שסיפקה שירותי מידע לתאגידים בינלאומיים. הוא עסק שם בחקר שירותים פינאנסיים, ובין השאר כתב דוחו"ת על כלכלותיהן של מכסיקו וברזיל.  כשסיים את לימודיו בהרווארד   היתה לו משרה חלקית במשרד עורכי דין בשיקגו, וגם שם הרבה לעסוק בענייני תאגידים. כסנאטור, תחילה בקונגרס המקומי של מדינתו אילינוי ואחר כך בסנאט האמריקאי בוושינגטון, לא היו ענייני הכלכלה זרים לו.

כך שיש להניח שכאשר ניצב אובמה מול המשבר שבתוכו היתה תקועה ארצו עם תחילת כהונתו, הוא היה מסוגל להבין מה עומד לפניו.

בלגן. בלגן גדול, אפילו.

ועכשיו, במעבר חד, נחזור כמה עשרות שנים אחורה, לתחילת שנות השמונים בישראל. תשמעו סיפור מהחיים. עבדתי אז בשבועון מסויים ויום אחד הכניס העורך הראשי לחדרי מרוט התריסים והצבע, עם שולחנות הפורמאיקה ומכונות הכתיבה הענקיות  והרעשניות  שני אנשים. אחד ג'ינג'י נלהב נושא כיפה  שהתברר כעורך דין, ואחד שנעדר כל סימני היכר בולטים שהתברר כחוקר פרטי, והם סיפרו לי סיפור מסמר שיער.

בריפקה: בנאמנות

מעשה ביהלומן עשיר אחד שעבד ותיפקד מזה שנים בבורסת היהלומים האדירה שברמת גן, שבשעה שהתקיימה השיחה במערכת, הוא שהה בניו יורק נרדף בעוון הונאה על ידי כמה בנקים ישראליים מכובדים. באותה תקופה, הם היו אפילו יותר מכובדים מאשר היום, כי זה היה לפני משבר המניות הבנקאיות של 84' שהציג אותם ככלי ריק, מבחינה מוסרית ומבחינה פינאנסית. כל כך ריק, שהממשלה נאלצה לקנות אותם זמנית עד שיצליחו בעליהם להשיג מספיק כסף כדי לקנות בחזרה את עצמם מידי הממשלה – ולא כולם הצליחו בכך כידוע.

ולמה נרדף אותו יהלומן? כי הוא עשה, כך סיפרו לי הפרקליט והחוקר, מה שעשו המון יהלומנים באותה תקופה. המדובר, תזכרו, בתחילת שנות השמונים,  כאשר ממשלתנו כאחות לנו, מימנה סימולטנית מלחמה בזבזנית בלבנון, וכן גם הצפה אדירה של  כל בתי האב והאם בישראל (טוב, כמעט כולם) במכשירי חשמל, טלוויזיות ומכוניות, נסיעות לחו"ל ומה לא. זו היתה חגיגת הקניות האדירה  שאירגנה לנו ממשלת הליכוד , אחרי עשרות שנות שלטון מפא"י הקמצני, שהתיר את המותרות האלה רק לעשירים ממש ולמקורבים לצלחת השלטון.

ואיך מימן השילטון המתירני החדש את החגיגה הזאת? פשוט מאוד. על ידי הפעלת מכונת הכסף והדפסה סיטונית של שטרות נייר צבעוניים ומרשרשים. לתהליך הזה קוראים הכלכלים עד היום בשם המכובס "אינפלציה". למעשה מדובר פשוט בתהליך של זיוף המטבע, ורק בגלל שהממשלה עצמה עושה זאת, ולא איזה נוכל סוג ב', המציאו לזה שם מדעי מסובך וגם לועזי ליתר ביטחון, כדי שממש לא נבין מה עובר עלינו, ועוד נדון בזה בהמשך הסידרה הקטנה שלנו.

וכיצד  יכולים היו כל עשיר וכל שכיר לשמור על  ערך שכרם שנשחק  במהירות הבזק בכל חודש לפי קצב הזיוף ("האינפלציה")?

כאן באה לעזרתנו הבורסה.

כמו שלממשלה היתה מדפסת שהדפיסה שטרי נייר צבעוניים שנקראו כסף, כך גם עמדו  לרשות החברות בבורסה מדפסות  משלהן.  כל חברה  והמדפסת שלה. הניירות שהן הדפיסו אמנם לא היו ציבעוניים כל כך, אבל היתה להם, וזה מעניין,  תכונה הפוכה בדיוק לזו של הניירות הממשלתיים. בעוד שערכם של הניירות הממשלתיים ירד מיום ליום – ערכם של הניירות שהדפיסה הבורסה דווקא עלה מיום ליום! אז מה הפלא שכל עשיר וכל שכיר רצו לבנקים ולברוקרים כדי להמיר בזריזות  את ניירותיה הצבעוניים  והמפסידניים של הממשלה, בניירותיהם האפרוריים והריווחיים של הבורסאים – מניות, כמו שקוראים להם עד היום?

אני יודע שהתיאור הזה נראה קצת דימיוני ומוגזם, אבל תקחו את ממני – ככה בדיוק זה היה.

וזוהי רק ההתחלה.

גדולי הנוכלים של אותה תקופה, היו כמובן הבנקאים. אמנם גם רבים אחרים הדפיסו ניירות אפורים וריווחיים  שנקראו "מניות". אלא שניירותיהם של בעלי מכונות הדפוס הקטנות היו נתקפים  ב"משברים"  עונתיים  שנקראו גם "מימושי רווחים". זה היה קורה כשמדפיסי הניירות עצמם  ("בעלי החברות") היו מחליטים שיש גבול לתעלול, וכשהיו ניירותיהם מגיעים לגבהים מסחררים ממש, היו ממהרים להיפטר מהם לטובת קהל הקונים – ואז היו שערי המניות האלה צונחים בקצב מהיר יותר אפילו מניירותיה הצבעוניים והמזדייפים  יומיומית של הממשלה.

ורק מניות הבנקים נחשבו לסחורה בטוחה, יציבה, עמידה, סולידית, איתנה, אמיתית, בלי בלופים. מי יאמין על הבנקאים שהם נוכלים כמו כולם? או אפילו גדולים ומוצלחים יותר – כי  בעוד שהם עושים מה שעושים כולם, הם מצליחים להחשב יציבים, סולידיים וכן הלאה?

ועכשיו נחזור אל הסיפור שסיפרו לי הפרקליט האדמוני בעל הכיפה והחוקר הפרטי שגייס למשימה. כי מן הסיפור הזה התברר לי,  שלא במקרה נחשבו אז  מניות הבנקים לסחורה כה בטוחה: זה קרה כי הבנקים עשו כמעט כל דבר כדי למכור את מניותיהם, עוד ועוד מהן, ללקוחות.

והנה הטכניקה שהיתה מקובלת אז בבורסת היהלומים שלנו ברמת גן ובבנקים ששירתו אותה:

אצל היהלומנים יש מונח הידוע כ"בריפקה", כלומר, מעטפה. מעטפה מלאה באבנים קטנטנות אבל יקרות מאוד. וכאשר יהלומן רוצה כסף מהבנק למשל, כדי לרכוש  חומרי גלם לעיבוד, מה הוא עושה? הוא הולך לבנק עם "בריפקה", נותן לבנק את היהלומים שלו כדי שישימו בכספת, בינתיים, עד שיחזיר את ההלוואה. ותמורת הערבון הנוצץ  היהלומן מקבל מזומנים, קונה את הגלם שלו, ומתחיל לעבד את היהלומים הגולמיים שרכש כדי למכור אותם, להחזיר לבנק את כספו ולפדות את יהלומיו מן הבנק.

עד כאן הכל חוקי, כשר, ומקובל עד היום בכל העולם, ולא רק לגבי יהלומים אלא לגבי כל סחורה היכולה לשמש כערבות, כולל בתים ודירות ומכוניות ועסקים. קוראים לזה משכנתאות או ערובות.

אלא שבבנקים ששירתו את היהלומנים בבורסת רמן גן, היתה  גירסה משלהם לשיטה הזאת,  כך סיפר לי הפרקליט האדמוני. והלקוח שלו  רק עשה מה שעשו כולם: היה נכנס לבנק א' עם ה"בריפקה" שלו, ומקבל תמורת היהלומים 100 אלף דולר, נניח. אלא שאת הסכום הזה לא היה היהלומן לוקח לצורך השקעה  ביהלומים. לא לא. בשביל להרוויח על יהלומים צריך לקנות גלם, לעבוד לא מעט על כל אבן קטנה  כדי לעבד אותה, ואז צריך לחפש קונים. בשביל מה? לבנקים היתה הצעה הרבה יותר טובה.  הצעה שטיפשי לסרב לה.

בהלוואה שהבנק נותן ליהלומן – הוא יקנה לא יהלומים – אלא – הפתעה – מניות בנקים! אותם ניירות אפורים אך סולידיים שתמיד  משתבחים והולכים.

ועכשיו נלמד מונח נוסף שהיה מקובל אז, ושמו: "בנאמנות". כיוון שהבנקאים והיהלומנים מכרים ואף חברים, ויש בינהם יחסי אמון מפליגים , לא שמר בנק א' שלנו את ה"בריפקה" ברשותו, אלא החזיר אותה ליהלומן – "בנאמנות". כלומר,  מה יצא לבנק מיהלומים ששוכבים בכספתו בלי לעבוד? בבקשה, אמרו  הבנקאים ליהלומן, קח את האבנים הקטנטנות שלך,  תשחק איתן חמש אבנים, תמכור אותן, תעשה מה שתרצה – הרי ממילא אנחנו מחזיקים בשבילך את המניות שלנו שקנית, ובעצם הן  טובות  לא פחות מיהלומי ה"בריפקה" בתור ערובה  להלוואה שקיבלת.

ומה היו היהלומנים עושים? פשוט מאוד. הולכים עם ה"בריפקה" לבנק ב', ושם עושים שוב אותו תרגיל בדיוק. מקבלים הלוואה תמורת ההפקדה  הפיקטיבית של ה"בריפקה", קונים בהלוואה מניות בנקים סולידיות, בטוחות וריווחיות, מקבלים בחזרה ב"נאמנות" את ה"בריפקה" –

והולכים לבנק ג', ד', ה', ו'.

קפיש?

ללקוח קראו ליאו זיגמן. בנקים א', ב' וג' היו  כל הבנקים הישראלים הגדולים.

ואיך זה התפוצץ? כשירדו המניות, לא היה לזיגמן כסף להחזיר לבנקים את ההלוואות שלקח תמורת ה"בריפקה" הנודדת שלו, ומניות הבנקים שקנה זיגמן היו שווים פתאום פחות,  ואז החליטו הבנקים שמה שעשו כולם במודע  ובמכוון, כולל הם עצמם, הוא בעצם מעשה נוכלות של הלקוח זיגמן לבדו, ונא שיחזיר את חובותיו. ולא חלמו הבנקים שזיגמן יגלה הכל לפרקליטו, שפרקליטו יגלה הכל לי, ושאני אגלה הכל לקוראי העיתון.

וקצת אחר כך, עם או בלי קשר לסיפור הזה, התגלה כמעט הכל על תעלולי הבנקים.

ומה הקשר בין הסיפור הזה, בין הנשיא אובמה ובין מה שקרה למשק האמריקאי ומתרחש בימים אלה במשק העולמי?

עוד נראה.

From → כלכלה

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: