ענתיקות

גירסת רשת מקוצרת לספר

"סופה במדבר – הסיפור האמיתי"

בהוצאת  ציטרין, 1991

פרק ראשון: הגנרל מדווח לסנאטורים

זה היה ב-8 בפברואר 1990. האיש שישב מול חברי ועדת הכוחות המזוינים של הסינאט האמריקאי בוושינגטון אמר להם את הדברים הבאים:

"הנפט המזרח תיכוני הוא דם התמצית של המערב.

הוא מתדלק אותנו היום – והוא יתדלק אותנו בעתיד, כשיאזל הנפט בשארית העולם.

אנו מייבאים כמחצית מהנפט שלנו וכמעט כל חבית נפט רביעית מגיעה מאזור המפרץ הפרסי."

ארבעה כוכבים נוצצים פארו את מדיו של הדובר: הגנרל נורמן שוורצקופף שעמד כבר אז בראש פיקוד המרכז של הפנטגון האמריקאי (נפטר בדצמבר 2012). זה הפיקוד שהמזרח התיכון נמצא בתחום אחריותו.

הגנרל, שלדברי עיתונאים  ניחן במנת משכל של גאון, ושאביו היה אף הוא גנרל אמריקאי, המשיך ופירט בפני הסנאטורים את השקפותיו אודות חשיבותו של האזור שתחת פיקודו:

"בעלות בריתנו תלויות עוד יותר בנפט המזרח תיכוני. יפאן מייבאת כמעט שני שלישים מהנפט שלה מהאזור, ובעלות בריתנו באירופה – יותר מרבע.

השורה התחתונה היא שהנפט המיובא מהמזרח התיכון הוא  דם התמצית הכלכלי של המערב.

כבר כיום חלק גדול מאוד מהנפט הזה מגיע מהמזרח התיכון.

מחר – רובו המכריע יגיע משם."

 בהמשך דיבר שוורצקופף על אינטרס אמריקאי נוסף במזרח התיכון: מכירת נשק. הגנרל ביקש לשכנע את הסנאטורים כי עליהם לגייס את כוחם הפוליטי כדי לפעול להגדלת "הסיוע הביטחוני" האמריקאי למדינות האזור.

סעודיה ומדינות המפרץ, הודיע הגנרל, אף מוכנות לשלם על הנשק שיקנו במזומנים, ומנגד אורבת היריבה  המסחרית של ארה"ב, שאינן אלא בעלת בריתה המדינית:

"ב-1988, כל מטוסי הקרב הסעודיים היו מתוצרת אמריקאית. כאשר תושלם אספקת החבילה הבריטית בסך 35 מיליארדי דולרים, רק 48% ממטוסי הקרב הסעודיים יהיו אמריקאים.

ואם מטוסי האף-15 המזדקנים שלהם לא יוחלפו במטוסים משלנו, יצטמצם החלק האמריקאי ל-20%. ותמונה זו חוזרת על עצמה בכל מדינות המפרץ."

גנרל נורמן שוורצקופף (1934-2012): דם התמצית של המערב (תצלום מהוויקיפדיה)

לבסוף  מנה הגנרל שוורצקופף בפני הסנאטורים רשימה של 13 סכסוכים אזוריים במזרח התיכון. התרחיש המסוכן ביותר, ציין הגנרל הוא שאחד הסכסוכים האלה ידרדר ויגלוש למלחמה מקומית, שתסכן את חייהם של אזרחים אמריקאים השוהים באזור, ותאיים על האינטרסים האמריקאים שם.

שורה תחתונה:

עלולה לפרוץ מלחמה במזרח התיכון, והצבא האמריקאי (בפיקודו של שוורצקופף) ישתתף בה כדי להגן על "האינטרסים האמריקאים".

עד כאן, עדותו הגלויה של הגנרל בפני ועדת הסנאט, בפברואר 1990. אך שוורצקופף לא הסתפק בכך. באותו יום עצמו שבו התפרסמה  תחת שמו המפורש עדותו של הגנרל בסנאט, התפרסמו  ב"וול סטריט ג'ורנל" הניו יורקי דברים שהביא כתבו הוושינגטוני של היומון מפי "מקור בכיר" בפנטגון, והנה תמציתם:

בגלל הגידול הצפוי בתלותו של המערב בנפט המזרח תיכוני, עשויה ארצות הברית להשקיע חלק ניכר מהכסף שתחסוך בהוצאת כוחותיה מאירופה, בשיפור יכולתה להגן על שדות הנפט של סעודיה, העשירים בעולם.

כלומר: בהופיעו כ"מקור בכיר" עלום שם, הציב את עצמו שוורצקופף כטוען העיקרי לכספים (ומכאן,  גם לגייסות)  שיתפנו לאחר יציאת אירופה של הצבא האמריקאי.

עברו פחות מששה חודשים בין הופעותיו של הגנרל בוושינגטון בשבוע השני של פברואר, ובין תחילת חודש אוגוסט של שנת 1990, כאשר התממשו תחזיותיו הקודרות-מבטיחות של שוורצקופף.

אחד הסכסוכים במזרח התיכון גלש והיה למלחמה.

נוצר איום על שדות הנפט בסעודיה ועל האינטרסים האמריקאים באזור.

הגנרל שוורצקופף הועמד בראש אחד הצבאות הגדולים ביותר שגויסו אי פעם.

 לגנרל הייתה עכשיו מלחמה משלו, שלמימונה הועמדו סכומים שהיו גדולים אף מאלה שהתפנו בגלל פינוי הצבא האמריקאי מאירופה.

לנוכח המתקפה של הצבא העיראקי בכווית, היה ברור שהצבא של שוורצקופף ייצטרף למלחמה על משמר האינטרסים האמריקאים: יהיה עליו להבטיח את המשך הזרימה התקין של הנפט מערבה, ולקיים את ההגמוניה האזורית, שתסייע להשיב לבעליהם המקוריים  לפחות חלק מהפטרו-דולרים המשולמים למדינות הנפט. מה שהוצא על נפט יוחזר כתשלום על נשק.

 ארה"ב שיאנית בצריכת אנרגיה, המזה"ת אלוף בצריכת נשק

באשר לאינטרסים האמריקאים באזור, הנה כמה מספרים הנוגעים ל-1989, שנה לפני המלחמה: היצוא הסעודי באותה שנה, כמעט כולו נפט, הסתכם ב-31.9 מיליארד דולר. היבוא, בחלקו הגדול נשק, הסתכם ב-25.6 מיליארדי דולרים. מדינות המערב קלטו 66% מהיצוא הסעודי, וסיפקו 75% מהיבוא אליה. ארה"ב לבדה רכשה מהסעודים נפט ב-6.5  מיליארד דולר ומכרה  לה נשק וסחורות אחרות ב- 3.5 מיליארדי דולרים.

וגם הרוסים חגגו על האזור החם הזה של המלחמה הקרה, שבאותה תקופה הלכה והצטננה: בתחילת שנות ה-90 נודע כי בין 1986 ל-1990 מכרו הרוסים למדינות המזרח התיכון נשק בסך 100 מיליארד דולר. ("הארץ" 9.1.1991)

המכנה המשותף בין המזרח התיכון וארה"ב: שני האיזורים הגיאוגרפיים האלה הם שיאנים בתחום היצוא והיבוא של הנפט והנשק.

המזרח התיכון הוא יצואן הנפט מספר 1 בעולם, וגם צרכן הנשק הגדול ביותר.

ארצות הברית היא יבואנית הנפט הגדולה ביותר, ויצואנית הנשק הגדולה ביותר.

אוכלוסיית ארצות הברית מהווה פחות מ-3% מאוכלוסיית העולם, ושורפת כ-30% מהנפט הנצרך בעולם מדי שנה. במזרח התיכון מתגוררים 3% מאוכלוסי העולם, ומדינות האזור רוכשות 30% מהנשק המיוצא בכפר הגלובלי. כל תושב במזרח התיכון צורך נשק ותחמושת העולה פי 10 על הממוצע העולמי. כל תושב של ארה"ב צורך אנרגיה בשיעור של פי 10 מהממוצע העולמי.

זו העיסקה הבסיסית בין מעצמות המערב והמזרח ובין המזרח התיכון: תן נוזל שחור דליק במחירים מוגזמים (הרווח לשליטי המדינות בא  בצורת אחוזים ועמלות) וקח ברזל ופלסטיק בצורת כלי נשק ופחנועים במחירים מופקעים עוד יותר (פערי רווח אדירים ליצרנים במערב ובמזרח וקצת שוחד ועמלות לשליטי המדינות באזור).

הערה בת זמננו:

מה שהיה נכון בתחילת הניינטיז, נכון גם היום, אחרי 20 שנה ויותר: נוזל שחור תמורת חתיכות ברזל נוסעות, שטות, מעופפות ויורות. חלק ניכר מהכסף שמשאירות חברות הנפט הזרות בידי השליטים המקומיים חוזר למעצמות המערב והמזרח בצורת תשלום על נשק, הזורע אימה ומוות באזור.

פרק שני: מלכודת לסאדאם

סאדאם חוסיין פלש לכווית ב-2 באוגוסט של שנת 1990 אחרי שהפסיד במלחמת המחירים שניהל נגד מדינות המפרץ, ומשום שהאמין כי ארצות הברית תעמוד מן הצד.

חוסיין היה זקוק למחירי נפט גבוהים, משום שביקש לחדש את צבאו.

הצבא העיראקי גדל והתעצם מאוד במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בינו ובין האיראנים, בין השנים 1980 ו-1988. כשהסתיימה המלחמה עמד לרשותו צבא אדיר. אך כאשר הוא התבונן בשכנותיו מכל עבר, חטף סאדאם את "הלם העתיד".

הסעודים מקימים  חילות יבשה גדולים וחיל אוויר מתקדם, שבמרכזו החבילה הבריטית – אספקת מטוסי טורנדו בעשרות מיליארדי דולרים.

סוריה  וטורקיה הצטיידו אף הן בנשק רב וחדיש.

לסאדאם הסתבר כי הצבא שהספיק לו לצורכי החזית המזרחית נגד איראן, אינו מספיק להתמודדות עם האתגרים שגילה מצפון, דרום וממערב, שם נמצאת ישראל. זו שמרגל האטום מרדכי ואנונו, גילה בינתיים מה שידע על יכולתה הגרעינית.

אם לא די בכך, סאדאם היה  שקוע בחובות בסך 70 מיליארד דולר, חציים לשכנתו הסעודית ולנסיכויות המפרץ שתמכו במלחמתו נגד איראן, וחציים לבנקים במערב.

כדי להחזיר את חובותיו ובאותה עת לשוב ולחמש וגם לחדש ולהגדיל את צבאו, היה סאדאם זקוק למיליארדים רבים של דולרים. שהייתה לו רק דרך אחת להשיגם: להעלות את מחירי הנפט.

שם המשחק: מחירים

הקפיצה הגדולה ביותר במחירי הנפט, עד אז, הייתה בשנים 1973 ו-1974 בעת "חרם הנפט" הידוע, שהוכרז על ידי יצואניות הנפט הערביות אחרי מלחמת יום הכיפורים. אז עלו המחירים תוך זמן קצר מרמה של 4.5 דולרים לחבית, לגובה של 10.45 דולרים לחבית – עליה של פי 2.32 במחירים, תוך שנה.

אך קפיצה גדולה יותר במחירים ארעה כחמש שנים לאחר מכן. המחירים קפצו פי 2.78, מ-13.8 דולרים לחבית ב-1978, ל-38.85 דולרים לחבית ב-1979. לקפיצה הזו הביאו המהומות וחילופי השלטון באיראן, אחת מספקיות הנפט העיקריות של המערב.

לשתי הקפיצות הגדולות האלה לא הייתה הצדקה כלשהי מבחינת כלכלית. לא חל כל שינוי ביחסי "ההיצע והביקוש", ולא היה בשום רגע מחסור בנפט, או אף סכנה של מחסור. זה היה פשוט ניצול הזדמנות רגיל מצד חברות הנפט הגדולות ושליטי מדינות הנפט, כמו גם תעשייני הנשק, המנסים להגדיל את רווחיהם ללא הרף.

כאשר יש העלאות מחירים חדות, מגדילות  חברות הנפט את רווחיהן במאות ואף אלפי אחוזים, ותעשייני הנשק ממהרים למכור לשליטי מדינות הנפט מערכות נשק רבות נוספות בתמורה למצבורים החדשים של הפטרו-דולרים, כשהעמלות צונחות בדרך לכיסים הנכונים.

התהליך הזה זוכה לשיתוף פעולה מלא מצד המדענים מן האקדמיה וראשי תקשורת ההמונים. דעת הקהל מולעטת בהמוני מספרים וספרים, מחקרים וכתבות מפחידים ושקריים בעיקרם, אודות המחסור המדומה בנפט וסכנת המלחמות שבדרך.

אחד המרוויחים הגדולים של עליית המחירים ב-78/9 היה סאדאם חוסיין העיראקי. הוא פוטם בהמון נשק ותחמושת על ידי מעצמות המערב והמזרח כאחד, ופתח במלחמה נגד משטר ההייאטוללות החדש שכונן בשכנתו איראן על ידי האייטוללה רוחאללה חומייני.

בעקבות המלחמה הגיעו מחירי הנפט כבר ב-1981 לשיא של שנות ה-80 וה-90: חבית של נפט מ"תמהיל סואץ" נמכרה ביותר מ-40 דולר לחבית.

אבל מאז, לצערו של חוסיין, הלכו המחירים והידרדרו. התברר (שוב) כי המלחמה לבדה אינה מביאה לשום בעיות באספקת הנפט, ולקראת סיומה של המלחמה האיראנו-עיראקית, ב-1988, הגיעו המחירים לשפל. הם חזרו לרמה של תחילת שנות ה-70. מ-40 דולר ירד המחיר של חבית מתמהיל סואץ ל-12.75 דולרים לחבית.

ושנה לאחר מכן התייצבו המחירים סביב 16 דולר.

הכוויתים המרגיזים

סאדאם חוסיין  היה זקוק להרבה יותר מ-16 דולרים לחבית כדי למלא את קופתו הריקה אחרי המלחמה. הוא התגעגע מאוד למחירים של 30 דולרים ויותר.

אך בדיוק בגלל הסיבות האלה, ביקשו שכניו של סאדאם מדרום להוריד את המחירים. למלך הסעודי ולאמירים של כווית ונסיכויות המפרץ האחרות לא היו חובות, והם חששו מאוד מהשליט העיראקי שהתפנה זה עתה מהמלחמה האיראנית שלו.

לכן העדיפו השכנים מדרום לממן את רכישות הנשק המוגברות שלהם באמצעות גידול בכמויות הנפט שמכרו, ולא על ידי העלאות מחירים.

כדי להרגיע במקצת את הנמר מבגדד, ניאותו השליטים הדרומיים להסכים לדחייה בפירעון חובותיו של סאדאם. המלך הסעודי מחק לחוסיין את חובותיו.

אך סאדאם לא היה מוכן להסתפק בפרוטות.

הוא עשה את המהלך שלו באמצעות אופ"ק, ארגון המדינות מייצאות הנפט, שבו יש למדינות הערביות השפעה מכרעת. בסוף 1989 הודיעה אופ"ק, במענה ללחציו של חוסיין, על הגבלה במכסות הייצוא של המדינות השונות, במגמה להגיע ל"מחיר הרפרנס" (הבסיס להתייחסות) המומלץ של הנפט מתוצרת אופ"ק: 18 עד 20 דולר לחבית. בוועידת שרי הנפט של אופ"ק שנערכה בחודש מרץ 90 בווינה, לחץ סאדאם לכך ש"מחיר הרפרנס" יעלה ל-20 עד 22 דולר החבית,  אך לא הושגה הסכמה על כך.

ובכל אותה העת טירפדו שכנותיו מדרום של חוסיין את מאמציו. הם ציפצפו על ההחלטות של אופ"ק. הגדילו את התפוקה והמחירים ירדו בהתאם.

 בינואר 1990 נמכרה חבית של נפט מתוצרת אופ"ק במחיר ממוצע של 19.69 דולר. עד לתחילת יוני של אותה שנה הדרדר המחיר ל-13.84 דולר לחבית.  הכל בגלל ההפקה המוגברת של נסיכויות המפרץ, ובראשן כוויית,  וסעודיה.

 סאדאם חוסיין רתח.

אזהרות מבגדד

 האיומים לא איחרו להגיע.  טארק עזיז, שר החוץ העיראקי, אמר ב-3 במאי, 1990:

"המדינות המשחקות במחיר הנפט באופן בלתי אחראי במטרה להשיג רווחים מוגבלים חייבות לדעת כי הן עושות משגה חמור… ומחובתנו להזהירן שלא ימשיכו בכך."

ואילו בטאונה של מפלגת הבעת' השלטת הודיע באותו יום:

"בשעה שחוגים ציונים ואימפריאליסטים מנהלים מסע השמצות נגד עיראק, הצפת השוק בנפט על ידי מדינות מסוימות משרתת למעשה את מטרותיהם. על המדינות האלה להיטיב את דרכן ללא דיחוי ולכבד את מכסות ההפקה המוסכמות."

אך מדינות המפרץ לא היטיבו את דרכן.

המחירים הידרדרו והלכו.

לסאדאם היה נראה שהאמיר ג'אבר אל סבאח, שליטה של כווית,  מתגרה בו.

באביב 1990 החל סאדאם  להזיז כוחות צבאיים דרומה, לעבר כווית, והזכיר כי לעיראק יש "תביעות טריטוריאליות" כלפי האמירות.

מה אמרה השגרירה

במהלך חודש יולי 1990 הזהירו האמריקאים כמה פעמים את האמיר אל סבאח מכוויית באשר לכוונותיו ההתקפיות של השכן  מצפון. שליטה של כווית טען כי סאדאם סתם מאיים, כדי שכווית תתאים את עצמה למדיניות המחירים שלו.

התנהגותו של האמיר הייתה  מפתיעה ביותר. האמריקאים ציפו שהוא יבקש מהם הגנה. אך מה יכלו האמריקאים לעשות לנוכח אדישותו?

לא רק את האמיר הזהירו האמריקאים. ב-25 ביולי 1990, בוועידה בינלאומית שבה השתתפו שרי החוץ של ארצות הברית ושל ברית המועצות, אמר שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר לעמיתו הסובייטי אדוארד שוורנדזה, כי ארצו חוששת מהתקפה עיראקית על כווית. שר החוץ הסובייטי ניסה להרגיע את עמיתו. האמריקאים הופתעו שוב: הסובייטים אדישים גם הם, כמו האמיר מכוויית.

מה יעשו האמריקאים, לנוכח הידיעות הבדוקות שבידיהם, על כוונותיו של חוסיין?

והנה, באותו יום עצמו, שבו נפגשו בייקר ושוורנדזה באירופה,  25 ביולי 1990, נערכה בבגדד פגישה בין השגרירה האמריקאית בבגדד, המזרחנית אפריל גילספי ובין סאדאם חוסיין.

רודן סאדאם חוסיין ושגרירה אפריל גילספי: "אין כל עמדה"

בפגישה הועלו כמה נושאים.  באשר ל"תביעות הטריטוריאליות" של עיראק מכווית, אמרה השגרירה כך:

"לארצות הברית אין כל עמדה בעניין סכסוכי הגבול הפנים-ערביים, כמו הסכסוך בין עיראק וכווית. אך ארצות הברית מודאגת מריכוזי הכוחות העיראקיים ליד הגבול הכוויתי."

ההערה הזאת הופיעה בפרוטוקול השיחה, כפי שהתקבל במשרד החוץ האמריקאי.

ברור לגמרי כיצד פירש סאדאם חוסיין את דברי השגרירה גילספי. מבחינתו, היה זה אור ירוק. האמריקאים אמנם "מודאגים", אך הם יעמדו מהצד אם יפלוש לכווית. שהרי אין להם "כל עמדה" בסכסוך הזה.

כלומר: הם לא יעמדו לצד הכוויתים!

אם לא די בכך, סאדאם גם הוא ידע היטב כי במהלך חודש יולי, בעוןד הוא מגדיל אתצבאו בגבול הדרומי, ערכה שייטת קרב של הצי השביעי האמריקאי תמרון מאיים במפרץ הפרסי – אך לפתע סבה השייטת לאחור ונעלמה מהאזור.

הנה עוד ראיה לכך שארצות הברית אינה מתכננת התערבות צבאית!

פרשת השגרירה גילספי עוררה תמיהות רבות  לאחר שפרצה המלחמה. כאשר פלש סאדאם לכווית הוחזרה השגרירה גילספי לוושינגטון ונאסר עליה לקיים מגע עם התקשורת. גילספי נעלמה מעיני הציבור במשך שבעה חודשים ויותר. כאשר גבר זרם השאלות היא הובאה להעיד לפני ועדה של הקונגרס בוושינגטון. זה קרה בחודש מרס, 1991.

גילספי הופיעה לישיבת הקונגרס ויצאה אותה כשהיא מלווה במשמר כבד של חיילים חמושים.

עדותה רק סיבכה את הפרשה.

השגרירה השתקנית טענה שפרוטוקול השיחה מה-25 ביולי 1990 זויף על ידי סאדאם חוסיין. לדבריה אמרה לו שארצות הברית תעמוד על כך שיישוב הסכסוך בינו ובין האמיר מכוווית יעשה בדרך של משא ומתן והסכמים, ולא בדרך של איומים ואלימות. גילספי אמרה שסאדאם נבהל מדבריה, כי הבין שארצות הברית תהיה מוכנה להלחם לצד הכוויתים.

אבל העדות הזאת מעוררת שאלות רבות. אם זה היה כל העניין – פשוט זיוף עיראקי של פרוטוקול שנשלח על ידי השגרירות בבגדד והתקבל במשרד החוץ בוושינגטון – מדוע היה צורך לבודד את השגרירה במשך חודשים ארוכים ולאסור עליה מגע עם העיתונות?

וכיצד ניתן להבין את תגובת משרד החוץ לדברי השגרירה, שהפרוטוקול אמנם סולף, אך הוא גם "נכון מהותית"?

ואם "נבהל" סאדאם מדברי השגרירה ב25 ביולי, כדבריה, כיצד פלש כמו גדול לכווית שבוע אחר כך?

ומדוע לא הופנתה אליו אפילו אזהרה אמריקאית אחת לפני הפלישה?

מלכודת פתאים בכווית?

כיצד קרה הדבר, שסאדאם חוסיין פלש לכווית בלי לחשוש מתגובה אמריקאית?

מהלך המאורעות יכול להיתפס גם כשרשרת של משגים ואי הבנות, כפי שקורה לעתים במערכת הפוליטית.

אך מעשיו ותגובותיו של סאדאם חוסיין מעידים כי לדעתו שלו, אמנם טמנו לו האמריקאים מלכודת. אך הוא לא יכול היה להודות בכך בגלוי, כדי שלא יצטרך להודות בתמימותו או בקוצר ראייתו, שלא לומר טיפשותו.

על הרקע הזה ניתן להבין את הזעם האישי העצום שהפגין סאדאם חוסיין כלפי הנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש. מבחינתו, הוא נכנס ללא חששות לכווית כדי לזלול את גבינת הנפט, ואז, לפתע, סגר עליו בוש את דלת הברזל האמריקאית.

אירניום מועשר 1: המנהיג, הנפט והאימפריה

בסיבוב הקודם של "מאפיהו", ב-2006, פירסמתי סידרת כתבות על איראן תחת הכותרת "איראניום מועשר". להלן, בעריכה  חדשה וקצת עידכונים, עיקרי אותה סידרה, שממנה היה לקוח גם הפוסט שפרסמתי כאן אתמול אודות אחשוורוש ומעלליו הפינאנסיים.

רוחאללה חומייני, נביא,מהפכן ודיקטטור

רוחאללה מוסאווי שנולד בעיר חומיין שבאיראן בשנת 1902 ונקרא מאוחר יותר היאטאוללה חומייני גורש  בסוף שנת 1964 על ידי השאה מוחמד רזה פהאלווי לטורקיה ומשם  עבר לעיראק. שם הלכה וגברה השפעתו בין השיעים, המהווים רוב בעיראק.  בשנת 1977 הוא הוציא "פאתווה" שעליה חתם כ"אימאם", ותבע את הדחת השאה וביטול הפרלמנט באיראן. הרודן העיראקי סאדאם חוסיין הגלה אותו ב-1978 לצרפת על פי בקשת השאה.

חומייני התיישב בעיר קטנה ליד פאריס והמשיך בפעילותו נגד המשטר באיראן.  מארחיו  הצרפתיים, שמאז ומתמיד אהבו לנעוץ מסמרים בצמיגי האימפריה האמריקאית (שהשאה פהאלווי היה תו-פא שלה) מצד אחד,  ומצד שני חששו למדי מהפונדמנטליזם האיסלמי, ביקשו לתפוס במקל משני קצותיו. מצד אחד אירחו את חומייני. ומצד שני הציע אלכסנדר דה מאראנש, (שהיה ראש השירות החשאי של הצרפתים) לשאה האיראני לארגן לחומייני תאונה סופנית שתסלק את המטרד מהדרך. השאה, שאולי לא סמך על כשרון הבימוי הצרפתי,  אמר תודה, לא. הוא חשב שחומייני בתור קדוש מעונה ומת מסוכן יותר מאשר בתור קדוש גולה וחי – ואולי היתה זו טעות חייו.

חומייני חזר לאיראן בתחילת פברואר 1979, שלטון השאה הסתיים ובאיראן נוצר משטר חדש, שבו כוהן הדת הוא ראש המדינה, וראש הממשלה הוא רק המבצע האזרחי של סדר היום הדתי. לתיאוריה של שלטון כוהן הדת קרא חומייני "וליאת-פקיה" (ו' צרויה, ל' וי' פתוחות, פ' פתוחה ק' בחיריק  וי' פתוחה). חומייני הוא הרצל-ארלוזורוב-בן-גוריון-ברל כצנלסון של המשטר האיראני הנוכחי. הנביא, המהפכן הגולה, תופס השלטון, הדיקטטור והמצביא העליון.

חומייני שלט במדינה בדיקטטור  כל יכול עד למותו, כולל עשרות אלפי הוצאות להורג של מתנגדי משטר, אנשי צבא והומוסקסואלים, פעילים קומוניסטים ועוד. במשך 8 שנים ניהל מלחמה רצחנית נגד עיראק (שנתיים אחרי תחילת המלחמה ביקשו העיראקים הפסקת אש, וחומייני הציג דרישות בלתי אפשריות כדי להמשיך במלחמה). עד היום נתלים בכתביו ובנאומיו שני הצדדים הניצים של השלטון האיראני.

המהפכה האיסלמית ומחירי הנפט

מחירי נפט ממוצעים לשנה
	דולר/חבית
שנה	נומינליl	מתואם אינפלציה
1946	$1.63	$18.55
1947	$2.16	$21.80
1948	$2.77	$26.01
1949	$2.77	$26.26
1950	$2.77	$25.99
1951	$2.77	$24.08
1952	$2.77	$23.55
1953	$2.92	$24.58
1954	$2.99	$25.13
1955	$2.93	$24.65
1956	$2.94	$24.43
1957	$3.14	$25.21
1958	$3.00	$23.46
1959	$3.00	$23.23
1960	$2.91	$22.23
1961	$2.85	$21.52
1962	$2.85	$21.26
1963	$2.91	$21.46
1964	$3.00	$21.83
1965	$3.01	$21.55
1966	$3.10	$21.56
1967	$3.12	$21.11
1968	$3.18	$20.60
1969	$3.32	$20.43
1970	$3.39	$19.71
1971	$3.60	$20.07
1972	$3.60	$21.52
1973	$4.75	$23.95
1974	$9.35	$42.73
1975	$12.21	$51.17
1976	$13.10	$51.96
1977	$14.40	$53.59
1978	$14.95	$51.75
1979	$25.10	$77.31
1980	$37.42	$102.61
1981	$35.75	$88.85
1982	$31.83	$74.49
1983	$29.08	$65.91
1984	$28.75	$62.47
1985	$26.92	$56.47
1986	$14.44	$29.72
1987	$17.75	$35.25
1988	$14.87	$28.42
1989	$18.33	$33.36
1990	$23.19	$39.94
1991	$20.20	$33.47
1992	$19.25	$30.96
1993	$16.75	$26.18
1994	$15.66	$23.84
1995	$16.75	$24.81
1996	$20.46	$29.42
1997	$18.64	$26.21
1998	$11.91	$16.50
1999	$16.56	$22.38
2000	$27.39	$35.88
2001	$23.00	$29.33
2002	$22.81	$28.59
2003	$27.69	$33.98
2004	$37.66	$44.96
2005	$50.04	$57.77
2006	$58.30	$65.25
2007	$64.20	$69.75
2008	$91.48	$95.57
2009	$53.48	$56.15
2010	$71.21	$73.69
2011	$87.04	$87.33

מחירי הנפט בעולם היו יציבים ביותר בין 1946, אחרי מלחמת העולם השניה, ובין 1972. המחיר לחבית נע במגמת עליה קלה בין 1.63 דולר לחבית ב-46 ך-3.6 דולר לחבית ב-1972. במחירים מתואמי אינפלציה, היה מדובר בעליה קטנה מאוד, בין 18.55 דולר לחבית ובין 21.52 דולר לחבית – עליה של 3 דולר לחבית במהלך  26 שנים.

ואז, עם מלחמת יום הכיפורים וחרם הנפט הערבי, באה הקפיצה. תוך שלוש שנים עלה מחיר הנפט פי 3.4, והגיע ל-12.21 דולר ב-1975.

ואחר כך עברה ההובלה לאיראן. בשנת 1978 היה מחיר הנפט 14.95 דולר לחבית. שנה אחר כך חזר חומייני לאיראן, וב-1980, כשהושלמה המהפכה והחלה מלחמת איראן-עירק, הגיע מחירהנפט ל-37.42 דולר לחבית – עליה שלפי 2.5 במחירים.

התמשכותה של מלחמת המפרץ בין  איראן לעירק שמרה את הנפט ברמת המחירים הגבוהה עד ל-1986, שבה צנחו המחירים מ-26.92 דולר לחבית, ל-14.44 דולר לחבית. זה בעקבות יוזמה מכוונת שלערב הסעודית ומדינות המפרץ, שהבינו כי מחירי הנפט הגבוהים מאפשרים לעיראק ולאיראן להמשיך עוד ועוד במלחמה. ואמנם, כעבור שנתיים תמה המלחמה.

מחירי הנפט שמרו על רמה נמוכה יחסית עד למלחמת המפרץ הראשונה.ב-1990 קפץ המחיר ל-23.19, מ-18.33 דולר לחבית שנה קודם לכן. אחר כך, במהלך שנות ה-90, ירדו המחירים ושמרו על יציבות, עד שהגיעו לשפל של  11.91 דולר לחבית ב-1998. האינתיפאדה השניה הקפיצה את המחיר ל-27.39 דולר לחבית לעומת 16.55 דולר לחבית שנה קודם לכן.

ואז שוב נטלו האיראנים את ההובלה. בחירתו של מחמוד אחמדינג'אד לנשיא איראן ומדיניותו המכוונת להעלאת המחירים הביאה לכך שכבר בשנת בחירתו, 2005, קפץ המחיר ב-33%  לעומת השנה הקודמת, ב-2006 היתה עליה נוספת של16.5%, ב-2007 עלה המחיר ב-10% נוספים, וב-2008 הגיע מחיר הנפט לשיא של 91.98 דולר לחבית – עליה של 43% בתוך שנה. כלומר, בארבע השנים הראשונות של כהונתו, הביא אחמדינג'אד להכפלת מחיר הנפט.

השלטון האיראני: 1000 שנות אימפריה

איראנים: מדובר בשם כללי לכמה שבטים-עמים, שפלשו לרמה ההררית שממזרח לעמק הפרת והחידקל. זה קרה בערך החל בתקופה שהתקיימו באזור שלנו מלכויות יהודה וישראל והאשורים שלטו בארם נהריים והסביבה.

הסקיתים היו השבט ההודו-ארי הראשון שפלש מערבה. זה היה במאה השמינית לפני הספירה. הם התיישבו בכל המרחב שמצפון לים השחור. יוסף בן מתיתיהו קרא להם המגוגיים, על שם עם המגוג ("גוג מלך המגוג").

מעט אחר כך, במאה השביעית לפני הספירה, פלשו המדיים לשטח הדרומי יותר, של רמת עילם, ממזרח לסהר הפורה. המדיים מוזכרים בכתבים האשוריים לראשונה במאה התשיעית לפני הספירה כ"בני מדי המסוכנים".

זמן קצר אחרי המדיים הגיעו שבטי הפרסים. באותה תקופה התמוסס ונעלם השלטון העילמי, שבירתו היתה שושן.

ולבסוף, מאוחר הרבה יותר, הגיעו  שבטי הפרתים, מאותה משפחת עמים איראנית.

כמו כל גלי הפולשים מאסיה המרכזית והמזרחית שהגיעו אחריהם, מדובר בשבטי רועים שנמלטו מאזורי בצורת, הפכו לגדודי פושטים (כל שבט הקצה לצבא המאוחד כוח שבין גדוד למחלקה, לפי גודלו) שלחמו וכבשו להם שלטון ונחלות בארצות המטרה, והביאו עימם או בעקבותיהם את משפחותיהם ועדריהם. דומה לדפוסי כיבוש של עמי רועים-ולוחמים אחרים לכל אורך ההיסטוריה.

העמים האריים שהגיעו תחילה לרמת עילם מיהרו להתפשט מערבה, ותחום שלטונם הגיע עד למצרים וליוון ובולגריה. במערב, בדרום ובצפון. במזרח הגיעו קצות האימפריה הפרסית לנהר האינדוס בהודו.

המלך המדיי קיאקסרס, שהשיא לנבוכדנצר הבבלי את בתו, כבש ב-606 לפנה"ס את בירת האשורים נינווה ושיחרר מעול האשורים את מחותניו הבבליים.

ב-550  לפנה"ס הופיע המלך כורש הפרסי, שניצח את הקואליציה המערבית החזקה של הלידיים, הלקדמונים (הפלפונסים)  והמצרים.

במלחמה המכרעת ליד בירת הלידים סרדס, הטיל כורש למערכה מול הפרשים הלידיים את צבא הגמלים שלו. הסוסים היווניים האנינים שלא יכלו לשאת את ריחם של הגמלים ברחו משדה הקרב וסרדס נכבשה כעבור שבועיים. ב-538 לפני הספירה ניצח כורש גם את בלשצר הבבלי והאימפריה שהקים השתרעה מחצי האי של אסיה הקטנה ועד לנהר האינדוס.

בנו של כורש, קמביזס, גבר על המצרים ב-525 וכבש את ארצם, ודריווש המדיי שמלך אחריו, פלש לתרקיה, היא בולגריה של היום ועבר אף את הדנובה. ב-495 לפנה"ס החלו הפרסים בכיבוש האיים היווניים שבים האיגיאי וב-490 הסתערו על יוון עצמה אך נסוגו אחרי הקרב הידוע במרתון.

בנו של דריוש, קסרקסס (כנראה אחשוורוש),  פלש שוב ליוון ב-480, והצליח לכבוש את רוב הערים היווניות החשובות, כולל אתונה שננטשה על ידי תושביה. אולם בסופו של דבר הוא נסוג מיוון אחרי מפלה בקרב ימי גדול בפלטיאה ואחרי שלחייליו הרבים לא נמצא עוד מזון לאכול בעמקים היווניים שנבזזו.

 קסרקסס נרצח בארמונו בשנת 465, ואחר כך החלה האימפריה הגדולה להדרדר.  הרבה לפני שיצא אלכסנדר המוקדוני מזרחה למסע הכיבושים שלו,  כבר אמרו השמועות כי באימפריה הפרסית  "המהומה גדולה". ואמנם, ב-334 לפנה"ס היכה אלכסנדר את הצבא הפרסי בפעם הראשונה, ושנה אחר כך מחצו הפאלאנקסים של חיל הרגלים המוקדוני את צבאו של דריווש השלישי. ב-331  לפנה"ס השתלט אלכסנדר על האימפריה הפרסית והגיע עם צבאותיו עד להודו.

אחרי אלכסנדר, ירש בית סלווקוס המוקדוני את האימפריה.

אך בשנת 250 לפנה"ס הופיעו הפרתים – עוד שבט לוחמים צפוני ממוצא איראני. מאה שנים אחרי בואם לאזור הם התמרדו נגד השלטון המוקדוני-סלווקי, והקימו מחדש את האימפריה הגדולה, שהיוותה את גבולה המזרחי של האימפריה הרומית, ואחר כך הביזנטית

הפרתים העבירו את הבירה משושן של הרמה הגבוהה לעיר קטסיפון שבשפלת הפרת והחידקל. בשנת 250 לספירה היו אלה הפרסים הססנידים שתפסו את השלטון באימפריה הפרתית וקיימו אותה עד שנכבשה במאה השמינית לספירה על ידי הערבים המוסלמים.

האיראנים על גילגוליהם, אם כך, היו שליטיה של אימפריה מזרחית אדירה, הגדולה והחשובה שבאימפריות שקמו במזרח התיכון. הם שלטו במשך כ-1000 שנים בחלקים גדולים של הסהר הפורה. זה בתקופה שבין 550 לפני הספירה ובין המאה השמינית אחרי הספירה, עם הפסקה של כ-180 שנים בעקבות כיבושיו של אלכסנדר. האימפריות האיראניות ריסקו את אשור ובבל, כבשו את מצרים ויוון, ולא הניחו לאימפריה הרומית  להתרחק מקו החוף המזרחי של הים התיכון.

ארגון מדיני: האמיר, העמיל ושר הדואר

לשבטי הלוחמים האלה, שהגיעו מצפון, היה ארגון צבאי מעולה, שאחר כך תורגם גם למנהל מדיני יעיל ונבון (לא סתם הומצא בפרס השח, משחק המלכים). הנה לדוגמא המבנה המנהלי של המחוזות באימפריה של חליפות עבאס המוסלמית, שיושם על פי דגם פרסי: בראש כל מנהל מחוזי עומדים לכאורה שניים, האמיר והעמיל. הראשון הוא כעין ראש הממשלה ושר הצבא והמשפטים, והשני הוא שר האוצר, המיסים והממון.

אך יש במבנה גם שר שלישי, הממלא, לכאורה, תפקיד טכני משני: שר הדואר. לכאורה. כי  למעשה זהו החשוב שבין השרים. תפקידו האמיתי והמהותי הוא לדווח לבירה (כמובן דרך הדואר) בעיקר על מעשיהם של  והעמיל היגעים על ענייניהם, וכמובן על גודל היבולים שמהם גובים את המס המלכותי. וכמו כן, הוא זה המעביר לאמיר ולעמיל את ההוראות מן הבירה – על פי פרשנותו.

וכך, באמצעות השליטה בדואר (או במילה אחרת, בתקשורת) הופך הווזיר היושב בבירה לשליט האמיתי של כל המחוזות, מהנידח ביותר ועד למחוז הבירה. והווזיר, כמובן, הוא זה שהכי קרוב לאזנו של החליף העבאסי, או לפניו מלך המלכים הפרסי.

אירניום מועשר 2: האימפריאליזם הדתי של זרתוסטרא ומיתרה

סדר היום הדתי של איראן שייך לנוסח השיעי של האיסלאם. כל ישיבה של המג'לס, הפרלמנט האיראני, נפתחת בהבעת תקווה להופעתו הקרובה של האימאם ה-12, החליף האמיתי, שיביא את הגאולה למאמינים.

אך הנוסח השיעי של האיסלאם באיראן חדור באיראניות. באותה יוהרה  של בני עמים ושבטים שבמשך 1000 שנים, בעברם, קיימו אימפריות אדירות, שהשתרעו מיוון, בולגריה ומצרים  במערב ועד לנהר האינדוס בהודו  ולגבול סין במזרח.

והשיעה של איראן חדורה  עד לשד עצמותיה בהיסטוריה הדתית של הפרסים והפרתים, בדואליזם המובהק של הדת הזרתוסטרית ושל הדת המניכאית ובמיסתורין של דת המיתרה.  התפיסה הפוליטית הבסיסית ביותר של השיעה האימפריאלית האיראנית – המלחמה של בני האור האיראנים ב"שטן הגדול" וב"שטן הקטן" למשל, היא ביטוי מובהק ביותר של השפעות פרסיות קדומות, שחלקן חדרו גם לאיסלם הקדום (וכנראה גם ליהדות ולנצרות של אותן תקופות).

אחד המקורות של ההשפעה הפרסית על האיסלם ידוע היטב: סלמן הפרסי, שהיה אחד האנשים המקורבים ביותר לנביא מוחמד. סלמן יועד על ידי אביו להיות כוהן לזרתוסטרא "שומר האש הקדושה". במשך תקופה מסויימת הוא שהה במנזר נוצרי עד שתפס את הבישוף בשחיתות, נדד דרומה, נמכר כעבד ליהודים משבט הקורייש בעיר מדינה, ולפי המסורת נפדה מעבדותו על ידי מוחמד. סלמן  נחשב לאבי הניצחון הגדול על הכופרים בקרב "השוחה" – היתה זו עצתו לחפור את השוחה סביב מדינה, והשוחה היא שהביאה לניצחון המוסלמים. קברו של סלמן נמצא על הר הזיתים בירושלים.

העלוואים  של סוריה מחשיבים את סלמן לאחד משלושת האישים החשובים בשילוש הקדוש שלהם, הכולל את עלי, החליף הרביעי (שעל שמו הם נקראים), את הנביא מוחמד ואת סלמן הפרסי. לפי אמונתם עלי הוא ה"משמעות". מוחמד  הוא ה"שם" וסלמן הפרסי הוא ה"שער".  סביר שזו אחת הסיבות לקשר הטוב שבין השיעה האיראנית ובין העלאווים של סוריה, הנחשבים קרובים לשיעה: סלמן הפרסי נחשב לאחד מנאמניו של החליף הרביעי, עלי.

מאז רוחאללה חומייני, השלטון באיראן הוא שלטון חכמי הדת, המולות, או ההייטאוללות. ההייטאוללה הוא איראני-שיעי – אבל איראני. במידה מסויימת, העם האיראני, עושרו וצבאו, הם המכשיר של כהן הדת האיראני  להפצת הגירסה השיעית של האיסלם, ולזירוז שובו של האימאם ה-12. אך לא פחות מזה, דת האיסלאם היא מבחינתו של הייטאוללה איראני אותה מרכבה שתחזיר לעם האיראני את תקופת הזוהר האימפריאלית שלו.

בערך באותה תקופה, באלף השני והראשון לפני הספירה, התפתחו בקצה המזרחי והמערבי של המזרח הקרוב שתי דתות, אחת קטנה ומסתגרת, אחת גדולה ומתפשטת.

המכנה המשותף לשתי הדתות, הוא הדחיה של התיאולוגיה הרווחת של התקופה – הפוליתאיזם האלילי. בהודו שבמזרח, כמו בין העמים השמיים הגדולים והקטנים של מסופוטמיה, בשבטים השמיים של חצי האי הערבי, במצרים הגדולה, ביוון ובאיטליה, היו מקובלות דתות המבוססות על ריבוי עצום של אלים וחצאי אלים; פנתיאונים שמנו בין כמה עשרות לכמה מאות של כוחות אלוהיים, מוטציות אנושיות-אליליות כמו גם חיות בעלות כוחות אלוהיים ושילובים של אנוש וחייה; כוחות אלוהיים יוחסו גם לצמחים ועצים, לאתרים גיאוגרפיים, לתופעות טבע חריגות ולגרמי השמיים.

במערב הקשת הפורה, בגבעות ובגאיות שסביב ירושלים, התפתחה הדת המונותאיסטית. האל השבטי שבו האמינו הרועים לשעבר, שמקורם באברהם ובנכדו יעקב, הכיל והפנים כמה מהאלים הקודמים והקרובים במסלול נדודיו של השבט: אל שדי, שמקורו עוד בתקופת בנו של שם בן נוח, ארפכ-שד, שממנו יצאה השושלת שממנה בא  אברהם; האלים אב ורם המזרחיים המופיעים בשמו של מייסד הדת אברהם ובשמות החודשים;  האלים קדש (קדוש) ואדוניס (אדוני) של הכנענים הצפוניים (הפניקיים), שהעניקו לאל האחד שניים מתאריו הרווחים ביותר. צבאות המדברי,  אנך ("אנכי ה'") המצרי, עליון ושלם הכנענים, וכולם התכנסו ביהוה הקדום שנודע עוד לפני המבול, בזמנו של אנוש בן שת בן חווה ואדם.

אך השמות הרבים, התארים  והפנים השונות רק הדגישו את האופי הייחודי של האלוהות הזאת: אל אחד ויחיד, בורא כל העולמות ואדון כל הברואים, כולל הכל שהכל בו והוא נמצא בכל. בורא חושך ואור, מקור הטוב והרע.

ואילו בקצה המזרחי  של  הקשת התפתחה הדת הזרתוסטרית.

באמצע האלף הראשון לפני הספירה היה העולם הדתי של הגזעים השמים הצפוניים מבוסס בעיקרו על הפנתיאון רב האלים שבראשות בל הבבלי, הוא בעל הפניקי-כנעני, ולצידו איסתר היא עשתורת, ולהם המון אחים ואחיות, בנים ובנות, כל אחד והנישה האלוהית שלו. לארמים היה הדד, אל הרעם והסערות, שדמה למדי לבעל, ולאשורים היה האל הראשי שלהם – אשור. גם במצרים היה פנתיאון רב אלים, וזה היה המצב גם ביוון ובאיטליה, היכן שהתנחלו להם כמה מאות בשנים קודם לכן שני עמים אריים, ההלנים  והרומאים. ומובן שאותם הארים שהגיעו מהודו טיפחו אף הם פנתיאון רב-אלים.

אך הארים שהתיישבו במרכז, המדיים-פרסיים, באו עם הברקה תיאולוגית, שלאחר זמן לא רב הכתה שוק על ירך את הפנתיאונים המסועפים והמסובכים של השמים בסהר הפורה שכולם גוועו ונעלמו, ושרידיהם של אלה נותרו רק אצל הערבים שבדרום חצי האי שלהם, שהיו מרוחקים מתחומי שלטונן של האימפריות האיראניות. עד שהגיע מוחמד, ואחרי שאימץ את המונותאיזם של השמיים המערביים,  יצא צפונה ובמאה השמינית כבש את הרמה הפרסית וסילק מן הבמה את הדת הזרתוסטרית והדתות שירשו אותה.

ההברקה התיאולוגית של האיראנים, היתה הדואליזם. מלחמת הנצח בין שני הכוחות השולטים בעולם, מאבק שמטלטל את האדם ואת עולמו עד משבר והוא עתיד להסתיים רק באחרית הימים.

הנביא הפרסי המרכזי היה זרתוסטרא, שפרושו בפרסית "בעל הגמלים הזקנים". זמנו המדוייק אינו ידוע. מרחיקי הלכת טוענים שהיה קדום ביותר – האלף השביעי לפני הספירה. אך בדרך כלל מתארכים אותו לאלף הראשון. על פי הגירסה הרווחת, פעל זרתוסטרא בחצרו של המלך המדיי היסטפס, והיה קשור בקשרי נישואין ומשפחה עם הוואזירים החשובים של חצר המלוכה.

על פי כתבי הקודש הזרתוסטריים, נגלה האל הטוב, אהורה-מזדה (הורמוז) אל הנביא זרתוסטרא  ומסר לו את סדר העניינים הקוסמי המעודכן. בניגוד לחלוקה לאלילים רבים ושונים, בפנתיאון מפוזר ומבוזר כמקובל אצל השבטים הארים האחרים שנשארו בהודו או הגיעו לאירופה, ואצל רוב העמים השמים והמצרים, טען זרתוסטרא בשם האלוהות העליונה שנגלתה אליו, כי קיימים רק שני כוחות משמעותיים: האמת והשקר, שהם גם האור והחושך, הטוב והרע, הבריאה וההרס, הבניה והחורבן, החיים והמוות וכן הלאה.

האל הטוב הוא אהורה-מזדה, המכנס תחת כנפיו את כל הכוחות המועילים והטובים, האלים החיוביים, המלאכים והפיות, מול האל הרע אחרימן, בעל הכוחות השליליים, שעימו השדים והמכשפות. בין שני האלים האלה נטושה מלחמת עולם מתמשכת, שבסופה כך טוענת הדת, יגיע המושיע של אחרית הימים, והטוב ינצח.

עד אז, נתונה לכל אדם היכולת לבחור בין טוב ורע.

המצטרפים לאמונה באהורה-מזדה על פי הנוסח הזרתוסטרי, מצאו את עצמם עד מהרה בדת מסודרת ומאורגנת יפה, בעלת מעמד מפותח של  כמורה וארגון כנסייתי. המאמין עבר טקסי הטבלה וטהרה ובחר לעצמו מדריך ומוודה. הטקס הפולחני המרכזי היה הדלקת אש מלווה בתפילה, הלקוחה מתוך המזמורים שחיבר הנביא עצמו. בכל יממה היה על המאמין לשאת חמש תפילות, והקורבנות כללו בשר, חלב, לחם, פרי ופרחים.

כמו בכל הדתות באותה תקופה, היה הפולחן מלווה בצריכת סמים. במקרה של הזרתוסטרים היה זה משקה הסומא (כנראה על בסיס הפרג האופיאטי). העקרונות של הדת התמצו בשלוש מילים: הומטה (מחשבות חיוביות), הוקטה (מילים נאות ) והוברשטה (מעשים טובים). המאמינים נקראו לנהוג בצניעות, להרבות בצדקה, לנטוע עצים, לשמור על הסביבה ולהוקיר בעלי חיים טובים, כמו כלבים. שריפת המת או קבורתו נאסרו, והמתים הושארו במגדלים גבוהים למאכל הציפורים.

השנה הזרתוסטרית היא שנת שמש. יש בה 19 חודשים בני 19 ימים כל אחר (361 יום), ובכל שנה נוספים ארבעה או חמישה ימים לחודש האחרון. ראש השנה נחוג ב-20 או ב-21 במרס, אותו יום אביבי שבו יש שוויון בין היום והלילה, ואחריו מתחילים הימים להתארך. ראש השנה נקרא "נו-רוז" – היום החדש.

האיראנים של היום משמרים את לוח השנה הזרטוסטרי וחיי המדינה מתנהלים על פיו.

כורש השני, מייסד האימפריה הפרסית הראשונה, היה גם כומר של זרתוסטרא, כמוהו כמלכים הפרסיים שאחריו.

על פי האמונה, היה המושיע, זה  שיביא לנצחון  הסופי של אהורה מזדה על אחרימן,  עתיד להגיע 1000 שנים אחרי מותו של הנביא. מאוחר יותר, כשהתאריך הזה התפספס, עודכן תאריך היעד,  ודובר על 3000 שנה אחרי מותו של זרתוסטרא.

כורש השני מייצג נקודת מפגש מעניינת בין היהדות ובין דת זרתוסטרא. הוא היה כוהן לזרתוטסטרא – ובה בעת נחשב על ידי היהדות למשיח, והוזכר ככזה גם על ידי הנביא ישעיהו ובפסוק האחרון של התנ"ך הוא מעיד בעצמו על התפקיד שהוטל עליו על-ידי אלוהים.

עם הכיבושים של המלכים הפרסיים והמדיים של השושלת האחמנידית התפשטה גם הדת הזרתוסטרית, והגיעה עד לארמניה שבצפון, ולהודו שבמזרח. הערבים המוסלמים שכבשו את איראן רדפו את הזרתוסטרים, והמאמינים כמעט שנעלמו באיראן. בהודו יש כיום כ-140 אלפי מאמינים בזרתוסטרא, אך דתם נחשבת כיום כמונותאיסטית טהורה.

התפנית הגדולה בהתפשטות הדת האיראנית הגיעה עם האל-אדם מיתרה (או מיתראס),

מיתרס, בפרסית, פירושו חברות, או הסכם או אמנה. מיתרס, או מיתרה, הוא גם שמו של אל ארי קדום. האל הזה מוזכר בפעם הראשונה בכתובים בהסכם שנערך בשנת 1400 לפני הספירה בין האימפריה החיתית  ובין השליטים  של ממלכת מיתני הקדומה, שהיתה ממלכה מסופוטמית חשובה באמצע האלף השני לפני הספירה. השלטון במיתני היה בידי  אריסטוקרטיה של לוחמים ארים, שהביאו עימם את הפתנאון ההודי.  מיתרה נזכר כערב להסכם המיתני-חיתי-חורי, יחד עם אלים ידועים אחרים מהמיתולוגיה ההודית, כמו ורונה ואינדרה. בכתבים אחרים מוזכר מיתרה כאל משולב עם ורונה.

מומחיותו העיקרית היתה כדיין הנשמות.

 מיתרס שימש גם כשם לבני אדם, מלכים ואצילים. כמה מלכים ארמנים, אנטליים, קפדוקים (מרכז טורקיה) ופרתיים נקראו מיתרדטס. בתנ"ך מוזכר מתרדת כגזבר של כורש (עזרא א' 8). מיתרני, או מיטרני, וכן הטיות אחרות, הם שמות משפחה איראניים נפוצים(גם אצל יוצאי איראן בישראל) עד היום.

במאה השלישית שלפני הספירה הופיע מיתרה כדמות אנושית, אדם-אל, הקשור בדת הזרתוסטרית. זה קרה  עם הופעתם של הפרתים, עם ארי-איראני, שבהעדר היסטוריה כתובה (לכל העמים האריים לא היה כתב), לא ידוע הרבה על מוצאו. עם הופעתם במזרח אירן, באמצע המאה השלישית לפני הספירה, התמרדו הפרתים נגד השלטון הסלווקי-מוקדוני שמרכזו היה בדמשק,  אך המלך הסלווקי אנטיוכוס השלישי ניצח והכניע אותם בשנת 206 לפני הספירה, שנתיים אחרי מותו של האל-אדם מיתרה.

בשנת 190 לפני הספירה ניצחו הלגיונות הרומאים את הסלווקים בקרב מגנזיה (בטורקיה) – וכך איפשרו לפרתים להשתחרר מעול הסלווקים.

אחר כך, ככל שגבר כוחם,  כבשו הפרתים לעצמם חלקים גדלים והולכים מן האימפריה הפרסית שהתקיימה עד לכיבושי אלכסנדר. הפרתים לחמו בסלווקים ללא הרף,  וב-163 לפני הספירה נהרג אנטיוכוס אפיפנס (הידוע מסיפורי המכבים) במלחמה נגדם. ב-139 לפני הספירה שבה מלך הפרתים מיתרדטס הראשון את המלך הסלווקי, וכבש את סוריה.

וכך ארע, שלאחר שהרומאים הכריעו את הממלכות הסלווקיות של יורשי אלכסנדר, הם נקלעו לשרשרת מלחמות שנמשכה 250 שנים נגד הפרתים, על השליטה במערב הקשת הפורה. ארבעה עשורים לפני הספירה אף הגיעו הפרתים לירושלים והשליטו שם את החשמונאי שלהם, מתיתיהו אנטיגונוס השני, למשך ארבע שנים, עד שהרומאים שבו והשתלטו על יהודה והמליכו  את האיש שלהם – המלך הורדוס.

האמונה במיתרה, שנחשב גם כאל  הגייסות והחיילים,  התפשטה והגיעה מן הפרתים אל יריביהם, חיילי הלגיונות הרומאים. הלגיון הרומאי ה-15, האפולונאי, לחם ביהודה תחת טיטוס בשנים 67 עד 70 לספירה. אחרי המלחמה נשלח הלגיון למצרים למנוחה ולהתרעננות, והשורות שדוללו ביהודה התמלאו על ידי חיילים קפדוקים שהביאו עימם מהמולדת את האמונה במיתרה. מאוחר יותר, כשהועבר הלגיון ה-15 לשרת על גדות נהר הדנובה, הקימו שם חייליו מקדש למיתרה. בבריטניה, שם חנו שלושה לגיונות רומיים, נמצאו מקדשים למיתרה בסמוך למחנותיהם, אחד מהם ליד כנסיית סנט-פול בלונדון, אחד בוויילס ושלושה בצפונה של אנגליה. מקדשים רבים למיתרה נמצאו בגרמניה. הקיסר קומודוס, בנו של מרקוס אורליוס, ששלט ברומא בסוף המאה השניה נחשב למיתראני, וכמוהו קיסרים נוספים באותה תקופה.

וכך, במערכת המלחמות הארוכה הזאת בין הפרתים והרומאים,זלגה האמונה הפרתית במיתרה אל הליגיונות הרומאיים מן העבר השני של החזית. כאשר לחמו הלגיונות הרומאים נגד הפרשים הכבדים והפרשים הקלים של הפרתים, נישא שמו של אותו אל  על שפתותיהם.

דרך חיילי הליגיון  הגיעה האמונה במיתרה אל אזרחי האימפריה ונשותיהם  ונעשתה לאחת הדתות החשובות של האימפריה. וכך נוצר המצב שאותה דת איראנית היתה משותפת לשתי האימפריות הגדולות של המזרח והמערב.

עד לעלייתה של הנצרות.

כאשר החליט הקיסר הרומאי קונסטנטינוס להיטבל לנצרות  באמצע המאה הרביעית לספירה, החל השלטון הרומאי לרדוף את מאמיני מיתרה, שנעלמו כמאה שנים לאחר מכן ונבלעו בין הנוצרים. בסך הכל, רבים מפרטי האמונה הנוצרית והפולחן היו מוכרים להם היטב.

דת מיתרה היתה קשורה קשר הדוק לדת זרתוסטרא. היחס בין האמונה במיתרה ובין האמונה הזרתוסטרית, מזכיר להפליא את היחס בין האמונה בישוע ובין היהדות.

וזה אינו הדמיון היחידי בין מיתרה ובין ישוע.

על פי המסורת הזרתוסטרית, מיתרה מת בשנת 208 לפני הספירה, כשהיה בן 64, ולאחר שהסתיימו תפקידיו הארציים. לפני מותו הוא ערך סעודה אחרונה עם מלוויו האנושיים, ועלה השמיימה כדי להגן עליהם מלמעלה.

מיתרה נחשב כגואל של אחרית הימים, וכהתגלמות האנושית של האל הטוב אהורה-מזדה (הורמוז, האל הטוב). את בואו של מיתרה ניבא זרתוסטרא,  לפי האמונה נולד מיתרה לאלה-הבתולה אנאהיטה מזרעו של זרתוסטרא שנשמר במימי אגם קדוש. מיתרה נחשב לגדול שבין בני ה"ייזטה", יצורים אדירים שנבראו על ידי אהורה-מזדה כדי להגן על בני האדם מפני כוחות הרע של אחרימן. עליו הוטל להרוס את שלטון  הרע בעולם וכך להביא את הגאולה.

על פי שמו, היה על מיתרה לגונן על היחסים החוזיים בין בני האדם, שהם שורש הטוב.

מיתרה נולד ביום הקצר היותר בשנה – ה-21 בדצמבר, ויום זה נחשב כיום חג בין מאמיניו. החגיגה נמשכה כמה ימים, עד ל-25 בדצמבר – התאריך שבו חוגגים הנוצרים את יום הולדתו של ישוע. הפולחן לשמו של מיתרה כלל אכילת לחם ושתיית יין – כאשר הלחם מסמל את גופו של האדם-אל הזה, והיין – את דמו. חלק חשוב מהפולחן היה הטבילה לשם טהרה.

באמצע המאה השניה לספירה,  אגב, הבחין הסופר הנוצרי טרטוליאן בקווי הדמיון האלה בין האמונה במיתרה ובין הנצרות, וטען כי זוהי דת השטן, השמה ללעג את הנצרות.

יתכן שנשכח מטרטוליאן שמיתרה מת לא פחות מ-241 שנים לפני הולדתו של ישוע, ופולחנו קדם בהרבה לפולחן הנוצרי.

הפולחן המיתראי כלל טקסי חניכה למצטרפים הטריים, וביניהם מבחני שרידות, כמו חציית נהר גועש, קפיצה מסלע גבוה, ומעבר דרך טבעות אש בידיים קשורות. הפולחן כלל גם הקרבת עופות וצאן, ושתיית משקה הלוצינטיבי בשם "האומה" – כנראה גירסה מאוחרת של  משקה הסומא מהפולחן הזרתוסטרי. למיתרה מייחסים את הכנסת הנוהג של לחיצת היד, שתחילה היתה רווחת  בין חיילים, לאות שלום, ואחר כך סימלה גם חתימת הסכמים – הספציאליטה של מיתרה, כפי שמשתמע משמו.

הפולחנים לשמו של מיתרה היו נחלת הגברים, עד שהתקנאו בהם הנשים, ויצרו לעצמן גירסה נשית של הפולחן. אחד מפרטי הפולחן הנשי, היה הקרבה של שור לכבוד האל. קורבן השור נדד גם אל הפולחן הגברי, ולימים הפכה תמונת מיתרה הטובח את השור לסמלה העיקרי של הדת.

על פי האמונה, נבראו החיים בעולם מטיפות דמו של השור הטבוח על ידי האדם-אל.

מיתרה, כמו ישוע, היו קלים  יותר לבליעה עבור העמים האריים, עובדי האלילים של אירופה, שיהוה היהודי או אהורה מזדה ואחרימן הפרסיים היו מופשטים מדי מבחינתם. אלים אנושיים למחצה, המיוצגים בבני אדם, בעלי דמות מוחשית וגשמית, עם פולחן המדגיש את הקשר הפיסי  בין המאמין לאל, התאימו הרבה יותר לשבטים ולעמים היו מנוסים באמונה באלוהיות המיוצגות בפסלים, ומורגלים בדמויות אנושיות-אלוהיות כמו אכילס או הרקולס אצל היוונים, ראמא ואווטארים אחרים של אלים אצל ההודים, או קיסרים-אלים אצל הרומאים. מאותה סיבה, הצליחה האמונה במיתרה לנדוד ולהגיע גם אל העמים ההודיים.

איראניום מועשר 3: המנדעים ומני, האב הגדול ואם כל חי נגד השטן הגדול ומלאכי החבלה 

האימפריה הפרתית ששלטה בחלקו המזרחי של הסהר הפורה במאות הראשונות לספירה היתה ליברלית למדי וסובלנית ביחסה לקבוצות דתיות שונות, ובכך לא היתה שונה מכל האימפריות הגדולות שקדמו לה באזור הזה, מאז החיתים.

הנטיות המיסיונריות והכפייתיות שאיפיינו את הסלווקים (שניסו להשליט את דתם האלילית בירושלים) ואחריהם הרומאים (שלקיסרים שלהם היה חשוב שיכירו בהם כאלים ברחבי האימפריה), נראו לפרתים  מן הסתם כסטייה אירופאית מוזרה. תחת שלטונם של הפרתים התקיים בדרום עיראק השבט-דת המנדעי (מנדעאיני) –  בתנאים טובים בהרבה מאלה הקיימים שם עכשיו, כאשר רבים מהמנדעים נאלצו להימלט ממקום מושבם בעשרות השנים האחרונות.

המנדעים הם קבוצה אתנית שיש לה דת משלה. חלק מהסוציולוגים ומההיסטוריונים של היום, שהם יותר תועמלנים בעלי אג'נדה מאשר אנשי מדע, אמנם רואים בתופעה כזאת  א-נומליה או אף סוג של פרברסיה או אנכרוניזם, או פשוט בלוף  – ראו יחסם אל העם-דת היהודיים. אבל זו כמובן התייחסות שמתאפשרת רק על ידי בורות מעמיקה של המלומדים האלה, וכשרונם המוזר להכחיש מה שלא נוח לאידיאולוגיה שלהם ובאותה עת לבנות תיזות הנשענות על חולות נודדים.

שהרי גם בזמנים עברו, עמים ושבטים המאופיינים על ידי דת משלהם היוו את הנורמה, וגם כיום זהו הדפוס הרגיל באותם אזורים של העולם שלא נכבשו ולא נסחפו על ידי המיסיונריות הכפייתית והכוחניות הרצחנית  של דתות כמו הנצרות או האיסלאם, שעוצמת הטיעון שלהן עומדת ביחס הפוך למידת אלימותן. הזהות בין עם או שבט ובין דת "פרטית" נוהגת בכל מקום,  מן האינואיטים של אלסקה ועד האבורג'ינים של אוסטרליה, וכך בדרום אמריקה ובאפריקה ובחלקים נרחבים של אסיה.

כך  שאנשי המדע מהסוג המתייחס לעם-שבט-דת היהודיים כאל א-נומליה, גם כשהם מעמידים פני אתאיסטים חסרי פניות, מקבלים על עצמם בעצם את עיקרי ההשקפה הנוצרית או האיסלאמית, הדוחות את הזהות האתנית-דתית בגלל שאיפותיהן האימפריאליות והמגאלומניה הטוטאליטרית המאפיינות אותן. ואין זה מקרה, כמובן,שגם מבחינה פוליטית הם מוצאים את עצמם לצד האנטישמיות הנוצרית או האיסלאמית.

המנדעים, על פי מסורתם, הגיעו לדרום עיראק במאה הראשונה לספירה. מהיכן? מכאן. מארץ ישראל. הם היו פשוט יהודים שהחליטו לגלות מכאן מיד אחרי שהחריבו הרומאים את בית המקדש בשנת 70 לספירה.

דתם נקראת בלשון הסיווגים הדתיים "גנוסטית". גנוסיס הוא ביוונית ידע. אך לא מדובר בידע מדעי, אלא בידע של הנסתר. מה שבלשון ימינו היו מכנים "קבלה" או "מיסטיקה". האבחנה הזאת – גנוסטיות – מתייחסת כמעט תמיד לקבוצות או לכתות דתיות שקיבלו בעצם את הדואליזם הדתי של דת זרטוסטרא – מלחמת הנצח בין האל הטוב והשטן הרע.

והמנדעים, שהגיעו עם הגנוסיס שלהם לדרום עיראק, בעצם רק השלימו סיבוב: שהרי לגנוסיס שהביאו עימם מארץ ישראל, היו שורשים מקומיים – זכרו את מגילות ים המלח שהתגלו במערות קומראן, ואחת הידועות שבהן – המגילה של מלחמת בני אור בבני חושך, שיוחסה לאיסיים (עכשיו יש המפקפקים בייחוס הזה).

אלא שהשורשים המקומיים האלה, שייכים כמובן לשתיל מיובא, שמקורו הזראתוסטרי ברור למדי. וכך יצא שהמנדעים הגיעו ממערב הסהר הפורה למזרחו ועימם דת שבמקורה הגיעה מהרמה הפרסית.

נביאיהם המקודשים של המנדעים הם אדם, הבל, שת, אנוש, נוח, שם וארם. אך יותר מכולם הם מקבלים כנביאם את יוחנן המטביל, מי שמשח את ישוע. ואילו אברהם, משה, ישו, ולימים גם מוחמד, הם בעיניהם נביאי השקר, והדתות המונותאיסטיות – היהדות, הנצרות והאיסלם, הן, מבחינת המנדעים, דתות של מלאכי החבלה העומדים לצד השטן.

הדואליזם שלהם מתבסס על החלוקה בין ימין ושמאל, אור וחושך,טוב ורע וכו'.  כללי הדת שלהם קובעים כי הנשמה בעולם הזה נמצאת בגולה כשהיא צמודה לגוף הגשמי, הם מאמינים שהכוכבים משפיעים על הגורל,מחוייבים לסודיות ונמנעים מאכילת  בשר אדום וממשקאות חריפים.

(מי שלא חוששים ממסע לנבכי נפשו המעונה של הפילוסוף המנוח משה קרוי  ימצאו מידע רב על הגנוסיס במחקר שחשף "בלש התרבות" אלי אשד)

אחת הקבוצות הדתיות שהושפעו מאוד מהמנדעים, היתה זו של האלקסייטים (Elcesaites), שהתפתחה בזמנו של הקיסר הרומאי טריאנוס. לקבוצה זו השתייך אביו של הנביא מני,  מייסד המניכאיזם. אמו של מני, לפי המסורת, היתה בת אצילים פרתית. הוא נולד בעיר בבל בשנת 216 לספירה, 500 שנה אחרי הולדתו של האל-אדם מיתרה, שבו עסקתי ברשומה הקודמת בסידרה.

מני נחשב על ידי מאמיניו כממשיכו של מיתרה, ומעין אווטאר נוסף של זרתוסטרא. מאביו קיבל מני חינוך גנוסטי,וכשהיה בן 12 זכה להארה: לדבריו, התגלה אליו תאומו האלוהי והבהיר לו את יעודו הנבואי, והוא הכריז על עצמו כ"פאראקליט"."פאראקליט" (שהתגלגל בעברית למילה פרקליט) היא מילה יוונית שקיבלה בברית החדשה הנוצרית  כמה משמעויות, בינהן אחת הדומה למשמעותה העברית – כלומר, מי שמעומד לצד האמת, מייצג את האמונה וכו'. משמעות נוספת היא, שפאראקליט הוא מי שמהווה את התגלמותו האנושית של האל – ישוע, למשל, או במקרה שלנו – מני.

ההארה השניה שזכה לה מני התחוללה כשמלאו לו 24 שנים. הוא הופיע אז בחצרו של המלך הפרסי שאפור הראשון מהשושלת הססאנידית שירשה את השלטון הפרתי בבירה קטסיפון. לפי אחת המסורות המלך התרשם מאוד מהנביא הצעיר ואף  קיבל את תורתו, אך מסורות אחרות טוענות שהמלך רק התיר למני לעשות לעצמו נפשות, רשות שמני נטל לעצמו במרץ רב של נביא צעיר.

התואר שניתן למני על ידי מאמיניו היה "חותם הנבואה". כלומר – אחרון הנביאים. אותו תואר שניתן כ-400 שנים מאוחר יותר לנביא מוחמד.

הדת החדשה שעיצב מני היתה אקלקטית ביותר. הוא ראה את עצמו כממשיכם וכהתגלמותם של אדם הקדמון, של זרתוסטרא הפרסי, של בודהה ההודי ושל האלים קרישנא וגנאש ההינדים,  ושל ישוע היהודי. בכתביו אפשר למצוא השפעות רבות של המנדעים, של הכתבים שכמותם נמצאו במערות קומראן, של ספרי חנוך (מן "הספרים החיצוניים").

מן הבודהיזם והדת ההינדי ייבא מאני לדת שלו גם את גלגול הנשמות, לא רק לגבי עצמו כגלגול נשמותיהם של הנביאים והאלים השונים, אלא במיוחד לגבי המאמינים הפשוטים של האמונה, שגלגול הנשמות הוא נחמתם אחרי חיים של מאבק קשה בין הטוב והרע על נשמותיהם בגלגולם הנוכחי.

התיאולוגיה המניכאיסטית גורסת שכוח הטוב הוא עצום – אך אינו כל יכול והוא מאותגר ללא הרף על ידי עוצמתו הכמעט נצחית של השטן הרע. האנושות כולה ועולמה הם תוצר לוואי של המאבק המתמיד בין כוחות הטוב והרע, ושדה הקרב שבו מתרחשת מלחמת העולם בין שליח האל שהוא האדם הקדמון ובין השטן.

הקוסמוגניה המניכאית מתארת שלוש בריאות, שבראשונה שבהן מתקיימים הטוב והרע בעולמות נפרדים. אך חמדנותו של הרע החשוך גורמת לו לתקוף את עולם הטוב המואר ולבלוע חלקים ממנו. האב הטוב הגדול מגייס לעזרתו את אם כל חי, השולחת את בנה, האדם הקדמון (בארמית: "נאסא קדמונה") ללחום בכוחות האופל.

בבריאה השניה יוצרים האב הגדול ואם החיים  את עולמנו מגופם של יצורי הרע שספגו חלק מהאור.

בבריאה השלישית מבטאת הופעתו של הנביא מני את נסיונם של עולמות האור לגלות לאנושות את טבעו האמיתי של האור הרוחני שבתוך  גופם החומרי. וזהו עיקרה של תורת המוסר המניכאית: הצורך בשחרורה של הנפש הטהורה, המוארת, הזכה והטובה מבית הכלא הגופני, החומרי והטמא.

המניכאים התנגדו לתענוגות הגוף וביקשו לסייע לשחרור הנשמה ממנו על ידי ניהול חיי פרישות וסגפנות. ואמנם, בהמשך התפתחותה של הדת הונהגו מסדרים נפרדים של נזירים ונזירות.

על פי המניכאיזם, חולקו בני האדם לשלושה סוגים: בראש – המורים המוארים "הנבחרים", סביבם המון המאמינים שתפקידם להאזין למורים ולקיים את דברם, ולא פחות חשוב מזה, לתמוך במורים ולקיים אותם. אלה הם "המאזינים". האליטה המניכאית הורכבה מהנביא או יורשו, תחתיו 12 בישופים, ומתחת להם 360 כמרים, "פרסביטרים", מילה שמשמעות מקורה היווני הוא "זקני העדה".

והקבוצה השלישית היא של עובדי השטן, הרעים, שנגדם מתנהלת מלחמתם של הטובים. כלומר, כל אלה שאינם מאמינים במני ובבשורתו.

טבעי שהחלוקה הברורה הזאת לטובים ולרעים לא מצאה חן בעיני כולם. אחד ממעקמי האף היה המלך הפרסי בראהם הראשון, שלא נלהב מהתפשטות האמונה המניכאית אפילו בבירתו הזרתוסטרית. במיוחד לא מצאה חן בעיניו הצלחת המניכאיזם במעמדות הגבוהים של החברה. והתוצאה: בראהם אסר את מני ובשנתו ה-50 דן אותו למוות. לפי אחת המסורות נפטר מני בתא הכלא לפני שהוצא להורג, ולפי מסורת אחרת, נעימה עוד פחות,  בותר גופו לשניים, כשחלקו העליון של הגוף נתלה מעל לאחד משערי הבירה, וחלקו התחתון – מעל לשערה השני. יש גם תיאורים מזוויעים יותר הנוגעים לאותו אירוע, כגון פשיטת עורו של הנביא מעליו בעודו חי. מה שאולי מצביע על כך שהסובלנות הדתית של הפרתים התחלפה בקנאות מסויימת בתקפת שושלת הססאנידית הפרסית.

כל זה קרה בשנת 266 או 267. אך מותו של הנביא לא בישר את מותה של הדת המניכאית. רחוק מזה. הדת התפשטה בכל רחבי המערב והמזרח, לצד דת מיתרה הוותיקה יותר ולצד הדת הנוצרית החדשה יחסית. יש עדויות מהשנים 244 ו-251 שהמניכאיזם הגיע למצרים עוד בימי חייו של הנביא, ואילו בשנת 290 שיגשגה האמונה הזאת באזור פיום. מנזרים מניכאים התקיימו ברומא בתקופתו של האפיפיור מיליטיאדם בשנת 312.  בשנת 291 הערך טבח במניכאים באימפריה הפרסית. בשנת 354 כתב הילרי דה פויטארס שבדרום צרפת יש מניכאים רבים. אחד מההוגים החשובים של הנצרות, אגוסטינוס, היה מניכאי במשך 10 שנים לפני התנצרותו בשנת 391.  הוא הכריז בספרו הידוע "הווידוים" שתפיסתם כי הידע הוא המהווה את הבסיס לגאולת האדם, היא פאסיבית מדי ולא מסוגלת להביא לשינוי אמיתי.

בקיסרות הרומית המזרחית, הביזנטית, הגיעו המניכאים לשיא כוחם בשנים 375-400 לספירה ואחר כך שקעו במהירות. בשנת 1000 כתב ההיסטוריון המוסלמי אל ברוני כי "רוב תושבי מזרח טורקיה,תושבי סין וטיבט וכן הודים רבים" הם מניכאים. ידוע שהיתה מושבה מניכאית גדולה וחזקה בבולגריה. באירופה החלו המניכאים להעלם מסצינת הדתות בערך ב-600 לספירה, אך במזרח החזיקו כתות מניאיות מעמד עד לשנת 1400 לספירה. בימינו הם מתקיימים רק בצורת קבוצות סודיות.

למניכאים היה המשך בנצרות בעיקר בכת הקתרית-אלביגנית (על שם העיר אלבי) שהתבססה בתקופות מסויימות בדרום צרפת. העיקר הדתי החשוב בדת הקטרית היה הערצת האישה כיצור רוחני נעלה. התפשטות הקתריות בדרום צרפת גרמה לדאגות קשות בכנסיה הנוצרית. בשנת 1205 נוסד המסדר הדומיניקני כדי להלחם בה, ובשנת 1209 הוכרז על מסע צלב כדי לחסל את המאמינים הפוסט-מניכאים. מלחמת האזרחים הדתית נמשכה עד 1229 ולפי אחת הגירסאות הגיע מספר ההרוגים במסע לחיסול האלביגנים לשני מיליוני בני אדם.

אחת הטענות היא שהמלחמה המרה שניהלה הנצרות נגד המניכאיזם, נבעה מאותה סיבה שבגללה נלחמה הנצרות ביהדות: כדי להעלים את השורשים השחורים המזרחיים של הבלונדיניות הנוצרית האירופאית. בדיוק כמו ההאשמות שהוטחו בדת מיתרה שכביכול באה לגחך את הנצרות, כדי להעלים את העובדה שדת מיתרה הנחילה לנצרות עיקרים חשובים של האמונה.

שהרי קל לראות את השפעותיו של המניכאיזם על הנצרות, ובמיוחד מסדרי הנזירים והנזירות, הצבתו של מעמד הכמורה של "הנבחרים המוארים" בראש החברה, לא רק כמורי דרך רוחניים אלא גם כהנהגה פוליטית (הקיסר ש"הלך לקאנוסה" לכרוע ברך לפני האפיפיור). וכמובן התפקיד החשוב יותר ויותר שהחל למלא השטן בתאולוגיה הקתולית, תפקיד שלא היה לו זכר במקורות היהודיים של הנצרות.

ברור שלמניכאיזם היו גם השפעות על היהדות. אמנם בדת משה לא הדרדרו הדברים עד ליצירת מסדרי נזירים ונזירות, אבל ההשפעות המניכאיות בדבר טיבעה הטהור של הרוחניות לעומת תפקידם המשחית של הגוף ותענוגותיו חדרו בצורה עמוקה כל כך, שהיא ניכרת עד לימינו אלה במסורת החרדית, למשל, ביחס אל האשה למשל, בהגבלות על הלבוש, שמירת הנגיעה ועוד, שלא לדבר על הדיכוטומיה המובהקת בין בני אור (חצרות החסידים החרדים) ובין בני חושך (כל השאר,ובמיוחד "החילוניים").

מן המניכאיזם הגיעה לגירסאות מסויימות של היהדות ולחלקים באיסלאם וגם לנצרות בשלביה המקודמים האמונה בגלגול הנשמות, שמאני עזר בגילגולה מהמזרח מערבה. בנצרות הוכרז על האמונה בגלגול נשמות כעל כפירה בועידת קונסטנטינופול בשנת 475, והצורך בהחלטה מורה על ההשפעות העזות של המניכאיזם  על הנצרות המוקדמת.

איראניום מועשר 4: מטרת המהפכה – לכפות את הקוראן על העולם כולו

משעשע למדי הדבר, שכדי לבסס את טענתו שהיהודים ובעקבותיהם הציונים מנסים להשתלט על העולם כולו, נאלץ שלטון ההייטאוללות של איראן להתבסס על תיאוריית הקונספירציה המופיעה ב"פרוטוקולים של זקני ציון" (מהדורה ראשונה בפרסית הופיעה ב-1978, ומהדורה נוספת הודפסה ב-1985, ועוד אחת ב-1994 ושוב אחת ב-2000, וכן פרסום ב-150 פרקים בשניים מהעיתונים המימסדיים של איראן) חיבור שהוא באופן ברור וידוע מעשה זיוף, ובאותה הזדמנות הוא גם גניבה ספרותית על גבה של גניבה ספרותית קודמת, ומקורו בסיפור בהמשכים בעיתון צרפתי באמצע המאה ה-19.

חוקר איראני אחד, עלי באכרי, אף טען בראיון לירחון האיראני סבאח באפריל שנת 1999,  כי " … המטרה הסופית של היהודים … לאחר כיבוש כל כדור הארץ… הוא להוציא מידי האל (ולהעביר לשליטתם) מספר רב  (ככל שניתן) של כוכבי השמיים ושבילי חלב."

ואחר כך עוד אומרים שהערבים הם פנטזיונרים.

עד כאן כוונותיהם הזדוניות של היהודים

אך לעומת זאת,  כדי להבין שהמשטר הנוכחי של  איראן מנסה להשתלט  על אותו עולם, אין צורך בשום תיאוריות קונספירציה ובשום חיבורים מפוקפקים וגניבות ספרותיות. השאיפות הן לגמרי מוצהרות וגלויות. די לראות את הסמל של "משמרות המהפכה" – הגוף הצבאי האחראי, בין השאר, על הפעילות המהפכנית האירנית בכל רחבי העולם. הגלובוס הכדורי, המסמל את אופי הפעילות, מופיע על הסמל בגדול ובבירור. אפשר גם  לקרוא את דבריהם של אבות המהפכה האיראנית ובראשם רוחאללה חומייני, ולהאזין לנאומיהם ולהצהרותיהם של הפוליטיקאים האיראנים עד היום (על כל אלה בהמשך).

על הרקע הזה, גם ברורה יותר שאיפתו של השלטון הנוכחי באיראן להצטייד בפצצות גרעיניות: השמדת ישראל – הסרת הכתם הקטן מהמפה, עקירת הסרטן הציוני – היא רק שלב די התחלתי בדרך האיראנית שבסופה יתנוססו הדגלים הירוקים של  המהפכה מעל פאריס ולונדון, וושינגטון ומוסקבה.

לאיראנים ברור כי שאיפות השלטון הגלובלי שלהם הן חסרות כיסוי, אם לא יהפכו למעצמה גרעינית גדולה.

כל מי שמדבר על "מאזן אימה גרעיני", כנראה שאינו יודע מה הוא שח.

להייאטוללות של איראן אין עניין בשום מאזן. הם לא העמידו את עמם במבחנים קשים (כמו מלחמת שמונה השנים מול עיראק בשנות  השמונים או הסנקציות הכלכליות הנוכחיות) כדי להגיע למאזן כלשהו.

כל עניינם הוא להפר כל מאזן, כדי להשתלט על העולם.

זהו רצונו של אללה, מבחינתם, ומי בכלל יכול לעמוד מול רצונו של אללה.

והכל לגמרי בגלוי ובמוצהר, בלי שום ניסיונות הסוואה.

שהרי אם המערב, וארה"ב בראשו, היא "השטן הגדול" – אחרימן – האל הרע – הרי ששלטון כוהני הדת והאימאם הנסתר (על פי הנוסח של השיעה+חומייני+זרתוסטרא+מני)  הם אהורה-מזדה, האל הטוב.

"מאזן האימה הגרעיני" בין ארה"ב ובריה"מ היה יכול להתקיים, כי ניקיטה כרושצ'וב, במשבר הטילים ב-1962, לא קיבל הוראות מ"האימאם הנסתר" של השיעה. ואילו הנשיא האמריקאי רונלד רייגן, אף שדיבר על "ממלכת הרשע" האדומה של הקומוניסטים  בסגנון די אפוקליפטי, לא חשב פעמיים לפי שהלך בשנות השמונים, יחד עם מיכאיל גורבצ'וב לפירוק המרעום הגרעיני הדו-קוטבי שאיים על העולם.

רייגן, ואחריו בוש, ריפובליקאים  ימניים ככל שהיו, אפילו לא חלמו  על האפשרות לנצל את חולשתה הגלויה ואת התפוררות הגוש הקומוניסטי כדי "להסיר את הכתם (האדום) מהמפה", על פי הסגנון שבו מדברים חמינאי ואחמדינג'אד.

עדיף שלא להעמיד טיפוסים כאלה במבחן.

כדי להגיע למצב המיוחל של מאזן אימה גרעיני עם איראן, יצטרך אובמה לקרוא בעיון רב את כתבי חומייני, כך שיוכל להיכנס לראש של האימאם הנסתר, זה שיצוץ מהבאר שליד המסגד הקדוש בג'קמראן, יסע ברכבת שנסללה לכבודו עד לטהראן, ומתחנת הרכבת שבבירה  הוא יגיע, מלווה בחברי הוועדה הממלכתית המסדירה את שובו, בשדירה המיוחדת שסלל למענו אחמדינג'אד אל מרכזי השלטון של איראן.

יתכן שאובמה ייזכר, תוך כדי קריאה,  בגנרלים, באנשי השו-שו, ביועצים ובמומחים שהסבירו לו, ולכולנו שלאיראן השיעית יש שיקולים רציונלים.

כולל  הגנרל ואיש השו-שו שלנו מאיר דגן.

סמל משמרות המהפכה: הרובה, הקוראן והגלובוס

השתלטות האיסלאם בנוסח האיראני על העולם כולו היא המטרה של המהפכה השיעית בנוסח חומייני. מקורה האידיאולוגי קודם בהרבה לאיסלאם, ונשען על האמונה הזרתוסטרית, על האמונה המניכאית ועל המורשת האימפריאלית בת אלפי השנים של איראן עצמה.

רוחאללה מוסאווי (הוא שינה את שמו כשאיראן עברה את מהפכת שמות המשפחה וחלוקת תעודות הזהות) נולד ב-1902 בעיירה הקטנה חומיין שבקצה המדבר האיראני. פירוש שמה של העיירה: שני כדים. על פי המסורת, מדובר בשני כדים ענקיים של נוזלים שהעמיד מצביא מוסלמי בכפר הקטן שבקצה המדבר הלוהט לרשות חייליו הצמאים. כד אחד מלא במיץ רימונים מריר, והשני בעראק משכר.

נשמע כהכנה לקוקטייל שקשה לעמוד בפניו.

רוחאללה חומייני היה בן למשפחה לפי מסורתה היתה מזרעו של הנביא מוחמד, ולכן היה זכאי לתואר "סייד", שמשמעותו אדון. חומייני ייחס חשיבות עצומה לייחוסו המפואר  בכל ימי חייו ולימים נעלב עד עמקי נשמתו וכעס מאוד כשהשלטונות סירבו להוסיף את התואר המכובד לשמו בתעודת הזהות שהונפקה לו.

סמוך ללידתו נרצח אביו, ולפיכך התייחסו אל רוחאללה העולל כאל מי שמביא מזל רע, "בד קדאם", ואמו גירשה אותו  מבית המשפחה אל בית דודו.  בבית הספר נחשב רוחאללה  כעילוי ובגיל 6 ידע את הקוראן כולו בעל פה. בגיל 16 כבר הודיע לו מורו שאין לו מה ללמוד אצלו ושלח אותו ללימודים גבוהים יותר. לפי הסיפורים שהתגלגלו בפי מעריציו, נגלה אליו עוד בנערותו המלאך גבריאל, אותו מלאך שלפי המסורת המוסלמית נגלה לנביא מוחמד והעביר אליו את הקוראן.

עשרות שנים רבות מאוחר יותר, הוציא חומייני את כתב "הפאתווה" הידוע נגד הסופר סלמן רושדי, שליגלג בספרו  הידוע "פסוקי השטן" על המלאך גבריאל (ג'יבריל), על הנביא ועל חומייני. הפאתווה הזאת לא בוצעה.  רושדי עדיין עימנו.

כמה עשרות שנים קודם לכן, ב-1942,  התנסה חומייני בכתיבת גזר דין מוות. אז הוא פירסם כתב פלסתר דתי נגד אינטלקטואל מתומכי השאה שתמך באיראן חילונית.  אחד ממעריציו של חומייני התייחס לכתביו ברצינות יתרה ורצח את האינטלקטואל המושמץ. חומייני לקח אחריות: הוא נפגש עם השאה וביקש חנינה לרוצח. השאה נענה.

בשנים ההן, שנות המלחמה העולמית השניה, חווה חומייני  מה שחוו איסלאמיסטים רבים, ערבים כפרסים, וגם לאומנים ערבים. כמו המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, וכמו הקצינים החופשיים של מצרים, גם הוא הזדהה עם גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, בעיקר בגלל השנאה לבריטים ולאמריקאים. וכמוהם חווה אכזבה מרה בתום המלחמה.

כאשר יורשיו של חומייני היום, כמו הנשיא אחמדינג'אד,  עוסקים באופן כפייתי כל כך בהכחשת השואה, הנקודה הציונית היא רק חלק מהעניין. בעיקרון מבקשים  ממשיכי  דרכו של חומייני גם לנקות את זיכרו של אדולף היטלר  ולטהר את שמה של גרמניה הנאצית הנערצת.

המסלול של חומייני  היה של כוהן דת איראני מן השיעה. תחילה כתלמיד וכמי שיצק מים על רגליו של מולה חשוב וגדול, ואחר כך כמורה-דת בפני עצמו.

ייחודו היה בחריפותו, בבוזו העמוק ובהתנגדותו הקיצונית לשלטון השאה החילוני.  השאה חש באיום המתגבר מצידו של חומייני, וכבר בשנות ה-60 הוא הוגלה לטורקיה ומשם עבר לעיראק בעלת הרוב השיעי. בארץ גלותו צבר חומייני מאמינים ומעריצים ועדיין היתה השפעתו גדולה גם במולדתו הסמוכה. ב-1977 הוא הכריז על פתיחת מלחמה כוללת  והודיע כי הוא מדיח את השאה ומבטל את החוקה החילונית  וכן קרא למאמיניו לחדול מתשלום מסים.  להכרזת המרד קרא "הפאתווה מטעם האימאם חומייני". זאת היתה חתימה מרחיקת לכת והצהרת כוונות חשובה מצידו של כוהן דת איראני. לשיעים-ערבים, כמו בלבנון, אין בעיה להיקרא אימאמים. אך אצל האיראנים, היה מדובר בתקדים.

חומייני הרשה לעצמו את התקדים.

האם לא היה "סייד" ממשפחת הנביא?

הוא כינה את השאה "טאגות", שמשמעותו "המורד", אחד מכינויו של השטן בקוראן. אך למעשה היה זה עוד ביטוי לנטייתו של חומייני לתפוס את המציאות האידיאולוגית, הדתית והפוליטית בצבעי שחור ולבן, על פי מיטב המסורת הזרתוסטרית-מניכאית.

את עצמו הוא ראה כהתגלמות הטוב, ואת השאה – כהתגלמות הרע.

הטוב נגד הרע. האור נגד החושך. השקר מול האמת.

האימאם מזרע הנביא, הסייד רוחאללה איש האיסלאם, נגד הטאגות הכופר, השאה, משרתם של האמריקאים והמשת"פ של היהודים והציונים שנואי נפשו.

אחת משיטות הטירור החביבות עליו, שעליה המליץ חומייני בחום, היתה הטמנת פצצות בבתי קולנוע. הקולנוע  – הוליבודי או הודי, בריטי או מצרי – היה עוד ביטוי חשוב לעבודת השטן, ורצח של צופים תמימים היה, לכן, מלחמה לגיטימית בעובדי השטן. חומייני תמיד ידע ליחס חשיבות למאבקים בתחום הרוח. הוא מעולם לא שאל, כמו יוסף סאטלין, כמה אוגדות יש לאפיפיור (או למטרו-גולדווין-מאייר,  במקרה שלו).

לבסוף, באמצע 1979 עבר חומייני לתחנה השלישית והאחרונה בארצות גלותו. השאה שיכנע את סאדם חוסיין העיראקי לגרשו, וחומייני וחצרו עברו לצרפת והשתכנו בפרבר הפריסאי נופלה לה שאטו.

אחרי ארבעה חודשים בפאריס, כששלטון השאה הלך והתמוטט והשאה נאלץ להימלט, חזר חומייני לאיראן, תפס את השלטון במדינה וייצר מהפיכה בשיעה ומהפיכה באיראן.

לצרפתים היה תפקיד חשוב בפרשה: אחרי שהשאה דחה את הצעתם המנומסת של השירותים החשאיים הצרפתיים  לבצע בחומייני סיכול ממוקד, הבין הנשיא הצרפתי דאז, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן לאן נושבת הרוח, פנה לנשיא האמריקאי, שהיה עמוס בכוונות טובות, ג'ימי קרטר, ושיכנע אותו שלא להאריך "באופן מלאכותי" את תקופת שלטונו המתנודד של השאה. הנשיא הצרפתי חשב שיצליח לרכב על גב הנמר, שאותו שילח לדרכו מפאריס לטהראן.

ז'יסקר ד'אסטן לא לא ידע הרבה על השיעה ועל חומייני. גם קרטר לא היה מומחה גדול. נפילת השגרירות האמריקאית בטהראן ומשבר בני הערובה  עלו לו בנשיאותו. רייגן הבטיח לאיראנים שישחרר אחרי הבחירות ב-1980 את כספיהם שהוקפאו בבנק של רוקפלר בניו יורק, אם הם מצידם לא ישחררו את  בני הערובה לפני הבחירות, וכך היה. אחר כך גם סיפקו רייגן וישראל נשק מקולקל לאיראנים  וקוק משובח לאמריקאים בעיסקת איראנגייט.

יש לקוות שהנשיא האמריקאי הנוכחי, ברק אובמה, שפעל לפני כשנה במצרים על פי שיטת קרטר, כשבחר שלא להאריך בדרך מלאכותית את שלטונו של חוסני מובארק במצרים, יצליח יותר.

בינתיים אין בכך שום ביטחון.

סיכויי ההישרדות של השגרירות האמריקאית בקאהיר, לטווח הבינוני והארוך, הם לא יותר מפיפטי-פיפטי.

השתלטות השיעה על איראן ועל השגרירות האמריקאית בבירה טהראן, היתה תוצר של הקרב על השלטון שהתחולל בדרום המדבר הערבי כ-1300 שנים קודם לכן.

מוחמד, הנביא שהביא את האיסלאם, קבע בדפוסי פעילותו שלו את תבניות השלטון של הדת החדשה.

ארבעת  הפונקציות המרכזיות נמצאו בידי אותו אדם.

מוחמד היה הסמכות הדתית העליונה, הסמכות הפוליטית העליונה, ומפקד הצבא. מכיוון שהדת  היתה גם מקור המערכת החוקית (השריעה) הוא היה גם השופט העליון.

לא פלא שהיתה דרישה רבה לג'וב הזה.

ליד הנביא  היתה רק "השורה", מעין מועצה של זקני השבטים, שהיתה לה סמכות של ועדה מייעצת. היא חרגה מן הסמכות הזאת רק כאשר היה עליה למנות את השליט החדש, זה שיבוא אחרי מוחמד, או אחרי מחליפו החליף, ואחר כך מחליפו של החליף.

אילו היה למוחמד בן זכר בגיל המתאים, היתה השורה יכולה להיפטר מן האחריות הכבדה הזאת ולהסתפק בייעוץ. אך מכיוון שלא זה היה המצב, בחרה השורה לתפקיד המחליף את אבו באכר, אבי אשתו הצעירה של מוחמד, אעישה, ובן חמולתו ההאשמית. זה היה ב-632 לספירה. גם מחליפו של אבו-באכר, החליף עומר, שנבחר על פי המלצתו, היה מבני האשם. אבו באכר מת במיטתו, אך עומר נרצח על ידי עבד פרסי, שהתרעם על עומס המסים שהוטלו על בני עמו.

ואז התחילו הצרות.  השורה מינתה כחליף הבא את עותמן מבני חמולת אומייה, שלא היתה לו קירבת דם אל הנביא.

המינוי הזה עורר את חמתו של עלי, שראה את השלטון מתרחק ממנו ומבני משפחתו.

הטיעון החזק שלו היה המשפחתי.

עלי אבן אבו טאלב היה בן דודו של  הנביא מוחמד, וגם נשא את בתו של הנביא, פאטימה. הוא אף טען שמוחמד מינה אותו ליורשו, והשיעים,  כדי להוכיח את עמדתו זו , נאחזים עד היום בקטע ידוע בחדית' (ההלכה המוסלמית שנכתבה אחרי שנחתם הקוראן), שבו הם רואים את הראייה לעמדתם שהשיעה מייצגת את האיסלאם הנכון.

טענת הנגד של הסונה: מהקטע האמור ברור רק שיורשיו של מוחמד מתבקשים לכבד את עלי, לאו דווקא למנותו כחליף.

עלי ראה את דרך ההורשה הנכונה באיסלם המתגבש כדרך של העברת הירושה בשושלת כמו מלכותית, כאשר האב מוריש לבנו את כל 4 הסמכויות המקוריות שהחזיק בהן מוחמד – החל ממנו והלאה.

לכן לחם עלי נגד החלטת השורה בכל תקופת שלטונו של עותמן, עד שהחליף הנבחר השלישי נרצח לבסוף אף הוא על ידי מתנקש מכת החאריג'ים (זרם קיצוני שהתפתח באיסלאם המוקדם) והשורה מינתה את עלי כחליף הבא.

גם המינוי הזה לא עבר בשלום. עותמן, החליף שנרצח, מינה רבים מבני משפחתו, אומייה, לתפקידים חשובים במערך המדיני של האיסלם המתפשט. אחד מהם, מועוויה, שליט דמשק, עמד בראש המתקוממים נגד שלטונו של עלי. הטענה המרכזית של בני אומייה רבי ההשפעה נגד עלי היתה, שלא העניש את רוצחו של החליף עותמן,  וכת החאריג'ים, שממנה יצא הרוצח,  נמנתה על בעלי בריתו החשובים. אחרי שעלי ומועוויה  פנו לבוררות, שבה הפסיד עלי, נטשו אותו החאריג'ים שטענו לחולשתו, ולמעשה התפצל האיסלם בין "הסונה" (המנהג, המסורת, בהנהגת  בני אומייה ואחר כך אחרים) ו"השיעה" (הסיעה) של עלי וצאצאיו.

המכנה המשותף בין החאריג'ים ובין  השיעה מיסודו של עלי היתה זו: החאריג'ים סברו שהחליף צריך להיות "המוסלם המושלם" גם תומכי עלי חשבו שרק מוסלם מושלם יכול לשמש כחליף, אבל  האחרונים היו בטוחים שכדי להיות מוסלם מושלם, יש להימנות על משפחת הנביא – כמו עלי, כמו בנו חוסיין, וכמו שורת האימאמים שהיו צאצאיהם, עד לחליף השביעי או ה-12.

עלי נרצח גם הוא בעת התפילה, כשני החליפים שקדמו לו. כך נעשה מועוויה בן אומייה לחליף. אך בשנת 680 יצא בנו של עלי, חוסיין, בראש צבא קטן וביקש  לערער על שלטונם של בני אומייה. הקרב נערך בכרבלא שבעיראק  ב-10 בחודש מוחרם והסתיים בתבוסת חוסיין. הוא ואנשיו נטבחו על ידי בני אומייה. מספר הנטבחים נע, לפי מקורות שונים, בין 70 ל-200. את אותו קרב מציינים השיעים מאז ביום "העשורא", שבו הם נוהגים להלקות את עצמם לזכר ייסורי חוסיין ואנשיו בכרבלא.

תבוסתו של חוסיין לא סיימה את המאבק על השלטון באיסלאם בין הסונה והשיעה. היא רק החריפה אותו. מורשתו של מוחמד התפצלה מאז סופית לשני זרמים מרכזיים, הרוב הסוני מול המיעוט (בערך 15%) השיעי.

השיעים התפצלו גם הם לשתי סיעות. הסיעה האחת, הקטנה, האיסמעילים, הם מאמיני האימאם השביעי. רוב השיעים, כולל האיראנים, הם מאמיני האימאם ה-12, שלפי הסיפורים התחבא במרתף ביתו בסמארה, מצפון לבגדד, בעודו ילד, כשבאו הסונים לרצוח את אביו. לפי אמונת השיעה התרי-עשרית בנוסח האיראני,  הוא זה שעתיד לעלות מהבאר בג'קמראן ולהופיע כמהדי.

המנטור והרל"ש של אחמדינג'אד, אספנדר רחים משאווי, טוען שהאימאם הנסתר כבר פה, והוא, משאווי, מתקשר עימו בקביעות ומקבל ממנו הדרכה בשוטף בכל ענייני ניהולה של איראן ואין עוד צורך בשלטון חכמי הדת שייסד חומייני.

הנשיא אחמדינג'אד מאמין בכך בלב שלם.

לדעת ההייטאוללות מדובר בעבודת שטן.

השיעה הגיעה לאיראן עם הכיבוש המוסלמי, כבר בימי החליפים הראשונים, אבו-באכר ועומר, באמצע המאה השביעית.  השושלת  הססנידית, ששלטה אז בפרס, סבלה מהצרות הרגילות של משטרים ותיקים ושבעים: שחיתות בצמרת וצבא שכירים ועבדים שאינו שש מדי לקרב.

לפי אחת הגירסאות, התנגדו החליפים הראשונים לכיבושה של איראן הגדולה והעשירה, כי לא רצו בהתפשטות האיסלם מעבר לעמים הערביים. לפי גירסה אחרת, מיהרו הפרסים להתאסלם, אחרי שהערבים לא יכלו להתגבר על ייצרם וכבשו את הממלכה העשירה ממזרחם. יש הטוענים שהפרסים התאסלמו גם  בגלל היתרונות הכלכליים של הזהות הדתית המאומצת. החקיקה הפיסקלית של האיסלם גרסה ששיעורי המס הגבוהים ביותר מוטלים על הכופרים הלא-מוסלמים, בעוד שמוסלמים לא-ערביים זוכים בשיעורי מס מופחתים (בשעה שהערבים עצמם, כמובן, משוחררים ממס). אך ההנחה הרווחת היא שרוב הפרסים לא מיהרו, למרות היתרונות הכלכליים,  והתאסלמו רק במאה התשיעית.

הרבה אהבה לא היתה בחיבור האירנו-ערבי של אותם הימים. השליטים החדשים של פרס ניסו לאלץ את המקומיים ללבוש בגדים שיבדילו אותם מהכובשים האצילים מהמדבר, והיו גם מעשי טבח וסוגים אחרים של התנהגויות שאינן מקובלות עד היום על ארגוני זכויות האדם. האיראנים בעלי הזיכרון הארוך, לא משתגעים מאז על הערבים. במלחמת איראן-עיראק באה עת נקם ושילם. האיראנים הרגו תוך שמונה שנים יותר  ערבים, רובם כנראה שיעים כמוהם-עצמם,  ממה שהרגו כל אויבי הערבים ביחד, מאז מעולם, כולל השטן האמריקאי הגדול והשטן הציוני הקטן. ההערכות מדברות על חצי מיליון עד מיליון הרוגים  עיראקים. ומזה נובע, כמובן,שהשיעה של איראן טבחה יותר שיעים מכל עם או מדינה אחרים.

מזל שחומייני וממשיכיו מן השיעה האיראנית הם סמל הטוב, האמת  והאור בעולמנו. תתארו לעצמכם מה רע היה יכול להיות המצב אילו היו עוברים לצד הרעים.

ובחזרה לעבר הרחוק. עד למאה ה-15, לא עלה שיעור השיעים בין האיראנים על שיעורם באוכלוסיה המוסלמית הכללית. באותה מאה השתלטה על איראן השושלת הספווית (פ' רפויה), ממוצא כורדי-טורקמני שהפכה את השיעה לדת המדינה. הספווים החזיקו מעמד עד למאה ה-18 לפני שפינו את מקומם, אחרי שכמעט כל עם ומדינה בסביבותיהם פלשו לשיטחם.

השיעה כדת המדינה היתה הירושה שהותירו אחריהם.

השיעה של איראן לא היתה שונה מזו שבעולם המוסלמי כולו. השיעים נחשבו וגם ראו את עצמם כמיעוט  מקופח וסובל. הטבח של כרבלא היה הארוע המכונן של הדת. גם האימאמים שבאו אחרי חוסיין תוארו כאנשים מיוסרים וידועי סבל. בכל ארצות מושבם הם נרדפו על ידי הסונים. אלמלא הייתי חושש להעליב את השיעים החביבים, הייתי יכול להמשיל אותם ליהודים. השיעים אפילו פיתחו טכניקות של הנמכת פרופיל (עד כדי הסתרת זהותם הדתית והתחזות לסונים, בעצם סוג של אנוסים). אך במקביל ראו את עצמם השיעים כעלית רוחנית, מוסרית ודתית. הם היו בטוחים שהשיעה היא האיסלם האמיתי ושספק גדול אם  ניתן בכלל להתייחס אל הסונים כמוסלמים.

והנה בא הייטאוללה רוחאללה חומייני, הסייד והאימאם, ושינה את התמונה מקצה לקצה.

הוא השליט את השיעה על מדינה ענקית.

הוא זקף את קומתה.

הוא נתן לשיעה מטרה חובקת עולם, במלוא מובן המילה.

השיעה הקטנה והנרדפת הפכה בבת אחת לכוח עולמי.

השיעה  הפאסיבית הפכה אקטיבית. השיעה הממתינה בסבלנות לשובו של האימאם הנסתר, מזרזת את בואו. איראן שהיתה במשך דורות בצד ההיסטוריה, נתונה למשיסה מצד הערבים, מצד האימפריה העותומנית, מצד הרוסים שקרעו את מחוזותיה הצפוניים, מצד הבריטים והאמריקאים שעשו בנפט שלה כחפצם – מתנערת פתאום כארי ועכשיו היא לוטשת עיניים חמדניות אל מדינות  המפרץ הערכיות עתירות הנפט ואף אל ערב הסעודית עצמה .

המהפכה האיסלמית שהתרחשה בארץ אחת שמה לה כמטרה את השלטת האיסלם השיעי על הגלובוס כולו. השליטה הטוטאלית באיראן היתה למובנת מאליה. השליטה במזרח התיכון הפכה למטרה שאליה חותרים בפועל ועכשיו ובכל האמצעים: על ידי אימוץ מדינת-לווין כסוריה, על ידי הקמת תשלובת דתית-צבאית שיעית שהיתה חזקה דיה להשתלט על לבנון ולהתגרות בישות הציונית השנואה  – החיזבאללה שנקראה על שם ארגון איראני. אחר כך גם נרכשה בפטרו-ריאלים גם התשלובת הדתית-ארטילרית של החמאס  ושל הארגונים הקטנים יותר בעזה.

וגם ההשתלטות על המזרח התיכון אינה  מטרתו האמיתית והסופית של הפרוייקט. חומייני הפך את השיעה בנוסח האירנו-זרתוסטרי מכת קטנה ונרדפת לכוח שגם האיסלאם כולו קטן עליו, כמו שגם המזרח התיכון כולו קטן עליו.  המהפכה האיסלאמית של איראן נעשתה לחיל החלוץ, כוח המחץ ומנהיגת כל המדינות והעמים המקופחים והמדוכאים בעולם כולו,  אם לא בכל היקום. שליחת האור והאמת, התגלמות הטוב האהורה-מזדי הזרתוסטרי במאבקו בשקר האימפריאליסטי ובשטן האחרימני על אשליותיו המטופשות – הדימוקרטיה, חירות הפרט, חופש הביטוי, הליברליזם, הסוציאליזם והקומוניזם – כל אלה בטלים ומבוטלים מול האיסלאם המקורי והנכון, על פי פרשנותו המניכאית-שיעית.

ומצב העניינים הזה כבר אינו מחייב הסתרה. הדברים נאמרים לגמרי בגלוי, מן ההתחלה. הנה שתי ציטטות מתוך "טרור בשליחות האימאם" מאת שי שאול בהוצאת המרכז הבינתחומי בהרצליה, 2001. השאיפות נמצאות על השולחן. שר החוץ מיר חוסיין מוסאווי הגדיר את מטרת משרדו באוגוסט 1981, זמן קצר לפני שמונה לראשות הממשלה:"לשאת את בשורת המהפכה לעולם" כי לאיראן יש "מסר, פתרון ודפוס פעולה לחיקוי…סיכוי ליצור תנועה מהפכנית אדירה בכל רחבי העולם". היום הוא נחשב כאחד ממנהיגי הריפורמיסטים. והנה הייטאוללה משכיני , שהיה יו"ר מועצת  המומחים של המהפכה , שאמר כבר  בדצמבר 1982: "מטרת המהפכה (האיסלאמית) לכפות את הקוראן על העולם כולו."

איראניום מועשר 5 : איך עקץ העקרב השיעי את הצפרדע המרקסיסטית

המניכאיזם הזרתוסטרי השפיע בצורה עזה לא רק על השיעה האיראנית, אלא גם על בעלי בריתה הפוליטיים מהשמאל המדומה הבינלאומי.

למהפכני האיסלם מטהראן ומהעיר הקדושה קום היה ניסיון טוב מאוד עם הדגימה שקיבלו בארצם מאותו זן.

היו אלה יחסיהם המלבבים עם "הטודה", המפלגה הקומוניסטית של איראן.

שיתוף הפעולה ההדוק, אם כי החד צדדי, כפי שהסתבר לבסוף, בין המרקסיזם של הטודה ובין הזרם של השיעה שהשתלט על איראן, לא היה מקרי. היו לו שורשים אידיאולוגיים עמוקים.

המרקסיזם והשיעה בנוסח האיראני צמחו מאותו שורש.

מאותה גישה דיכוטומית, המחלקת את העולם ללבן ושחור, טוב ורע, אמת ושקר, מנצלים ומנוצלים, שליטים ונשלטים.

אותה תפיסה אפוקליפטית, שלפיה הנה-הנה-הנה, היכונו-היכונו –

בעוד רגע יפלו כל המחסומים, וכולם ייאלצו לבחור צד – לכאן או לכאן.

זה יהיה קרב אחרון למלחמת עולם.

המאמינים למחצה והחוטאים למחצה, כל האפורים שבאמצע בין השחור ללבן,  הסונים והסופים והשיעים של האימאם השביעי, וכל המפקפקים והמתנדנדים בין הפרולטריון והמעמד השליט ייאלצו לבחור בין טוב ורע.

או אז, כשיוסרו כל המסווים, הטוב והרע יתייצבו סוף סוף זה מול זה, באותו קרב אחרון –

אללה נגד הכופרים.

הפלוטריון נגד הבורגנות.

העמים המדוכאים נגד השטן האמריקאי הגדול.

אין זה מפתיע, כמובן, ששני בעלי הברית האלה, החולקים אותה מורשת דתית, השיעה האיראנית  והקומוניסטים מיסודו של מרקס, חולקים גם אותה שיטת ארגון, המבוססת על המנהיג האחד העומד בראש, המואר והנבחר, האימאם ושמש העמים, שמי ימלל חוכמתו, תפארתו וגבורת עלילותיו  מי ימנה; ומתחתיו מועצת ההייטאוללות הבכירים או הוועד המרכזי של המפלגה, ומתחתיהם  ההייטאוללות מדרג ב' והמולות של חומייני וחמינאי או האפרטצ'יקים של הקומוניסטים, כל אלה מצד העליתה.   ומעבר להם, בקו החזית האמיתי של המלחמה הקשה, שם ניצב  ההמון הנבער של המאמינים מן השורה או חברי המפלגה והאזרחים מן השורה, הפיונים של אללה שהם ההמונים הפרולטריים של מרקס או לנין או סטלין. אלה השבבים הניתזים כשכורתים יערות, אלא המשלמים בזמנם, בעמלם, בזכויותיהם  ובחייהם את מחיר הניצחון המהפכני שאליו מובילים האדונים החשובים מאחור (הניצחון שמשום מה לעולם אינו מגיע  – מה שלא מפריע לצמרות להתפנק כבר על הדרך בדאצ'ות ובלימוזינות).

מי היה מאמין שאנשים הנחשבים כצמרת אינטלקטואלית – השמאל הקומינטרני וספיחיו – יצליחו לגלוש לרמות כה עלובות ועגומות של הערצת גיבורים מדומים, ושל דביקות אדוקה בסכימות מחשבתיות ובדוגמות כנסייתיות עבשות, של יכולת אינסופית להתעלם ולהדחיק כל ארוע או עובדה מציאותית שאינם מתיישבים עם התיאוריה המפוצלחת.

פילוסוף גיאורג וילהלם פרידריך היגל: הועמד על רגליו

וכאשר גילו השיעה  והמרקסיסטים שיש להם מספיק אויבים משותפים ומספיק אינטרסים משותפים, לא היתה להם בעיה לשתף פעולה  – לאידיאולוגיה הכי אנטי-דתית שיש, ולכת הדתית הכי אנטי חילונית שיש.

שיתוף פעולה שנגמר רע מאוד, לפחות מבחינת המרקסיסטים בארץ השיעה.

מרקס, בנו של היהודי המומר, חשב, כמובן, שהוא מייסד תנועה פוליטית חדשה, שתשחרר את העולם מעולו של הממון –  הקפיטל(יזם).

אך בפועל הוא נמצא מחדש דת די ישנה ונותן לה לבוש חדש.

על פי תפיסתו שלו, הפך מרקס את ההיסטוריוסופיה של היגל, והעמיד אתה על רגליה.

אלא שההיסטוריוסופיה של היגל, כשנעמדה על רגליה, התבררה לפתע כמניכאיזם חילוני.

הטוב והרע האידיאליסטים והמיסטיים  של זרתוסטרא, מיתרה ומני, התבררו במניכאיזם המרקסיסטי כמעמד השליט, הבורגנות הגדולה ועושי דברה מצד הרע, ומולם הפרולטריון הטוב והיצרני מצד הטוב. ההון הרע מול העבודה הטובה. הקפיטליסטים העשירים מול ההמונים העמלים (אותם המונים שכל המעמדות השליטים מאז ומעולם, כולל אלה של ברית המועצות וסין, עשו ועושים  כמיטב יכולתם כדי להנדס את מוחם, להרגילם לגורלם המר, להרעיל את  גופם ואת נפשם  בוודקה זולה ובמצעדי ראווה, לצנזר את האינפורמציה והדיעות המגיעים אליהם, ומה לא).

מלחמת הטוב ברע שהיא מלחמת המעמדות שהיא מהלך ההיסטוריה האנושית.

כל מעמדות הביניים החברתיים, הבורגנות הזעירה, העצמאים הקטנים, האיכרים, האומנים, כל התופעות הדתיות, הלאומיות, המדינה הלאומית, המדינה הדתית – כל אלה, המטשטשים את המאבק האמיתי,  הם, לפי המניכאיזם המרקסיסטי,  או טעויות אופטיות, או משגים קלים של ההיסטוריה שיתוקנו לאלתר, או אופיום להמונים, או תודעה כוזבת.

בפועל הכל מלחמת מעמדות, שעכשיו, לרגל הגלובליזציה, השתלטה על העולם כולו והיא מתבטאת גם  במלחמת העמים המדוכאים מצד הטובים נגד האימפריה האמריקאית ובעלות בריתה מצד הרעים.

או-או.

וכך או אחרת, גם אם הפסדנו, עם נפילת האימפריה הסובייטית את ה"קרב אחרון במלחמת עולם" הראשון, אל יאוש: הנה בא ומגיע ה"קרב אחרון למלחמת עולם" הבא אחריו, ואולי ינצח הטוב בקרב הזה. ואם לא בזה, אז בטח בזה שאחריו.

יותר מניכאיסטי מזה לא יכול להיות.

מרקסיזם כחזרה  בתשובה אל זרתוסטרא.

ובל יתפלא איש, כמובן, שגם אויביהם המרים ביותר של המרקסיסטים , נפלו בהכרח באותה מלכודת זרתוסטרית.

אותו סוג של ימין היפר-קפיטליסטי הקרוי ליברטיאני, יענו משוחרר ומשחרר.

כדי שלא תירדמו לי פה, לא אשלח אתכם אל הטרחנים המדעיסטים-אקדמיסטים של הז'אנר הזה. די שתקראו את הנביאה הגדולה איין ראנד, ועוד טוב מזה את הד"ר משה קרוי, שכבר המלצתי  פה על כתביו, שהועלו לרשת על ידי אלי  אשד. אמנם קרוי נמנה אף הוא, בתחילת דרכו, על כנסיית השכל מאגפה הימני, אך שלל נסיבותיו הטיסו אותו לגבהים והטיחו אותו לתהומות שאינם מקובלים במילייה הרדוד ההוא, מה שעושה את הקריאה בו למעניינת יותר.

המיסטיציזם שלו בשנותיו האחרונות הוא חלק בלתי נפרד מן המניכאיזם – בדיוק כמו גם בשיעה המתהדרת בו או במרקסיזם הכאילו רציונלי.

בשיעה, כמו שנהוג בדתות, עסוקים בחיפוש צפוף של סימנים במציאות שיתאימו לכתוב בספרי הקודש, כדי ללמוד מזה מה רצונו האמיתי של אללה.

ואילו במרקסיזם, מה הפלא,  עסוקים באותו דבר: מדוע אפשר ללמוד ממשבריו התכופים של הקפיטליזם שמרקס צדק בכתביו. ומדוע אסור ללמוד מהתנפחות מעמדות הביניים והישארותם שהוא טעה בכתביו.

כלומר,  בשני המקרים, של השיעה ושל המרקסיזם,  סוג של סכולסטיקה תלמודיסטית די מגוחכת.

שהוא גם מניכאיזם לתפארת.

אצל איין ראנד זה מופיע כטוב הקפיטליסטי האידיאלי, השותפות ההירואית בין האווטאר האנושי של הבורא האלוהי, הוא הארכיטקט, ובין היזם הפרטי רב התנופה ועצום החזון, שהאייקון שלהם הוא ה-$. כלומר, היזם-יוצר הקפיטליסט כפול הראש הוא ההתגלמות של הורמיז הטוב הזרתוסטרי או של מני המואר – ומול הטוב האולטימטיבי ניצב העיתונאי-אינטלקטואל-מבקר המניפולטור רב הנכלים, הליברל סוציאליסט, נחש זומם שכלל אין לפקפק במהותו השטנית – אחרימן.

אצל המדעיסטים הקפיטליסטים זה מופיע כהתגלמות החירות, כרצון החופשי של השוק, כתחרות החופשית הקדושה ועוד כל מיני פטישיזמים פיתגוראים –  מול הנאיביות המתחסדת, הקנאית והמקנאה והחורשת רע של הקומוניסטו-סוציאליזם.

וגם כאן, הקרב הניטש בין הטוב והרע, כמו בגירסה המרקסיסטית המתחרה, הוא לא פחות ממלחמת עולם. כל אלה שלכאורה תופסים מקום באמצע, שלא מכריעים בין הניצים האדירים, נאלצים, ביום פקודה, ביום הדין – להכריע.

קשה לי להחליט, עדיין, מה טיבה של הנהייה הזאת אחרי המניכאיזם לצורותיו השונות, השיעית-איסלאמית-איראנית, או הימנית-ליברטיאנית, או הליברלו-שמאלנית, או גם האוונגלו-נוצרית.

מצד אחד, יתכן שזו רק ראיה למחשבתם המוגבלת ולרדידותם וטיפשותם של המטיפים למיניהם, כוהני הדת של השיעה ושל האוונגליסטים, או כוהני כנסיית השכל החילוניים מן  המרכסיזם והליברטיאנים.

ומצד שני, יתכן שיש כאן עוד משהו: יתכן שהמטיפים מהצמרת יודעים בעצמם שהאמת קצת מורכבת יותר, אך הם בטוחים שתיאור דיכוטומי של המציאות, הטובים ננד הרעים, הוא השיטה הנכונה לגיוס ההמונים הנבערים, שאינם מסוגלים לחשוב ולחשב אלא במסגרות של דיכוטומיה ברורה, חותכת, חד משמעית וקלה לעיכול.

מניפולציות של דעת הקהל אינן זרות לאספסוף האינטלקטואלי הזה.

כבר הזכרנו שזה מכנה משותף חשוב לכוהני הדת ולכוהני כנסיית השכל:

אין להם ספק באשר לעליונותם האינטלקטואלית והמוסרית. המניכאיזם שלהם מציב אותם בפני עצמם כמוארים והנבחרים, בעוד ההמון הוא  בור ונבער ונתון למניפולציות, מעורר בוז חשאי בצד חנופה גלויה.  הם יספקו להמון הזה סאונד-בייטים, סיסמאות קליטות, שחור ולבן, טוב ורע, אנחנו הטובים והם הרעים – וההמון ירקוד על פי חלילם.

ועכשיו נבדוק איך כל הסמטוכה האידיאולוגית הזאת עבדה בפועל ממש. מה עלתה לה לברית הלא קדושה  בין שני הזרמים המניכאים, השיעי-חומייניסטי והמרקסיסטי-קומוניסטי, במולדת המהפכנות האיסלאמית.

בספר "אנטומיה של מהפכה" בעריכת דוד מנשרי ובהוצאת הקיבוץ המאוחד מתפרסם חלקו השני של מחקר בשם "איסלאם ואידיאולוגיות אחרות" מאת החוקר רם רגבים. בחלק הזה דן רגבים ביחסים המפלגה הקומוניסטית של איראן, "הטודה", ובין האיסלאם השיעי המהפכני. הנה תמצית העובדות שהוא מביא.

הטודה נוסדה בשנת 1941. ב-1949 היא נאסרה על פי החוק אחרי שמתנקש שיעי קיצוני ניסה להתנקש בשאה, והשלטונות בחרו להפיל את התיק על הטודה. המפלגה נקטה  בעמדה של תמיכה מסוייגת מאוד בראש הממשלה מוצאדק, שהריח את השאה בשנות ה-50 והופל במהירות רבה על ידי האמריקאים והבריטים.

כשחזר השאה לשלטון שוב נרדפה הטודה.

המפלגה הקומוניסטית של איראן לא זכתה לנקודות רבות בדעת הקהל, בגלל הצביעות הרגילה: היא התנגדה לזכיונות הנפט הריווחיים שניתנו לחברות הנפט המערביות – אך היתה בעד הזכיונות הנדיבים לא פחות שניתנו לברית המועצות. היה קשה להסביר את המוסר הכפול הזה אפילו להמונים הנבערים, וכל האיזמים הרגילים והלוגיות הרווחות לא הספיקו. הזיוף נחשף.

עד פה ההיסטוריה ועכשיו לענייננו.

רגבים מסביר:

"החיבור בין מפלגה המזוהה עם הקו המרקסיסטי-לניניסטי האורתודוקסי ובין אנשי הדת השיעים נתפס כפרדוקס. הייטאוללה חומייני ואנשי הדת שתמכו בו התנגדו באופן קיצוני למרקסיזם וראו בו אתאיזם מטריאליסטי מסוכן. הטודה…דגלה באידיאולוגיה שהמורשת שלה כללה מרכיבים אנטי-קלריקליים ברורים. האג'נדה של המשטר האיסלאמי החדש ביקשה להעביר באיראן תהליך של איסלאמיזציה… מפלגת הטודה שאפה לדחוף את איראן למהפכה סוציאליסטית…" (עמודים 108-9)

לטודה לא היו שרים בממשלת המהפיכה מ-1979 ואילך וגם לא צירים במג'לס. לדברי רגבים השפעתה על המשטר היתה אפסית, ולעומת זאת לא הפסיק המשטר לפזר איומים ורמזים על מה שצפוי בעתיד. אז איך אפשר להסביר את "הזיווג המוזר"?

"מרבית החוקרים…העלו טיעונים שכללו שילוב מסויים של שלוש תימות עיקריות: אופורטוניזם, שיקולים מוטעים ונאיביות." (עמ' 110)

רגבים מביא במאמרו את דעתו של פרד האלידיי על סיבתו של הזיווג המוזר:

"השיקול העיקרי שלהם הוא, מעבר להישרדות פוליטית, אמונה באנטי-אימפריאליזם של  מימשל הייטאוללה חומייני והדגש על הצורך במכסימום אחדות כנגד האיום הקונטר-רבולוציוני."

חוקר אחר, מוחסן מילאני, חשב אחרת:

"עבור מנהיגות הטודה", מצטט רגבים את מילאני, "הפונדמנטליסטים (האיסלאמיים)  נתפסו כאידיוטים שימושיים אשר על גבם תעלה הטודה לפסגת השלטון." (עמ' 111)

ועכשיו נראה לאילו תהומות ירדה הטודה ביחסיה עם השיעה של חומייני,  במשך ארבע שנים של "שיתוף הפעולה". כל הציטוטים באדיבות רם רגבים. הנה למשל קטעים ממאמר שכתב האידיאולוג הראשי של המפלגה, אחסן טבארי בבטאון המפלגה:

"אנו בדיעה כי המנהיגים הדגולים של האיסלאם כמו הנביא מוחמד, האימאם עלי, האימאם חוסיין ורבים אחרים (אל דאגה, גם לחומייני קראו בטודה אימאם) היו לוחמים אמיתיים לחופש ולשיוויון לכל המין האנושי. זו היתה דעתנו מאז ומתמיד…אמנם נכון שהפיאודליזם והקפיטליזם…ניצלו את הדת  למטרותיהם. אבל ההיסטוריה מראה שהלוחמים האמיתיים של האיסלאם…העם האיראני ואנשי הדת הפרוגרסיביים, כמו הייטאוללה חומייני…נלחמים באותם מוסלמים מטעם עצמם, שאינם אלא משרתי השאה והסוואק…זהו מאבק לצדק ברוח תורתם של מוחמד, עלי וחוסיין." (עמ' ׂ114)

ומזכ"ל הטודה כינוארי הסביר מהי השיעה בשביל ומהי המהפכה שחוללה:

"עבורנו, תוכנה של המהפכה היה אנטי-אימפריאליסטי, עממי ודימוקרטי. כמובן שהמהפכה התחוללה תחת מטריית האיסלאם. אבל הרי זוהי בדיוק מהותו של האיסלאם,או יותר נכון השיעה: אנטי אימפריאליסטי, אנטי דיקטטורי, דימוקרטי, עממי ואנטי-קפיטליסטי…זהו בדיוק תוכנו של האיסלאם שזיהתה מפלגתנו ולפיכך הצטרפנו לכוחות המוסלמיים שלחמו בתומכי הדיקטטורה והאימפריאליזם". (עמ' 116)

ללא ספק עמדות המצביעות על גבולות הגמישות האידיאולוגית של מרקסיסטים-לניניסטים. או יותר נכון, על חוסר הגבולות של גמישותם זו.

ובכן, "אנטי דיקטטורי, דימוקרטי ועממי" ככל שהיה, בשנת 1983 שם שלטון ההייטאוללות קץ לפארסה הזאת של שיתוף פעולה בין העקרב ובין הצפרדע.

אלא שבניגוד למתרחש במשל הידוע, חומייני עקץ את הטודה רק לאחר שהיא כבר העבירה אותו אל צידו השני של הנחל. אחרי שקיבל ממנה את כל תעודות הכשרות האפשריות, ולאחר שחבריו הקומוניסטים האיראנים סללו  לו את הדרך לליבותיהם של חבריהם מן השמאל המדומה וכנסיית השכל בכל רחבי העולם.

 נמאס לו מהאידיוטים השימושיים האלה, שהיו כה טיפשים, עד שחשבו שהוא וחבריו השיעים הם האידיוטים השימושיים.

המשטר של חומייני  פשוט אסר את הנהגת המפלגה, סחט מחבריה בכלא וידויים פומביים מצמררי שיער לפי מיטב המסורת של הסוואק שהחליף אדונים, וגם הוציא להורג כמה מהקומוניסטים למען יראו וייראו.

מעניין מה היתה אז דעתו של האידיאולוג הראשי אחסן טבארי על אותו "מאבק לצדק ברוח תורתם של מוחמד, עלי וחוסיין."

למען הנימוס והקיצור לא אעסוק כאן הרבה בתיזה של החוקר רגבים, שמסקנתו מכל ההתרחשות הזאת היא כי הכל היה רציונלי לגמרי:

 "מנקודת המבט של הטודה שיתוף הפעולה עם המשטר האיסלאמי היה צעד סביר ולוגי." . זוהי מסקנה שמותרת אולי לחוקר אקדמאי מנותק שאין בעיניו משמעות רבה – מעבר למשמעות המחקרית – לחיי אדם ולתוצאות של מהלכים פוליטיים. אך אוי לאנשים בעלי חשיבה פוליטית או היסטורית שיחשבו כמוהו.

ואמנם, רגבים מביא גם את דעתם של כמה מאלה על מה שקרה לטודה.

החוקר מהמן בחתיארי האומר כך:

"מפלגת הטודה נוצלה על ידי המולות ליסודה של מדינה תיאוקרטית ופונדמנטליסטית אשר חיסלה לבסוף את הטודה וכל שאר מפלגות השמאל באיראן." (עמ' 111)

אחד ממנהיגי הטודה שפרש סיכם את מדיניות הטודה כך:

"לקויה, אופורטוניסטית, ובגידה במעמד הפועלים…הטודה המיטה חרפה על עצמה כשתמכה במשטר שהוא בלתי מקובל על כל סוציאליסט או דימוקרט". (עמ' 112)

ואילו המוג'הדין ח'אלק האופוזיציוני סיכם את תפקיד המפלגה הקומוניסטית באיראן כך:

"התפקיד אתמול: הצדקת פשעי השאה. התפקיד היום: שיתוף פעולה עם משטר חומייני צמא הדם." (עמ' 112)

ובאשר לטודה עצמה, או מה שנשאר ממנה, הנה הודעה של המפלגה, שציטט ראובן קמינר ב"גדה השמאלית" , ואשר פורסמה ב-14 בפברואר 2006, אחרי שהנשיא החדש אחמדינג'אד החל לחמם את הגיזרה הגרעינית ולאותת על כוונות ההשמדה שלו כלפי מדינת ישראל:

 "בשבועות האחרונים מפלגת טודה האיראנית הזהירה מפני התוצאות המסוכנות של המשחקים שהריאקציונרים משחקים עם האינטרסים הלאומיים שלנו. הדגשנו שאין להגן על האינטרסים הלאומיים של איראן בפיתוח יכולת גרעינית שלווה עם מדיניות פרובוקטיבית ואיומים ריקים מתוכן. ציינו גם שמטרת הריאקציונרים בבחירת אסטרטגיה כזאת היא ליצור משבר מלאכותי, ולהשתמש באיומים של כוחות זרים כדי להצדיק את הדיכוי של הכוחות השלווים ואוהבי השלום של מדינתנו. ההתקפות האכזריות על הנהגים של חברת האוטובוסים (שבבעלות המדינה), המעצרים של מאות עובדים ופעילי האיגוד והתוקפנות ההולכת וגוברת כלפי תנועת הסטודנטים – כולם מדגימים בבהירות את המדיניות ואת הטקטיקה של הריאקציה השלטת. כפי שהצהרנו קודם, העברת התיק האיראני למועצת הביטחון מנוגדת לאינטרסים הלאומיים של מדינתנו, ויכול לגרום לתוצאות חמורות בטווח הארוך. סיפוק תירוץ למדינות האימפריאליסטיות, שכוחותיהם הצבאיים ניצבים במדינות השכנות לנו, היא מדיניות אנטי-פטריוטית והרסנית ביסודה. אנחנו דואגים שאת הסבל הנובע מאלה ישאו רק העם בארצנו".

לא מצאתי עדיין התייחסות של הטודה לחגמרי התנהגותם של  "הריאקציונרים  (ש)משחקים עם האינטרסים הלאומיים שלנו. " במשבר הנוכחי. לעומת זאת, לא קשה במיוחד לעמוד על דיעותיהם של מניכאיסטים מן הסוג המרקסיסטי  ומעוד סוגים, מחוגי השמאל המדומה וכנסיית השכל ברחבי המערב הליברלי, על שותפיו מהמניכאיזם השיעי של איראן, הם ושותפיהם מן החיזבאללה או הג'יהאד האיסלאמי בעזה  (כבר הזכרתי  כאן יותר מפעם אחת על דעתו של הכוהן הגדול של כנסיית השכל, נועם חומסקי).

תמיד הם יוכלו לסמוך על איזה חוקר אקדמאי שיסביר בדיעבד ששיתוף הפעולה שלהם עם האיסלאם השיעי , שהוא "אנטי אימפריאליסטי, אנטי דיקטטורי, דימוקרטי, עממי ואנטי-קפיטליסטי" היה מבחינתם  "צעד סביר ולוגי."

אירניום רציונלי.

איראניום מועשר  6:  מרקס וחומייני הסכימו – היהודי המדומיין משתלט על העולם האמיתי

"הממון הוא אלוהיהם הקנא של ישראל ואין אלוהים אחרים על פניו. הממון משחית את כל אלוהיהם של בני האדם – והופך אותם לסחורה…אלוהיהם של היהודים נעשה חילוני. הוא נהפך לאלוהי העולם הזה. השטר הוא אלוהיו הממשי של היהודי, ואלוהיו אינו אלא שטר של אשליות…מה שטמון ביהדות באופן מופשט – הבוז לתיאוריה, לאמנות, להיסטוריה, לאדם כתכלית עצמו – כל זה הוא נקודת המוצא הממשית המודעת של איש הממון וכשרונו…לאומיותו הדמיונית של היהודי היא לאומיותו של הסוחר, של איש הממון בכלל. החוק היהודי שהוא ללא בסיס וללא קרקע אינו אלא קריקטורה של המוסריות והחוק…"

מה מקורו של הציטוט הזה?  הפרוטוקולים של זקני ציון, החביב על המהפכנים האיסלאמים של טהראן? מיין קמפף של היטלר?   היהודי הבינלאומי שכתב אוהדו הנלהב של היטלר, הנרי פורד?

ובכן, לא. האבחנה התיאולוגית הזאת שייכת לקארל מרקס, מאבות הסוציאליזם והכוהן הגדול של כנסיית השכל מאגף שמאל. היא מופיעה בחיבור שכתב בשנת 1944 בשם  לשאלת היהודים (קרל מרקס, כתבי שחרות, בעריכת שלמה אבינרי, ספרית פועלים 1965, 295 עמ'. הציטוט לעיל מעמוד 61) ובו התייחס לספרו של ההוגה הגרמני ברונו באואר, שאלת היהודים, שעסק בתביעת היהודים הגרמניים לאמנסיפציה – כלומר, אזרחות ושיוויון זכויות במדינות הגרמניות.

האנטישמיות של מרקס כלפי עמו-לשעבר (הוריו של מרקס התנצרו כשהיה בן 6), שהוסוותה כאבחנה סוציולוגית- אתנית-תיאולוגית, היתה בעלת השפעה עצומה על התפתחותה של התנועה הפוליטית שיצאה מחלצי כתביו ועל יחסה אל העם היהודי, ואחר-כך גם על היחס אל מדינת ישראל.

ניסיונו של מרקס לבטל מצד אחד את היהודים כעם ("לאומיותו הדימיונית של היהודי") ומצד שני להעצים ולהציב את היהדות כסמל הרע והנורא וכראש הנחש של האוייב הרכושני (אלוהיהם של היהודים…נהפך לאלוהי העולם הזה) ועל הדרך גם  ללעוג ליהדות (החוק היהודי … אינו אלא קריקטורה של המוסריות והחוק) , כל השילוש הקדוש הזה מאפיין מאז כל אנטישמיות, ימנית, שמאלית או דתית: היהודי כמי שמשתייך לעם מסויים הוא מצד אחד המצאה, אשליה, לא באמת קיים, בקושי בנאדם של ממש; מצד שני אותו יהודי עצמו הוא רב-כוח ועצום ושולט או לפחות מאיים לשלוט בעולם כולו; ומצד שלישי הוא דמות מגוחכת, לא מעורר אמפטיה כעלובים ונחותים אחרים, אלא מעורר לעג ואיבה.

האנטישמים, מימין או משמאל או מן האיסלאם והנצרות, גם כשהם נדמים להיות סופר-אינטליגנטים, כלל אינם מרגישים בסתירה המובנית בטיעון שלהם, כביכול איזה שרץ או חיידק עלוב ונלעג שולט בעולם כולו ועושה בו כרצונו  –  בעוד שהם עצמם, נציגי הטוב עלי אדמות, המוסריים והחכמים  נאלצים לגייס את כל כוחותיהם כדי להלחם נגד היצור הדמיוני הזה… היהודים המעטים והמדומיינים, בעלי האלוהים המומצא – דווקא הם חזקים מהמוני העמלים של מרקס או מהמוני המאמינים של חומייני…

אכן, היגיון ברזל.

חלוד.

ומדוע אינם מרגישים בסתירה המובנית הטיעון שלהם?

התשובה פשוטה ביותר.

השנאה מעוורת את עיניהם.

האנטישמיות היא צורה של שנאה גזענית עזה, בלתי רציונלית, חודרת ומאכלת, שמטשטשת כל צורה וכל אפשרות של חשיבה לוגית. ברור שהטיעון משולש הפנים הזה שאפשר להבחין בו בלא שום קושי במעט השורות של קרל מרקס שהובאו כאן,  על היהודי האימפוטנט, האומניפוטנט והמגוחך, אינו מאפיין רק את הגזענות מהדגם האנטישמי, אלא גם כל גזענות אחרת. מושא השנאה הוא תמיד נחות עלוב ומגוחך, מה שמסביר את עצם קיומה של השנאה – ותמיד רב כוח, מסוכן, ערמומי ומתוחכם כדי להצדיק את העובדה שחובה להלחם בו, להשפילו, לשעבדו והכי טוב – להשמידו.

דף מתוך הפרוטוקולים שלזקני ציון בעיתון האיראני אל סבח: הנחש היהודי בולע את העולם

אבל לא די בהסבר הזה, של השנאה הגזענית בצורתה הטהורה, כדי להבין את יחסם של אנטישמים כקרל מרקס או כרוחאללה חומייני, וכן ממשיכיהם והנוהים אחריהם,  אל היהדות ואל היהודים.

היה להם גם צורך נוסף בהפגנת השנאה הזאת: הצורך לאשש את תפיסתם שלהם והבנתם שלהם את המציאות, לחזק או אף לאפשר את תפיסתם, את האידיאלוגיה שלהם ואת אמונתם.

במקרה של מרקס, היה זה "הסוציאליזם המדעי". אותה צורה של ראייה היסטורית מניכאיסטית, המתעלמת מכל גורם אחר כדי לתאר את ההיסטוריה כתולדותיה של מלחמת מעמדות, ואת ההיסטוריה החדשה כמלחמת מעמדות בין הפרולטריון הבינלאומי ובין הקפיטל חסר הגבולות.

על פי "הסוציאליזם המדעי" לאומים הם דימיונות שווא שבמוקדם או במאוחר מתגלה ערוותם  ואז הם נעלמים. דתות הן אופיום  להמונים, ואלוהים הוא "שטר של אשליות".  ומכאן שברור שהיהודי הממשי, זה שלפעמים הוא עני ולפעמים הוא במעמד הביניים ולפעמים הוא עשיר, אבל תמיד הוא מגדיר את עצמו כיהודי ומסרב להתמסר ללאום הגרמני או הצרפתי (שגם הם סתם חזיונות שווא, כמובן) או לקבל את הדת הנוצרית  – הוא ביטוי של "לאומיות דמיונית". כמו שברור שאם אותו יהודי מקיים דת כלשהי ומאמין באלוהים כלשהו, הוא סתם הוזה הזיות כתוצאה מצריכת סמים נרקוטיים, שהרי עצם קיומו ובוודאי קיומה של אמונתו, נראים  למרקס ולמרקסיסט כהכחשה חצופה ובוטה של התיאוריה של "הסוציאליזם המדעי".

וברור שבמאבק בין התיאוריה המרקסיסטית ובין היהודי הממשי, רק התיאוריה יכולה לנצח.

וממש לא חשוב שהתיאוריה המרכסיסטית כולה, כל "הסוציאליזם המדעי", כבר מזמן התבררה כחור על חור,  וזה אפילו אם לא מביאים  את היהודי הממשי בחשבון כלל וכלל, משום בחינה שהיא.

התיאורטיקן – וכמה שהוא יותר אינטלקטואל הוא יותר תיאורטיקן – תמיד-תמיד יעדיף את התיאורטי המדומיין על פני הממשי, ותמיד יתאר את הממשי בתור מדומיין, ואת התיאוריה שלו – כממשות המנפנפת מעל פניה את המציאות כאילו היתה יתוש טרדן.

כבר כתבתי שהאנטישמיות עובדת באותה דרך גם על מי שנחזים להיות כאנשים אינטליגנטיים (גם גדולי מבקריהם  לא  יפקפקו באינטליגנציה של קרל מרקס. הנרי פורד ואדולף היטלר היו אנשים אינטליגנטיים ביותר, וכמוהם גם רוחאללה חומייני).

השנאה מהסוג הזה גם אינה פוסחת על מי שהינם מושאיה של אותה שנאה. למשל – במקרה של האנטישמיות – היהודים עצמם.

דווקא בין היהודים תמצאו כמה מגדולי התיאורטיקנים המבקשים לאושש את התיאוריה האנטישמית משולשת הפנים של מרקס.

כל פרשן וכותב מאמרים שני בעיתון "הארץ" יסביר לכם, בקלי קלות ומהשרוול,  כיצד ישראל היא מדינה רקובה, מושחתת עד היסוד, חסרת כל מוסר, מנהיגיה חסרי כל תבונה ועושים בכל יום ושעה כל שטות מדינית וצבאית אפשרית – ובאותה נשימה, אותה מדינה עלובה שעומדת להתמוטט בכל רגע – היא גם הביריון השכונתי עצום הכוח, שאינו צריך להתייחס ברצינות למיקום המדוייק של גבולותיו, או לאיזו פצצה גרעינית זניחה שמדינונת איראנית מרוחקת עשויה להטיל!

איכשהו זה מסתדר להם יופי.

בגלל השנאה המעוורת את עיניהם, הם כלל לא יחושו בפירכה המוחלטת של הטיעון שלהם, ולא יתייחסו אל האמת גם אם יקעקעו אותה בצבע כחול על אמת ידם באותיות הלטיניות של חוק הסתירה הלוגי.

שבוע אחרי שבוע תמצאו ב"הארץ" מאמרים  מופרעים ברוח הטיעון הזה.

כבר נמאס לי לבלבל להם שם את המוח עם הטוקבקטים  שלי המצטנזרים לפרקים.

וגם האקדמיה הישראלית מפוצצת באינטלקטואלים שהתיזות של מרקס בראש מעייניהם. כאלה  שיוכיחו לנו בכל דיסציפלינה מדעית שנבחר, מהיסטוריה ועד פיסיקה טהורה, שהעם היהודי הוא מומצא (וכך יאוששו את הפסוק מלשאלת היהודים אודות "לאומיותו הדימיונית של היהודי"), שהתנ"ך הוא כמובן אוסף של בדותות, ושאו-טו-טו, מאיזו מנהרה עגולה וגדושת חלקיקים מתחת לז'נבה, תבוא ההוכחה לזה שאין אלוהים (כלומר, שצדק מרקס כשכתב על  היהודי "שאלוהיו אינו אלא שטר של אשליות").

והמקרה של השיעה האיראנית מיסודו של רוחאללה חומייני, אינו רחוק מהמקרה של המניכאיזם המרקסיסטי.

הקוראן הוא הספר היסודי, כתבי הקודש המחייבים ביותר של המוסלמי ואיש האיסלאם. בספר, שנחתם על ידי החליף השלישי עותמאן, מובאות "הסורות" – הנבואות שניתנו על ידי הנביא מוחמד. כדרכם של כתבי קודש אחרים  – למשל התנ"ך – לא מדובר בספר מדעי, המביא טיעון עורכדיני סדור ומסודר.

נבואות  שניתנות מהאל לאדם אינן נוסחאות מתמטיות ואינן טיעונים משפטיים.

לפעמים יש קטעים שנראים כסותרים אלה את אלה, ולפעמים יש סתירות ממש. בתנ"ך יש התייחסות ברורה בספר עצמו לדו-המשמעות או למשמעויות הרבות של הבשורה האלוהית המועברת לבני האדם, למשל אצל קוהלת:

אם "עת להרוג ועת לרפוא…עת ספוד ועת רקוד…עת לשמור ועת להשליך…עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום", הרי שכל דבר הוא תלוי הקשר. כל דבר נכון לזמנו. האדם המאמין אינו בובה תלויה על חוטים שאלוהים מושך בהם. הוא אינו רובוט הממלא הוראות הפעלה מדוייקות.  הכל צפוי, זה כן, אבל הרשות, כל הרשות,  נתונה בכל רגע ורגע.

וכך גם לא תמצאו בקוראן אחידות סכמטית. למשל ביחס אל בני הדתות האחרות, היהודים והנוצרים. אפשר , למצוא בקוראן שפע של פסוקים המביעים כבוד והערכה רבים ליהודים ולתולדותיהם, לאהבת אלוהים אותם, לזכויותיהם ולמעשיהם, ומומלץ לנהוג בהם בכבוד ובהגינות.  וכמו כן ניתן למצוא פסוקים רבים מאוד שבהם מובעת שינאה ליהודים, וכן בוז ודחיה, ודרך ההתנהגות המומלצת למאמין – בהתאם.

אז מה עוד חדש?  כבר העירו הרבה לפני שנבואות הזעם ומילות הגנאי המוטחות ביהודים בקוראן המוסלמי, נאמרו אלף שנים לפני מוחמד על ידי נביאי ישראל, ונכתבו בתנ"ך מאות שנים לפני שנכתב הקוראן.

אלא שדו-המשמעות הזאת, שאותה תופס כל מאמין רציני וישר כחופש ההבנה  וכחירות הפעולה הניתנים לו מטעם ריבונו – לא התאים לרוחאללה חומייני.

נכון, הוא היה מוסלמי והוא היה שיעי, אבל הוא היה גם איראני, ובגנים התרבותיים שלו שצפו וגעשו התורות של זרתוסטרא ושל מיתרה ושל מני.

ומבחינת אלה, ממבחינת המורשת התרבותית והמחשבתית של חומייני כאיראני דו המשמעות של הקוראן ביחס ליהודים (או גם לנוצרים מהבחינה הזאת) התבררה כסוג של כפירה בעיקר.

בשנת 1999, התנהל משא ומתן  בין אהוד ברק ובין יאסר ערפאת בתיווכו של הנשיא האמריקאי ביל קלינטון. המשטר האיראני, שבראשו עמדו הנשיא מוחמד חתאמי והמנהיג הדתי עלי חמינאי, התנגדו בתוקף. והנה,  השבועון האיראני ארזשהא, שהמו"ל שלו היה מוחמד רישהרי,  שר המודיעין לשעבר, פרסם את השאלה הבאה:

"מדוע הרפובליקה האיסלאמית של איראן  להוטה יותר מהפלשתינים במאבק נגד ישראל? מדוע אנו האיראנים הפכנו לפלשתינים יותר מהפלשתינים עצמם?העם הפלשתיני לחם שנים רבות נגד ישראל ועתה הוא הגיע למסקנה כי בדרכי שלום יוכל לערוב לאינטרסים שלו יותר טוב. מדוע הצלחת צריכה להיות יותר חמה מהמרק שבתוכה?" (רונן ברגמן, נקודת האל חזור כנרת זמורה  ביתן 2007,  עמ' 311)

 ובכן, מדוע באמת צריכה הצלחת האיראנית להיות חמה יותר מהמרק הפלשתיני?

הנה התשובה:

כי העיקר, על פי המורשת הדתית של חומייני,  היא הבחירה בין טוב ורע.

המורשת הדתית האיראנית אומרת שאין אלוהים אחד, שהכל נעשה כדברו, שהטוב וגם הרע מקורם באלוהות, ושהיהודי או הנוצרי שהיום הם נתפסים כרע, יכולים להתברר מחר כטוב, כי הכל תלוי הקשר ותלוי זמן כפי שטען קוהלת.

לא.

לפי המורשת הדתית האיראנית יש שני כוחות, שאין ביניהם השלמה: מצד אחד הטוב, שזה אללה, שזה השיעי האיראני וכל מי שיסתפח אליו – ומצד שני הכוח האחר שהוא הרע שלעולם לא יתקון ולא יתכון, ושמצווה על המאמין, תמיד ובכל תנאי, להשמידו ולאבדו ולשים לו קץ.

וכאשר הלביש רוחאללה חומייני את המורשת האיראנית שלו על האיסלאם הערבי המונותאיסטי, הוא יצר דת חדשה.

מניכאיזם זרתוסטרי-שיעי.

המסתווה כמונותאיזם איסלאמי.

ובמרכזו השינאה הבוערת, המכלה כל, אל היהודי שהוא, אצל חומייני כמו במקרה של מרקס,  התגלמות הרע הקוסמי.

אנטישמיות דתית מניכאיסטית, בת זוגה המדוייקת של האנטישמיות החילונית של מרקס.

וכלל לא מפתיע, שהיא נופלת עמוק בתוך אותה פירכה לוגית.

לא ניתן לומר על מרקס שהושפע מן הפרוטוקולים של זקני ציון או ממיין קמפף של היטלר. אלה נכתבו עשרות רבות אחרי לשאלת היהודים. אבל ניתן בקלות לומר שהפרובוקטור של השירות החשאי הצארי שכתב את הפרוטוקולים, והמלשין הקטן ששלח המודיעין הגרמני אל המפלגות הקיקיוניות שצצו בבוואריה אחרי המלחמה העולמית הראשונה, הכירו את הרעיונות המופיעים בחיבור לשאלת היהודים והושפעו ממנו. ניתן אפילו למצוא ניסוחים דומים.

וברור שגם חומייני הושפע מן מהמערבולת הזאת של רעיונות השיטנה ותהומות השינאה שמרקס היה אחד מחלוציהם. כתביו ורעיונותיו מצביעים בבירור על כך שהספרות המרקסיסטית והספרות הנאצית היו מוכרות לו היטב.

כך שגם אצל חומייני וממשיכיו מופיעה אותה פירכה לוגית , כמו אצל מרקס וכמו אצל פרשני "הארץ",  אודות היהודי משולש הפנים:

הנחש היהודי הנתעב והעלוב – הבולע את העולם.

ישראל היא כה עלובה – כתם על המפה, חיידק קטנטן, גידול סרטני – עד שאין היא ראוייה אפילו לכינוי מדינה,  אלא יש לקרוא לה ישות בלבד .

אלא שאותה ישות עלובה מתבררת גם כזנב המנפנף בכלב – ולמעשה ישראל, הציונות והיהודים הם הם הכוח האמיתי מאחורי ההתרחשויות של הפוליטיקה העולמית, והיהודים  והאינטרסים שלה מזיזים את העולם כולו!

מעניין לציין, שהשנאה שמפגין המניכאיזם השיעי כלפי היהודי וכלפי ישראל – "השטן הקטן" – גדול אפילו משנאתו כלפי ,"השטן הגדול" – האימפריה האמריקאית.

באותו חיבור של מרקס שהוזכר פה, לשאלת היהודים, עמוד או שניים לפני שהוא מביא את הבחנותיו לגבי היהודי ואלוהיו, ותפקידם במנגנון החושך הקפיטליסטי של ההון הגדול, מביא מרקס  קצת מדבריו של קולונל אלכסנדר המילטון, איש צבא, פרקליט, בנקאי ופוליטיקאי אמריקאי (שהיה גם שר האוצר, וסופו שנהרג בדו-קרב פוליטי – דו קרב אמיתי, בחרבות) בעשורים הראשונים לקיומה של ארצות הברית. והנה דבריו של מרקס:

כך מספר למשל קולונל המילטון כי תושב ניו אינגלנד, שהוא אדוק בדתו וחופשי מבחינה פוליטית, הוא מעין לאוקון שאינו עושה אפילו את המאמץ הקטן ביותר על מנת לשחרר את עצמו מן הנחשים הנכרכים סביבו. ממון (המילה מופיעה אצל המילטון ואצל מרקס המצטט אותו בצורה העברית MAMMON) הוא אלילם והם מתפללים אליו לא רק בשפתותיהם אלא בכל נפשם ובכל מאודם. אליבא דידם, העולם הריהו כמין בורסה והם משוכנעים שאין להם שום יעוד עלי-אדמות אלא להגיע לעושר מרובה יותר מזה של שכנם. הסחר-מכר השתלט על כל מחשבותיהנם ואין להם תחביב אחר מאשר חילופי סחורות…" (כתבי שחרות, עמ' 59-60)

קל לראות כיצד הושפע מרקס בניסוחיו מאבחנותיו של קולונל המילטון אודות היהודים שפגש בניו-אינגלנד, ומתיאוריו על מעשיהם המגונים בפוריטנים ייראי השמיים שאיכלסו את החוף המזרחי באותה תקופה.

והנה תיאור של ראיון עיתונאי שהעניק נשיא איראן  בשנים 1997-2005, מוחמד חתאמי (שנחשב כריפורמיסט) לתחנת טלוויזיה אמריקאית:

חתאמי, בשיחה  עם כתבת הסיאנ.אן. קריסטיאן אמנפור, קרא לדיאלוג עם ארה"ב כדיאלוג בין ציביליזציות, אך ישראל היא "משטר טירוריסטי וגזעני". הוא חילק את האמריקאים ל"פוריטנים"ול"הרפתקנים" שבאו לחפש כסף וזהב.  איראן היתה רוצה שמדיניות החוץ תיקבע על ידי הפוריטנים ולא על ידי ההרפתקנים. בשיא כוחו ב-99 קבע  (חתאמי) שאיראן לעולם לא תכיר בישראל, וב-2002 אמר כי ישראל אינה אלא "חבורה של בעלי אמונות תפלות, גזענים וקיצונים, שנשענים על אידיאולוגיה ריאקציונית לא אנושית ולא מוסרית שתובעים ללא צדק את האדמה לעצמם."

(עמ' 165 בספר זמן איראן בעריכת עוזי רבי, הקיבוץ המאוחד 2008 , מתוך מאמרו של אלדד פרדו גלובליזם ואסלאם חדש: איראן כשחקן דתי)
זה, אגב, היה אחד ההבדלים החשובים  בין "הריפורמיסטים" בנוסח חתאמי ובין השמרנים כחמינאי ואחמדינג'אד. "הריפורמיסטים" היו מוכנים לעשות הבחנה בין ישראל והיהודים ובין ארה"ב, כשכל תפקידי השטן, קטן כגדול, מוטלים על היהודים ולאמריקאים נותנים ליהנות מהספק.

רשימה שהתפרסמה באתר "מאפיהו" ב-2005

אסאד השני, בוש השני והאוקה הלבנונית

בצפון העניינים מתחממים. החקירה שמנהל  החוקר מטעם האו"ם,  דטלב מהליס, סביב רצח רפיק אל חרירי, הולכת ומתקרבת אל משפחת המלוכה הסורית והחונטה  הצבאית העלאווית שסביבו. בלשון השקרנית הרווחת נקרא המלך (בשאר) אסאד השני בשם המכובד "נשיא",  החונטה הצבאית שהיא מקור כוחו נקראת  העדה  העלאווית. בעצם  מדובר באחד השבטים הסוריים, מן הצפון, שאותו השליט בזמנו המנדט הצרפתי על הצבא  הסורי, במסגרת המדיניות הקולוניאלית הרגילה של "הפרד ומשול". המלך חאפז  אסאד הראשון,  אביו של הנוכחי, היה כולה גנרל מן החונטה הזאת שתפס את השלטון בשכנתנו הצפונית.  *

מתקרב  גם מועד פרסומו של הדו"ח של האו"ם על הכנופיות החמושות של לבנון, ועל מה שצריך לעשות
עימן. אין צורך לומר, שלקורא הרגיל של העיתונות הישראלית  העולמית,  אין מושג ברור איך לבנון הגיעה למצב הזה.

והנה רמז: באחד מחשבונות  הבנק של אחד הקצינים הבכירים הסוריים שחשודים ברצח חרירי, התגלו 20 מיליון דולר.  הבכיר לא התכחש לאבהותו על החשבון,  אבל טען להגנתו: מה זה שייך לרצח חרירי?

ובכן?  איך צבר קצין צבא סורי, סך הכל שכיר, סכום עתק כזה בתוך כמה שנים?

עוד  רמז: יאסר ערפאת המנוח, שאו-טו-טו תמלא שנה למותו, צבר בעצם את הונו הגדול בשנות  שהותו בלבנון. הוא נעשה מיליונר, ואחר כך מיליארדר. איך בדיוק?

ועוד  רמז: כמה וכמה גורמים לבנוניים, מחזיקים כנופיות  גדולות וחמושות עד שיניהן. זה עולה המון כסף. מאיפה הוא בא?

התשובה  לשלוש השאלות האלה היא חשיש.

על  פי ההערכות של הגיאוגרפים מהמאה שעברה, מוקדשים 1% עד 5% משטחי השלחין (המושקים) של לבנון
לגידול קנביס (מריחואנה) לתעשיית החשיש. אם נחתוך את ההערכות האלה באמצע, ונחשב  את השטח המשמש לגידול הסם ב-3%, נגיע ל-100 אלף דונם. באתר האינטרנט של סוכנות  הביון המרכזית של ארה"ב, הסי.איי.אי, מצויה הערכה שלפיה הצטמצם מאוד שטח הגידול של  הסמים בלבנון במילניום הנוכחי, וכרגע מוקדשים לכך 2,500 הקטר, שהם  25,000 דונם. ברור שלמקורות הלבנוניים הרשמיים  של הסי.איי.אי  יש אינטרס להאכיל בקצת קש ועשב את "החברה" מלנגליי. ועם זאת, יתכן ששטחי הגידול אמנם הצטמצמו בשנים  האחרונות. לכן ייערך כאן החישוב על פי שטח גידול משוער של 50,000 דונם.

את  שתילי הגראס נהוג לגדל במרחק של 30 ס"מ בין צמח לצמח. משמעות הדבר היא, שעל פני מטר  מרובע אחד גדלים 10 צמחים. משקלה של נקבת גראס ממוצעת, בוגרת ובשלה לקטיף, בתום גידול  של כשישה חודשים, מגיע ל-400 גרם. אבל אחרי תהליך של ייבוש, נותרים 200 גרם של חומר  המשמש לתעשיית החשיש. כאן  יש להביא בחשבון כי במהלך הגידול, נערכים שני קטיפים חלקיים של פרחים, ולכן החשבון  הסופי הוא שכל צמח משמש לייצור רבע קילו של חשיש, מה שמביא אותנו ל-2.5 קילוגרם של  חשיש למטר רבוע אחד.

לפי  חישוב של שני יבולים בשנה, מניב כל מ"ר של אדמה לבנונית 5 קילוגרם חשיש בשנה. 5 קילוגרם, כפול 1000 מטרים לדונם, מביאים אותנו ל-5 טון לדונם לשנה.  50,000  דונם, שווים אם כך רבע מיליון טון
של חשיש בשנה, שהם רבע מיליארד קילוגרמים –  250,000,000 ק"ג.

יש  שיטות שונות להפקת החשיש מהגראס. המכנה המשותף לכולן – בסיומו של התהליך מתקבלת עיסה
ירוקה, שלאחר שהיא מגיעה במגע עם האוויר היא מתחמצנת ומקבלת צבע חום. את  העיסה אורזים בשקיות בד קטנות, הקרויות שק, או סוליה, בגלל הצורה האליפטית. משקל השק  הוא 200 גרם. כל שישה שקים נארזים בחבילה הקרויה אוקה (מבוטא כמו עוגה במילעיל)  שמשקלה 1.2 קילו. האוקה היא יחידת המסחר הבסיסית של החשיש.**

את  האוקה מוכר החקלאי הלבנוני לסיטונאי במחיר ממוצע של 60 דולר (כלומר, 10 דולר לשק). כאשר
הסיטונאי הזה מוכר את החומר לסיטונאי משנה, המוכר הלאה את החומר לסיטונאים האזוריים, מוכפל המחיר ומגיע ל-120 דולר לאוקה.

חשבון  ביניים: כדי להקל על החישוב, נביא בחשבון שהחקלאי מוכר קילוגרם חשיש ב-50 דולר.  רבע מיליון טון, שהם רבע מיליארד קילוגרמים, כפול 50 דולר לקילו, יביאו אותנו לסכום  של 12.5 מיליארד דולר – יותר ממחצית התל"ג השנתי הרשמי של לבנון, שהגיע ל-24   מיליארד דולר בשנת 2004. כבר המעבר אל סיטונאי המשנה, מביא את שוק החשיש ל-25 מיליארד  דולר בשנה, יותר מהתל"ג הלבנוני.

וזוהי,  כמובן, רק התחלת הדרך.

ובכן,  מאיפה הגיעו 20 מיליון דולר לחשבונו של הקצין הבכיר הסורי? איך נעשה ערפאת מיליונר  כבד? איך מתפרנסות כל כך הרבה כנופיות חמושות בלבנון? התשובה לפנינו. 5% עד 10% של  דמי פרוטקשן בשנה לכנופיות החמושות, או לצבא הסורי, רק על הסחר הסיטונאי הגדול, שווים  ל-1.25 עד 2.5 מיליארד דולר בשנה, שחלק מהם הולך על נשק ותחמושת, חלק למשכורות  של כמה אלפי כנופיונרים חמושים, או חיילים סוריים וחלק לחשבונות הבנק של הבכירים  בשוויץ או באיי קיימאן.

באתר  האינטרנט שהוזכר, של הסי.איי. אי., מצויין שלבנון הפכה גם למרכז של סחר בסמים קשים  יותר מחשיש, כמו ההרואין המגיע ללבנון מדרום מזרח אסיה, והקוקאין המגיע  מאמריקה הדרומית. מיקומה המרכזי של לבנון ואופיו הנזיל של השלטון הופכים  את המדינה הקטנה למרכז הפצה של הסמים האלה לכל רחבי  המזרח התיכון ולאירופה הקרובה והזמינה. הכמויות אמנם קטנות יותר מאלה של החשיש,  אבל המחירים בשמיים. מחירו הסיטונאי של קילוגרם קוקאין נקי בלבנון הוא 5,000  דולר, והכמויות שמפיצה לבנון נמדדים בטונות. המחירים בתחום ההרואין קצת נמוכים יותר,  אבל מה שעושים הסמים הקשים והקלים לכלכלה הלבנונית ברור למדי. פרוספריטי אינסופי.

אילו  היה לעלית השולטת בארצות הברית עניין אמיתי בחיסול הטירור בלבנון ובמקומות רבים  אחרים, במכה אנושה לעולם התחתון בעולם כולו, ובהפחתת האלימות הקשה המלווה אותו בכל  מקום, היו יכולים הקיסר ג'ורג (המסניף) בוש השני וחבריו  רק להפסיק את הפארסה המגוחכת של איסור הסמים, שהם השליטו ברחבי העולם באמצעות  חוק היובש האמריקאי ואמנות האו"ם. ביטול החוק היה מחסל אחד ממקורות המימון העיקריים של
כנופיות הטירור החמושות, של אלה המתחזים כלוחמי חופש או כנאמני אללה. התנהגותם של האמריקאים מבהירה שאין להם  שום עניין בכך. הכל בלה בלה ומס שפתיים. האינטרס האמיתי של האליטות האמריקאיות  זהה לאינטרס
של הטירוריסטים עצמם המתפרנסים על הפרוטקשן: לנצל ולמצוץ את האזרח  הקטן, ואם הוא גם נרצח בתהליך הזה – במגדלי התאומים, בעיראק או מטיל קסאם – חראם  עליו ואללה ירחמו.

כמה זה עולה  לנו

ברגע שבו האוקה הלבנונית עוברת את הגבול לישראל עולה מחירה ל-1,000 דולר – פי 16.6 ממה שמקבל החקלאי הלבנוני מהסיטונאי  מספר 1. המבריח מוכר את האוקה לסיטונאים האזוריים בסכום כפול  מזה: 2,000 דולר לאוקה. מכאן מתחילה המכירה לקונים הישראליים,  המשלמים בשקלים. המחיר הוא לפי חצי שק, 100 גרם, הנמכרים לצרכן  ב-1500 ש"ח (בערך פי 2 ממה ששילם הסיטונאי המפיץ).  הצרכן הזעיר, מי שקונה "אצבעות", משלם 200 ש"ח ל-5 גרם, שהם 40  ש"ח לגרם – כתשעה דולר. דרך ארוכה מאוד מאז שילם הסיטונאי הראשון
לחקלאי הלבנוני 5 סנט – כ-23 אגורות לגרם אחד של חשיש. בערך פי  175.  ***

ומה קורה לקוקאין המגיע לישראל מן השוק הלבנוני?  הסיטונאי הלבנוני, שמשלם 5,000 דולר לקילוגרם קוק, מוכר אותו  למבריח הישראלי ב-25,000 דולר לקילו. ואילו הצרכן הישראלי הקטן  משלם 100 דולר לגרם.

מאפיהו 02.11.05

*מאז  כבר הוחלף החוקר מטעם האו"ם, בחקירה  היתה תפנית ונראה שעכשיו החשוד העיקרי הוא ארגון החיזבאללה. ואילו  והדו"ח, שב-2005   היה נראה כי הוא עומד להתפרסם ממש בקרוב,  עדיין לא פורסם בגלל איומי החיזבאללה.

**  משקלה המדוייק של אוקה הוא 1,287 גרם. אבל גם בד העטיפה שוקל משהו, ויש תהליך של  התייבשות ואיבוד משקל  עם חלוף הזמן ובדרך,  כך שחשבון של 1,200 גרם לאוקה של סחורה נטו נראה סביר.

***בינתיים  חלו שינויים: חלק גדול מהחשיש המגיע לישראל מגיע דרך סיני ומקורו במרוקו.  חלה גם ירידה במחירים שחלק ממנה אפשר ליחס  לירידה החדה באיכות החשיש: הסוחר מוכר חצאי שקים (100 גרם) בערך ב-1,000 ₪ והמחיר  הקמעונאי לצרכן הקטן היום הוא 200 ₪ ל-10 גרם.

ארבעה פרקים מאתר "מאפיהו" משנת 2005

מהמפקד עד יוזמת ז'נבה

איך גיליתי להפתעתי שבמקום שלום עכשיו יש לשמאל סיסמה חדשה: סוף הסכסוך עכשיו

מכיוון שיצא לי להיות פרולטר פרובינציאלי בשנים האחרונות, ואפילו מובטל,  ומעוד סיבות,  ניתקתי קצת מההוויה ומהאידיאולוגיה של השמאל ורוב הזמן גם מהפוליטיקה בכלל.  לא היה לי מושג ירוק, מה מתבשל בסירים, מה נאפה ואיך מתקדם הפיוז'ן.

בגלל הבורות הזאת   נחתו עלי, מה שמבחינתי היו שתי הפתעות פוליטיות מרעישות: יוזמת "המיפקד הלאומי" מיסודם של עמי איילון וסרי נוסייבה,  ו"הסכמות ז'נבה" שבין ראשי דבריה היו יוסי ביילין ויאסר עבד ראבו. שתיהן ידועות בציבור כשמאליות במובן הרחב של המילה, שתיהן ישראליות-פלשתיניות, עם חפיפה מסוימת בקהל התומכים, ולשתיהן מכנה משותף לגמרי ברור: שתי היוזמות מדברות על "סיום הסכסוך" או "סוף הסכסוך" ואף "קץ הסכסוך", הכל, רק לא שלום. את הנקודה הזאת ביררתי היטב, כאשר עלה בדעתי, בתור איש שמאל מסור וגם ותיק,  לצרף את חתימתי ליוזמות האלה. באשר ליוזמת ז'נבה זה היה קל. הנוסח הגיע אלי בדואר והמילה "שלום" מופיעה רק בהקדמה, לא בנוסח ההסכם המוצע. באשר ל"מיפקד הלאומי", טילפנתי למוקד השירות שהם הקימו לרגל מבצע ההחתמה, וכל חששותי אושרו. לא מדובר בהצעה להסכם שלום.  רק "סוף", "סיום" או "קץ" הסכסוך. גם פה, ה"שלום" מופיע רק בהקדמה הכללית.

ועל שתי היוזמות האלה הסכים כמעט כל האגף השמאלי של הפוליטיקה הישראלית, כולל יסודות ליברלים נאורים מן המרכז! מ"העבודה" וצפונה, ועד לחד"ש ולשמאל של"י והח"כים הערביים!  כולם גם יחד הסכימו על "סוף", "סיום" ו"קץ" הסכסוך. שבעצם ודה פקטו אינם אלא סוף התקווה לשלום, וקץ לשלום בתור אפשרות של קיום ישראלי-פלשתיני.

איך, איך קרה הדבר המדהים הזה, שהשמאל(השמאל!) ויתר על השלום? האם לא הוקמו תנועות וחזיתות לשלום ולשיוויון? מאיפה הש' של חד"ש? או הש' של של"י? אז מה, במקום "שלום עכשיו", "סוף הסכסוך עכשיו"? במקום "שיר השלום" תשיר מירי אלוני בכניסה לשוק הכרמל את "שיר סיום הסכסוך"?  ומה יהיה על הגנרלים של התנועה לשלום ולביטחון? איך היא תיקרא מעתה?

התנועה לקץ הסכסוך ולביטחון מסכל? על מה יפגינו אנשי השמאל? בעד ההודנה?

איך זה קרה, תהיתי לי, שהשמאל (השמאל!) קיבל עליו שמה שמוסכם וסביר ביחסים שבין ישראל ובין מצרים או ירדן – מצב של שלום – אינו יכול להתקיים בין ישראלים לפלשתינים? האם יש עוד דוגמא בעולם לשני עמים (ועוד מאותה משפחת עמים) שהשמאל סבור שאין אפשרות להשלים ביניהם? "סוף הסכסוך"? זה כל מה שמרשות כרגע האידיאולוגיה והפרקטיקה של השמאל לנייטיבס האומללים משני העמים שבין הים לנהר הסובלים מן המלחמה כבר יותר מ-100 שנים? בשם מי מדבר שמאל אשר כזה? את טובתו של מי בדיוק הוא שוחר? האם יהיה זה ממש מוגזם לקבוע, שכאשר שמאל מוותר על שלום בין עמים שכנים ואחים, כעל פרספקטיבה פוליטית (ולא מקדש אותו רק כחזון לאחרית הימים) הוא מאבד את נשמתו? סוג של מתאבד? שהיד פוליטי, אולי? השמאל בתור גדודי אל-הודנה?

איך זה קרה, שאלתי את עצמי, שהשמאל הישראלי נפל ככה? זה השמאל שבמשך שנים רבות היה חלוץ בהבנת המציאות ובהצבעה על הפתרונות הנכונים. איך הוא נקלע למערה כה אפלה ומחניקה? ממשלת הימין של מנחם בגין חתמה על הסכם שלום על פי עקרונות השמאל. כבר מילאו כיכרות על "שלום תמורת שטחים". רוב הישראלים כבר הגיע אל התובנה הפשוטה והנכונה הזאת.  אז עכשיו השמאל הולך לאיזה "סיום הסכסוך?" האם את האולם הישן של "האוהל" אפשר למלא עם זה?

כן, בטח. בפונקציונרים, בפנסיונרים ובמקבלי שכר לפי שורה.

איך, איך זה יכול להיות? איזה פרצוף יהיה לשמאל אם  מחר או מחרתיים יתעשתו לפתע מנהיגים מן הימין או מן המרכז, מן  הישראלים והפלשתינים, וכך סתם ופתאום, יחתמו על הסכם שלום בין העמים? שלום ולא קץ הסכסוך?

ועוד שאלה שאלתי את עצמי: איך זה קרה? מה היה התהליך?האם היתה כאן מזימה אפילה ונסתרת, או התפתחות סטיכית? אולי יד המקרה או הגורל? או שאולי "סיום הסכסוך" הוא בסך הכל המטריצה הלוגריתמית שהתקבלה מחישוב המשוואה בין צורכי מבנה התשתית ועקרונות מבנה העל? מין סוציאליזם מדעי שכזה?

כדי להיות בטוח שאינני טועה מכל וכל – או אולי מתפרץ לדלת פתוחה  – התייעצתי עם חבר שאת דעתו אני מעריך מאוד, והוא אישר לי: אכן, זה כך. זה קרה להם  והם כלל לא ממש מודעים למה שעובר עליהם. רמת הכרה לא משהו, לדעתו.

מצוייד בחוות דעת מפחידה זאת, הפנייתי את שאלת התם הזאת – לאן נעלם השלום מן האג'נדה של השמאל, לכמה מודעים ומכרים כשחזרתי לעיר הגדולה, ולא תאמינו לתשובה אשר קיבלתי: "אני לא מבין את ההבדל"! תשובות כאלו קיבלתי אפילו  ממי שידעו להסביר מה ההבדל בין מרכסיזם-לניניזם עם מקף – ובלעדיו! אפילו הם לא מבינים מה ההבדל בין סיום הסכסוך לבין שלום! וחלק ממבצעי השינוי המדהים הזה אפילו קוראים לעצמם "השמאל העקבי"!

עקבי כמו העקוב ההופך למישור, בערך.

אז מה בכל זאת קרה פה?

התשובה נמצאת במהלך המאורעות.

20.07.05

הפוליטיקה של מלחמת הקודש

איך החליף סדר היום הדתי את סדר היום הפוליטי בהשתתפות אריאל שרון והחמאס

תחילת הניינטיז, מלחמת המפרץ, הראשונה וועידת מדריד, בחירתו השניה  של יצחק רבין כראש ממשלה, בחירתו הראשונה של ביל קלינטון כנשיא בארצות הברית. שיחות ישראליות-פלשתיניות בוושינגטון , התערבות אירופאית שמביאה לשיחות מקבילות וחשאיות בבירה סקנדינבית נידחת. והתוצאה: הסכמי אוסלו.

אלה היו מבוססים על ההסכמות שהשיגו בוושינגטון עשור וחצי קודם לכן בגין, סאדאת וקרטר. אוטונומיה שתוביל למדינה פלשתינית שתחיה בשלום לצד ישראל.

העיקרון המנחה של אוסלו היה שלום תמורת שטחים, אך לא במהלך חד פעמי כמו בשלום הישראלי מצרי, אלא בתהליך הדרגתי שיימשך שנים: המסירה של שטחים וסמכויות לרשות הפלשתינית החדשה, הותנתה בהפסקה של מעשי האיבה מצד הפלשתינים כלפי הישראלים.

את המהלך הכשילו שתי קבוצות דתיות קיצוניות. הקבוצה היהודית שלא היתה מוכנה להסכים למסירת שטחים לצד הערבי, והקבוצה הערבית שלא היתה מוכנה לשמוע על שלום עם ישראל. ברוך גולדשטיין ביצע את הטבח במערת המכפלה משום  שהתנגד להעברת חברון לשליטה פלשתינית, והטירוריסטים של החמאס התפוצצו בטרמפיאדות כי רצו למנוע כל אפשרות לשלום. יגאל עמיר רצח את יצחק רבין כי חשש  שראש הממשלה ימשיך את הסכם אוסלו למרות מעשי הטרור החמאסי, ואז יתברר מעשה הגבורה הנתעב של גולדשטיין כקורבן שווא. ומהצד השני, בעוד ראש הממשלה הישראלי משלם בחייו על דבקותו בתהליך השלום, לא ניסה כלל יאסר ערפאת להפסיק את הטרור החמאסי אחרי הרצח, אפילו לא כדי לסייע לפרס להבחר כראש ממשלה.

המהלך הזה, של טרור נמשך (גם סמוך מאוד לבחירות), הביא לניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות מול פרס ב-1996. נתניהו, שלא היה מעוניין באמת בהמשך התהליך אך היה מחויב לו, מזמז אותו ביחד עם ערפאת, שהמשיך לא לעשות הרבה נגד הטרור, לגנות אותו אחרי מעשה, לחזות בידו הקפוצה של נתניהו שמצידה מביאה לעוד קצת טירור, וחוזר חלילה.

לנתניהו השיטה הזאת נראית עד היום כהצלחתו הגדולה ביותר בתפקיד. הוא גם היה סבור שאין לישראל שום צורך בשלום עם הערבים כדי לקיים כלכלה סבירה ושהכלכלה הישראלית בניהולו כראש ממשלה היתה הצלחה גדולה (הוא ממשיך לחשוב כך גם ביחס לכהונתו האחרונה כשר האוצר). אך הציבור הישראלי חשב מעט אחרת, העיף את נתניהו אחרי שנתיים וחצי בתפקיד, ובחר באהוד ברק בראש ממשלה.

ברק היה מפוצץ מאדרינלין אחרי הצלחת הנסיגה מלבנון בתחילת כהונתו, וחשב שיוכל באותה דרך, של זבנג וגמרנו, להגיע לשלום מיידי עם הפלשיתינים – או לפחות להפסיק את התהליך של אוסלו. ברק חשד בערפאת מההתחלה שהוא מבלף בכל הסיפור של אוסלו, ולא הסתיר זאת. הוא חשד בערפאת שכלל אינו מתכוון להגיע למצב של שלום מול ישראל, כך שהעברה נמשכת של שטחים וסמכויות לרשות, היא בזבוז של כלי מיקוח שיוכלו לשמש את המדיניות הישראלית בעתיד.

לכן נראה לו דחוף לחשוף את הבלוף, בשיטה הנהוגה במשחק הפוקר, או לאלץ את ערפאת לשנות את עמדותיו בלחץ העולם והאמריקאים.

אך קמפ דיוויד נכשל. ברק לא  הצליח להביא שלום, ואילו המחיר ששילם על חשיפת קלפיו של הראיס היה כבד: הוא הפסיד את הרוב שלו בכנסת, אחר כך הפסיד בבחירות של תחילת 2001 לאריאל שרון, וגם סיבך את ישראל בהתפרצות גדולה של טרור,  אינתיפאדת אל אקצה. לזה תרם בעצמו, באמצעות יריבו- עמיתו שרון.

אריאל שרון, שמימי שלוט נתניהו ועד לקריסת קמפ דיוויד ביולי   2000 היה סוס מת, חזר לצהול. כשהתברר לציבור שהפתרונות של ברק אינם טובים מאלה של נתניהו, חזר הליכוד להוביל בסקרים. שרון, שעד לאותה תקופה עסק ב"שיקום  הליכוד"(כלומר, דאג לאייש את מוסדות המפלגה ואת המנגנון  בתומכיו), דחה את כל ניסיונותיו של ברק לגייסו לממשלה אחרי כשלון קמפ דייוויד, ונבהל מאוד כשראה באיזו מהירות חוזר ביבי לתמונת ההתמודדות על ראשות הממשלה בסקרים ובמרכז. מסע הצליינות שערך ראש הליכוד המתנדנד על כיסאו באוקטובר 2000, נועד להחזיר אליו את הימין במפלגה ובציבור.

מי שאפשר לשרון את המהלך, היה ראש הממשלה דאז אהוד ברק. המהלך של שרון היה עוד מסמר בארון המתים הפוליטי שכרה לעצמו ברק בקמפ דיוויד.

ואילו שרון התגלה כמצית שדות  מוצלח במיוחד.  נתניהו נופנף לשוליים ושרון זכה בקלות במועמדות הליכוד וגרף את דמי הביטוח – ראשות הממשלה.

אך מסע שרון להר הבית והמהומות היוו את הקאזוס-באלי שערפאת נזקק לו וכך פרצה האינתיפאדה מספר 2. למרות חילוניותו של הצליין, היה המהלך של שרון בעל אופי דתי מובהק, וכמוהו התגובה הפלשתינית של החמאס וערפאת.

פרצה מלחמת קודש.

היא היתה כזו על פי שמה ("אינתיפאדת אל אקצה"), על פי  סיסמת המלחמה המרכזית שלה ("מיליון שאהידים", כדברי ערפאת) על פי שיטת המלחמה העיקרית (התאבדות של שאהידים על רקע דתי), על פי זהותו של הכוח הצבאי העיקרי (החמאס והג'יהאד, ואילו הכוח המבצעי של הרשות החילונית, גם הוא כינה את עצמו לרגל המלחמה "גדודי אל-אקצה"), על פי מטרתה (סילוק הכופרים הציוניים מארץ הקודש), על פי ראייתו העצמית של מנהיגה יאסר ערפאת (כהתממשות עכשווית של מנצח הצלבנים, סאלח א דין). על פי כל אלה היתה זו חזית נוספת במלחמת הקודש הגדולה הניטשת בעולם בין האיסלם הטהור והצודק מצד אחד, ובין הנצרות והיהדות המושחתות והכופרות מהעבר השני.

מובן שכל מיני היסטוריונים  ועיתונאים חילוניים, שמאלנים עיקביים  ומאמינים אחרים של כנסיית השכל, ניסו לספק למלחמה כל מיני הסברים אחרים, שכמעט כולם מסתיימים באיזה איזם. אבל אי אפשר  להכחיש שהצד הפלשתיני הלוחם כלל לא גילה עניין מיוחד בהסברים האלה, וגם לא בעצמאות מדינית, בהפסקת הכיבוש, במאבק נגד ההתנחלויות, בפתרון בעיית הפליטים או בהקלת סיבלו של העם הפלשתיני.

ההיפך הגמור הוא הנכון. כל אלה הוקרבו למען המטרה הדתית. ערפאת והחמאס ביקשו להפוך את העם הפלשתיני כולו לזרועו הנוקמת של האיסלאם הקיצוני נגד היהודים, ויהיה המחיר שישלם העם האומלל הזה אשר יהיה.

ומה באשר לבעיות הפוליטיות? אלה ייפתרו מעצמן עם הפתרון הסופי הדתי.

והמחיר של המדיניות הזאת היה כבד ומצער. על מידותיו של המחיר אפשר ללמוד מדבריו של אבו מאזן בכינוס שנערך בקאהיר בהשתתפות הפלגים הדתיים השונים: "נכון, האינתיפאדה השפיעה על הישראלים. אבל אנחנו נהרסנו עד היסוד!"

האינתיפאדה על שם המסגד שבקצה סימנה את העברת השלטון בפועל ברחוב הפלשתיני, מידי הרשות הפוליטית החילונית בשליטת ערפאת, לידי החמאס, שלו שימש ערפאת כבובה תלויה על חוט. והתוצאה: מהפך ביעדים ובסדר היום הפוליטי של העם הפלשתיני. מסדר יום  האמור להביא להסכם שלום חוזי עם ישראל, שלו התחייבה הרשות החילונית,  לסדר יום שבמרכזו מלחמת ג'יהאד נצחית נגד הכופרים היהודיים, עם אפשרות לשביתת נשק זמנית לכל היותר (הודנה), שמשמשת את המאמינים לצבירת כוח עד למהלך הבא – של חיסול הישות הציונית. והנה, באופן מדהים, הפך סדר היום הפוליטי של החמאס הדתי, לסדר היום הפוליטי של השמאל הישראלי. אירוע מפתיע במיוחד לנוכח זהותו האידיאולוגית, הסוציולוגית  והאנתרופולוגית של השמאל.

26.08.05

 איך ישתחרר השמאל מהשיתוק?

כיצד שיתקה האינתיפאדה הקדושה את השמאל הישראלי ומה הציע הפרופסור לפלשתינים כדי לשחרר את השמאל משיתוקו

מה היה לנו עד כה. בפרק הראשון נשאלה השאלה: מדוע ואיך נטש השמאל הישראלי את דרך השלום, ועבר לפתרון הפוליטי של "סיום הסכסוך"? בפרק השני תואר התהליך הפוליטי וההיסטורי, שבמהלכו פרצה האינתיפאדה על שם אל אקצה, כאשר סדר היום הפוליטי של החמאס והג'יהאד הדתיים קיצוניים החליף את סדר היום הפוליטי של הרשות הפלשתינית החילונית, וההודנה החליפה את השלום בתור התהליך הפוליטי האפשרי היחיד מול ישראל של הכופרים הציוניים.

אז מילא שהתאונה הפוליטית המצערת הזאת קרתה לפלשתינים, עלתה להם עד עכשיו ביוקר רב ("נהרסנו עד היסוד", כפי שהודה ביושר אבו מאזן כבר באביב 2003 בקהיר), ומי יודע במה עוד תעלה להם בעתיד. אבל השמאל הישראלי, זה החילוני עד לשד עצמותיו, מאמין כה אדוק באידיאות של כנסיית השכל ושל הקוד האתי שלה הידוע כפוליטיקלי קורקט, שקנאי דת בשבילו הם כנפנוף של סמרטוט אדום – איך הוא הגיע לזה שייבחר בפתרון הפוליטי של החמאס?

 האם היה זה בדרך הטבע?

התגובה הראשונה של השמאל אחרי שפרצה אינתיפאדת אל אקצה, היתה שיתוק. הפרופסור הירושלמי זאב שטרנהל, בוודאי אחד ההוגים החשובים של השמאל הישראלי, הודה בכך במאמר שפרסם ב"הארץ" ב-11 במאי 2001 תחת הכותרת "מול ממשלה סהרורית", חודשים ספורים אחרי שפרצה האינתיפאדה. הממשלה הסהרורית היא כמובן ממשלתו החדשה של אריאל שרון, שאותה מגדיר שטרנהל כך: "ממשלת המתנחלים הדוחקת יותר ויותר את ישראל למעמד של השוליים המטורפים."

אך לא בגלל אופייה הסהרורי של הממשלה נתקף השמאל הישראלי בשיתוק. זה קרה בגלל האינתיפאדה ואופיה הבלתי מתקבל על הדעת:

"לא האינתיפאדה שיתקה את השמאל אלא התביעה הפלשתינית לזכות השיבה." שטרנהל עושה לעצמו חיים קלים, כאשר הוא מביא רק את התביעה לזכות השיבה, ואינו מזכיר כלל את העילה הדתית לפריצת אינתיפאדה ב' על שם הר הבית. זכות השיבה זה מספיק מיסטי בשבילו. ענייני "אל אקצה" הם מעל ומעבר לכוחו ולתפיסתו של המומחה הזה למשטרים פאשיסטים מטורפים – אך חילוניים.

ושטרנהל ממשיך: "סביר להניח כי המנהיגות הפלשתינית לא העריכה כראוי את התגובה הישראלית ולא הבינה את גודל הטעות."

כלומר: בניגוד לישראל הנשלטת על ידי מתנחלים מהשוליים המטורפים וממשלה סהרורית, לפלשתינים שכנינו יש מזל גדול: להם יש הנהגה שקולה, העוסקת בהערכות ושוברת את הראש בניסיון  להעריך ולהבין כל מיני דברים. הפעם זה אמנם לא הצליח כל כך – ההנהגה האחראית "לא העריכה כראוי" וגם "לא הבינה את גודל הטעות." אבל זה הכל בין בני תרבות, לא שוליים מטורפים ולא מושלים סהרוריים כמו אצלנו.

 שטרנהל ממשיך:  "הרי כל הצמרת הפלשתינית מבינה שזכות שיבה לישראל שבתוך הקו הירוק לא תתממש לעולם אך אינה מעיזה לומר את האמת לתושבי המחנות. נראה שגם מחסום אחרון זה יוסר בעתיד הלא רחוק. האינתיפאדה היא ניסיון לדחות את ההכרעה ובה בעת לבנות עוד נדבך של גבורה והקרבה שעליו יונחו יסודות העצמאות."

עניין לנו פה, גורס הפרופסור ההיסטוריון, עם מנהיגות אחראית ושפויה ("צמרת") שמבינה עניין, אך משיקולי נוחות פוליטיים סבירים, מסתירה את האמת מתושבי המחנות, ולכן היא פתחה באינתיפאדה כדי "לדחות את ההכרעה", עוד שיקול פוליטי סביר ומקובל, והכל כדי לבסס את מסורת  "הגבורה וההקרבה" בדרך אל העצמאות הפוליטית.

אז רגע, אם כך הדבר, ויש לנו עניין עם "צמרת" מבינת-עניין,  אולי צודקת ההנהגה הפלשתינית במהלך ההיסטורי החשוב הזה, וכלל לא חטאה בהערכה מוטעית ובחוסר הבנה רגעי, כפי שסבר הפרופסור רק כמה שורות קודם?

אבל סתירה כזאת תוך כמה משפטים קטנה על שטרנהל, כפי שנראה מיד:

"לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר הלגיטימיות של ההתנגדות המזויינת בשטחים עצמם.  אילו היתה בפלשתינים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות ולא פוגעים בנשים ובילדים, ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות, כן היו נמנעים מהנחת מטענים מצידו המערבי של הקו הירוק. בדרך זו היו הפלשתינים משרטטים בעצמם את פרופיל הפתרון שממילא יושג בעתיד: הקו הירוק המתוקן יהיה גבול בינלאומי ושטחים יוחלפו כדי לפצות את הפלשתינים על האדמות שכבר סופחו לישראל ואולי עוד יסופחו."

כפתור ופרח! מופת של הגיון בריא, דבר דבור על אופניו!  לרוב המצביעים בישראל, שאך שלושה חודשים קודם לכן הם אלה שהעלו לשלטון את "ממשלת המתנחלים (הסהרורית) הגוררת את המדינה לשוליים המטורפים" –  אותו רוב עצמו בטוח לגמרי  שהפלשתינים צודקים ב"התנגדות המזויינת" בשטחים, כלומר – במלחמתם נגד המתנחלים שהועלו לשלטון! אין ספק שרוב המצביעים בישראל, לדעתו של שטרנהל, הם סהרוריים לגמרי, מצד אחד – והגיוניים לחלוטין מאותו צד. כלומר בעלי הגיון עקבי כמו זה שלו עצמו.

ואילו באשר להנהגה הפלשתינית, הפרופסור שוב משנה את טעמו. אחרי שתחילה שגתה, אולי, בהערכה מוטעית ובחוסר הבנה כשהעלתה את זכות השיבה, ואחרי שהפגינה  ראיית הנולד ופרספקטיבה היסטורית כשפתחה באינתיפאדה, חוטפת עכשיו אותה ההנהגה הפלשתינית סטירת לחי מצלצלת מידי הפרופסור העדינות: "אילו היתה בפלשתינים מעט תבונה"! כלומר, אפילו זה אין להם! אלא אם כן, כמובן,  יאמצו את הטקטיקה שמציע להם הפרופסור שטרנהל: לכו רק על ההתנחלויות! ככה תשרטטו בעצמכם את "פרופיל הפתרון", כלומר, שטחים תמורת שלום. קו ירוק מתוקן וחילופי שטחים.

אבל רגע, רגע, רגע! האם לא זה בדיוק "פרופיל הפתרון" שנדון בין אהוד ברק, יאסר ערפאת והנשיא האמריקאי דאז ביל קלינטון באוגוסט 2000 בקמפ דיוויד? הרי אם בזה היו רוצים הפלשתינים, למה להם  צריכים אינתיפאדה?

לפנינו פתרון מובהק של אחד מבכירי כנסיית השכל למצב בעייתי מבחינתו, כאשר המציאות בשטח אינה מסתדרת עם התיזות האידיאולגיות והפוליטיות שלו.

המציאות היא, שההנהגה הפלשתינית  כלל לא  מוכנה  להסכם שלום עם ישראל, ולכן פתחה באינתיפאדת אל אקצה, כשאינה מסתירה את אופייה ואת מטרותיה. לא עצמאות מדינית ולא נעליים, וגם לא קו ירוק מתוקן וחילופי שטחים, אלא מלחמת קודש נגד ישראל, לשחרור ירושלים מידי הכופרים, ולמימוש זכות השיבה בתוך תחומי הקו הירוק וחיסולה של מדינת ישראל ואללה ירחם על תושביה היהודיים.  לכן המלחמה היא טוטלית, הטרור משתולל בכל מקום ("עוד נדבך של גבורה והקרבה") ומיליון שאהידים מחכים בפינה. לפרופסור זו בעיה, כי האופי הזה של האינתיפאדה משתק מסיבות מובנות את השמאל הישראלי. לכן מתכבד הפרופסור להציע לפלשתינים חסרי התבונה אסטרטגיה חדשה וטקטיקה חדשה, שגם יעזרו להם, וגם ישחררו את השמאל הישראלי משיתוקו: עזבו אותכם מזכות השיבה והס מלהזכיר את אל אקצה! עזבו אותכם מגילה ועזבו אותכם ממטענים! לכו רק על ההתנחלויות!

אלא שההנהגה הפלשתינית, כזכור, לא שעתה אל אחיתופל שטרנהל הגילוני ואל עצתו הטובה, ודבקה באותו אופי נפסד של האינתיפאדה שהביא לשיתוקו של השמאל הישראלי, ואפילו זה לא עניין אותה ביותר.

כיצד, אם כן, יצא השמאל מן השיתוק ומאדישותה התמוהה של ההנהגה הפלשתינית כלפי מצוקותיו הקשות?

07.09.05

הודנה במקום השלום

פרק אחרון  של הטרגיקומדיה בהשתתפות השמאל הישראלי, הנגרר משלום האמיצים להודנה מבית מדרשם של החמאס והג'יהאד

או, יה.  לא קלה היא, לא קלה דרכנו. מה יעשה השמאל כאשר הצמרת הפלשתינית לא זועקת "איסתקלל!" (חירות) אלא "אל אקצה!" מה יעשו  כוהני כנסיית השכל  כאשר ההנהגה ההיסטורית של בני שיחנו לא שולחת את חיילי הגרילה האמיצים שלה להלחם רק בצבא הכיבוש בשטחים ואף לא במתנחלים הרשעים (למרות העצות הנבונות מהשמאל הנאור), אלא משתמשת בעיקר בטרור של מתאבדים נגד אזרחים בתחומי הקו הירוק, הקוטל חפים מפשע, ביניהם גם ערבים בני עמם?  מה לעשות כאשר מסתבר כי נבחרי אש"ף , הדוגלים כאילו בשלום ישראלי-פלשתיני, ובה בעת גם לא מרפים לגמרי מחזון המדינה החילונית-דימוקרטית מהים עד הירדן, נוהגים לפתע כמטיפי דת וכמנהיגי מלחמת קודש? לא דימוקרטים ולא חילוניים, אלא מי שדוגלים במיליון שאהידים למען אל-קודס ואל-אקצה?  מה לעשות כאשר הנהגתו של העם השכן עוברת בעצם לידי החמאס והגי'האד, ואיש אינו שועה לרעיונותיו הנבונים של השמאל הישראלי בדבר הדרך שבה צריכים הפלשתינים לנהל את מלחמתם?

איך ייצא השמאל מהשיתוק האוחז בו לנוכח מחזה התעתועים הזה המתיימר להיות מציאות?

מי שהראה לשמאל את הדרך, אולי בלי כוונה ושלא בטובתו, היה העיתונאי לשעבר אייל ארליך, הוא זה שהחליט לתפוס את ההודנה האיסלמית בקרניה. ארליך, שעבר מעיתונות לעסקי הבשר של משפחתו ולעסקים בכלל, ובכלל לא פעיל פוליטי ידוע של השמאל, פעל בעצם כאזרח תמים ושוחר טוב, המבקש להרגיע את הרוחות בין העמים הניצים. אז אם החמאס קורא להפסקת אש באיזה שם ערבי משלו – מה זה כבר משנה לנו, שוחרי השלום היהודיים? וכאשר הצליח ארליך לשכנע בעמדתו גם את משה קצב, נשיא המדינה בכבודו ובעצמו עלתה ההודנה על הסוס. והנה עדותו של ארליך על מהלך המאורעות, כפי שפורסמה ב"הארץ" ב-14.3.02:

"ב-17.12(2001) הנחתי על שולחנו של נשיא המדינה, משה קצב, את נייר ההסכמה הפלשתינית ליוזמת ההודנה, שכללה התחייבות להפסקת אש של שנה. כמה שעות קודם לכן התכנסה ההנהגה הפלשתינית ואישרה רשמית את היענותה ליוזמה שאומצה על ידי הנשיא קצב. הנשיא קצב, בראיה מפוכחת של המצב ובהפגנת אומץ לב, הביע נכונות לנסוע לפרלמנט ברמאללה ולקרוא לעם הפלשתיני להפסקת אש. הכל, כמובן, בכפוף לאישור הממשלה… את הצעת ההודנה גיבשתי עם הח"כ לשעבר עבד אל ואהב דראוושה ופרופ' יוסף גינת. הרעיון הפשוט מאחורי היוזמה היה להשתמש במנגנון המסורתי של פתרון סיכסוכים בחברה הערבית ולהביא להפסקת אש של כבוד…בקודים של הכבוד הערבי,  הפסקת אש במסגרת ההודנה אינה נתפסת ככניעה או כהשפלה. במילים אחרות, הדרך היחידה שבה נזכה לראות את ערפאת ואנשיו נלחמים באמת בטרור, היא באמצעות ההודנה."

אלא שהיוזמה המשולשת של ארליך, ערפאת וקצב, לא יצאה אל הפועל בגלל שראש הממשלה, אריאל שרון, לא נתן את אישורו, וההודנה המתוכננת נשארה (באותו שלב) בעיקר כספר שכתב העיתונאי לשעבר. אך ארליך לא היה מיואש: "ב-12.1 נפגשנו דראוושה ואנוכי עם ערפאת ברמאללה. ערפאת הבהיר, כי אף ששרון אינו מאשר לנשיא קצב להגיע לפרלמנט הפלשתיני הוא מוכן להמתין ככל שיידרש, שבועות או חודשים, עד שישנה את עמדתו."

התלהבותו של ערפאת מן ההודנה מובנת: זוהי הרי הגירסה שלו ל"שלום האמיצים" שנכרת באוסלו, כפי שהסביר למאמינים במסגד הגדול ביוהנסבורג זמן קצר אחרי החתימה.

ואמנם, כשנה אחרי שפרסם ארליך את מאמרו ב"הארץ", באביב 2003 שבה ההודנה והופיעה, והפעם לרגל מינויו של אבו מאזן כראש ממשלתו של ערפאת. אבו מאזן הפרגמטיסט, שאינו סבור כי הטרור משרת את האינטרס הפלשתיני, סבור כי בידו נוסחת הפלא, המקובלת על הראיס ערפאת: ההודנה.

החמאס והג'יהאד הקיצוניים יקבלו אותה כי לא מדובר בשלום עם ישראל, אלא בהסכם על פי רוח האיסלם, שאותו ניתן להפר בלי להסתבך עם הקוראן. ואילו הכופרים הציוניים המטומטמים שאינם מבינים על מה חותמים עימם שכניהם הפלשתינים, יחשבו שמדובר בהפסקת אש אמיתית לכל דבר ועניין ויסכימו גם הם. וכך קיים אבו מאזן שיחות ארוכות עם ראשי כל הארגונים בעזה ועם ישראל, וסופו של דבר שהתקיימה מעין הודנה זמנית ביותר, שנמשכה כשלושה שבועות והתפוצצה בשרשרת של חיסולים ממוקדים והתפוצצויות מבוזרות.

באותה שנה, 2003,  יצאו לדרך עוד שתי יוזמות חשובות של השמאל הישראלי, שתיהן בשיתוף פעולה עם גורמים פלשתינים, ושתיהן מבוססות על ההודנה: יוזמת "המפקד הלאומי" ויוזמת "הסכם ז'נבה". שתיהן מתבססות על השרשרת ההגיונית הבאה: אם הפלשתינים מוכנים להודנה של שנה, למה לא להאריך אותה יותר? האם לא גילה כבר ערפאת את דעתו שהסכם אוסלו הוא בעצם הודנה לטווח קצת ארוך יותר?

והנה, כל מה שצריך לעשות לשם כך, הוא לשכנע את הציבור הישראלי, שההודנה, כשמה לא כן היא.

לא הפסקת אש מוגבלת בזמן לליקוק פצעים, התחמשות והכנות לסיבוב הרצחני הבא, אלא הרגעת המצב כהכנה לשלום שיבוא בשלב הבא.  והשיטה: לתרגם את ההודנה הערבית לעברית מכובסת, פוליטיקלי קורקטית, בתור "סיום הסכסוך" (המפקד הלאומי) או "תום הסכסוך"  (יוזמת ז'נבה), ולרמוז שאינה אלא צעד לפני השלום, ולא כפי שמבין כל חותם פלשתיני – צעד לקראת המלחמה הבאה.

המפקד הלאומי ער כמובן לבעייתיות של ההסכם שהוא מציע לחתום עליו, כי המילה "שלום" כלל אינה מופיעה בו, כדי לאפשר את חתימת הפלשתינים.

ובכן, איך הם עוקפים  את הבעייתיות הזאת?

כדי להבחין בשיטה די  להכנס לאתר של "המפקד הלאומי" ולערוך גלישה כפולה.

ב"אודות המפקד" מופיעים "עיקרי הצהרת העקרונות" שעליה חתמו עמי איילון מצד היהודים וסרי נוסייבה מצד הפלשתינים. "עיקרי הצהרת העקרונות" הם  חמישה במספר: שתי מדינות לשני עמים, ויתור על זכות השיבה, פירוז המדינה הפלשתינית, הפתרון לגבי ירושלים והסעיף החמישי  והמסכם, שאומר כך:

"סוף הסכסוך – עם יישום הצהרת העקרונות, על ידי חתימת הסכם שלום מדיני, יושם קץ לתביעות שני הצדדים."

שלום למהדרין!

אך הקשה אחת תעביר אותנו מ"עיקרי הצהרת העקרונות", אל "הצהרת העקרונות" עצמה, זו שעליה חותמים בפועל. ההצהרה   רחבה  ומפורטת יותר מעיקריה, וכוללת שישה סעיפים: שתי מדינות לשני עמים, הגבולות, ירושלים, זכות השיבה, הפירוז, ולבסוף הסעיף השישי, המסכם והאחרון:

"6. סוף הסכסוך – עם יישומם המלא של העקרונות האלה, יושם קץ לכל התביעות של שני הצדדים והסכסוך הישראלי-פלסטיני יבוא לכלל סיום."

הפלא ופלא! ב"עיקרי הצהרת העקרונות" יש לנו עניין עם "שלום מדיני" לכל דבר ועניין – אך אותו שלום נעלם לחלוטין ואין לו סימן וזכר בהצהרת העקרונות עצמה!

ואילו אנשי "יוזמת ז'נבה" מתוחכמים לא פחות. במקום שיטת "אודות המפקד" הם משתמשים בשיטת המבואות: בסעיף הראשון של "המבוא להסכם", נאמר כך בסעיף הראשון:

"ישראל ואש"ף מאשרים מחדש את נחישותם לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך ולחיות בדו-קיום בשלום, כבוד הדדי וביטחון, המבוססים על שלום צודק, מתמשך וכולל והשגת פיוס הסטורי."

בהמשך "המבוא להסכם" מופיעה המילה "שלום" בהקשר של יחסי העמים לא פחות משמונה פעמים, בהטיות שונות ורבות: "עידן של שלום", "שלום אזורי", "שלום קבע", ו"שלום וביטחון".

אחרי הפגנה כה אמיצה וגורפת של מחוייבות לשלום במבוא, מצפים כמובן הקוראים התמימים רק לדבר אחד: להסכם שלום. אך מבוקשם לא ניתן להם. בהסכם עצמו, מופיע השלום רק בהקשר אחד. בסעיף 1, בתת-פרק "מטרות ההסכם", נאמר כך:

"הסכם הקבע מסיים את עידן הסכסוך ופותח עידן חדש המבוסס על שלום, שיתוף פעולה ויחסי שכנות טובה בין הצדדים."

ומדוע לא יכול "הסכם ז'נבה" להיות פשוט הסכם שלום ונגזר עליו להסתפק בתואר המפוקפק של "הסכם קבע"?  הסיבה פשוטה מאוד: לחמאס ולג'יהאד יש אקדחים ורובים, והם פשוט יירו בכל מנהיג פלשתיני שיסכים לחתום שלום עם ישראל ויהרגו אותו! ערפאת ידע זאת בקמפ דיוויד וגם אמר זאת שם ובהזדמנויות אחרות, וגם הד"ר סרי נוסייבה מ"המפקד הלאומי" ויאסר עבד ראבו מ"יוזמת ז'נבה" יודעים זאת היטב. הם יכולים לחתום על כל דבר, מ"הסכם קבע" ועד להמחאה ללא כיסוי – אבל לא על שלום על הכופרים הציוניים.

אך מיהו זה שם בפינה, העוצם את עיניו  ומנמנם לנוכח התפנית הרליגיוזית שעברה על ההנהגה הפלשתינית, ועדיין לא הובא לידיעתו שהשלום בתור יחסים בין העמים הפך לפרסונה נון-גראטה?

זהו השמאל העיקבי!

וכך, בתמימות רבה, מדווח כתב "הגדה השמאלית" – אתר בעל קירבה לחד"ש, על מה שאירע ב-21 ביוני  2003, כאשר קבוצה של פעילי שמאל נפגשה עם יאסר ערפאת במוקטעה שברמאללה:

"הפעילים הציגו בפני ערפאת את מצע היסוד של 'תנועת השלום הישראלית-פלשתינית  שעליו חתמו עד כה כשבע מאות אישי ציבור ישראלים ושש מאות פלסטינים, ואשר קורא לשלום מלא בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין, על פי גבולות הקו הירוק, תוך פירוק כל ההתנחלויות,  הפיכת מזרח ירושלים לבירת פלסטין ומערב ירושלים לבירת ישראל ופתרון צודק ומסוכם לבעיית הפליטים. הפעילים ציינו כי מטרת ההתארגנות החדשה היא לגייס תמיכה ציבורית לשלום בקרב חוגים נרחבים בחברה הישראלית והפלסטינית כאחד, כדי לא להשאיר את המאמץ לשלום בתחום המצומצם של מו"מ בין מנהיגים."

בפגישה, מדווח הכתב,  השתתפו מן הצד הישראלי אורי אבנרי, דני פתר,  יעקב מנור, עוזי בורשטיין, יהודית הראל, רחל אבנרי,  מיכאל וורשבסקי, אדם קלר וביאטה זילברסמידט, כולם מחד"ש ורו דה פובור חד"ש.

אך מה היתה תשובתו של ערפאת להמיית השלום הנועזת הזאת? ובכן, הכתב מדווח כי הראיס העלה זיכרונות מהילדות, עת היה משחק "כל יום" עם ילדים יהודיים ליד הכותל המערבי, עד שהיה מגיע הדוד שלו ואומר: "תגיד שלום לחברים שלך, אתה צריך לחזור הביתה." וערפאת מסכם: "הייתי ליד הכותל המערבי יותר מכל אחד אחר." ואילו בעניין השלום בכלל הוא אומר לפעילים בתגובה ליוזמתם המבורכת: "אנחנו צריכים לעשות שלום של אמיצים ולשים קץ לשפיכות הדמים ולכיבוש". זה, כאילו לא עשה כבר ערפאת פעם אחת שלום של אמיצים באוסלו, שאותו הסביר במסגד ביוהנסבורג כהודנה!

אבל עכשיו, ביוני 2003, הבשורה הפוליטית של ערפאת אינה נוגעת לשלום. צורת הסכם אחרת עומדת עתה בראש מעייניו.

ואמנם, כתב "הגדה השמאלית" מדווח:

"אנו נחושים בדעתנו להשיג הפסקת אש (הודנה) (המילה מופיעה בסוגרים במקור בדיווח ב"הגדה השמאלית") אשר תכלול את כל הארגונים הפלסטינים, כדי לקדם את ביצוע מפת הדרכים,"

זוהי תשובת ערפאת לבעלי יוזמת השלום החדשה, על 1300 חותמיה היהודים והפלשתינים.

הודנה במקום שלום.

מכאן ואילך, לא נודע עוד על יוזמת השלום המהפכנית של השמאל העיקבי. היא נקברה קבורת חמור. גם השמאל העיקבי הצטרף לגדודי אל הודנה מיסודם של החמאס והג'יהאד, באותה ביצה חמימה וריחנית שבתוכה כבר טובלים הנשיא קצב, ובעלי המפקד הלאומי והסכם ז'נבה, ושבתוכה מבקש עכשיו הנשיא החדש של הפלשתינים להטביע שוב את כולנו.

23.09.05