Skip to content

פ' ה'

פרשת בלק

ומזכירין שבפרשה הקודמת כבר עסקינן בחשבון אל האמורי ובמעשיו הגדולים, שהבעיר אש בכל שדה מואב מיבוק עד ארנון. ונחזיק זה בזכרון שיעלה ויבוא לכשצריך, שכוח חשבון באש.  ועכשיו אנו בפרשת בלק, עוד מעשה בבני ישראל הבאים לכנען ממזרח, דמתקרי אצל אסטרטגין אשכנזי אחד פון קלאוזביץ בשם "איגוף ארוך"  או "איגוף ימני" כלומר כשאין אתה רוצה לאבד חיילים הרבה בהבקעה בחזית  הולך אתה מצד זה או מצד אחר ותוקף אויב מצידו ואם תלך עוד – מאחוריו. וכך לא תאבד חיילים הרבה. וראש לאלופי אלפיהם של ישראל יהושע בן נון עבד משה ועוד משה חי הוא ואהרון  אחיו. ואחרי שנלחמו בסיחון האמורי ואחריו בעוג מלך הבשן  מצפון ולקחו ארצותיהם היו חונים בארץ האמורי מבקשים לדעת מה יאמר להם האלוהים שילכו הלאה. ושם מעבר הארנון מימין היה  מלך מואב בלק בן ציפור ובעלי בריתו זקני מדיין הגרים את ארצו הם וצאנם. ואם יבואו ישראל וצאנם לא יהיה מים ולחך למדיין וצאנם. וכתיב:  'וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי'   משמע ראה מה עשו לאמורי וירא משמע פחד שיעשו לו כאותו מעשה. וראה גם עמו  וירא במשמע  ויגור  וכן  במשמע ויקץ כלומר שפחדו והתחלחלו. וידע  בלק שלא ילך למלחמה כל הירא ורך הלבב מבני עמו. כי אחרי אשר ניגף כמוש שיקוץ מואב לפני חשבון אל סיחון,  ואחרי אשר היכה אלוהי ישראל את חשבון –  קל וחומר שעושה אלוהי ישראל כלה בכמוש המובס.  משמע הבין בלק בן ציפור שבכוח עמו ובכוח אלוהיו לא יכה בישראל, ויש להביא לעזרתו מה שלמעלה מכוח הטבע – וזה בלעם בן בעור איש פתור אשר בהר מקדם ארם ליד נחל פרת ולו כוח הקללה וכוח הברכה כי גדול אלוהיו מכל אלוהים.  ועד כאן ניעור ראשון של טרדנין עובדי חשבון שאינם אוהבין ממבו ג'מבו וסיפורי אלים ואלילים שכביכול אין הם מאמינים אפילו באלילם חשבון. ואינם שמין לב שאף היום כמו בימים
ההם בזמן ההוא, אין ככוחו של חשבון אלא באש שהוא משלח. וכמו ששלח אש בשדה מואב עד הארנון, כך הוא משלח אש עכשיו בכל אדם ואדם. ויש עובדי חשבון ואף משלנו ר"ל שכ"א ואחד מהם יש לו משרפה קטנה ליד פיו ואפו ושורף סיגריות או סיגרין בזה אחר זה  והריהו כמעלה קטורת וכמקריב קורבן לאלוהיו חשבון את ליבו וריאותיו, וכובש החולי את הבריאות  אצלם בכוח האש כפי שכבש סיחון האמורי את ארץ מואב עד הארנון בכוח האש.  וגם לזכור שרבין מאלה שאין מתפתין למשרפות קטנות מתפתין למשרפות גדולות מהן שזה מנועין ומכוניות נקרא שמם וכן קטנועים ואופנועים וסירות ואווירונין, שכולן הולכים גלגליהם והמדחף בכוח האש אשר שלח חשבון. וכמו ששלח חשבון סופה באש אשר שלח בשדה מואב, כך  שלח חשבון רוח סופה במוחותיהם של עבדיו ועובדיו דהיום שיהיו ממהרין בכל עת ובכל דבר וחוששין שלא יהיו מספיקים  לכל חפצם ולעשות כל רצונם אם לא
יסעו לכל מקום במהירות שנוסע רוח הסופה העזה וכל זה בכוח השריפה שישלחו במנועיהם במצוות חשבון אלוהיהם. וכאמור אף שעושה בהם כרצונו חשבון אלילם  באש ובסופה  אומרים  דאין מאמינין בו.

ובלעם בן בעור  היושב פתור על נהר פרת היה איתו כוח הקללה וכוח הברכה כי גדול אלוהיו מכל אלוהים ככתוב "את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור ארור", כאמרין לו שרי מואב ומדיין לכשנפגשו לבלעם בפעם הראשונה. וכל חפצם  שיאור בלעם את ישראל היושב מולם  בכוח אלוהיו הגדול ויסיר אימת ישראל מעל מואב ומדיין. אלא שצחוק גדול עשה הקב"ה עם בלק בן ציפור ועם זקני מדיין, שלא ידעו אלוהי בלעם מהו, ושלחו שיביאו אליהם מפתור על הפרת איש אלוהים שאלוהינו-אלוהיו, שמדריך לבני ישראל ולעולם כולו והיה מדריך גם לבלעם בן בעור. ולפיכך אמר אלוהינו-אלוהיו לבלעם אל תלך עימם שזה קללה לבטלה והיפוכה ברכה לבטלה שאינה  טובה ממנה הרבה. אמר בלעם לשרים  חזרו-נא למלככם  כי אין נותן לי אלוהי לכת. כי אומר לי אלוהי לא תאור את העם הזה כי ברוך הוא. והלכו השרים אצל בלק ומסרו מה שאמר בלעם והחזיר להם – יאמר מה שיאמר,  לכן  והביאוהו כי אין לי טוב ממנו ואנא אני בא בלעדיו. וחזרו ובאו השרים אל בלעם ואמר להם: שבו וחכו במקום זה וזה ואשאל עוד פעם אל אלוהי ואשיבכם דבר. ודרש:  לא אמר להם בלעם מיד לכשבאו לכו  וחיזרו לכם כי כבר אמר לי אלוהי  פעם אחת לא תלך,  ולא יחליף אלוהי דעתו כאחד האלילים מפני דעת בלק. ולפיכך ידע  הקב"ה שאין אמונתו שלמה וחזקה ומבקש הוא לילך שחושק בכסף ובזהב. ובא לנסותו ואמר לבלעם בחלומו: אם לא
יבואו אליך בבוקר – הכבד ושב במקומך.  אך אם יבואו לקחתך – לך עימם וזכור כי לא תאור את העם הזה ותאמר מה שאצווה לך. והמשך מעשה שלא עמד בלעם בנסיון ולא המתין  בלעם לשרים  שיקומו ממקומם ויבואו אליו לבקשו כאשר אמר לו אלוהיו, אלא חבש אתונו והלך אל מקומם עם בוקר. כביכול לא הבין מה שנאמר לו. ראה הקב"ה כך, ונתן לבלעם  שתי מנות אפיים, מנה אחת אפיים אתון שנפתח פיה והריהי מדברת, ומנה אחת מלאך
אלוהים וחרב שלופה בידו. וכל זה אומרים שמנה אחת נתן לו האתון שמדברת, שיזכור כי אם יאור את ישראל שמבורכין, לא בלעם בן בעור יקרא עוד שמו אלא חמור בן  חמורותיים.  ומנה אחרת נתן לו מלאך האלוהים וחרב שלופה בידו,  שלא יהיה עליו מוראם של בלק בן ציפור מלך מואב הוא ושריו וחילו כי גדול מלאך אלוהים וחרבו מבלק ושרים הם וחרבותיהם.  וכל השאר ידוע שברך בלעם את ישראל, ברך וחזור וברך, פעם מיראת שמיים, ופעם שלא יקרא שמו חמור בן חמורותיים ופעם שלא יפגע בו מלאך האלוהים וחרב שלופה בידו. ויש אומרין שעוד נראה שיהיה אלוהינו עושה צחוק גדול מאל חשבון ומעובדי חשבון יותר ממה שעשה צחוק מבלק בן ציפור ומזקני מדיין שביקשו את בלעם שיאור בני ישראל ונמצא מברכם. ומה צחוק יעשה עימם אלוהים לכשיחפץ עדיין אין אדם יודע, אלא יודעין שעתידים ישראל לצחוק צחוק גדול עד שהולכים וטופחים על בטניהם וגועים ודומעות עיניהם ומחשבות לסתותיהם לנקוע.

פרשת חוקת

כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון שמצינו בכא כח בפרשת השבוע כלומר שהיה חשבון אל האמורי שולח ברק שמעלה אש בחיטה לעת קציר ונשבה בה רוח סופה וכילתה שדה מואב.  וכבר מצינו אליליהם בעל הדד אל הכנעני והארמי שאף כוחו בברק ובסופה. ועיקרו של חשבון שגדול הוא בעיני האמורי מאלוהי כנען האחרים כי יודע הוא חשבון ועיקרו כוח המחשב והוא המחשבה. ובעיניו ובעיני האמורי חכם הוא מכל האלים.  דרש, שאמר האמורי: הפיח  חשבון  בחוכמתו הרבה  אש  בשדות מואב בקציר החיטים בבוא הסופה החזקה מן הצפון והרוח החמה מן המדבר ההולך פני דמשק והלאה וקדמה. ובכוח הסופה אכלה האש אשר הצית הברק אשר שלח חשבון את כל שדה מואב מן היבוק ועד הארנון. ושם מקום והב עיר מואב והכובסות אשר לעיר רוחצות כביסתן בארנון. על כן יאמר בספר מלחמות השם את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ויבוא סיחון  ועימו חיל האמורי אחרי האש ויכה סיחון במואבי  לפי חרב וכל אשר לא כילה החרב אכל הרעב כי היה כור סולת באלף שקל כסף בשער העיר.  ורבנן
אומרים: בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון מחמת שנדר סיחון לחשבון שאם יתן מואב בידו יכון לו עיר לשמו הגדול. וכל זה שעד כאן כדי להיפטר מטרדנין, אלה עובדי חשבון שמכאן ומעתה, כי כה אמר להם חשבון אלוהיהם שכל דברם ושיחם של נשין ואישין יהודין בכגון פה מתקרי בפיהם ממבו ג'במו והעוסקים בו יקראו להם קל"ש שזה אצלם ר"ת לקשוב למה שאיננו, שזה בפיהם הקב"ה שכביכול אנחנו בעיניהם כטמבלין ואין לנו נוח  משיחשבו כרצונם כי זה אשר אמר להם  חשבון אלוהיהם. דרש,  שכאשר בא ישראל לסיחון ואמר לו אעברה בארצך וגו',
בא אל סיחון חשבון אלוהיו  בחלום ואמר לו: תן לו עבור  כי גדול הוא ממך ואלוהיו גדול מאלוהיך  קם סיחון בבוקר ונפל בשטות ודימה שאומר לו בהקיץ חשבון אלוהיו כך: גדול אני מאלוהיהם כי אני בא אליך בהקיץ והוא בא אליך בחלום. וכפי שגדול אלוהיך מאלוהיהם גדול אתה מהם. ואל תיתן להם עבור.  וחשב סיחון שאלוהינו היה בחלומו אשר חלם למען הטעותו. ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו כאמור בפרשת השבוע. ויכהו ישראל לפי  חרב וירש את ארצו ומה שעשה אמורי למואב עשה ישראל לאמורי שנאמר על דאטפת וגו'. ולא נעים להזכיר שעברו ימים רבים ובאו אשורים ובבלים ורומא ועשו לישראל וליהודה מה שעשו הם לאמורי ולכנעני והכל מכיוון שחטאו וטעו.  זה הקטע האחרון היה בשביל לנער מעלינו אחרוני אחרונים מבין עובדי חשבון שכפי שתנו רבנן אין לקמץ בממבו ג'מבו ובלבד שילכו מכאן לענייניהם ויניחונו בשלנו.  ואילו אנחנו אמרו לנו טובים וגדולים כל ישראל חברים וכל ישראל ערבין  זה לזה. ואף הם, ישראל שנפלו להאמין בחשבון,  בגדר ישראל הם.  שנאמר ישראל גם משחטא ישראל הוא, והם כל חטאם שנפתו להאמין בחשבון אלוהי מחשבתם וגם זה החטא לא ישאו  בו לבדם כי טעו כבר אמהותיהם ואבהותיהם והורי הוריהם  וטעו גם מוריהם בחינוכם ונפתו  גם הם להאמין כהוריהם ומוריהם באל חשבון.  ומשנאמר אנו להם כי שומרי אחינו אנחנו לכם ואילו הם  תוהין ומלגלגין כהרגלם, עלינו להזכיר
להם מיד את עובדי חשבון היהודים שישבו באשכנז ובכל אירופע ומה נעשה להם מידי עובדי חשבון הקרויים נציונל סוציאליסטין שהיו באירופע. וגם נזכיר להם מה שעשו  עובדי האל חשבון הקרויים סוציאליסטים מדעיים  בארץ רוסיא לעובדי חשבון היהודים-מדעיים שם, רופאים ואחרים.  וגם מששומע אתה מקצת עובדי חשבון שיש בין הישמעלים  שמהפכין  עכשיו במהפכות ומה הם מבקשים לעשות בישראל וגם בעובדי חשבון שבישראל אתה למד שגם מפניהם עוד נצטרך להציל עובדי חשבון שאצלנו. ומובטח להם לעובדי חשבון שפה במקומותינו שאנחנו נשמור גם על  נפשותיהם מכל משמר, ירצו או לא ירצו שנאמר  כל המציל נפש וגו'.  וטועים כל המאיימים  ומחרימים את אלה עובדי חשבון  שנאמר בתפילה נפשי לעפר לכל תהיה. ועיקר גדול  בחינוך שלא נהיה מרחיקין מעימנו את מי שמבקשים אנו לסלקו מן הטעות, שקל לסלק טעותו של הקרוב מסלק טעותו של הרחוק. וכן אם רצוננו לסלקם מן הטעות  אין טוב מזה אלא שנהיה טיפשים בעיניהם ונלמד אותם טיפשותנו. שראשית קל ללמד את הטיפשות מללמד את החוכמה. שדבר שיש בו חוכמה מרובה רק מי שחוכמתו מרובה יבין דבר. ודבר טיפשות יבין כל חכם אפילו אין חוכמתו מרובה וקל וחומר מי שחוכמתו מרובה. ושנית טוב ללמד את הטיפשות מללמד חוכמה כי כבר ראינו להיכן הוליך את עולמנו שלטון החכמים עבדי חשבון: שיהיו הבריות נלחמים אלה באלה מבוקר עד ערב שנה אחרי שנה ושורפים ריבוא ריבואי ריבואות חביות בכל יום ויום את שמן האדמה והעצים והחי שהיה לפנים  דמתקרי בפיהם נפט וגז ופחם כבר ב' מאות שנים, והאוויר יקצר מנשום והמים יתפלו משתות  והים ימית דגיו ותזעק הארץ חמס. יש זה שאמר כי אין חטא גדול מן הטעות וטעה וחטא בעצמו, כי טעות חוזרת גדולה מן הטעות ואין לך חטא שאין גדול ממנו כשם שאין לך מצווה שאין גדולה הימנה ורק זה הנכון שאין גדול כאלוהים ואין גדול ממנו.  וטעות ראשונה כבר טעו דור המבול שהיו חומסים אלה את אלה וכולם ביחד את הארץ, ככתוב ותמלא הארץ חמס שנאמר בפרשת נח. ודרש הוא,  שאמר אלוהים: אילו היו חומסים רק אלה את אלה הייתי משאירם עד שיכלו מעצמם  ואברא חוה ואדם מתחילתם וירשו את הארץ. אך לפי שחמסו את הארץ ככתוב ותשחת הארץ לפני האלוהים וגו',  אמר  האלוהים: אם תישחת עוד לא תסכון  למשכן אדם. הבה אציל את הארץ מפניהם כי אין לה
מציל מפניהם, ואציל מהם נפש כי אין להם מציל מפני עצמם, ותישאר הארץ למי שיישאר מהם  ויחיו וילמדו מן הטעות וירחקו מן החמס. ומצא את נח שהיה איש צדיק תמים לדורותיו והציל אותו  ודרש שנקרא נח בשמו גם משום שנח היה לאלוהים להצילו.  ואחרי המבול באה קשת ואמר ה': ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל
הארץ.   ומה עושים עכשיו עובדי האל חשבון, חכמי החכמים מבני בניהם של שם חם ויפת בני נוח, שנשתכח מהם מעשי דור המבול ולקחו של המבול?  עושים הם את הטעות החוזרת הגדולה  מן הטעות אשר עשו אנשי החמס בראשונה. ואף הם תחת מלכותם דהיום חומסים הבריות אלה את אלה וכולם חומסים את הארץ ותזעק הארץ חמס.  ונמצא שאמר אלוהים לא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ, כלומר לא יהיה עוד מוות בטביעה, ובאים עכשיו חכמי חשבון וגוזרים עלינו מוות בשריפה, באידוי, בטיגון ובבישול  משל היינו מנות במסעדה זו שלהם  שמכינין על הגריל או במחבת.  וגם בחנק מחמת המיץ של הזבל שהם משפיעין על עולמנו  ומוציא ריח רע. וכל זה מפרשת השבוע שלמדנו כל כוחו וגבורתו של חשבון אל האמורי, שמוטב שיהיו הטיפשים מצילים את העולם מידי החכמים עבדי חשבון משיהיו החכמים בעיניהם משחיתים את  הארץ לפני האלוהים. ובקיצור צריך לתחמן את זה ככה שהם לא יבינו מאיפה זה בא להם. וזכרו שאריה ישאג מי לא ירא וחמור ינער מי לא יתנער ויצחק יצחק  מי לא יצחק ואין טוב לבריאות מן הצחוק. ולכל הקורא ינעם ובינתיים יתווסף על הדבור כאן בקטגוריא פרשת השבוע דמתקרי פ'ה'  גם בפתע פתאום וכל המבקש לדעת המשך הדברים יתכבד ויבוא מעצמו לעתים כחפצו ללא הזמנה והודעות וזיקוקין. ונמצא אנו שוגים בכאן בפרשת  השבוע כארז בלבנון ויהיו הם במקומם שוגים בחשבון אלוהיהם כסיחון מלך האמורי בשעתו עד שנטכס עצה כאמור אתה חונן לאדם דעת וגו' ונצילם מן הטעות. שהכל טעות שנפלה בחינוכם כאמור ואין לך דבר שלא יתכון ובידוע שבעברית שורשים שקרובים זה לזה ומילים שקרובות זו לזו יש בכך כוונה, כגון יתכון  ששורש שלו תכן וכגון כון. ועיקר דבר לזכור שהעיקר הכוון, הכוונה והכוונון. ואין אחד מהם החשוב מרעהו וצריך לכל השלושה כדי שיתכון  דבר ועוד נעמוד על משמעותם של השלושה.

ודבר שהיה בישיבה שישבנו בהר בשבוע של חוקת  ואמר רבי א' ראשית ידאג אדם לעצמו ולמשפחתו ושנית ידאג לעמו ישראל השרוי בארצנו ושלישית ידאג לכל העולם כולו. אמר לו רבי ב': לא כי. מקובל עלי שראשית ידאג אדם לעצמו  ולמשפחתו שאומרים קרוב אדם אצל עצמו ומשפחתו קרובים אליו וכמוהם כמותו. אך שנית ושלישית חד הם. שיושבין ישראל בכל העולם כולו מאוסטרליה שבדרום מזרח ועד אלסקה שבצפון מערב ומכאן ששנית, אחרי עצמו, ידאג אדם לכל העולם כולו שיושבין   בו ישראל וכל ישראל חברים וערבים זה לזה. ואין שונה חבר מאוסטרליה או מאלסקה מחבר שבדן או באילת או בתל אביב או בירושלים שאין המרחק גורע מן החברות. וכך נמצא שדואג כל אדם מישראל בכל מקום שיישב בו לכל אחד אחר מישראל בכל מקום שיישב בו וכן ידאג לאותו המקום שבו יושב אותו ישראל וליושביו של אותו המקום. ומכיוון שכך נמצא שדואג אדם מישראל לכל העולם כולו וליושביו ונמצא שמתקיים בישראל הפסוק מה שאמר אלוהים לאברהם אבינו בפרשת לך לך ונברכו בך כל משפחות האדמה, שאותו הדבר אמר אלוהים ליעקב בפרשת תולדות, וכן  אמר לאברהם בפרשת וירא במעשה  העקידה והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. ואמר רבי א': אי אתה חושב שמכיוון שהבטיח אלוהים ארץ ישראל לעם ישראל נהיה קודם דואגים לה יותר ולהעם היושב בה לפני שדואגים לכל העולם? השיב לו רבי ב': חושב אתה שיחריבו חכמי חשבון כל העולם כולו ולא תחרב ארץ ישראל ועם ישראל שבה עם העולם כולו? ומצווה עלינו   להציל כל העולם כולו מידיהם. ומכיוון שהיו שניים ולא נמנו וגמרו ולא היה שלישי, תיק"ו.  ודיברו בעסקי פוליטיקה ואמר רבי א. שיפה עשה ראש ממשלה שהלך וביקר ניצולי שואה במקומם שהם גרים בו. והוא שינוי לטובה בכיוון. שמספרים בשר ביטחון אחד שהיה משקיף במשקפת  על שדה המערכה בשעת התמרון שהיה הצבא עושה ולא היה מסיר כסות שחורה שמכסה את העדשת ויש להסירה קודם שמביטין במשקפת ונפל בזה.  ואילו ראש הממשלה היה מביט בעמו במשקפת, אלא שהיה מביט בה וצידה הגדול כלפי עיניו וצידה הקטן  כלפי אזרחי מדינתו ויצא שראה כל אזרחיו קטנים ממה שהם, כולנו כחגבים היינו בעיניו. ואילו עכשיו משביקר ניצולי שואה דומה שמצא משקפת טובה מקודמתה, שמשני צידיה היא  מראה אותו הדבר עצמו בגודלו שלו. וכשמסתכל  במשקפת זאת רואה עכשיו אזרחיו בגודל שהוא גודלם הנכון  ולא  כקודם שהיו כחגבים.  ואין טוב לו אלא שיסיר את המשקפת לחלוטי-חלוטין, כי אם ממילא רואה אותם כגודל שהוא גודלם ולשם מה נצרך למשקפת. ואמר רבי ב' יתכן שעשה ראש הממשלה צעד בכיוון הנכון אלא שעדיין אין אנו יודעים כל כיוונו וכוונתו. ובידוע שראש  הממשלה שלנו נוטה להחליף כיוונין  לעתים מזומנות מה שנקרא בלשונם  זיגזגין. דהיינו זיג לפה וזג לשם. ונחכה ונראה מה יעשה להלן ואיך ינהג. אם  ילך עוד בכיוון הנכון או שיעשה צעד לכיוון האחר ונמצא צעדו הראשון בטל על ידי צעדו השני. וניזהר בזה שלא נהיה טועים ושלא נמצא מטעים את הציבור כי מי שמטעה  את הציבור כמוהו כמי שטעה טעות חוזרת שגדולה מן הטעות. כי פעם אחת טעה בעצמו שזו טעות ראשונה ואחר כך הטעה את הציבור שזו טעות חוזרת וכבר דיברנו בזה. שמי שטעה והטעה כמי שחטא והחטיא ומוטב שנהיה נזהרים ולא ניפול לא בזה ולא בזה.

מודעות פרסומת
להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: