דילוג לתוכן

קונצ'רטו לצופר ולבונקר

יוני 22, 2011

שר הביטחון שלנו אהוד ברק הוא כידוע  פסנתרן מחונן, אבל המוסיקה שבחר להשמיע אתמול לציבור המאזינים התבססה על היבבה הנוגה והענוגה של הצופרים. אם עוד יכולתי להתייחס ברצינות כלשהי אל התרגיל הזה בתיזוז העורף, אז הנה באה תכניתם הטלוויזיונית של לונדון וקירשנבאום הרחב והוציאה לי את האוויר מהמפרשים, או ניקבה לי את בלון החשק, או הנחיתה אותי על קרקע המציאות, או שלושתם. כי בתוכנית הופיע תא"ל (במיל.) זאב צוק רם העומד בראש רשות החירום הלאומית. המראיינים מלומדי האזעקות – לא נתחיל למנות כאן כמה כאלה  הם שמעו בחייהם בשביל לא להעליב – הפנו אל צוק רם שאלות ספקניות: וכי למה צריך הצבור לשתף פעולה עם הצופרים ולרוץ במהירות כלפי מטה, למקלטים שאין?

והוא, בשביל לצאת מהבוץ, בחר לתת דוגמא מהחיים לתרגולת המוצלחת  ביותר של העורף עד כה: מלחמת המפרץ הראשונה.

אז, כידוע, לפני כעשרים שנה, ירה סאדאם חוסיין העירקי, מי שהיה קודם האיש והשפם ואחר כך האיש והזקן, 39 טילים ארוכי טווח מדגם סקאד על ישראל.

כל ה-39 בלי יוצא מן הכלל היו טילים רגילים מזנב  עד חרטום, עם ראש נפץ קונבנציונלי נטו, שמכל פגיעותיהם לא נהרג אפילו אדם אחד ברוטו.

ועם זאת, מיליוני האזרחים  הישראלים דאז, ערכו במשך שישה שבועות כמה עשרות תרגולות של התגוננות מפני טילים הנושאים חומרים כימיים כגון גז עצבים או גז חרדל: הכניסו את עצמם לחדרים  אטומים עם סמרטוט לח צמוד לדלת וחלונות מדובקים בנייר וחבשו על חוטמם  מסכות גז שלא בדיוק התאימו להם.

כלומר: התגוננו מפני התקיפה שלא באה, בשעה שלא התגוננו מפי המתקפה שכן באה.

שהרי לצורך התגוננות מפני התקפה של טילים הנושאים ראש נפץ רגיל, היה צריך להגיע למקום הכי נמוך והכי מוגן בבניין, שזה תחתית חדר המדרגות, או אל ביתם של חברים או קרובי משפחה שגרים באזור שאוכלוסייתו דלילה יחסית ולא כדאי לסאדאם לבזבז עליו  סקאד. לא מגבות, לא סרטים מדברים, לא מסיכות גזז, לא חדרים אטומים ולא נעליים עם כנפי טיס.

והכל בהעדר מקלטים  סבירים ומוכנים לקבלת קהל לרוב הגדול של האוכלוסייה.

במדינה שוחרת שלום כמו שוויץ, ממש במרכז אירופה, עומד לרשת כל אזרח מקלט אטומי מתוחזק. שמה גראדים, סקאדים, קסמים וקטיושות לקוחים מסיפור שמספרים להם בטלוויזיה, והמקלטים בכל בית הם מציאות. ואילו אצלנו, להיפך:  יש הכל מסקאדים עד קסאמים במציאות עצמה, אבל מקלטים הגונים הם סיפור מהסרטים. מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.

זאת אומרת, חוץ מאלה שיש להם כרטיס כניסה לבונקרים האדירים של הנהגתנו הלאומית. חשוב שהם ימשיכו לתפקד כשאנחנו מופצצים בחומרים שאין לנו דרך אמיתית להתגונן מפניהם.

אלה שמשמיעים לנו קונצ'רטו לצופר, שולחים את הגנרל שיסביר  למה מסיכות גז זה מעולה נגד חומר נפץ רגיל וחוסכים על מיגוניות בעוטף עזה.

ואחר כך עושים במהדורות החדשות כתבות נוזפניות כלפי האזרחים האדישים שמתמגנים על שפת הים בקרם שיזוף שאולי לא עוזר הרבה נגד השמש; אבל נגד משלוח המנות של המלחמה הבאה, קרם השיזוף טוב לפחות כמו מסיכות גז.

From → כללי

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: