Skip to content

שלוש סיבות טובות ליאוש: נתניהו, אבו מאזן ואובמה

מאי 30, 2011

השלום הישראלי-מצרי שהתבשל בשנים 1977-80 היה אפשרי בגלל התנאים ששררו אז.

במצרים היה בשלטון אנואר אל סאדאת, מנהיג שהיה נחוש להחזיר למצרים את חצי האי סיני שאותו איבד באיוולתו גמאל עבד אל נאצר ב-1967, גם במחיר שלום חוזי ומלא עם ישראל.

בישראל עלה לשלטון מנחם בגין, מנהיג שביקש באמת ובתמים "להיטיב עם העם", והיה מוכן לבלוע את האגו שלו – הבטחתו לגור בהתנחלות בסיני אחרי פרישתו והרבה הבטחות בחירות וסעיפי מצע – כדי להשיג שלום למען עמו.

וחשוב לא פחות משני אלה, בארצות הברית עלה לכס הנשיאות ג'ימי קרטר, דימוקרט ונוצרי אדוק שנתרם בכל מאודו להשגת השלום, שבו ראה גם קיום של שליחות דתית.

תנאים דומים שררו עשור וחצי מאוחר יותר, כשנחתם השלום הישראלי ירדני. בישראל היה בשלטון יצחק רבין, מנהיג שהוכיח את שאיפתו לשלום כשהלך לאוסלו. בירדן היה זה המלך חוסיין שלא הסתיר מזה זמן רב את תיקוותו לכונן יחסי שלום עם ישראל , ובוושינגטון, שוב ישב בבית הלבן נשיא דימוקרטי, לראשונה מאז קרטר – ביל קלינטון.

התנאים האלה אינם קיימים עכשיו.

בראש הממשלה בישראל עומד בנימין נתניהו, שהדבר היחיד המשותף לו ולמנחם בגין הוא ראשות הליכוד. ואילו ההבדל הגדול ביותר בין מנחם בגין ובין בנימין נתניהו הוא זה: בגין היה מנהיג. נתניהו אינו יודע אפילו מה פרוש הדבר להיות ראש ממשלה. נדמה לו שאם נאם נאום מוצלח בקונגרס בוושינגטון, וזכה שם ל-50 סדרות של מחיאות כפיים תוך 40 דקות, יצא ידי חובתו.

נתניהו והמיליונרים 

נתניהו אינו דומה כלל לבגין, שגר בדירה צנועה בדמי מפתח ברחוב שקט בתל אביב. נתניהו גר בווילה מפוארת בקיסריה ומחזיק גם בדירה גדולה ברחביה בירושלים.

החברים של בגין היו שותפיו לדרך מהמחתרת. נתניהו הוא בובת מיליונרים, טס במטוסיהם הפרטיים, מתארח בארמונותיהם, אחד מהם מתחזק אותו ביומון-חינמון  והאחרים מלעיטים אותו בארוחות ומפטמים אותו בסיגרים. נתניהו, איש שאינו נותן טיפ למלצרים ושצריך להיות טמבל כדי להיענות להזמנה לארוחה עימו (כי הוא עלול להשאיר את התשלום למוזמן. חובה לקרוא בעניין זה את זכרונותיו של שאול אברון http://yoezer.com/) לא רואה את העם ממטר, ולא חולם להיטיב עימו ולהביא שלום.

העם בשבילו אינו  יותר מאבק-אדם. הוא רואה את האבק הזה ממעוף המטוס או המסוק, מתחנף לקראת הבחירות ליצרים האפלים ביותר של אוהדיו (הם מ-פ-ח-דים) כדי לזכות בקולותיהם וזורק אותם אחרי השימוש ככלי משחק שעבר זמנם, מופקרים לתאוות הבצע של חבריו מהמאיון העליון.

לזכותו של נתניהו רצוי וצריך לומר שני דברים. ראשית, גם קודמיו לתפקיד, מיצחק רבין ועד שמעון ופרס ואהוד ברק מאגף "העבודה", ועד אריאל שרון ואהוד אולמרט מאגף "הליכוד" ו"קדימה" היו שותפים פעילים ביותר במערכות היחסים הפרברטיות שבין הון ושלטון. ושנית – שבהתחשב בעמדותיהם של הפרטנרים הפלשתינים שלו למו"מ, מיאסר ערפאת ועד לאבו-מאזן, אי אפשר להטיל על נתניהו את מלוא האחריות למצבו של תהליך השלום בין העמים.

עבאס והשקרים 

כי למען האמת, כל ניסיון להשוות  בין אנוואר אל סאדאת ובין מחמוד עבאס המכונה אבו-מאזן יהיה מגוחך לא פחות מן ההשוואה בין  בגין לנתניהו.

עבאס והניה, הודנא נכלולית

עבאס אינו יותר מאחת הדמויות האפורות שהקיפו את יאסר ערפאת. עד שהשתתף עם "הראיס" ערפאת בייסוד אש"ף היה אבו-מאזן פקיד במשרד החינוך הקטארי, לשם ברח עם משפחתו מצפת ב-1948 (הערבים של צפת נמלטו כי חששו שיקבלו את גמולם על הטבח שערכו ביהודים כמה שנים קודם לכן) אחר כך שיחק אותה אבו מאזן בתור סוג של מלומד ותועמלן ובעיקר שקרן בשירות מחרחרי המלחמה (הרוסים בתחפושתם הזמנית כקומוניסטים שיחקו תפקיד חשוב בתחום זה). הדוקטורט שהגיש באוניברסיטת פטריס לומומבה במוסקבה דן בשיתוף הפעולה בין ההנהגה הציונית בארץ ישראל ובין הנאצים בהשמדת יהודי אירופה כטענתו – השמדה – וגם זה כטענתו – שלא התרחשה למעשה, שכן לדברי אבו מאזן הרגו הנאצים מספר זניח יחסית, של קרוב ל-900 אלפי יהודים (שנים אחר כך שיקר אבו מאזן ליהודים האמריקאים שתבעו ממנו הסברים לתיזת הדוקטורט המלומדת הזאת וניסה להכחיש את הכחשת השואה שלו). אבו מאזן אמנם התנגד לאינתיפאדה השנייה שיזם ערפאת וראה בה אסון לעמו, אבל זה רק מסיבות טקטיות. הוא אמר את דעתו יותר מפעם אחת, שאינו רואה מקום לשלום עם ישראל  אלא רק להודנא – בדיוק כמו ערפאת.  והודנא, כידוע, אינה יותר מהסכם נכלולי להפסקת אש, שמצווה על המאמין המוסלמי להפירה בהזדמנות הראשונה.

בדיוק משום כך לא היתה לו כל בעיה לחתום לאחרונה על הסכם האחדות עם החמאס. גם החמאס של עיסמאיל הניה כבר הצהיר יותר מפעם אחת כי יהיה מוכן לחתום עם ישראל על הסכם ההודנא הנכלולי.

לא מזמן פרסם אבו מאזן מאמר בניו-יורק טיימס שבו כתב שקר אחרי שקר. הוא שיקר באשר לנסיבות בריחתה של משפחתו מצפת כשם ששיקר בקשר לנסיבות היווצרותה של ה"נאכבה" הפלשתינית. והוא שיקר כשכתב כי הוא ועמו מבקשים שלום עם ישראל, בשעה שהוא מוכן לחתום רק על אותה הודנא נכלולית.

אבו מאזן אינו איש שלום, כפי שבנימין נתניהו אינו איש שלום. הוא פשוט שקרן וחבל מאוד שבשקרים שלו נעדרים החן והתנופה המתקיימים בבדיות התמימות של נתניהו, הזוכר, למשל, שראה את החיילים הבריטיים שהסתובבו פה ברחובות עוד לפני שהוא נולד.

אובמה והאילוצים 

הדימיון היחיד בין המצב הפוליטי בסוף הסבנטיז ובאמצע הניינטיז ובין המצב היום, הוא כהונתו של  ברק אובמה – שוב נשיא דימוקרט – בראש המעצמה האמריקאית.

אבל זה בהחלט לא מספיק.

אני עדיין זוכר את ההתלהבות הרבה באגף  השמאלי-ליברלי של חברי כשנבחר ברק אובמה כנשיאה של ארצות הברית. לא הייתי שותף להתלהבות הזאת. אחרי שזכה ברק אובמה בבחירות ניהלתי בעניין הזה חליפת אי.מיילים עם חבר וטענתי שיהיו מה שיהיו דעותיו של הנשיא הנבחר אובמה – משרת  הנשיא האמריקאי נתונה להמוני אילוצים, שמקורם באינטרסים מובנים של המעצמה הגדולה. ויכולתו של אובמה לבצע שינויים ממשיים בארצו ובעולם תהיה תלויה לגמרי ביכולתו לדלג מעל האילוצים האלה, או להשתמש בהם  או להתעלם מהם. ההנחה שלי הייתה, שיהיה לו קשה מאוד. שהוא לא יוכל לחרוג ממסגרת המקובל והנהוג, ומה שהמסגרות האלה מאפשרות, הוא בערך שמירת הסטטוס קוו. והנה, עד עכשיו  לא ברור מה קורה:  האומנם יצליח אובמה להבשיל ויהיה לנשיא גדול ורפורמאטור חשוב, או שייזכר כהערת אגב  בשולי ההיסטוריה, כרוב הנשיאים האמריקאים.

וחלק ניכר מן הבלבול והמבוכה שהם מנת חלקה של הפוליטיקה הבינלאומית בימים האלה, מקורם בבלבול ובמבוכה האופפים את הממשל האמריקאי של אובמה. האופן שבו טיפל ומטפל הממשל הזה בהתרחשויות במדינות הערביות המתהפכות והולכות ובנפתולי היחסים בין היהודים וערבים, הם דוגמאות מצויינות לכך.

הכל מתחיל במודיעין 

רוברט גייטס, שר ההגנה היוצא של ממשלי בוש ואובמה, עמד  בתפר שבין שנות ה-80 וה-90 בראש סוכנות הביון המרכזית, הגוף  העיקרי של קהיליית המודיעין האמריקאית. גייטס לא התבייש להודות אז בגלוי: למודיעין האמריקאי אין מושג על המתרחש בעולם! הצהרה אמיצה הנותנת גם פתח לתקווה: אם אתה מודה בבורותך,  יתכן שיש לך סיכוי ללמוד משהו.

עברו מאז כעשרים שנה, והרבה לא השתנה. הנה כך סיכמו ב-ynet  את  הופעותיהם של ראשי קהיליית המודיעין האמריקאי בפני ועדות הקונגרס בפברואר השנה, בעת התרחשותה של מהפכת אל תחריר המצרית (17.02.2011):

"ג'יימס קלאפר הוא ראש המודיעין הלאומי, ארגון הגג שהוקם בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001 כדי לתאם בין 16 סוכנויות הביון והחקירה של ארה"ב. בשימוע בבית הנבחרים השבוע שעבר אמר ש'האחים המוסלמים' הם ארגון שברובו חילוני. אחרי שעורר מבוכה רבתי, תיקן דוברו ואמר שהדברים לא הובנו כהלכה".

ועוד דווח ב-YNET:

'זו שאלה קשה' אמר ראש המודיעין האמריקאי ג'יימס קלאפר על עמדת 'האחים המוסלמים' לגבי הסכם השלום עם ישראל, והשיב ב'לא יודע' על שאלה בנושא עצירת זליגת הנשק לחמאס בעזה. 'קשה מאוד להוכיח שהם קיצוניים', הוסיף ראש ה-  CIAליאון פנטה (שר ההגנה החדש) ביחס ל'אחים המוסלמים'. ניכר היה שראשי המודיעין האמריקני לא ממש יודעים מה קורה במצרים ולאן מנשבות הרוחות. בשימוע שנערך בסינאט האמריקני אמש (יום ד') הודו הבכירים שאין להם מידע ממשי על הקיצוניים האיסלמיים במצרים והבטיחו לעקוב בפייסבוק ובטוויטר."

הבעיה היא, שבורותם של ראשי המודיעין האמריקאי בכל מה שנוגע למצרים, נחשפה בקונגרס רק אחרי שהם העבירו לראשי הממשל – הנשיא ברק אובמה ושרת החוץ הילרי קלינטון – את המידע השגוי שברשותם לצורכי החלטות פוליטיות.

כי כן,  הבורות הנלעגת של ראשי המודיעין נחשפה רק אחרי שאובמה וקלינטון כבר פעלו על סמך המידע השגוי שקיבלו , וסילקו בבעיטה את הנשיא חוסני מובארק מכיסאו והעבירו את השלטון במצרים לידי הצבא, מתוך מחשבה שהאחים המוסלמים הם מן הסתם ארגון שברובו הוא חילוני.

החלטתם של אובמה וקלינטון להסתמך על המודיעין המוטעה, נחשפה בשבוע הראשון של פברואר, לאחר שחזר ממצרים השליח המיוחד ששלח לשם הנשיא, השגריר לשעבר פרנק ויסנר. השגריר חזר כאשר מסקנותיו הפוכות מאלה של המודיעין: מוברק  יכול אף  צריך להישאר בשלטון לפחות לתקופת מעבר, טען ויסנר. אולם אובמה החליט להעדיף את הערכות המודיעין, וקלינטון, שתחילה שמחה לאמץ את מסקנותיו של ויסנר, מיהרה להתקפל ועמדה מאחורי הנשיא כשהיא מסיקה את המסקנות המבצעיות מהערכות המודיעין: היא תומכת במשא ומתן עם 'האחים המוסלמים', אמרה קלינטון. ומדוע לא? אם הם ארגון שברובו חילוני, ושקשה מאוד להוכיח שהוא קיצוני, כפי שאמרו לה בוודאי ג'יימס קלאפר וליאון פנטה, אז למה לא?

המידע הלקוי, החלקי והשגוי שהיה בידי המימשל האמריקאי הביא להחלטות חפוזות ומוטעות לגבי מצרים, ולהחלטות האלה יש השלכות עד היום.  מועמר קדאפי ובשאר אל אסאד הסיקו את המסקנה הנכונה היחידה מבחינתם בהתחשב בעמדה האמריקאית: הם מפעילים את הצבא ואת כוחות הביטחון האחרים שלהם בכל עוצמתם מול מפגיני הכיכרות, ובינתיים בהצלחה. הם שורדים ומובארק יעמוד למשפט. ומי יבוא בטענות אל נתניהו שאינו חושש להתעמת עם המימשל האמריקאי, כאשר כל העולם ראה כיצד מתייחס המימשל של אובמה לידידיו? מי יבוא בטענות אל אבו-מאזן שאינו מתחשב באמריקאים כאשר הוא בא לבקש את תמיכת האו"ם בהקמת מדינה פלשתינית? אם האמריקאים בועטים במובארק ואינם מצליחים לסלק מכסאותיהם את קדאפי ואסאד הצעיר –  איזו סיבה יש לשליטים המתנדנדים של  המזרח התיכון להקשיב להם?

שורה תחתונה: צריך להודות בהכנעה, ששר ההיסטוריה זימן לנו בלבלה גדולה. ראש ממשלה ישראלי וראיס פלשתיני שהשלום אינו בראש מעייניהם, ונשיא אמריקאי המתקשה לתפקד בנסיבות המצערות האלה, שלא לדבר על שאר המוקשים הטמונים על דרכו  במזרח התיכון.

הזיגזוגים המדהימים של גדעון לוי 

וכדי לסיים בקצת חיוכים, באותו עניין, הבה נראה מה קרה לעיתונאי "הארץ" גדעון לוי בניסיונותיו לעקוב אחרי מהלכיו המבולבלים והמבלבלים של אובמה. לוי ניכר בדרך כלל בעקביותו. הוא יריב עקבי של ישראל ומדיניותה, לא חשוב איזו ממשלה. והוא תומך עקבי של העמדות הקיצוניות ביותר של הפלשתינים. עד כדי כך שכאשר  פירסמו  ב"ויקיליקס"  ביטויים של ראשי הרשות הפלשתינית במו"מ עם ישראל, כתב לוי: "מוחמד עבאס (אבו מאזן) מסביר, כתועמלן ישראלי, שהשיבה (של הפליטים הפלשתינים לגבולות ישראל) תהרוס את מדינת ישראל." ומי לפלשתינים, ובמיוחד לחמאס, שומר חומות נאמן יותר?  שהרי מדברי לוי אפשר להסיק, כי ישראלי שאינו תועמלן כעבאס, נניח ישראלי כגדעון לוי, אינו צריך לחשוש משיבה שכזאת.

לוי, כראוי לליברל ו"שמאלן" קיבל בברכה את בחירתו של אובמה כנשיא בסיומה של שנת 2009. הוא

img_2465-copy81

התלהב, כמובן, מ"נאום קאהיר"  שבא זמן קצר לאחר מכן ותלה בנשיא החדש, הצעיר והמבריק תקוותרבות. אחר כך התקלקלה קצת השורה. משום מה סירב הנשיא האמריקאי  לקפוץ לדום  ולנהוג בישראל ובנתניהו לפי עצותיו המלומדות של פרשן "הארץ" גדעון לוי. אבל כל חטאיו נמחלו לו. זה קרה בגלל שאובמה בעט בבעל בריתה הוותיק של ארה"ב, חוסני מובארק, ובניגוד לדעתו של שליחו המיוחד, השגריר פרנק ויסנר, הודיע אובמה כי הנשיא המצרי חייב ללכת. תחת הכותרת הפואטית "שובו של האיש מההבטחות", כתב לוי הנלהב:

אובמה, מנהיג העולם החופשי, לצד חוטובלי

"נשיא ארצות הברית שב לפתע להיות מה שהיה אמור להיות: מנהיג העולם החופשי, מבשר השינוי וה'כן, אנחנו יכולים'. אחרי שנתיים של אכזבות שהנחיל למזרח התיכון, אחרי גרירת רגליים חסרת פשר באזור הכי מסוכן לשלום העולם, הופיע אובמה במלוא הדרו." (06.02.2011, "הארץ")

img_2465-copy81

חלפו רק כמה ימים, ודעתו של לוי רק התחזקה. אובמה גילה איתנות וזקיפות קומה נשיאותית והמשיך במאבקו במוברק המוכה.  הפעם, תחת הכותרת המתוחכמת "מברוק, מצרים", כתב לוי:

"בניצוחו של ברק אובמה, נתן העולם, שלא כמנהגו, רוח גבית אמיצה ומשמעותית ללוחמי החופש מכיכר א-תחריר. אלה יזכרו לו זאת, ואולי כך גם יעלה שחר חדש על יחסי ארה"ב עם העולם הערבי, כפי שהבטיח אובמה ב'נאום קהיר'." (13.02.2011, "הארץ")

והנה, כעבור שבעה ימים בלבד – בדיוק שבוע, והקערה מתהפכת! הנשיא מהאגדות הטיל וטו במעוצת הביטחון של האו"ם ומנע את ההחלטה נגד ההתנחלויות הישראליות. בתגובה, לוי אינו חוסך מאובמה את תהומות אהבתו הנכזבת. תחת הכותרת הנזעמת "ברק אובמה הצטרף לליכוד" שופך לוי את מררתו:

img_2465-copy

"בסוף השבוע התפקד חבר חדש לליכוד; לא סתם למפלגת השלטון, אלא לאגף הנצי ביותר שלה. בין ציפי חוטובלי לדני דנון – ברק אובמה עוקף מימין את דן מרידור ומיכאל איתן ומחליש את עמדתם. הווטו הראשון שהטילה ארה"ב בתקופת כהונתו – זה שאובמה הבטיח, שלא ישתמש בו כקודמיו – הוא וטו על הסיכוי וההבטחה לשינוי, וטו על התקווה." ועוד – שימו לב להשוואה המצמררת : "אובמה כג'ורג' בוש, אין כל הבדל." (!!!) כותב לוי. (20.02.2011, "הארץ")

עברו כחודשיים וחצי בלי תפניות מרגשות ודרמות מרטיטות-לב בחזית לוי-אובמה, עד שהגיע ירח מאי הסוער. וכאן כבר צריך להיות ממש ערני כדי לעקוב אחרי התפניות.

לוי חוזר לתמונה עדיין בעמדת המאוכזב. הסיבה: אובמה הורה ל"כלבי הים" לחסל את ראש אל-קעידה עוסמה בן לאדן. מבחינתו של גדעון לוי מדובר במין סרט פעולה סוג ב' בסידרת "רמבו 5" כשם המאמר בעיתונו. וכאן מגיע לוי לשיאים וורבליים ניכרים ויש לצטט באריכות יחסית את דבריו לגבי תחושותיהם של רבים בעולם אחרי חיסולו של בן לאדן, כדי שנהנה כראוי מהפרוזה:

img_2465-copy1

"הבלי הבלים. גלי ההתפעמות וים השמחה ששטפו את העולם, ישראל בתוכו, הם לא יותר מאדוות קצף מתעתעת שתתפוגג מיד.
בדיוק כמו הפסטיבל העולמי של השבוע שעבר, חתונת המאה, גם חגיגת החיסול של השבוע היא לא יותר מאירוע הוליוודי שנופח ללא כל פרופורציה. אבל בעוד שאת חגיגת הכלולות איש כמעט לא לקח ברצינות, הביאה חינגת החיסול לתלי תלים של פתוס בומבסטי, שאין מאחוריו דבר. " ובאשר לאובמה עצמו כותב לוי במרירות של אוהבים נכזבים: " רק אם תחזור (ארה"ב) אל ערכיה הראשוניים ותפיץ אותם, היא תזכה לשוב ולהיות מנהיגת העולם החופשי, לא רק מנהיגת האימפריאליזם המודרני. לפני כשנתיים וחצי היה נדמה שהיא בחרה לנשיא אדם המבין זאת; התקווה הזאת הולכת עכשיו ונכזבת." (05.05.2011, "הארץ")

ואז, כשהאכזבה כה צורבת, כשנראה כי כבר אין למה לקוות אחרי  חינגת החיסול והפתוס הבומבסטי – מעניק לוי את איבחת החסד – הקו-דה-גרא – לתקוות השווא שתלינו באובמה. עוברים רק שבועיים מאז חיסולו של בן לאדן, אובמה נואם והנאום שנשא לא סיפק את גדעון לוי. אדרבא,  אכזבתו רק מתגברת. תחת הכותרת  "אובמה הרג את ספטמבר" נועץ לוי את המסמר האחרון בארון התקוות האבודות:

img_2465-copy1

"זה היה נאום המלך (אובמה, כמובן), אבל המלך הזה כבר קצת עירום. על רקע חולשתה של אמריקה וכוחם של הקונגרס ושל השדולות היהודיות והנוצריות שפועלות למען ממשלת ישראל, יחד עם העובדה שמדובר כבר בעונת הבחירות – הימין הישראלי יכול להירגע ולהמשיך בשלו… אובמה הרס את ההישג היחיד של הפלסטינים: תנופת ההכרה הבינלאומית (ההצבעה הצפויה באו"ם באשר למדינה פלשתינית). ספטמבר מת אמש." (20.05.2011 "הארץ")

אף רק יומיים חולפים – יומיים בלבד! – וכמו בכל סרט טורקי הגון או אופרת סבון ארגנטינית – תפנית מדהימה! מה קרה הפעם? נתניהו הביא אותה  בעוד נאום. הנאום לא מצא חן בעיני אובמה, והתוצאה – אובמה שוב מוצא חן בעיני גדעון לוי! תחת הכותרת הדוסטוייבסקית  המאיימת "החטא ועונשו" מסביר לנו גדעון לוי מה קורה:

img_2465-copy81

"זה החטא וזה עונשו: ישראל אמרה לא יהיר לאמריקה ואמריקה לא תסלח ולא תשכח… צריך להוקיר תודה לברק אובמה: בליל שבת הוא חשף את האמת במערומיה – בנימין נתניהו לא רוצה שלום… הרמת יד אמריקאית באו"ם בעד הקמת מדינה פלסטינית תצטרך להיות הצעד הראשון. אחריה יבואו הבידוד – לא יהיה נעים להישאר עם מיקרונזיה – הקטנת הסיוע והפקרתנו לאנחות… אובמה, שיישאר אתנו למרבה השמחה עוד כשש שנים, חזר לנחישותו, לפחות במלים, ומבחנו הוא עכשיו במעשים." (22.05.2011, "הארץ")

איזו שמחה! הנשיא מההבטחות שחזר "במלוא הדרו" ואחר כך הצטרף לליכוד לצדה של ציפי חוטובלי והתגלגל ברמבו 5, התברר כמלך העירום והרג לפלשתינים את ספטמבר אך לבסוף בהפי אנד הוליבודי  מדהים "חזר לנחישותו"!

עד כאן נפתוליהם המרגשים של הנשיא ברק אובמה וגדעון לוי מיד בעקבותיו. אני יודע שיש לא מעטים בישראל  הכועסים על לוי ועל עמדותיו האיך להגיד – מתסיסות. ואילו אני אומר: שימו לב לצדדים החינניים של הפרשן הבכיר הזה. לפליק-פלאקים המדהימים, לזיגזוגים המפתיעים, לאהבה ולשנאה המתהפכים תוך חודשיים או שבוע או אפילו יומיים. איפה עוד בעיתונות הישראלית – או אפילו העולמית – נוכל למצוא תופעה דומה? והנה, כאן אצלנו, ודווקא בערוגותיו השמרניות והכבדות במקצת של "הארץ" מצטמח לו פרח בר ז'ורנליסטי לולייני שכזה! איך לומר? זכינו. אל תלך לשום מקום, גדעון לוי! המשך לסקר את אובמה! הבטחת לו עוד שש שנים – אז נא לקיים.

__________________________________________________

לקריאה נוספת באשר לטלנובלה של יחסי לוי-אובמה, וגם זה.

מודעות פרסומת

From → פוליטיקה

One Comment

Trackbacks & Pingbacks

  1. 20 בספטמבר ו"הארץ": שקרים ותהפוכות « מאפיהו

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: