דילוג לתוכן

יאוש פושה בקצות השמאל

יולי 19, 2011

את יבבת החצוצרה שבישרה את פתיחתה של קינת השמאל, חרטטה  ליאוש ולאפוקליפסה,  השמיע  הבמאי וחתן פרס ישראל ג'אד נאמן.  זה היה ב-06.07.2011.  כמה "אנשי רוח" חתמו על עצומה הקוראת להדחתו של הח"כ דוד רותם מאיזו ועדה של הכנסת,  בשולי פרשת "תורת המלך".  העיתונאי זאב קם פנה אל נאמן שחתם על העצומה וביקש הרחבות.  והנה הדיווח שהתפרסם ב-NRG:

"הדבר הרצוי כאן, שהעניין יוכרע במלחמה", אמר נאמן.  "שתהיה מלחמת אזרחים בין הימין לשמאל 
ואז נראה מי ינצח.

זה מה שאנחנו צריכים כאן. מלחמה בין השמאל לימין, בין המתנחלים לשמאלנים,  והמתנחלים כמובן ינצחו כי יש להם רוב בציבור הישראלי ובממשלה, ואז תהיה כאן מדינה פאשיסטית והכל יסתדר".

כאשר (העיתונאי זאב) קם שאל את נאמן האם הוא רציני הכריז נאמן: "אני חושב שמלחמת אזרחים היא הדרך לפתור את הבעיה שאנחנו ניצבים בפניה. אין דרך אחרת. ניסינו את כל הדרכים – זה לא הולך".

את השיחה בין השניים סיים נאמן בהכרזה:"יחי המוות".

במאי ג'אד נאמן: אפוקליפסה עכשיו

יתכן שאין צורך להכביד על נאמן בעניין ההכרזה הזאת.  הוא לא ממש איש פוליטי, יותר במאי ופרופסור ומן הסתם
בעל מזג בוהמי ונטייה להפלגות דמיון. מסוג האנשים שלעתים נוטים לאבד שליטה על הלשון כשיש בסביבה עיתונאי שמושך בה  בעוז (ראו למשל מקרה המשורר נתן זך לאחרונה).  נאמן מביא לנו בעצם סוג של סינופסיס לסרט אפוקליפטי שעניינו מלחמת אזרחים בין ימין ושמאל בישראל, שיסתיים בניצחון הימין ובמדינה פאשיסטית
"והכל יסתדר" כדבריו. זה בגלל שלילדים עם מזג אמנותי קשה לשאת מצבים של חוסר בהירות.  האופטימום בשבילם זה שחור-עורב ולבן-צמר גפן.  מפריע לנאמן שעדיין אין פה מדינה פאשיסטית אמיתית, כמו שהוא מדמיין, שבה מזדקרת דמותו כלוחם חירות  נוסח צ'ה גווארה.

 ולנאמן כבר יש, אגב,  שם מן המוכן לסרט: "יחי המוות!" כסיסמת הקרב של הפאשיסטים בספרד (וגם
בעזה, אגב, נא לקרוא את אמנת החמאס).

את אורח המחשבה האפוקליפטי והתצורות הוורבאליות שלו, המתלהמות, החדורות חליפות בתיקוות מרקיעות שחקים ובצלילות ליאוש עמוק, אפשר למצוא לא מעט בשולי השמאל המדומה. לעתים נראה שמסתובבים שם לא
מעט טיפוסים שלהיות שמאל, בשבילם, זה הרבה יותר שיטה לביטוי אישי מאשר עמדה פוליטית. אילו היה לי שמץ אמון בתיאוריות פסיכולוגיות, בטח הייתי גולש כאן לניתוחים שמככב בהם המונח "מאניה-דיפרסיה". אך גיוס של מדעי הנפש לשירות הפוליטיקה מזכיר יותר מדי את הפרקטיקות הבזויות של הבולשביזם המנוח. עדיף להסתפק בערכים הבידוריים של הדיאגנוזה שעד כאן ולעבור הלאה.

פרשת חוק החרם הגיעה מיד אחרי פרשת "תורת המלך" שבעקבותיה הוצת גפרורו של ג'אד נאמן. יוסי גורביץ, בלוגר  המחזיק ב"החברים של ג'ורג'" (איזו בדיחה תפלה על חשבונו של המנוח, ג'ורג' אורוול, שהיה שונא לכל מחשבה שאבלונית) נתלה בחרם כדי להמשיך במהלכי היאוש האפוקליפטי. גם לו קשה לתפקד במצבי הביניים, באפור המייגע של המציאות. גורביץ אוהב דברים ברורים. הוא נגד הפניה של השמאל לבג"צ בעקבות קבלת חוק החרם:

על כן מה שאנחנו צריכים הוא לא פלסטר נוסח בג"צ, אלא כריתה של האיבר הנגוע. אסור ללכת לבג"צ – צריך ללכת אל האיחוד האירופי, שותף הסחר הבכיר של ישראל, ולהודיע לו שהדמוקרטיה הישראלית גוססת…

מספיק עם הפלסטר, אומר גורביץ – הבה נכרות את האבר הנגוע! השמאל המדומה יפנה אל הדוקטור – האיחוד האירופי – יודיע את הדיאגנוזה שלו, דהיינו – זיהינו גסיסה – ונדרוש כריתת אבר!

ואם גסיסה, אז גסיסה. גורביץ סבור שלא רק זמנו של הבג"צ עבר, אלא גם על הכנסת  אבד הכלח. ב-12 ליולי נתן גורביץ גט כריתות לבג"צ, וכעבור יומיים, תחת הכותרת "שברו את הכלים ולא משחקים"  בא גם זמנה של הכנסת. מעכשיו – הרחוב ידבר!

אולי הגיע הזמן להפסיק לשחק את המשחק: על כל חברי הכנסת מן השמאל להודיע על פרישתם מהכנסת. שדני דנון, כרמל שאמה לאמה, דינג דונג הכהן ושאר נערי נתניהו ישחקו שם לבדם עם חברי הכנסת של קדימה. השיבה לכנסת צריכה להיות מותנית בדבר אחד בלבד: גלילתם לאחור של כל חוקי ה"נאמנות". עד שמסע הרדיפה הרשמי לא יסתיים, צד ב' לא ישחק בתפקיד הקורבן של צד א'. הגיע הזמן לקלקל לברה"מ ביתנו את הגרסה החדשה של המחזה המצליח "משפט ראווה" של הבמאי הידוע אנדריי וישינסקי.

לא שיש לפרוש מן המאבק, אלא שיש להעביר אותו לרחוב: הפגנות, משמרות מחאה, ניסיונות לשתק את המדינה (זה עבד לא רע לאחרונה בוויסקונסין) – ולחיסול של הלגיטימציה של המשטר הציוני. בנחמדות נוסח מרצ של חיים אורון לא נגיע לשום מקום, ופסק הזמן הזה מההתמקדות בפעילות פרלמנטרית או משפטית יאפשר לשמאל להתגבש מחדש כמחנה פעיל. יהיה קשה מאד לשווק את ישראל כמדינה דמוקרטית אם נסרב למלא את תפקידנו המוכתב מראש במחזה.

אז זהו. הלך הבג"צ, הלכה הכנסת ודי לנחמדות. ונשאר הרחוב: 1500 הפעילים שמצליח השמאל לארגן בהפגנותיו בתל-אביב, וה-500 בירושלים (בקיזוז הכפילויות), יצאו לרחוב וישתקו את המדינה!  יש למה לצפות! זה "עבד לא רע בוויסקונסין" מודיע לנו גורביץ. 2000  הנועזים של השמאל המדומה, הם שיחסלו את הלגיטימיזציה של הדימוקרטיה המדומה  ישלימו את המהפכה, יעמידו מתוכם את הלנין, את הטרוצקי ואת הסטאלין לקראת מהדורה חוזרת, מזרח תיכונית, של חוות החיות – והפעם אחת דימוקרטית באמת, לפי חזונו של  החבר של אורוול.

עיתונאי גדעון לוי: חרם עכשיו

ואיך אפשר בלי גדעון לוי הבלתי נמנע, כשמדובר באפוקליפסה יאוש, חרם ומהפכה? ביום שבו הציע גורביץ לרדת לרחוב בבלוגו, יש גם לגדעון לוי רעיונות שאותם הוא מפרסם ב"הארץ". הכותרת היא "כן, להחרים!" וגם לוי, בעקבות ג'אד נאמן, חושב שמה שיותר רע – יותר טוב:

עכשיו נקראים לחרם לא רק מי שנזקי ההתנחלויות מכריעים בעיניהם, אלא גם מי שחרדים לאופי המדינה והחברה שבהן הם חיים. להחרים, להחרים ולהחרים. לא רק את מוצרי העוול, גם את משטר  העוולה… מבחינה זאת יש דווקא ערך לחוק החרם ולכל דומיו, קודמיו ואלה שיבואו אחריו: ככל שירבו, כן יפרצו הזעם והמחאה. אולי הם ינערו סוף סוף את הישראלים מאדישותם לנוכח מה שנעשה בשמם ומה שנעשה להם. זה לא ההתנחלויות, טמבל, זה כולנו. עכשיו כבר אין מדובר רק במה שמתרחש בארץ הכיבוש הרחוקה… עכשיו זה כבר קרוב לבית, והבית הזה בוער.

והוא מסיים:

חכו, חכו ותראו. השיח הישראלי הדל יתדלדל עכשיו עוד יותר, מכוח חוקי ההשתקה. לכן זה הזמן, זו אולי הקריאה האחרונה: להחרים. להחרים את מי שמחרימים את הדמוקרטיה הישראלית.

שוב האפוקליפסה בפעולה. חוק החרם טוב הוא,  טוען לוי, ומועילים גם החוקים האנטי דמוקרטיים שבעקבותיו, לפי העיקרון המהפכני הידוע שאומר שמה שיותר רע – יותר טוב.  וגם לוי מאבחן, שאנחנו כנראה קרובים לסוף: "זו אולי הקריאה האחרונה", הוא אומר לנו.

ולא נשכח את "ארץ האמורי". ההצטברות המזעזעת של כשלון המשט והמטס, חוקי החרם והעמותות שצריכות עכשיו להודיע שהן בגדר סוכנים זרים, כל אלה מכניסים ליאוש עמוק את עופרי אילני, מבעלי הבלוג. תחת הכותרת "דמותה של המנטליות הפאשיסטית בישראל " הוא כותב:

צריך להודות: המצב כאן די רע. אמרו את זה קודם, לפניי – זה לא משנה. אפשר להתחמק, לעמוד על הראש, לנסוע לברלין ולחזור, לסלול כבישים עוקפים ובכל זאת: המצב די חרא. אחרי אביב רגוע במקצת – אולי בהשפעת גל ההלם של המהפכות הערביות או החקירות נגד ליברמן – אווירת הג'ינגואיזם (לאומנות של המדינה, מונח אמריקאי) הממוסד מרימה ראש באלימות מועצמת, ונראה ששום דבר לא יעמוד בדרכה.  חוק החרם, חוק העמותות, החוק הביומטרי,  וההתנפלות האלימה של השב"כ והמשטרה על קומץ פעילי השלום שנחתו בנתב"ג– כל אלה מבשרים את פתיחתו של קיץ מייגע, ארוך ומסוכן. מה שמדאיג עוד יותר הוא שהנוגדנים הדמוקרטיים המועטים שעוד היו לחברה הישראלית הולכים ונשחקים. אם בחורף של פאינה קירשנבאום  הצעות חקיקה אנטי-דמוקרטיות עוד עוררו פולמוס כלשהו בתקשורת, הקיץ הקרוב נראה כמו  הצגת יחיד של זאב אלקין. אפילו פרשני הטלוויזיה היותר נאורים מסתפקים בהמהום רפה.

ארבעת פרשי האפוקליפסה: החרטא והחרם, המטס  והבולשיט של השמאל המדומה
 

זה לא נראה כמו גרמניה 34', אלא יותר כמו  רוסיה 2005  וזאת לאו דווקא נחמה. ההשוואה לנאציזם מבשרת לפחות איזושהי הידרדרות מהירה המובילה למפלה עתידית – במיוחד כשמדובר על מדינה כמו ישראל, שכוחותיה מוגבלים ומצביאיה מטומטמים. לעומת זאת, סמכותנות בסגנון פוטין יכולה לשרור כאן גם אלף שנים, ולהחמיר בהדרגה.

נא לשים לב, שאילני  מתבאס מכך שהמצב בישראל מזכיר לו יותר את רוסיה של 2005, ולא את גרמניה של 1934.  קודם כל בגלל שאילו היינו כגרמניה הנאצית פרוש הדבר היה חורבן מהיר – האפשרות המועדפת עליו. ושנית, כי  גם הוא, כמו ג'אד נאמן מהבוהמה הפרופסוראלית, כמו יוסי גורביץ  מהבלוגים וכמו גדעון לוי מהז'ורנליסטיקה  , מעדיף את המצבים הברורים והחדים. סימני השאלה והספקות של המציאות האפורה – לא בשביל המזג המהפכני שלו. ברור שמצב שבו משתלטים על ישראל  טיפוסים דמויי היטלר והנאצים, עדיף בעיניו על מצב  שבו יש  לנו עסק רק עם פוטינים קטנים ומטושטשים.  וכך לא נותר לאילני אלא לקנח בסינתיזה בין הנאציזם, הבולשביזם והרוסיה של  פוטין ב-2005:

אין לי מושג. אבל מכינים לנו רייך בן אלף שנים של ליברמן, כנראה שתצטרך להתפתח כאן סוג כלשהו של תרבות דיסידנטית, כמו שהיה  בבריה"מ  של ברז'נייב  למשל – עם תקליטים של פינק פלויד מוברחים מהמערב. במצב הזה אפשר להחזיק מעמד די הרבה זמן – יותר זמן מהציונות. אנחנו, בכל מקרה, מתכוונים להמשיך להציג כאן ציורים של מין בין בני אדם לחיות.

המשפט האחרון מתייחס לחיבתו המיוחדת של הבלוג של אילני אל הביזאר. לא נראה לי שיש לכך איזשהו קשר לפוליטיקה.

ולסיכום:  נאמן מאחל  לנו מלחמת אזרחים בין השמאל והימין שבסופה משטר פאשיסטי.  גורביץ מסתפק בגסיסת הדימוקרטיה, כריתת איבר שתתבצע על ידי ידידיו מהאיחוד האירופאי.  אצל לוי, המתון יחסית, הבית בוער והוא משגר לנו קריאה אחרונה, או אולי לפני אחרונה.  ואילו  אדוני "ארץ האמורי" ממתינים לרייך בסגנון סובייטו-רוסי ומצטערים שאנו מחמיצים, כנראה,  את הגירסה הנאצית של ההתרחשות . מה חבל.

ולא לגמרי מיותר להזכיר, שכל אושיות השמאל האלה, מן הסתם לנוכח מצבה המחריד של הדימוקרטיה בישראל, לא מזכירים בפרסומיהם אפילו במילה את הטבח שעורכים אבירי כוחות הקידמה בסוריה שכנתנו בצפון. לא היינו מצפים מלוי לפרסם ב"הארץ" איזה מאמר שכותרתו תהיה – "שרק לא נהיה כמו סוריה!"?

אז בכל מקרה, בתור סיומת אופטימית ובשביל להתרגע ולהתבדר קצת אחרי המסות הקשות שעברנו בפוסט הזה,  נקנח בתחזיות שפרסם אילני ב"ארץ האמורי"  ב-30 בינואר השנה, בעיצומה של המהפכה המצרית, תחת הכותרת "חיל ורעדה" כל מילה בסלע וכל משפט שווה גיחוך:

כדאי להישאר דרוכים: אם המהפכה במצרים לא תיעצר, האירועים הבאים עשויים להתרחש במהירות. כמו הנפילה של האימפריה הסובייטית במזרח אירופה, כך גם הנפילה של האימפריה האמריקאית במזרח התיכון עשויה לקרות כמעט בבת אחת, אולי תוך כמה חודשים או שנים בודדות. וכמו ששנת 1989 הגדירה את הפרק השני בחיים שלנו כמו שהם נראים מאז ועד היום, כך גם שנת 2011 מגדירה את הפרק השלישי. אפשר לומר שהחודש התחיל פרק חדש לא רק בהיסטוריה של מצרים, אלא גם בחיים של כל אדם שחי במזרח התיכון.

מה שקורה במצרים הוא כל כך מפעים ומכונן, שקשה אפילו לשפוט אם הוא טוב או רע במובן שאנחנו מכירים. מה שאפשר להגיד זה שהמהפכה היא משמחת, והיתה צריכה לקרות – לטוב או לרע. אבל צריך לזכור שהסכמי קמפ דיוויד, כלומר האפשרות לנסוע לקהיר ולשתות קפה בזמאלק, הם במובן מסוים חלק ממשטר מובארכ, ומשטר מובארכ הוא חלק מהם. המשולש הוא: ברית עם ארה"ב = תמיכה אמריקאית במשטר הדיכוי של מובארכ = שלום עם ישראל. כאשר צלע אחת קורסת, הצלעות האחרות קורסות יחד איתה, או צריכות להגדיר את מקומן מחדש. אבל לא רק הן: מיותר לציין שגם הפיאדיזם ברשות הפלסטינית הוא חלק מאותו מערך שקורס עכשיו. מי שחושב שהוא בעצמו, ועצם הקיום שלו כאן, הוא לא חלק מהאימפריה האמריקאית במזרח התיכון, שירים את היד. כך שמבחינת האזור כולו, מה שמתרחש לעינינו הוא משחק חדש, התארגנות חדשה של הכוחות ושל הקטבים הפוליטיים. מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אפשר יהיה לשפוט את המערך החדש רק אחרי שהוא יתממש. התנועה וההתרחשות היא מלהיבה ואפילו מרוממת, אבל לגמרי לא ברור איפה נהיה בסופה, אם בכלל.

כלומר, הקפה ששותים ישראלים בזמאלק שבקאהיר לא מקובל על בעלי "ארץ האמורי", וכמובן  גם לא שלום ישראלי-מצרי, שהרי הקפה והשלום הם חלקים ממזימה אימפריאליסטית אמריקאית.  ואין מה לדבר על שלום ישראלי-פלשתיני, כמובן .  שהרי גם ה"פאידיזם" של הרשות הפלשתינית "קורס עכשיו". ובאשר למשפט האחרון – ש"לא ברור איפה נהיה בסופה אם בכלל" – שלא יהיה לאיש מקום לספק – בעלי המאמר ב"ארץ האמורי" מתכוונים לעם אשר בציון ולמדינתו. כלל לא ברור להם איפה נהיה אם הכל יתנהל לפי כללי  "ההתרחשות
המרוממת" שהם מייחלים לה. כך שהם לא ממש אוהבים אותנו ב"ארץ האמורי", מתברר.

ובכל זאת יש מקום לאופטימיות מסוייגת.  כי ברור שהתחזיות  של "ארץ האמורי" מאמצע יולי 2011 בהחלט עדיפות לנו על התחזיות של בעלי הבלוג הזה מסוף ינואר 2011.  תודו, שעדיף כבר רייך של 1000 שנים עם ליברמן והזדווגויות של בני אדם וחיות בבלוג המהפכני – על פני מצב שבו לא ברור אם נהיה בכלל.

ואילו אני סבור שאין התחזית הראשונה טובה מהשניה, ואין השניה טובה מהראשונה, ושתיהן אינן טובות מהתחזיות וממשאלות הלב של נאמן, גורביץ ולוי,  וכולן גם יחד,  בהיעדר יסוד הנייר,  אינן טובות אפילו כדי לעטוף בהן דגים מהשוק.

From → פוליטיקה

3 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    הויכוח בין ג'אד נאמן לימין מבוסס על הויכוח הפרלמנטרי בין הסופר ההומאניסט מיגל אונאמונו לבין הדיקטטור הספרדי שמסיים נאום במשפט:"יחי המוות!" אונאמונו השיב לדיקטטור בערך כך: 'אתם, הימניים, מקדשים את המוות ואנו את החיים'.

    אהבתי

  2. ככה שאצלנו משחק ג'אד נאמן את תפקידו של הדיקטטור פרנקו, מוביל למלחמה בין אזרחים ומקדש את המוות. היה יכול להיות משמח אילו היה נתניהו מוכן לעמוד במקום שניצב הסופר אונאמונו, אבל זה לא בדיוק מה שקורה. ככה שאנחנו יוצאים מופסדים מכאן ומכאן. מצד הימין האמיתי שבשלטון ומצד השמאל המדומה שמולו.

    אהבתי

  3. ובעניין ההנחה שאצל חלק מפעילי השמאל המדומה הבחירה בשמאלנות רדיקלית היא יותר אמצעי לביטוי אישי מאשר תפיסה אידיאולוגית סדורה. מקרה מלפני מספר שנים. קצת ישן אבל מבדר אותי כל פעם מחדש…
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,778,209,37494,.aspx

    אהבתי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: