דילוג לתוכן

יחי הסנאף והאירוטיקה האמנותית וברסה!

יוני 9, 2011

מנקודת מבטו של אידיוט בלתי שימושי, שזימן האלוהים לעמו את אחינו הערבים בתור שכנים הכי הקרובים, סביבנו ובקרבנו,  יש להתבונן במה שעובר עליהם בזמן האחרון (בלי להגדיר את טווח הזמן) בחמלה אנושית ובהשתתפות בצער על החפים מפשע, המלווים ברוגז ועצבים על הנזקים שנגרמו ונגרמים גם לנו (בקיזוז חלקנו אנו  ביצירת התגרויות פה ושם). וזה שהם ממשיכים להאשים במה שקורה את כל העולם ואשתו ורק הם יוצאים זכים כמלאכים מהסיפור שהם מספרים לעולם ולעצמם, זה לא עוזר בכלל.

 לא מפתיע שגם בנרטיב שמנסה לקדם בעמל רב אגף שמאל של כנסיית השכל מלוהקים הערבים באותו תפקיד. העמדה הזאת, צריך לומר, מעליבה את השכל הישר במידה שקשה לתאר.

וכך, אפרופו העמדה הזאת, אין להימנע מהבעת חוזרת של חמלה מלווה ברוגז: כי כל עוד זאת העמדה, ברור לכל אידיוט ברמת הבנה מינימלית 1 מינוס  – לא יהיה שום שינוי! כל עוד הסובל  טוען שלא אצלו הבעיה  אלא אצל כל האחרים סביבו – האומנם יוכל להירפא מסיבלו? כל עוד טוען  הסובל שמה שכולם חושבים כסימפטום של בעיה הוא רואה כאות להתגברות עליה והתחלת הניצחון הגדול – תוך הגדלת מנות הסבל, כמובן – איזה דבר טוב כבר יכול לצמוח כאן?

אך כנסיית השכל/שמאל מסכימה עם הפציינט הסובל.

כדי שייגמר הסבל צריך קודם להגדילו, אומרים גם הם.  מה שאמרו הקומוניסטים של ברית המועצות בדרך לגולגים, מה שטענו הכמרים של הכנסיה הקתולית בדרך לכתבי מחילה ומה שמסביר בנחת כל פסיכולוג שרלטן לכל קליינט שהוא מנסה לנשל משקליו. 

מנאכבה לנאכסה: הכנה לסנאף

זו הדרך שהוליכה עד כה את אחינו הערבים מנכבה לנקסה שוב ושוב, כשכל פעם מבטיחים  להם מנהיגיהם הדגולים והקיביצרים מכנסיית השכל שהפעם, הפעם, עוד מאמץ אחד קטן,  יבוא הניצחון. הניצחון הגדול במלחמת הסונה בשיעה ושתיהן ביחד במלחמת יום הדין נגד הציונות, האימפריאליזם, הסוציאליזם, הקפיטליזם, הסופיזם וההינדואיזם, מה שיבוא קודם או כולם ביחד.

מצער מאוד.

מה גם שברור לי שאחינו ושכנינו, כגודל חסרונותיהם ובעיותיהם – גודל יתרונותיהם ותועלתם.  זה נכון לדעתי לגבי כל עם ועם, וכבר היו לנו די דוגמאות מההיסטוריה לתועלתם של הערבים למין האנושי ובטח היו ממשיכים ומרעיפים עלינו מטובם אלמלא היו עסוקים עכשיו מעל הראש בלשפוך את חמתם על עצמם ועל כל מי שסביבם.

מה שמנחם אותי, ונותן לי הרבה תקווה היא הידיעה הברורה שאני לא לבד. לא האידיוט הבלתי שימושי היחיד  בשטח. ברור לי שיש  גם אידיוטים מסוגי בצד הערבי. בסך הכל אנחנו מאותה משפחת עמים}שפה}צורת חשיבה. כבר יצא לי להכיר על הדרך די ערבים אידיוטים כמוני ואין לי ספק בכך. וכמו כן יוצא לי מדי פעם  לשמוע או לקרוא דברים שאמר או כתב אידיוט ערבי שכזה, ואני מודה לאל  באותו רגע. ככה שסיפור הכחשת האחריות לא ממש תופס באופן גורף,  ולא תמיד עובד גם הניסיון של כנסיית השכל/שמאל לבסס את מגדל הקלפים של ההכחשה על יסודות של איזמים נוצצים.

הגיבורים הראשיים במהומה שהם משתתפים בה, הם אחינו הערבים עצמם. עוד ועוד הם נופלים  בתגרות דמים בתגרות ובמלחמות הנערכות תחת כובעים שונים. זוכרים את פאלי-ווד? ההצגות של פצועים והרוגים שהיו הפלשתינים ממחיזים בעזה לצורכי רשתות הטלוויזיה? זה כבר לא סחורה.  קבלני הגוויות בכל רחבי המזרח התיכון גילו שבערך באותו מחיר שצריך להשליש עבור שחקנים חובבים בפאלי-ווד, אפשר להשיג אנשים שמוכנים להיפצע ולמות בפועל ממש, על אמת. הפאלי-ווד הפך למדיטרניין-ריאליטי-סנאף.

כרגע יש אצל אחינו אי שקט רב בכל מיני רמות של התרחשות בתוניסיה, לוב, מצרים, סוריה, תימן ובחריין. לבנון מהומה קבועה ועיראק סמטוכה  קבועה.  עזה ירדה למעמד של מטרד חלקי, המשט מזמזם באופק –   מופע חוזר כמעט ודאי של ריאליטי-סנאף.  

הפאליווד פאסה: די עם המשחק החובבני

 

ירדן וסעודיה והגדה המערבית רוטטות. גם מרוקו לא שקטה לגמרי. בקיצור, איפה שלא תסתכלו, סיבות טובות לצער, חששות ועצבים. החללים נופלים, המצלמות מצלמות, הפלאשים מבזיקים.  

וכל הבלגן המהפכני והמלחמתי  הזה, ממה הוא בא? מהפרד ומשול. מזה שכל כך קל לתמרן אותם (וגם אותנו). כי כגודל החוכמה גודל הטיפשות. וככל שתחשוב שאתה ערמומי ומתוחכם יותר, יותר  קל יהיה  לנצל את תמימותך. מספיק שמאשרים לך שהצדק והאמת רק שלך ושאין כמוך לחוכמת המעשה ולעורמת הלוחם – ונפלת ברשתם.   תיק תק עושים לך  תרגיל הפרד ומשול ושולחים אותך לעצור כדור עם חולצת טי.

הפרד ומשול  בין ערבים לערבים, בין ערבים לכורדים, בין ערבים לאיראנים, בין ערבים ליהודים בין מוסלמים לנוצרים,  בין כולם לכולם.  וכל מי שיכול מסכסך ומוריד עמלות וגוזר קופונים על המלחמה: מקסי מעצמות רחוקות ומיני מעצמות קרובות. סוחרי הנפט וסוחרי הנשק וספסרי אמצעי הביטחון והאזעקה והמעקב.  מהמרי הסחורות והמניות וציידי ההזדמנויות שבדרך.

ובתוך הסחרחורת המלחמתית הזאת חגים שכנינו  באיזו תערובת במינון די שקוף של נמצאים בקריז ושל משחקים אותה נמצאים בקריז.  כי אין לשכוח לשנייה – אפילו לא לשנייה – שההתרחשות  במידה רבה מאוד, היא משחק. כלומר, גם כשלזעם הפנימי יש סיבות מציאותיות, הוא חסר משמעות אם אינו משוחק מול מצלמת הסלולרי של החבר או של צוות הטלוויזיה על פי כל כללי הז'אנר. ההיפך מפזצט"א: קום, צעק, זרוק אבנים, הרגז תחטוף כדור ופול  וביי ביי טמבל. עשית את שלך בשביל המנהיג או הקדוש התורן ובשביל האיזמים של כנסיית השכל.

הטכניקה של יצירת ההתרחשות היא מחרידה, כי ביחידת הקצה ובסצינות השיא, מדובר למעשה  בבובות אנושיות  הנשלחות אל מומים ונכות או אל המוות  על ידי ציניקנים פוליטיים ו/או דתיים קיצוניים (בארצות שבהן מחשיבים למשהו את החיים שהעניק אלוהים ליציריו, אדם המנסה להתאבד או מצהיר על כך וברור שזו כוונתו, מאושפז מיד במוסד רפואי).

אך גם אחרי שלוקחים בחשבון את כל האינטרסים והכוונות הרעות והיסוד המשחקי וההצגתי, עדיין מדובר בזוועה. באנשים הנשלחים על ידי אנשים אחרים אל מותם – מול המצלמות.

(כמי שיש לו רק את הממיר ומבלה מדי פעם ערב מול הטלוויזיה, אני יכול להעיד שאין דבר כזה ערב טלוויזיוני רגיל ומקרי לגמרי בלי מאה הרוגים, קחתן, כולל צילומים, במהדורות החדשות, ובלי לפחות 100 זוגות ציצים במחשופים עמוקים בקלוז אפ, בערך חצי מזה פיסלוני סיליקון,  ועוד המוני עכוזים נוצצים  בשלל תכניות, כולל החדשות. על הפנים מתעכבות המצלמות  רק כשהעיניים יפות במיוחד.  סנאף ופורנו רך במרכז התפריט. הפורנו נדבק מהמורבידיות של הסנאף, והסנאף נדבק מהסליזיות של הפורנו.)

כלומר שורה תחתונה, כמו הגול בכדורגל או כמו הציץ או החריץ בפורנו הרך שנקרא לו להלן בנימוס  אירוטיקה אמנותית  –  ההיי-לייט זו המלחמה: עימות חמוש בהשתתפות חיילים, שוטרים, מפגינים, יריות נורות, פצצות מתפוצצות, נופלים הרוגים. והתוצאה המתבקשת – דם אדם זורם על הגבעות או על המדרכות. הכל למען הרייטינג המביא את המודעות ואת הכסף.

השאהידים בדרך: הציצים באייטם הבא

אז אחינו הערבים יכולים לספר לעצמם כל מיני סיפורי גבורה הירואיים: שהם מקדשים את שם אללה, שהם שאהידים, שהם מהפכנים, שהם כל מיני דברים כאלה ואחרים. אבל מבחינת הטלוויזיה, העיתונות והאינטרנט של המערב, כולל אל ג'זירה, הערבים הם  סטטיסטים או גיבורי משנה. ורק כאשר דמו של מישהו מוקז און קאמרה הוא הופך גיבור ראשי לכמה שניות  בתעשיית הריאליטי-סנאף. ואם יהיה לו מזל יופיעו באייטם שאחריו כמה  נערות חן סקסיות ועליהן 35 סמ"ר בד מהודק  ויתקיים בו הפסוק, במידה מסויימת.

ושלא ישכחו אחינו הערבים לרגע שבמערב הנאור והתרבותי לא נהוג להראות גוויות ואברים משוסעים של אזרחי המקום. מחזות כאלה עלולים להעלות  מחשבות נוגות ולא להוסיף לרייטינג. אבל החומרים החמים והמדממים המיובאים מהמזרח התיכון, או מיפן או מהאיטי, זה משהו אחר. אלה חדשות אובייקטיביות. לא להראות בטלוויזיה ערבים מתים? לא יעלה על הדעת. רעיון כזה  נוגד את התפיסות הבסיסיות ביותר של חופש הביטוי והעיתונות, חופש המצפון וכן הלאה.  פגיעה אנושה בזכויות האדם של אזרחי המערב וצנזורה פאשיסטית המזכירה את 1984 של אורוול.

בכל פעם שיוצא לי לחזות בחומרים האלה, אני מודה לאל שבערוצי השידור שלנו לא מראים הרבה מהסחורה הזאת.  וממש לא מפריע לי שמקור ההתנזרות הוא בצנזורה פוליטית.  וכן גם מאוד מדאיג אותי שעכשיו הימין שלנו החליט להוריד כפפות, איך לומר,  ולשתף את נרצחינו בתעשיית הסנאף הגלובלית כי נודע להם שזה עובד פוליטית. ישועת השם כהרף עין? הצחקתם אותם. דם עוללים יהודיים בטלוויזיות של הגויים, זה השפיץ החדש של היהדות זקופת הקומה.

ולסיום ממש מתבקשת לה מילה טובה לבעלי הרשתות הגדולות בעולם, לגדולי המפיקים, לראשי רשויות השידור, לאלופי  הבמאים, לרבי העורכים ולבכירי השדרנים:

 מי היה חולם שזה מה שיצא מכם כשתהיו גדולים?

ספקי אירוטיקה אמנותית וסנאף להמונים!

מהן כל תכניות הריאליטי הצמחוניות, כל הכדורגל עם העבירות והגולים או הטניס עם השאגות והדמעות,  לעומת הדבר עצמו? לעומת אנשים נהרגים, נפצעים, מטופלים, משתקמים וכן הלאה – ואם אפשר בזמן אמיתי.

 למה? כי זה מה שמוכר, כי את זה עושים כולם, כי זה טוב לרייטינג, וכי הרייטינג מאפשר להעלות את מחירי המודעות בפריים-טיים. תנו לאידיוטים את המציאות עצמה אצלם בסלון בכל העולם. מסכים אדומים מדם וכחולים מא.א., ויחי גם האדום-כחול של ברסה אלופת העולם.

 

From → פוליטיקה

התגובות סגורות.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: