Skip to content

כעין לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר

יוני 7, 2011

לפי הפרשנות הרבנית המקובלת, רק משה עלה בהר סיני כדי לקבל את התורה מאלוהים, ורק הוא ראה את אלוהים, בעוד שכל העם המתין למרגלות ההר, "רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן" (שין בצרה). לפי הגישה הזאת מתמצה פרשת מתן תורה בפרשת יתרו של השבוע שעבר.

אך יתכן מאוד שהתיאור הזה אינו מדויק, ובפועל ממשיך הסיפור של מתן תורה גם בפרשת משפטים.

כך שהמונופול של משה על העלייה בהר ועל הצפייה באלוהים אינו כה מוחלט.

כפי שאנסה להראות, יש מקום להנחה שבנוסף למשה עלו בהר לשם קבלת התורה גם אהרון ושני בניו, חור בן מרים, יהושע עבד משה ועוד 70 מזקני ישראל, כלומר, בסך הכל 76 אנשים. 75 מהם  לא הגיעו אמנם לפסגת ההר כדי לקבל בפועל את הלוחות, אך הם היוו גורם מתווך בין משה והאלוהים ובין העם, וגם עדים לנוכחותו של אלוהים על ההר מעבר למסך הלפידים והעשן שראה כל העם.

משה והלוחות, על פי רמברנדט

אך נראה  שאופייה האמיתי של ההתרחשות טושטש  על ידי עריכה מגמתית ומבלבלת, בעיקר פיצול וקיטוע של הסיפור.

לפי התיאור הנמסר בפרקים י"ט וכ' שבפרשת יתרו, מתרחש מעמד הר סיני שבו ניתנה התורה בדרך הבאה:

במשך כמה ימים מתווך משה בין אלוהים והעם כאשר הוא עולה לשמוע את דבר האל, חוזר לעם כדי להעביר אליו את דבריו, ושוב עולה בהר , מקבל הוראות ויורד. באמצעות משה מעביר האל דברי הסבר והנחיות באשר להתנהגות הנכונה לקראת המעמד ובמהלכו:

יש לכבס את הבגדים, להימנע ממגע מיני במשך שלושה ימים, וכמו כן אסור על העם – כל העם – לעלות בהר ואפילו לא לנגוע בקצהו בשעת ההתרחשות.

והנה, ביום השלישי, "בהיות הבוקר" הכל מוכן:

"ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה".  כל זה כהכנה לירידתו של אלוהים אל ההר, שעשנו עולה "כעשן הכבשן" ואילו ההר רועד כולו: "ויחרד כל ההר מאוד".

ואז, ביום השלישי, הפתעה-הפתעה, ממש לקראת מתן תורה, אלוהים קורא למשה לעלות אליו, ומוסר הוראות חדשות, שאינן מתיישבות עם הראשונות: על משה לרדת בחזרה ולהזהיר את העם שלא יתקרב,  ועד כאן הכל בסדר, אך הנה לפתע מגיע המשפט הבא: "וגם הכוהנים הניגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה'" (פרק י"ט פסוק כ"ב).

ממשפט זה אפשר ללמוד כי חלק מן העם – הכוהנים – עומדים לעלות בהר ולגשת אל אלוהים עם משה, ולשם כך עליהם לשוב ולהתקדש.

משה, המופתע מן ההוראות החדשות,  מזכיר לאלוהים את אזהרתו הראשונה – שלאיש אסור יהיה להתקרב אל ההר  ואף לא לגעת בקצהו: "ויאמר משה אל ה': לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדתה בנו לאמור הגבל את ההר וקידשתו.".

 אך אלוהים בשלו. הוא  שב וחוזר ומתעקש על הוראתו ומפרט אותה: "ויאמר אליו ה' לך רד ועלית אתה ואהרון עימך והכוהנים – והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם".

כלומר: הפרדה ברורה בין משה, אהרון והכוהנים המותרים ואף מחוייבים בעליה להר – ובין שאר העם.

והתיאור מסתיים במילים הבאות: "וירד משה אל העם ויאמר אליהם."

– וזהו,  סוף. זה הפסוק האחרון בפרק י"ט. נראה בעליל שהפסוק קטוע באמצעיתו.

מה היה הדבר שאמר משה לעם על פי מצוות האל?

וגם בתיאור המאורעות בתחילת פרק כ' אין המשכיות.

ובכן, מה קרה?

האם מסר משה לעם את דבר הוראותיו החדשות של ה'?

האם אהרון  והכוהנים התקדשו ועלו בהר לפי ההוראות החדשות?

 כאן, בפרק י"ט, אין תשובה לשאלות האלה. וגם לא בהמשך, כי הפסוק הבא, הראשון בפרק כ', הוא: "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמור" – ולהלן  מופיע הנוסח של הדיברות.

ברור למדי שיש קיטוע תמוה בין הוראותיו האחרונות של ה' למשה בסוף פרק י"ט, ובין  מתן התורה עצמו, בפרק כ'.

חסר שם קטע.

אך אם ממשיכים בקריאה, מתגלה לפתע הקטע החסר. הוא מסתתר  בתחילת פרק כ"ד, בפרשת משפטים.

ואפילו פה עדיין ניכרים נסיונות הטשטוש וההסחה של העורך, המקשים על הבנת ההשתלשלות האמיתית של ההתרחשויות.

ההתחלה היא בפירוט ההוראה האחרונה שקיבל משה מאלוהים באשר לגישת אהרון והכוהנים אל ה', כאמור בפסוק א' של פרק כ"ד:

"ואל משה אמר: עלה אל ה', אתה ואהרון נדב ואביהוא (בני אהרון) ושבעים מזקני ישראל והשתחוויתם מרחוק  וניגש משה לבדו אל ה'  הם לא יגשו והעם לא יעלו עימו".

ואחרי המשפטים הברורים האלה בפסוק הראשון של פרק כ"ד, שוב קיטוע. שוב  מגיע קטע שאינו  מסתדר עם מה שלפניו ומה שאחריו, שעניינו בבניית מזבח ובהקראת "ספר הברית"  מונח חדש ופתאומי,  ולא ברור איך הוא מסתדר עם לוחות האבן שעליהן ניתנו עשרת הדיברות.

כעין לבנת הספיר

 המשכו הטבעי של פסוק א' של פרק כ"ד מגיע רק בפסוק ט':

"ויעל משה ואהרון, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו. ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם. ויקום משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר אלוהים. ואל הזקנים אמר: שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרון וחור עימכם מי בעל דברים יגש אליהם." (כלומר, מי שיש לו שאלות או טענות בהעדרי נא יפנה אותן לראשי העם, אהרון הכוהן וחור בן מרים אחות משה).

הפרשנים אמנם אינם מתעלמים לחלוטין מתיאור ההתרחשויות בפרק כ"ד, אבל הם נוהגים להפחית ממשמעותן על ידי הפרדתן המוחלטת  ממתן התורה עצמו, וייחוסן לטקס הקמת המזבח, הקרבת הקורבנות והקראת "ספר הברית" בפני העם ("ספר הברית" מוזכר בתנ"ך עוד שלוש פעמים  רק בהקשר אחד נוסף – ספר התורה האבוד שנמצא לפתע בתקופת יאשיהו מלך יהודה).

אולם הסבר זה אינו מתיישב כלל עם הפסוקים האחרונים של פרק י"ט (שם דובר במפורש על הכנות לקראת מתן התורה), ובוודאי שאינו מסתדר עם האמירה המפורשת על מה שקרה אחרי שעזבו משה ויהושע את הכוהנים ואת זקני העם:

"ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוות אשר כתבתי להורותם". (פרק כ"ד פסוק י"ב)

זאת אומרת: ברור שמדובר במתן תורה עצמו, ולא באיזה טקס של הקמת המזבח ושל הקראת "ספר הברית".

*****

ואם כבר מדברים על משה ותפקידו ההיסטורי, הרי שאם אמנם היתה כאן עריכה מגמתית שנועדה לטשטש את מהלכה האמיתי של ההתרחשות, ברורה מטרתה: להאדיר את שמו ולהעצים את תפקידו של משה בפרשת מתן תורה.

מגמה הפוכה מתגלה בהגדה של פסח.

הדעה הרווחת היא שתפקידו של משה והוא עצמו נעלמו לגמרי מן ההגדה, כדי להותיר את אלוהים עצמו כמושיע הבלעדי של העם ומוציאו מעבדות לחרות.  על פי הידע הרווח והרגיל, שמו של משה כלל אינו מוזכר בהגדה.

טעות.

עוד לפני האוכל, מיד אחרי שרבי יהודה נותן במכות סימנים והכל מרטיבין את האצבע עשר פעמים ומתיזים יין מן הכוס, וממש לפני שמגיעים לשירת "דיינו", עורכים ארבעת חכמינו דיון מלומד בשאלה כמה מכות באמת חטפו המצרים. והנה, המתדיין הראשון, רבי יוסי הגלילי, מסיים את טענתו (שביבשה לקו בעשר מכות ועל הים – חמישים מכות) במילים: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יי במצרים ויראו העם את יי ויאמינו ב-יי ובמשה עבדו."

מודעות פרסומת

From → אמונות

סגור לתגובות.

%d בלוגרים אהבו את זה: