סיפורים
השריפה בנוטר-דאם, זכרונות מפאריס, 1975
השריפה בכנסיית הנוטר-דאם הזכירה לי שלפני 44 שנים, באביב הקר של 1975, יצא לי לחזות במו עיני במונומנט הזה, במשך כמה שבועות, מדי בוקר, כשיצאתי לעבודה, ומדי ערב, כשחזרתי "הביתה".
הבית שלי היה אז "שאמבר-דה-בון" (חדר המשרתת) בקומה השביעית בבית שברציף מונטבלו מס. 5 ( Quai de Montebello), מצידו הדרומי של הסיין, שממנו אפשר היה לצפות בנוחיות אל צידה האחורי של הכנסיה ממש ממול.
למגורים האלה הגעתי בזכותה של הלן ט., אחת מחבורה של אקס-סטודנטים אקס-ישראלים, שהיו חברי הקרובים באוניברסיטה של חיפה כמה חודשים קודם, ושחברתי אליהם בפריס אחרי שסיימתי את חוק לימודי ומילאתי את כיסי בדי דולרים.
הלן ושתי אחיותיה הקטנות, פרנסואז וז'אנט(?), למדו בכלל בירושלים, אבל היא הגיעה מדי פעם לחיפה בזכות המסיבות המפוארות שנערכו בדירה של ז'ורז' ג. ושלי ברחוב ד'ישראלי שבשכונת אחוזה, ושמען יצא למרחוק.
אביה של הלן היה ידוע כ"נביא מאשדוד", כי בבוקרה של מלחמת יום הכיפורים הודיע לבאי בית הכנסת באשדוד (שם התגוררה אימן של האחיות) ש"היום תתחיל מלחמה." ב-1975 עבד אביה של הלן ט. בפריס בשיפוץ דירות, בשביל סוכנות התיווך של אחיו, שהיה לו עסק נדל"ן במונפרנס. מדי פעם הוא העסיק בעבודות צבעות את ז'ורז' שכבר הזכרתי ועוד חבר, הרברט ד. שהתגורר באותה תקופה בדירת אמו בווילז'ואיף שמדרום לפאריס.
להלן, חוץ מהמשפחה, היו גם מלאן חברים בפאריס, והיא היתה הממונה על השגת המגורים-בחינם לחבורה הדלפונית. לפני קיי מונטבלו, למשל, גרנו כולנו בדירה מצועצעת גדולה ברחוב ד'אסס, ליד גני הלוקסמבורג, כי דייריה, זוג הומואים, יצאו לבלות כמה שבועות באמסטרדם. ואילו חדר המשרתת שמול הנוטר-דאם היה שייך לבן-דוד רחוק של הלן. אחרי זה התגוררתי – בתשלום – בחדר בדירת סטודנטים ברחוב דה ריפו(הסליחות) שבצפון העיר, ומחלוני אפשר היה לראות את קברי משפחת דרייפוס ומשפחת לוי שבבית הקברות הידוע פר לאשז.
האמת, שהיו בסביבה אתרים שענייננו אותי יותר מהכנסיה. למשל, חנות הספרים המפורסמת "שקספיר וקומפני", שלידה ראיתי פעמיים את ז'אן פול סארטר, שכבר היה אז חצי עיוור.
בדרך הביתה, אחרי העבודה, ראיתי מדי ערב את המסעדה הרמה, בקומה עליונה של אחד הבניינים ברציף, "טור דארז'ו(נט)", מגדל הכסף, הידועה בברווזים הממוספרים שהיא מגישה ללקוחותיה. כשהייתי צופה בה בדרכי על הרציף, הייתה בתרמילי בדרך כלל מעין עוגה הקרוייה "בריק" (לבנה) – בלוק דחוס של שיירי עוגות טחונות מאתמול, ב-5 פרנק החתיכה. זה היה הקינוח שלי לארוחת הערב, באגט עם קופסת פאטה וירקות שלקחתי ברשות ממקום העבודה. הועסקתי אז כסבל בשוק הסיטוני בראנז'יס. את העבודה השיגה לי הלן אחרת, רעייתו באותם הימים של חברי שמשון ב.
והיה גם "ביסטרו 27" שברחוב דה-לה-הושט המקביל לסיין, והיו בתי הקפה הרבים שברחוב סאן ז'אק הסמוך, איפה שהיינו מורידים "דמי פרסיון" (גביע בירה מהחבית) תוך כדי משחקים בפליפר, בית קפה אחד אחרי השני. והיו, כמובן, המוני הבוקניסטים לאורך הגדה, שהיו פותחים את דוכניהם בסופי השבוע.
ובאשר לכנסיה? ובכן, פעם, באחד הבקרים, גברה עלי סקרנותי, והצצתי לתוכה. אני זוכר אולם ענק, אפל וצונן, וכמה כמרים או נזירים שהיו עסוקים בשלהם בקצה הפנימי והמרוחק. הסתלקתי משם חיש קל, רועד מקור,בדרך לקפה קרם מהביל וקרואסון חמים ליד מטרו סן-מישל.
אהבה ממבט ראשון
פטר ואני עבדנו פעם במטבח של מסעדה אחת בצפון העיר, כשרה-חלבית, דוסים עשירים מהשכונה וגם מרמת-גן-בני-ברק שקיבלו אוכל לא מפונפן מדי במחיר לא מפונפן מדי והיו מרוצים. לא מזמן עברתי באבן-גבירול. לא רחוק מהעיריה אני שומע פתאום מישהו קורא בשמי. והנה, זה פטר, עם המכנסיים המשובצים האלה של הטבחים. הוא קורא לי להיכנס. המקום ריק מלקוחות – חמש אחרי הצהריים, לא בדיוק זמן לארוחות. פטר מושיב אותי, נעלם לרגע במטבח וחוזר עם צלחת נישנושים. ירקות אנטי-פסטי, ביצה קשה, גבינות. הבארמנית מביאה לנו בינתים שני לימונענע עם שוט של וודקה בפנים. ליד הקופה, על כסא גבוה, יושבת אשה שחורה יפה וקוראת עיתון. אני מצביע עליה ומבצע סימן שאלה – ניענוע מהיר של הראש מצד לצד מלווה בהרמת גבות.
"זה סיפור." אומר פטר.
"אני אוהב סיפורים".
"אתה זוכר את מנדל? מנדל השמן?"
"זה ש…"
"כן. בדיוק. המסעדה הזאת היתה שלו. הייתי שף אצלו. זה היה בערך שנתיים אחרי שפתח. יום אחד אנחנו יושבים פה – הנה, בשולחן הזה, בפינה – כל הצוות, וגם מנדל השמן. מדברים על איזה ריאליטי. בערך בשעה הזאת זה היה. בלי קליינטים בעסק. פתאום הדלת נפתחת, ונכנסים שניים. זוג. שחורים. האישה הכי יפה שראיתי בחיים, וגבר רזה, מתחיל להקריח, לבוש כמו פקיד. מכנסיים גברדין. חולצה עם צווארון ענק מהסיקסטיז. בגדים שמוציאים מהזבל. הגבר מדבר אנגלית.
אנחנו יכולים לקבל משהו לאכול? אנחנו מאוד רעבים. הוא אומר.
מנדל לא אומר כלום, אז אני קם מהמקום, ואומר:
בטח, שבו בבקשה. מיד תקבלו תפריט.
האישה מסנוורת אותי ביופי שלה.
אתה לא מבין. אומר הגבר. יש לנו רק 13 שקל.
הוא מראה לי את המטבעות בכף ידו.
13 שקל, אתה מבין? אין לנו שום מנה ב-13 שקל. ב-13 שקל אתה יכול לקבל שלוש עוגיות קטנות לקפה ונשארת עם שקל ביד.
אני מסתכל על מנדל. מנדל מסתכל עלי. אני מושך בכתפי, מנסה להגיד משהו. אבל הגבר לא ממתין. בכמה צעדים מהירים הוא מגיע אל הדלפק של הבאר. על הדלפק יש סלסלה עם כמה פרוסות לחם, שחזרה מאחד השולחנות של הצהריים. הגבר לוקח משם ארבע פרוסות. עוד שני צעדים, והוא מגיע לטוסטר שבפינת הבאר. ליד הטוסטר יש חבילה של פרוסות גבינה צהובה. הוא לוקח משם שתי פרוסות, מכניס פרוסת גבינה בין כל שתי פרוסות לחם. משאיר על הדלפק את הכסף. שתי מטבעות של חמישה שקלים, שלוש מטבעות של שקל. חוזר אל האישה ונותן לה סנדביץ אחד.
טוב, הסיפור ברור, לא? מסתנני עבודה בלי עבודה, מתים מרעב.
שישבו, אומר לי פתאום מנדל בשקט ופונה לבארמנית: תביאי להם מים.
אני מתרגם והם מתיישבים. אוכלים בתיאבון עצום את הסנדביצ'ים המסכנים שלהם. הבארמנית מביאה להם מים.
תגיד להם שאני מזמין אותם לקפה. אומר מנדל. אחרי שיגמרו לאכול. אצלי במשרד."
זה הסיפור של פטר. הוא ממשיך:
על מה שקרה במשרד של מנדל יש שתי גירסאות. מנדל יושב מאחורי השולחן שלו. השניים נכנסים ומתיישבים מולו בכסאות. הבארמנית מביאה להם שני קפה הפוך, למנדל סודה, ויוצאת.
"אתם רוצים עבודה?" שואל אותם מנדל עם האנגלית הדפוקה שלו.
השניים מהנהנים במרץ.
"אתם יכולים לעבוד פה. לעשות כלים." אומר מנדל. "זה בסדר?"
השניים מהנהנים במרץ.
"רק דבר אחד." אומר מנדל. "הליידי שוכבת איתי פעמיים בשבוע."
אני חושב שמנדל השמן קלט את המשפט הזה באנגלית באיזה סרט גנגסטרים בטלוויזיה, אומר לי פטר הטבח.
וכאן מופיעות שתי הגרסאות. לפי הגרסה של מנדל השמן, כפי שסופרה לפטר אחרי כמה חודשים, הגבר קם על רגליו בזעם, והאישה מושכת בידו ומושיבה אותו. לפי הגרסה של האישה, כפי שסופרה לפטר מאוחר יותר, זאת היא שקמה ממקומה בזעם והגבר תופס בידה ומושיב אותה.
ברשומון הזה יש הסכמה רק על המילה שנשמעת מכיוון הזוג אחרי התנאי של מנדל השמן. המילה היא:
"אוקיי".
וככה זה מתחיל. השניים עובדים בשטיפת כלים. פעם משמרת בוקר, פעם משמרת ערב. אבל יומיים בשבוע, האישה עובדת בוקר, והגבר עובד ערב. ביומיים האלה מנדל השמן מזיין את האשה אחרי הצהריים. לא רחוק מפה, בדירה שלו בבלוך. זה הסידור.
אחרי חודשיים, מנדל השמן מפעיל את הקשרים שלו. אתה מכיר את מנדל. בכל מקום יש לו מישהו. פה חבר, שם אח. הוא מזיז דברים. האישה מקבלת רישיון עבודה. הגבר לא. הפקחים באים, תופסים את הגבר ומנפנפים אותו מפה. אני לא יודע לאיפה. אולי למחנה ההוא בנגב. אולי בחזרה לסודן. כן, הם סודנים, לא אמרתי לך?
עוד חודשיים עוברים, ומנדל מתחתן עם האישה. היא עוברת גיור. שנה אחרי שהיא נכנסה לאכול פה סנדביץ, היא יולדת למנדל תאומים. שני היצורים הכי מתוקים והכי יפים שראית בחיים שלך.
האישה – ברבנות נתנו לה את השם הגר – היא לא רק יפה. היא גם חכמה. פלפלית וממזרה. לא עובר הרבה זמן, ומנדל השמן פותח עוד מסעדה. אוכל בריאות אפריקאי. בנמל. פתאום מתברר שיש המון ישראלים שאוהבים אוכל בריאות אפריקאי. האישה מנהלת את המסעדה בנמל. המקום מפוצץ. לא בגלל האוכל כמו בגלל האישה. יפה-אש. כבר אמרתי לך. אין מצב שאתה מוריד ממנה את העיניים.
פטר הטבח ממשיך: מנדל השמן כל הזמן אומר לי שזאת היתה אהבה ממבט ראשון. שהוא כל החיים חלם על האישה הזאת, ונדלק איך שראה אותה. הוא גם סיפר לי שכשהם ישבו אצלו במשרד לשתות את הקפה, הוא ראה במבט שלה שזה הדדי. שכמו שהוא דלוק עליה, היא דלוקה עליו.
היה מת.
התאומים גדלים קצת, ואז זה מגיע, ממשיך פטר את הסיפור.
"מנדל השמן נרצח." אני אומר. "ולאף אחד אין מושג מי עשה את העבודה."
הסיפור היה בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה.
"בדיוק כך." אומר פטר. "ולאשה היה אליבי. היא היתה במסעדה בנמל, כשמנדל נרצח פה מאחורה, בחצר, ליד הפחים. נשחט בצוואר כמו תרנגולת. האישה עם התאומים יורשת את הדירה של מנדל השמן בבלוך, ואת שתי המסעדות שלו. זאת פה ובנמל. והמון כסף בחשבון שלו בבנק."
"וזאת היא שיושבת פה ליד הקופה?"
"לא. זאת הגיסה שלה. שנה אחרי הרצח הם הגיעו מסודן. אתה זוכר את הגבר הרזה והמקריח? מתברר שהוא בכלל היה אח של הגר. לא בעלה. זאת שליד הקופה פה היא אשתו. הגר סידרה להם הכל עם ההוא ממשרד הפנים."
"ואף אחד לא יודע מי רצח את מנדל השמן." אני אומר ותוחב לפי פרוסת חציל אחרי שמזגתי עליה קצת שמן זית והנחתי עליה פרוסת גבינה.
"ואתה יודע מה?" אומר פטר הטבח, "לאף אחד גם לא אכפת. טיפוס מגעיל הוא היה. איך הוא אמר? הליידי שוכבת איתי פעמיים בשבוע. אהבה ממבט ראשון, יעני. היה יכול לקבל את שניהם לעבודה. לברר שהם בכלל אח ואחות, להתחיל עם האישה, לסדר גם לאח שלה רישיון עבודה על הדרך. מה רע? אבל מנדל השמן חשב שהוא הכי חכם בעולם."
"ומה עם הליידי-האלמנה-הגר?" אני שואל. "היא לא התחתנה?"
"מעניין שאתה שואל, כי בשבוע הבא החתונה." משיב פטר הטבח. "היא מתחתנת עם האח התאום של מנדל השמן. צביקי הרזה."
"צביקי הרזה? רגע, רגע, זה לא הגנגסטר שקשור עם האלה מנתניה? נו, איך קוראים ל…"
"אתה נסחף," אומר לי פטר הטבח. "צביקי הרזה, התאום של מנדל, הוא פקיד במשרד הפנים. היי, לאן אתה הולך?"
"חשבתי ללכת לנמל." אני אומר. "פתאום בא לי על אוכל בריאות אפריקאי."
אולי תכתוב לי שיר?
לפני שנים רבות, כשהייתי סטודנט באוניברסיטה, עבדתי לפרנסתי במדור הספורט של אחד העיתונים היומיים. עבודה נוחה לסטודנט: שעות עבודה גמישות, תמיד אפשר להמציא משהו כשאין חומרים ממשיים, וגישה נוחה למיטות של סטודנטיות שמתרגשות ממפורסמים. אמנם רציתי לכתוב על אמנות, אבל זה היה עיתון חדש, וכתבים על אמנות לא חסרו להם. לעומת זאת התגלה מחסור בכתבים במדור הספורט, ולשאלת העורך אם אני "מוכן להתנסות" השבתי בחיוב נלהב. הייתי אוהד שרוף של קבוצה אחת שנעלמה בינתיים, הלכתי למשחקיה וקראתי את מדורי הספורט. עורך המדור שראיין אותי היה עם ראש פתוח: תכתוב על כדורגל בתור אמנות, הוא אמר לי.
ביום צהריים אביבי ביקרתי אצל אחד ממקורותי, מאמן של קבוצה בליגה נמוכה מפרבר תל אביבי שכוח אל, שפעם היה שחקן נבחרת ואימן בליגה העליונה. הוא ידע מה קורה באיגוד המאמנים, באיגוד השופטים, בהתאחדות הכדורגל, וכרגיל, סיפק לי רכילות בשפע. יצאתי מהפגישה איתו, שנערכה אחרי האימון שהעביר לחניכיו באיצטדיון המוזנח. חציתי את כר הדשא המרוט ובמדרגות העולות שהוליכו ליציאה מהאיצטדיון ראיתי שני נערים, שבידי אחד מהם היה כדור. השני, הקטן והרזה יותר, שהחזיק בידו כמה דפים ועט, התבונן בי ואמר:
"אולי תכתוב לי שיר?"
הוא כנראה בלבל ביני ובין משורר ידוע שהופיע מדי פעם בטלוויזיה. מקור הבלבול היה הזקן המשותף למשורר ולי, וקצת דימיון כללי במבנה הגוף.
"למה שלא תכתוב אותו בעצמך?" השבתי לו.
"אני לא יודע לכתוב שירים." הוא השיב.
"כל מה שצריך זו השראה." אמרתי.
"אני לא יודע מה זה השראה." הוא אמר. "אני יודע לשחק כדורגל."
"אתה יודע לעבור שחקן?" שאלתי.
שני הנערים פרצו בצחוק.
"מוני אלוף בזה." אמר זה עם הכדור.
"אני יכול לעבור גם שלושה, בסלאלום." אמר מוני. "או ארבעה. ובסוף גם את השוער."
"אז אתה יודע מה זה השראה. מה שיש לך כשאתה עובר שלושה שחקנים בסלאלום, זו השראה." אמרתי. "תעשה סלאלום בין המילים, ויצא לך שיר."
דיברנו קצת. התברר שאינם בדיוק נערים. מוני, הכדורגלן, כבר היה אחרי צבא. חברו אבישי, שהציג את עצמו כסוכן של מוני, היה בן גילו ושוחרר מהשרות כי עבד לפרנסת משפחתו. הם חברים מגיל חמש. עוד מהגן. שניהם הפליגו בדברים על כשרונו של מוני, והתלוננו על טיפשותם של המאמנים שדחו בזה אחר זה את מוני בתואנה שהוא נמוך ורזה מדי. הם כבר עברו אצל תריסר, לפחות, ממאמני הליגות הנמוכות. האחרון שדחה את מוני עשה זאת היה המאמן פה, המקור שלי. הם המתינו לו ביציאה מהאיצטדיון כדי להפציר בו שיעניק למוני הזדמנות נוספת.
"ואני בגובה של מראדונה!" אמר מוני והזדקף כדי להראות לי.
"והוא שוקל כמו ג'ורג' בסט!" הוסיף אבישי. ג'ורג' בסט, הקיצוני האנגלי המפורסם, היה כבר אז שחקן עבר, אבל עדיין ידוע מאוד.
"ואני מוכן להשמין!" אמר מוני.
"אבל לא הרבה, כי המשקל יפגע לך בכדרור." אמר אבישי.
"אתה יכול להראות לי מה אתה יודע?" שאלתי והצבעתי על הדשא מאחורי.
"בטח." אמר מוני.
העמדתי את אבישי לפני, ביני ובין מוני, ופנינו אליו. בתיכון שיחקתי מגן שמאלי. אמרתי למוני שעליו לעבור בכדרור את שנינו.
הוא עשה את זה כאילו היינו אוויר.
בפעם השניה נפלנו מימינו ומשמאלו, כשהוא עבר אותנו באמצע.
לילד היה כישרון.
*****
אחרי כמה שבועות הוא הופיע בחדר המערכת של מדור הספורט בעיתון ובידו דף נייר.
"כתבתי שיר." הודיע לי מוני. "הייתי פה כבר כמה פעמים, אבל אתה לא היית."
"תראה." אמרתי לו.
קראתי את הכתוב בדף. ארבע שורות בכתב עגול וילדותי.
אבל שיר.
משקל, חריזה – ובלי ספק – השראה.
"עשית סלאלום למילים, מוני." אישרתי לו. "חכה לי פה." לקחתי עמי את הדף עם השיר בדרך אל שולחנו של וייזל.
*****
אני לא ידוע מה אתם חושבים על מדורי ספורט בעיתונים, אבל שיהיה ברור: כתבי ספורט הם הדבר הכי קרוב שיש לאנשי עסקים שעובדים, במקרה, בענף העיתונות. כשאתם קוראים ידיעה קטנה ולכאורה חסרת כל חשיבות במדור הספורט, דעו לכם שמדובר בשקלול עדין ומורכב ביותר של שלל אינטרסים, מקבילים, צולבים ונוגדים. כל כתב והקבוצה או הקבוצות שהוא מעדיף, המאמנים, השחקנים, סוכני השחקנים, השופטים ועסקני ההתאחדות שהוא מקדם את האינטרסים שלהם או האומללים שהוא "תוקע" להם. וזה עוד לפני שמדברים על הקשר בין הספורט ובין תעשיית ההימורים הסובבת אותו, ומה שקורה בתקשורת האלקטרונית ובמיוחד בטלוויזיה, שהעיתונות הכתובה בוחשת בה בעוצמה אדירה.
וייזל היה אלוף כתבי הספורט מהסוג הזה. אם רציתם חמישה כרטיסים – לכם ולחברים – לכל משחק כדור שעולה על דעתכם, בכל מגרש בארץ, חמש דקות לפני שהמשחק מתחיל – וייזל היה יכול לסדר את זה, כשהכרטיסים מחכים לכם לא בקופת האיצטדיון – שם צריך לעמוד בתור – אלא בידי נציג מטעם הקבוצה ליד הכניסה ליציע המרכזי. וייזל היה יכול להביא לארץ למשחקי ראווה כמעט כל קבוצה בשלוש הליגות הבכירות באירופה. כשממש התחשק לו הוא יכול היה לשנע לאיצטדיון הלאומי ברמת גן גם נבחרות זרות.
נתתי לוייזל את הדף עם השיר שכתב מוני. וייזל קרא את השיר במצח מקומט.
"גאוני." אמר וייזל.
"אתה מבין בשירה?" שאלתי את וייזל.
"היתה לי חברה שחשבה שהיא משוררת." אמר וייזל. "והיא בחיים לא כתבה שיר כמו זה."
אמרתי לו שמוני, זה שיושב ליד השולחן שלי, כתב את השיר. שהוא יודע כדורגל. סיפרתי לו את הסיפור. וייזל אסף את המקטורן שלו מגב הכיסא, יצירה מסביל רואו בלונדון, שלוש משכורות חודשיות שלי בשקט, טפח על שכמו של מוני ואמר: "בוא, ילד, נלך לאכול משהו. אני מבין שאתה צריך להשמין."
*****
למחרת בא מוני להודות לי. סיפר לי שהעניינים זזים במהירות. כבר אתמול אחרי הארוחה באווזי לקח אותו וייזל לראות מאמן של אחד הקבוצות במרכז הליגה הבכירה. הבוקר הוא כבר עבר סידרה של בדיקות רפואיות. אם הן יהיו בסדר, כבר מחר הוא עומד לחתום על חוזה, שאותו ביקש וייזל לקרוא לפני שמוני חותם עליו.
"ומה עם אבישי?" שאלתי. "הוא הסוכן שלך, לא?"
מוני משך בכתפיו.
"לא חתמתי איתו על כלום." הוא אמר. "וייזל אמר שהוא יביא לי סוכן אמיתי."
"אתה בטוח ש…" התחלתי לומר, אבל סתמתי. לא העניין שלי.
לצד השמחה על הצלחתו (הצפויה) של מוני היתה לי הרגשה קצת חמוצה.
*****
ומוני הצליח. הוא התחיל בקבוצת המילואים. וייזל דיווח לי על התקדמותו. לפעמים גם מוני. את היתר קראתי בעיתונים. בליגת המילואים מוני עבר המון שחקנים בדריבלים. חילק אסיסטים בסיטונות. הכניס גולים בצרורות. אחר כך נתנו לו לשחק כמחליף במשחקי הליגה הבכירה. בהתחלה לא הלך לו בקלות. מגינים בליגה הבכירה הם לא פרייארים. הם לא נותנים שיעברו אותם בקלות. אתה עובר מגן כזה? צפה לעבירה, שאו שהשופט יראה אותה או שלא. או שישרוק לעבירה או שלא. זאת אומרת – לא די לעבור את השחקן. צריך לדלג גם מעל העבירה הצפויה, ואחר כך גם לסבול את הקללות והעלבונות, להתחמק מהצביטות, מהמרפקים, מהעקבים בקרסוליים כשכולם עומדים צפוף ברחבה בהמתנה להרמה מהקרן או מבעיטת עונשין, והשופט לא רואה.
וכשאתה נמוך ורזה כמו מוני – הכל קשה שבעתיים.
אבל הכל נגמר די מהר. כמעט לפני שהתחיל. אבישי, הסוכן המודח של מוני, הסתבך בצרות. נכנס לכלא לשנה. כשהשתחרר, היה מוני שחקן הרכב ראשון בקבוצה שלו, שנה שניה שלו בליגה, וכבר התחיל לשמוע הצעות מקבוצות במעלה הליגה. באחד העיתונים כתבו שלא רחוק היום שיראו אותו בנבחרת, ושיש לו עתיד באירופה. היו שיפורים ניכרים בחוזה שלו. הוא כבר לבש ג'ינסים של מעצבים ונהג במרצדס כמעט חדשה. מוני שכר דירה במגדל דיזינגוף החדש, ובטורי הרכילות ראו אותו עם דוגמנית.
אבישי בא אל מוני שבוע אחרי שהשתחרר מהכלא, ואמר לו שאו שיקבל אותו מחדש כסוכן, או שיתן לו סכום חד פעמי בתור דמי שחרור. מוני סירב. אבישי גנב מכונית ודרס את מוני. הרגל הימנית של מוני הלכה. נגמרה הקריירה. אבישי נכנס לארבע שנים בכלא.
*****
עברו עשרות שנים. גמרתי תואר ראשון באמנות. את העבודה במדור הספורט עזבתי כשסיימתי את התואר השני וקיבלתי עבודה כמתרגל לקראת הדוקטורט. עברו עוד שנים ונעשייתי גם פרופסור. אבל הדרך אל הפקולטות החשובות באוניברסיטאות הגדולות הייתה חסומה בגלל הדעות שלי על הציור, שנחשבו מיושנות ושמרניות מדי אצל קובעי הטעם. מצד שני, אי אפשר היה לזרוק אותי, בגלל שכתבתי ופרסמתי לא מעט (בעיקר בחו"ל, איפה שיש יותר נכונות לקלוט דעות כמו שלי) וגם הסטודנטים נרשמו בהמוניהם. בדרך גם התחתנתי והתגרשתי, ושוב התחתנתי והתגרשתי.
כדורגל כבר ראיתי רק בטלוויזיה. וגם זה רק לפעמים. הענף הלך ונמוג מבחינתי.
לפני שנים מעטות נחתה אמי על שולחני. אמי זה קיצור של אמירה. אמירה קול. היא שנאה את השם המלא שלה. מיושן מדי. ישראלי מדי.
משהו נראה לי מוכר לי אצל הסטודנטית הזאת, אחת מן המניין בקורס החובה לתלמידי השנה הראשונה על תולדות האמנות במכללה הפרברית שבה לימדתי אז. היא בלטה בין מאה ויותר הסטודנטים שהתרווחו על המושבים באודיטוריום הקטן. תמיד ישבה בצד, בשורה השניה או השלישית. שאלות טובות. הערות ביניים קצת חצופות וקצת מצחיקות. מבוגרת מהממוצע, לקראת גיל השלושים, נאה מאוד, תמיד לבושה היטב, שינויים תכופים בתסרוקת. קופצנית וחסרת מנוחה.
ובכן, באמצע יום אביב סתמי לגמרי היא התיישבה בלי הזמנה על קצה השולחן שלי (הדלת של החדר באוניברסיטה שלי תמיד פתוחה. עד היום) ושאלה אם היא יכולה להזמין אותי לקפה, ואם מתאים לי – עכשיו. התשובה שלי לשאלות לא צפויות מהסוג הזה היתה ונשארה שגרתית מאוד: "למה לא?"
ישבנו במרפסת הצוננת קצת של הקפטריה. אמי שאלה אם היא יכולה להיות גלויה אתי ולא המתינה לתשובה. היא הסבירה לי שבתור סטודנטית היא מרגישה הרבה מעל לממוצע (מה שהיה נכון) אבל לא תמיד מסתדרת עם כל המרצים, ככה שהיא חוששת ממכשולים בדרכה אל מטרתה – תואר שני, תואר שלישי והוראה – "בדיוק מה שאתה עשית". אז מה שהיא צריכה ממני זו קצת עזרה: שאהיה מין פטרון שמלווה אותה בדרך. שאפקח את עיניה בכל מה שנוגע להתנהגויות רצויות, שאזהיר אותה ממוקשים. בקיצור – פוליטיקה ודיפלומטיה בשדות האקדמיה.
עדיין ניסיתי לפענח את החידה: למה היא נראתה לי מוכרת כל כך? אחרי שהיא שילמה על הקפה והקרואסון שלנו היא אמרה שהיא אף פעם לא ראתה בית של פרופסור מבפנים, אולי אני מוכן להראות לה.
*****
עם הסיגריה השניה שאחרי (אמי מעשנת, אני לקחתי רק כמה שאכטות בשביל הביחדנס) היא גילתה לי את הסוד:
היא הבת של ורדינה.
ורדינה היתה החברה שלי במשך השנה השניה שלנו בחוג לאמנות. בתום אותה שנה היא הודיעה לי לפתע שהחבר המיתולוגי שלה חוזר מהלימודים שלו בקיימברידג'. הוא הציע לה נישואין. היא הסכימה. אין טעם לערער, אין טעם לדבר. אנחנו נפרדים וזהו.
היה לי קשה עם זה. הקלה עלי העובדה שורדינה נעלמה מהחוג, נעלמה מהאוניברסיטה. שמעתי שהם עברו לירושלים והיא המשיכה את הלימודים שלה ב"בצלאל". לא רציתי לשמוע ממנה. לא ידעתי אפילו מה שם בעלה.
אני מניח שחלק מהקוראים, ואולי גם מהקוראות, חושבים שסיטואציה שכזו, עם הבת של-, יכולה להיות די מדליקה. אבל אני, כבר הסברתי, די שמרן.
"תתלבשי ותעופי מפה, מהר." אמרתי לאמי.
"בסדר, בסדר. אל תתעצבן, פרופסור יקר שלי. אני מצטערת. בעצם לא. אמא דיברה עליך כל כך הרבה שהייתי מוכרחה…" היא נשלפה מהמיטה והתלבשה. די לאט, מנענעת את עכוזיה. אולי ציפתה שאתחרט.
כשהעמיסה על כתפה את התיק ועמדה ליד הדלת היא פנתה אלי.
"אבל אנחנו נשארים חברים, כן? כל מה שדיברנו…אתה תעזור לי…"
"בתנאי אחד. אף מילה לאמא שלך."
"זה ברור." היא אמרה. "אף מילה לאמא ורדינה."
*****
כעבור שנה, בערך, הוזמנתי לכנס בבירה מרכז אירופאית. לא חשוב הנושא, אותי תמיד הזמינו לייצג את הקו השמרני. באותה מדינה הייתי ידוע למדי. בכמה מכתבי העת המרכזיים לאמנות פרסמו את המאמרים שלי. כבר הייתי שם בכנס שלוש שנים קודם לכן, וההופעה שלי היתה טובה. כשאמרתי לאמי שאני נוסע, לאן ולכמה זמן, היא קפצה.
"קח אותי, בחייך!" היא אמרה.
"השתגעת?"
"אני נשבעת שלא אבלבל לך את המוח. אקח חדר במלון אחר. מה אכפת לך? אני מתה להתאוורר קצת. תראה שיהיה כיף. עשה טובה, עשה טובה, עשה טובה."
ההתנהגות שלה היתה למופת בשנה שחלפה. לא הצטערתי על העיסקה הקטנה שלנו. להרבה מורים היו סטודנטים מועדפים, ובתקן הזה היתה אמי מוצלחת ביותר. היא הקשיבה לעצותי אבל לפעמים נהגה כרצונה. שום גבות לא הורמו לנוכח היחסים בינינו. שום רינונים ושום כלום. לי היה רומן במהלך אותה שנה עם אחת המזכירות בחוג לכלכלה. אמי יצאה תחילה עם סטודנט מהחוג שלנו, אחר כך עם מתרגל, ולבסוף עם צייר אחד שהיה כמעט בן גילי. מדי פעם יצאנו ברביעיה.
כבר היה ברור לי, כמובן, מדוע היא נראתה לי כה מוכרת. אמי סיפרה לי שתמיד סיקרנתי אותה. ורדינה, אימה, הזכירה אותי מדי פעם. בדרך כלל כשרצתה להרגיז את בעלה, "להכניס לו בקטנה", כפי שהגדירה זאת אמי (האבא, מר קול, היה טיפוס בוגדני, וגם ורדינה, כפי שסיפרה לי אמי, לא טמנה את ידה בצלחת).
אז כן, נסענו ביחד לכנס באירופה.
*****
להפתעתי, מצאתי בעל ברית מוזר בפאנלים של הכנס. ישראלי גם הוא, פרופסור מבוגר ממני במקצת מהאוניברסיטה של תל אביב. הכרתי אותו בעיקר מן המאמרים הפוליטיים שנהג לפרסם. רק לעתים רחוקות מאוד מצאתי את עצמי מסכים עם דעותיו. הוא היה מרקסיסט עקשן ודי דוגמטי. אך בכנס פה התברר לי שהתיעוב שלו כלפי כל הזרמים הלא-פיגורטיביים שהתפתחו ושגשגו במאה העשרים אינו נופל משלי, ולמרות הרדיקליזם הפוליטי שלו הוא לעג כמוני לוואריאציות השונות והמשונות על הנושא "אמנות מושגית", כולל "ציור מופשט" וכל מיני "מיצגים".
אני מניח שחלק מעמדותיו ניתן לייחס לנאמנות שלו ל"ריאליזם הסוציאליסטי" הישן והטוב. אבל מה זה משנה? נמצאנו כותשים בתנועת מלקחיים את המוני האוהדים של שלל הזרמים שהצמיחה המאה שעברה, מן האקספרסיוניזם הגרמני ואילך, שלא חסרו להם מייצגים נאמנים בכנס הזה.
כינינו זה את חברו "עמיתי המלומד מישראל" וכללית עשינו חיים.
כשהזדמן לי לסעוד ביחד עמו ועם אשתו (שעשתה לי עיניים, אבל לא רק לי) הסתלבטנו כהנה וכהנה על חשבון הפרופסור הצרפתי המרובע שניסה להגן בכל מאודו על הקוביזם, ועל האנגלי הקשיש בעל הפאה הנוכרית השחורה כפחם שייצג בלהט את הציור המופשט ועל המקומי שהיו לו טענות לתקופת הבארוק ה"קיטשית" מדי לטעמו.
אמי, שאכלה איתנו באותה ארוחת צהריים, סיפרה שבקהל התפרסמנו כ"מכסחי השדים מישראל" שמנהלים "בית מטבחיים לאמנות המודרנית והפוסט-מודרנית", ששמנו יצא בכל הקהילה האקדמית בבירה, ושמחר יהיה האולם שבו יופיע הפאנל שלנו מפוצץ בקהל.
התחזית התבררה כנכונה. הפאנל שבו השתתפנו הועבר לאודיטוריום הגדול, וגם שם נאלצו צופים לשבת במעברים או לעמוד בירכתי האולם. מהקהל נשמעו רעמי צחוק ואפילו מחיאות כפיים, עניין נדיר בכנסים אקדמיים יבשים מהסוג הזה. הפכנו גם לכוכבי העיתונות המקומית, ואמי טרחה לגזור למעננו קטעי עיתונים מחמיאים.
הדברים הגיעו לכך שאפילו אשתו של שותפי המרקסיסט חזרה לגלות עניין בבעלה.
*****
כשהסתיים הכנס נותרו לנו עוד יומיים לפני הטיסה בחזרה, ואמי הציעה שנסייר בבירה. בבוקר אספתי אותה מן הפנסיון שבו התגוררה, מרחק של עשרים דקות הליכה מן המלון שלי במרכז ההומה של העיר. אכלנו ארוחת בוקר קלה ואחריה בילינו כשעה במוזיאון העירוני שלא היה עשיר במיוחד, אך המבנה שבו שכן היה מעניין. ואז טענה אמי שסיפרו לה על נפלאותיו של בית כנסת עתיק לא הרחק ממרכז העיר, שנבנה במקור במאה ה-15, ובנוסף על הארכיטקטורה המיוחדת הוא מצטיין גם בריהוט חדש יחסי, מן המאה ה-18, שאיכשהו ניצל מידיהם החמסניות של הנאצים במלחמת העולם השניה.
הלכנו לראות את בית הכנסת. הוא שכן בגטו היהודי לשעבר, במורד גבעה שהשתפלה לעבר הנהר שחצה את העיר ממזרח למערב. הכניסה לבית הכנסת עברה דרך מדרגות יורדות שהוליכו אל שעריו המרשימים – שתי דלתות ענקיות מעץ אדמדם, מרוקעות במסמרי ארד בוהקים. ולאחר שנכנסנו דרך השערים, שהיו פתוחים למחצה, מצאנו את עצמנו מול גרם מדרגות נוסף, שהוליך אל ריצפת האולם המרכזי של בית הכנסת.
ושם, על מדרגות השיש האפורות-תכלכלות , ישב גבר צעיר, באמצע שנות השלושים לחייו, לבוש כדרך אחת הכתות החרדיות: מעיל אפור ארוך, גרביים לבנות עד לאזור הברך, עניבה שחורה לצווארו ועל ראשו מגבעת רחבת שוליים. זקן ארוך עיטר את פניו ופאות חומות בהירות השתלשלו והגיעו עד לצווארון חולצתו. הוא ישב כשגבו נשען על הקיר, ורגליו הפשוטות לפנים חוסמות את המדרגות. על ירכיו היה פתוח פנקס גדול ובידו אחז עט. לפתע הבחנתי גם באשה צעירה, בערך בת גילו של הגבר, לבושה אף היא כחרדית, בשמלה ארוכה ומטפחת מכסה את שערה, או אולי היתה זו פאה? היא ניצבה ליד דוכנו של החזן וקראה בספר שהיה מונח שם לפניה. היא היתה מעט שמנמנה, פניה היו יפות מאוד, ומתוכן נפקח אלינו חיוך רחב ומאיר.
הגבר הצעיר היה זה שדיבר.
"אולי תכתוב לי שיר?" הוא שאל אותי.
עוד אחד מאלה שבלבלו ביני ובין אותו משורר טלוויזיוני. אמנם זקנו של המשורר האפיר עם השנים, אבל זה קרה גם לזקני שלי.
"אולי תכתוב אותו בעצמך?" שאלתי אותו.
"הוא סתם עצלן." זו היה אמי שהתערבה. "אני אכתוב לך שיר. תביא." היא גחנה ושלחה את ידה אל המחברת הכרוכה, ואחר כך אל העט שבידו.
שתי ההעברות לוו במבט ארוך שהחליפו השניים.
"תגיד לי, אחי," אמרה לו אמי וכרעה לצידו. "יכול להיות שראיתי אותך פעם? אולי בלי זקן? גואה? פונה? ורנסי?"
"הייתי בכל המקומות האלה." אמר בעל הפאות, "עוד לפני שהיה לי זקן."
עכשיו הוא כבר עמד על רגליו. אמי ניצבה מולו על המדרגה בקירבה שנראתה לי מסוכנת. האשה הצעירה והיפה התבוננה בשניים האלה במבט שנראה לי מהורהר.
היה לי ברור שאמי נדלקה עליו. קל היה לראות מדוע. התחפושת ותוספי השיער לא הצליחו להסתיר את העובדה שמדובר, בלשון ימינו, ב"חתיך הורס." גבוה, תווי פנים יפים, כתפיים רחבות, מותניים צרות, תנועה גמישה.
"אכלתם צהריים?" שאלה אמי. "ראיתי שיש פה לא רחוק, בגטו, מסעדה כשרה. מה דעתכם? אנחנו מזמינים."
היא גייסה גם אותי למסע הפיתוי שלה.
שכחנו מהשיר.
*****
זה היה מט סנדלרים מבוצע באמנות. רגלי שתי משבצות קדימה, מלכה פוסעת באלכסון לקצה הלוח, רץ באלכסון ההפוך למרכז הלוח, המלכה ננעלת על החייל שבינה ובין המלך השחור. למלך אסור לאכול את המלכה כי היא מוגנת על ידי הרץ והוא נכנע.
למלך השחור שנכנע, החוזר בתשובה, קראו יורי. הרבנים בישיבה הראשונה שלו, אחרי שחזר מהודו, תרגמו את זה ל"יהורם". מילכה היפה היתה חצי שידוך. גם היא חוזרת בתשובה. היא נשארה עם שמה המקורי. הם התחתנו כמעט מיד.
ועכשיו היתה מילכה חסרת אונים לנוכח המהלכים הפשוטים והתכליתיים של אמי. אמי היתה מהנוגעות. ה"שומר נגיעה" של יהורם לא עניין אותה. האצבעות של אמי תפסו בשולי שרווליו, טיילו על דשי המעיל שלו ורפרפו על זקנו. היא קראה לו יורי. היא שתתה בעניין אקדמי את התובנות הדתיות שלו אבל בשעת הארוחה האשכנזית שאכלנו במסעדה הכשרה "גיטל" היא העדיפה להתרכז בחיפוש עיקש של נקודת המפגש האפשרית שלהם בהודו. או אולי בכלל בדרום אמריקה? פטגוניה? השמורה שבדרום צ'ילה? שניהם היו גם שם. איזה צ'אראס מדהים היה אפשר להשיג לפני כמה שנים בפונה. כל הכדורים הצבעוניים והחינגות שהלכו במסיבות החוף של גואה. האווירה המהורהרת של וורנסי.
ובינתיים ב"גיטל" אמי החליטה להשתגע ולהזמין לשולחן בקבוק יקר של סליבוביץ משובח, כולו עליה. לפני שנפרדנו כבר היו חילופי טלפונים ותכנית טנטטיבית למחר, שנקבעה עוד לפני שנעשינו שתויים ויגעים: נצא ביחד, כל הארבעה, לטיול רגלי מאורגן בגשרים המפוארים ובגנים הפורחים של מרכז העיר, עם הגראנד פינאלה: שייט בנהר.
"את לא חושבת שאת מגזימה?" שאלתי את אמי אחרי שנפרדנו בשעת אחר צהריים מאוחרת (אחרי הארוחה ישבנו בבית קפה, לא כשר במיוחד, בניסיון להתעורר אבל מילכה ויהורם שתו רק קפה שחור בספלי נייר ולא נגעו בשום דבר מאכל). "הוא נשוי, למען השם."
"למען השם." אמרה אמי בלגלוג קל. "יהורם נשוי. יורי רווק. הוא עדיין לא החליט אם הוא יהורם או אם הוא יורי. או שלא שמת לב לזה?"
"ומה עם מילכה?" שאלתי.
"מילכה? היא בחורה יפה. הרבה יותר יפה ממני, הכלבה. הרבנים ימצאו לה שידוך חדש תיק תק." אמרה אמי.
*****
אקצר:
למחרת, איכשהו הזדנבנו, אמי ואני, באחורי הנחש המתפתל בסימטאות של הטיול המאורגן שלנו. מילכה משכה את יהורם מעט לפנים. היום הוא נטש את המעיל החרדי האפור שלו לטובת בגד עליון שנראה כסריג נוקשה במקצת בצבע יוטה.
כשעברנו בשעת צהריים מוקדמת ליד גלריה שהציגה את ציוריו של אמן אמריקאי ידוע תחת הכותרת: נופים אירופאיים, הודיעה לי פתאום אמי שהטיול המאורגן הזה משעמם לה את התחת, ושבוא נחתוך כאן ונראה את הציורים של הג'פרי מקנזי הזה. שנכון ששילמנו מראש על הטיול, אבל לפחות נחסוך את הטיפ שמשלמים למדריך, ושבכל מקרה נוכל להצטרף לכל האחרים בשיט על הנהר. את כל זה היא אמרה בקול רם למדי, ולא הופתעתי במיוחד כשיורי-יהורם נעצר לרגע על מקומו והודיע לאשתו היפה שהטיול מעייף אותו, שהוא לא מבין את האנגלית של המדריך ובכלל…
כך שארבעתנו נפנינו לראות את הציורים של האמריקאי מקנזי והטיול הרגלי המאורגן המשיך להתנהל בלעדינו.
"זה היה מהלך גאוני." שמעתי את יורי-יהורם לוחש לאמי.
היא שלחה את אצבעותיה אל שולי הבגד שלו.
"בטח מעניין אותה המרקם של הבד." אמרה פתאום מילכה במרירות סרקסטית.
שהתבזבזה לגמרי על הצמד הטרי. הם התרחקו מאיתנו לעבר ציור ענק שתיאר שלושה גשרים על הסיינה ביום ערפילי במקצת של פאריס. הראשון מפורט וחד, השני מטושטש במקצת והשלישי כמעט שאינו נראה.
"רוצה לשמוע סיפור?" שאלתי את מילכה.
"אתה לא רוצה לדעת, במקרה, ממה עשוי המעיל שלי?" שאלה מילכה.
"תשמעי סיפור." התעקשתי.
סיפרתי לה את הסיפור על מוני, וייזל ואבישי. על הסלאלומים של מוני ואיך הלכו לו הרגל והקריירה, ואיך בזבז אבישי את חייו בכלא.
"יש לך מסקנות?" שאלתי אותה.
"אתה המצאת את זה." אמרה מילכה. "זאת אומרת, את הקטע הזה, שגם מוני ביקש ממך שתכתוב לו שיר."
"נשבע לך שלא." אמרתי.
"אסור להישבע." אמרה מילכה. "לא חשוב. מה שאני מבינה מהסיפור הזה שלך – שאסור לבגוד. שהסוף הוא רע. תודה רבה לך. עודדת אותי."
כמעט שהנחתי יד מנחמת על כתפה. ריחמתי עליה. מאוד לא נעים לאשה צעירה לראות את בעלה נחטף ממנה מול עיניה, בלי שתוכל לעשות דבר.
כששטנו ארבעתנו על הנהר, לפנות ערב, ביחד עם הקבוצה, הודיעה לי אמי שאני חוזר לארץ בלעדיה בטיסה שלמחרת היום. היא נשארת פה "לעוד איזה זמן."
כמה שיקח לה להפוך את יהורם ליורי, עד הסוף.
*****
עברו כשנתיים מאז. בינתיים התחתנתי בפעם השלישית. בחופשת הקיץ נסענו לטיול ארוך במזרח. כשהיינו במומבאי הגענו לשוק הגנבים בלב הרובע המוסלמי. מצאנו מקום למנוחה במין חמארה קטנה במקום שבו התרחב במקצת השוק, ומזגו לנו תה צונן בלימון. התפאורה היתה רגילה. המוני אנשים, הדוכנים הצבעוניים, צעקות הרוכלים, קבצנים בשפע. על המדרכה שממול, קצת מימין, ישבו הנרקומנים בשורה על שפת המדרכה. פתאום ראיתי פנים מוכרות. או שאולי היה נדמה לי? שאלתי את אשתי אם תרגיש בטוחה להישאר קצת לבדה. אני רוצה לראות משהו. היא מחתה את זיעתה ושלחה אותי לדרכי בנפנוף של מטפחת לחה.
חציתי את זרמי הקהל שנעו לכל הכיוונים. והנה הם היו שם. בערך במרכזה של שורת הנרקומנים, לפניהם שלט קרטון דהוי ומסמורטט בשלוש שפות, אנגלית, צרפתית, ובאותיות ההודיות המצועצעות: "אנא, עיזרו לנו. נתקענו פה ואנחנו רוצים לחזור הביתה, למולדת." ומתחת לשלט קערת חרס ששוליה שבורים ובתוכה קצת שטרות ומטבעות. הגבר היה מזוקן ורזה מאוד. היו פצעים פתוחים על אמות ידיו החשופות. האשה היתה רזה יותר ממנו, אבל קרסוליה היו נפוחים וכחולים. בצקת של נרקומנים כבדים. הם לבשו – או נכון יותר, נשאו עליהם בגדים שפעם היו טובים יותר. האשה היתה מחוקה לגמרי. שום דבר ער לא היה במבטה. אבל הגבר, שהבחין בי כשגחנתי כדי להניח שטר של 10 יורו בקערת החרס, התעורר לשניה. ראיתי בעיניו זיק של הכרה.
"היי אתה." לחשו שפתיו החרבות של יורי-יהורם, "אולי תכתוב לי שיר?"
אמי, לצידו, לא זעה.
חזרתי לחמרה.
אשתי, השמנמנה קצת יותר מהרגיל, שאלה אותי מה ראיתי שם. היא ניסתה לעקוב אחרי במבטה, אמרה, אבל הקהל היה צפוף מדי.
"כלום." אמרתי. "היה נדמה לי."
*****
קיצרנו קצת את הטיול. חזרנו שבועיים לפני ראש השנה. האשה טענה שזה אמנם רק החודש השישי, אבל כבר לא קל לה, והיא מעדיפה לנוח יותר. חיכה לנו המון דואר. גם דואר רשום, שאותו התנדבה אשתי לאסוף מהסניף.
היתה שם מעטפה אחת הדורה ותפוחה. תחילה הוצאתי מתוכה הזמנה לחתונה, שהשאירה אותי פעור פה. והיה גם ספר שירים דק שהותיר אותי המום.
מיהרתי לתחקירן שלי, הגוגל, ותנחשו מה.
מתברר שהכדורגלן שלי מוני והסוכן שלו אבישי השלימו.
אבישי חזר לשכונה אחרי שריצה שני שליש מהעונש שנגזר לו. המשפחות לחצו על חברי הילדות האלה, והם תקעו כף והחליטו שהכל נסלח ויש מקום להתחלה חדשה. למוני עדיין נשאר כסף, מהמשכורות השמנות שלו והבונוסים ומהביטוח. גם ההורים של אבישי פתחו את הארנק, והשניים פתחו חנות פיצוחים בשוק התקווה. החנות פרחה והתפתחה לכיוון הגבינות והדליקטסים. מהכתבה במוסף המקוון של "גלובס", שממנה שאבתי את עיקר המידע, למדתי שכבר לפני כעשור התחילו השניים לעסוק גם ביבוא של המוצרים שמכרו בחנותם, וסיפקו לחנויות נוספות. עכשיו הם כבר היו מגדולי היבואנים ממדינות הבלקן, עשירים כקורח וכרוקפלר (זאת היתה הכותרת של הכתבה, שהתבססה על המשפט שאמר מוני לעיתונאי שראיין אותו: "אבישי נהיה עשיר כמו קורח ואני עוד אהיה עשיר כמו רוקפלר").
אז זהו, מיד אחרי יום הכיפורים עומד הבן הבכור של מוני לשאת לאשה את הבת האמצעית של אבישי.
ואנחנו מוזמנים.
והספר? זה היה ספר שירים צנום, אבל עשוי בקפידה. כריכה לבנה חלקה, אותיות זהב קטנות עם שם המשורר – מוני – ואותיות כסף גדולות לשם הספר – "סלאלום".
ובפנים הקדשה "לאיש ששאלתי אותו: אולי תכתוב לי שיר? והוא השיב: אולי תכתוב אותו בעצמך? אז כתבתי אחד, ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד…סלאלום בין המילים."
הטלתי את הספר אל ידיה המושטות של מילכה.
"תקראי את ההקדשה." אמרתי לה. "זוכרת שלא האמנת לי?"
באר האהבה, או הבאגט בתנור
בביקור האחרון שלי בפאריס, וזה היה מזמן, מיהרתי יום אחד לפגישה, אבל החלטתי לא לקצר ובכל זאת ללכת לאורך הסיין. היה יום נאה, הבוקניסטים פתחו את דוכניהם הירוקים, ובאחד מהם הבחנתי בכריכה של ספר באנגלית שגירתה את תיאבוני – הופיעה שם תמונת עוגה שנראתה לי מוכרת ביותר, ושם הספר – בצרפתית דווקא – Puits D'amour – פיזר את הערפל: "באר האהבה" – זהו שמה של העוגה הזאת, המזוגגת בקרמל זהוב וקרויה כך על שם החלל שבמרכזה, שאותו נהוג למלא בקרם וניל ולפעמים גם בריבת פרי יער. פעם אהבתי מאוד את העוגה הזאת. קראתי כמה מילים בכריכה האחורית על תוכן הספר, והתברר לי שהסופר, אחד ג'ון מרקין, הוא אופה אנגלי שגדל בלבנון, למד קונדיטוריה בפאריס ומספר פה על חוויותיו בעיר האורות. המחיר שנקב הבוקניסט היה סביר, מכיוון שמיהרתי לא התמקחתי ולקחתי את הספר.
והנה טעימה מאחד הפרקים בתרגום חופשי:
"זה היה בתקופת הסטאז' שאחרי הלימודים הסדירים. עשיתי את הסטאז' בבולנז'רי-פטיסרי ידועה ברחוב בורדאלו, ליד תחנת המטרו נוטר דאם דה לורט ברובע התשיעי. התגוררתי לא הרחק משם ב"שמבר דה בון" קטן אך לא נורא בקומה השביעית בבית בורגני ליד כיכר האופרה, במרחק הליכה מהבולנז'רי.
חדרי היה אמנם קטן, אך לא ויתרתי על תנור אפיה חצי-מקצועי. האפייה היתה כל חיי, ולא הפסקתי לתרגל את מה שלמדתי גם בשעות הפנאי. באחד הערבים הוזמנתי לארוחה בבית חברים ללימודים, וידידה מבית הספר באה לאסוף אותי במכוניתה. הידידים עמדו על כך שאכין לארוחה כנאפה, אחרי שסיפרתי להם על העוגה הנפלאה הזאת שאותה אהבתי לאכול בבתי הקפה של ביירות.
בחדרי הקטן לא שררו תנאים להכנת איטריות הקדאיף שהם המשמשים בסיס לעוגה הזאת, ולכן קניתי אותן ברובע המארה, לא הרחק מבורדאלו. שם השגתי גם את גבינת העיזים ואת הפיסטוקים.
כדי להדגים בפני חברי את מומחיותי במאפים צרפתיים קלאסיים, הכנתי גם את עוגת הדגל של הבולנז'רי שבו התמחיתי – טארט בורדאלו, המבוסס על בצק פריך, קרם שקדים ואגסים בסירופ (הבולנז'רי בבורדאלו התמחה גם בעוגת "באר האהבה", אבל זה עניין לסיפור אחר)
את הכנאפה הכנתי ברגע האחרון, שהרי כל אחד יודע שהעוגה הזאת מצויינת סמוך להוצאתה מהתנור, והולכת ומאבדת מטעמה ככל שהיא מאבדת מטריותה. ברור שלא השתמשתי בצבע מאכל כדי להכין את הסירופ הלוהט שאותו התזתי ממש לפני היציאה לדרך על פני העוגה, אלא במים שקיבלו את צבעם מבישול גזר. ועל פניה הכתומים של העוגה פיזרתי בנדיבות את הפיסטוקים הירוקים המרוסקים. המראה היה נפלא והסירופ הלוהט העיר לחיים את ריחות הגבינה שזה עתה יצאה מהתנור.
ידידתי הגיעה בזמן. הטענתי על זרועותיה את המגש ועליו הטארט בורדאלו, ואני לקחתי את תבנית התנור ובה הכנאפה, שאותה לא כיסיתי, כמובן, כדי שלא תמשיך להתבשל בחום של עצמה.
ירדנו לקומה השישית, שכן המעלית לא הגיעה לקומה שלי. שם כבר המתין למעלית זוג מדיירי הקומה – מאדאם ומיסייה בורגנים למופת. מיסייה א. היה עורך דין עשיר, בעל מרצדס ארוכה ושחורה, ומאדאם א. ביזבזה את שכרו בטוב טעם על בגדים שהדגישו את צדדיה הנאים, והיו כמה כאלה. היא היתה מבוגרת ממני בעשר שנים בערך, וגבוהה ממני ב-10 ס"מ לפחות, בלי עקבים. פגשתי בהם בעיקר במעלית, ומדי פעם ראיתי את מאדאם יושבת בקפה דה לה פה הסמוך, ופעם קנתה דגים ברחוב השוק העולה לקלישי.
מיסייה, משופם ובעל זקנקן בסגנון ואן דייק לבש חליפת שלושה חלקים חומה ועניבתו התכולה הצטיינה בסמלי שלום זרוקים. מאדאם לבשה שמלת פסים אורכיים ירקרקה-שחורה משיית, קצת מבריקה, שהתחילה מתחת לבית השחי והסתיימה בברכיה. מכיוון שהיתה על עקבים, היא התנוססה הרחק מעלי, וגחנה קצת כדי להציץ בסקרנות על העוגה החשופה שבידי.
המעלית הגיעה, וכשנכנסנו, צפופים במקצת, מילא ריחה העז של הכנאפה את המעלית.
"ואוו, זה נראה מאניפיק," אמרה מאדאם. "והריח".
"כנאפה." אמרתי בגאווה.
היא היססה רגע, בעוד המעלית העתיקה חורקת קלות בדרך למטה, ואז אמרה:"אני יכולה לטעום?"
"אני לא חושב(ת) ש…" אמרנו כולנו, ידידתי, מיסייה א. ואני בעת ובעונה אחת.
"אתם לא חושבים ש… מה?" אמרה מאדאם א. "הו, אני לא יכולה לעמוד בזה."
ואז קרה הדבר המדהים הבא:
מאדאם א. שלחה אל מרכז הכנאפה שתי אצבעות ארוכות ודקות של ידה הימנית, שצפורניהן צבועות באדום בורדו ייני, כאודם שפתיה, ובתנועת גריפה נחושה חרשה את הכנאפה מתחתיתה עד לדופן התבנית, וכך העמיסה על כפה מנה נאה של קדאיף, גבינה, עוד שכבה של קדאיף וסירופ וקצת פיסטוקים.
היא הפשילה את ראשה, ודחסה את כל התוכן לפיה.
לעולם לא אשכח את הבעת העונג כל פניה. את המיצמוץ הרם ואת ה"וואו" החרישי הנוסף, ואחר כך את הקולות שהפיקה כשמצצה את אצבעותיה.
שתיקה כבדה השתררה במעלית.
ידידתי התבוננה באימה בפניה המושחתים של הכנאפה.
"אתה לא כועס בטירוף?" היא שאלה אותי.
כל טבח או אופה הקורא את הדברים האלה יודע היטב את התשובה.
"איך אני יכול לכעוס?" שאלתי, "כשמאדאם נתקפה בדחף שאינו בר כיבוש?"*
אמנם גדלתי בביירות, וכבר היו מאחורי שנתיים של לימודים בפאריס, אבל למען האמת, הצרפתית שלי, באופן רגיל, לא היתה מספקת כדי להרכיב ביטוי מורכב שכזה. אלא שערב או שניים לפני הארוע במעלית, ראיתי בטלוויזיה דרמה משפטית עתיקה בהשתתפות ז'אן גאבן, אנדרה בורביל וז'אן מורו הנפלאה, שבמרכזה טענת ההגנה, שלפיה עמדה לזכות הנאשמת הטענה של "דחף שאינו בר כיבוש", וצירוף המילים הזה, שחזר שוב ושוב, נחרת היטב בזכרוני.
למחרת, כמה דקות אחרי שחזרתי לחדרי לפנות ערב מיום הסטאז' שלי בבולנז'רי של רחוב בורדאלו, נשמעו נקישות על הדלת.
זו היתה מאדאם א'. הפעם בקימונו משי צהוב ועליו דרקונים אדומים, ובלי עקבים.
למעשה, בלי נעליים.
מאדאם א. הדפה אותי קלות לתוך הדירה תוך שימוש באותן שתי אצבעות צבועות באדום בורדו ייני של ידה הימנית
"ועכשיו, מיסייה לה בולנז'ר," היא אמרה לי, "אני אראה לך מהו דחף שאינו בר כיבוש."
עד כאן הציטוט מהפרק בספר של ג'ון מרקין. אפסיק כאן, כדי שמר צוקרברג לא יפעיל עלי סנקציות. כי ההמשך… ובכן, די שאספר לכם שכותרתו של הפרק הזה בספר היא "הבאגט בתנורה של מאדאם א.", ולא מדובר כלל בספר מתכונים לעוגות.
אם תהיו ילדים טובים אספר לכם בהזדמנות מעט מהסיפור שהעניק לספר את שמו – "באר האהבה".
* Une impulsion irrésistible
באתי בגלל הקרואסון, נשארתי בשביל הפיתה
פורסם לראשונה באתר של שאול אברון, יועזר בר יין
מבחינה מסויימת הכל התחיל בז'ורז' פומפידו, זה שאמר: "הנה משהו שיגרום לכם לצרוח", כשאישר את התוכניות של המרכז הפאריזאי לתרבות הנושא את שמו. כשהיה פומפידו ראש ממשלת צרפת, נתן את דעתו גם על מצב הפשיעה המאורגנת בבירה, ובין השאר דאג לשחרר את הרובע ה-15 משליטת האוניון-קורס (האיחוד הקורסיקאי), הגרסה הצרפתית של המאפיה הסיציליאנית.
לכך היו שתי תוצאות מיידיות: מחירי הנדל"ן ברובע קפצו באלפי אחוזים והחלו לנשוק למחירי הרובע ה-16 העשיר מעבר לנהר, ואילו הבוסים של האוניון נעשו לאילי נדל"ן לגיטימיים. אחד מהם, שנשא לאישה ליידי אנגליה אחת, נתן לה כמתנת נישואין דירה ברחוב סן-שארל בדרום מערב הרובע, וסופה של הדירה הזאת שהתגלגלה לידי בתה של הליידי, נ.ט., אנגליה גבוהה, בלונדינית כחולת עין ואדומת לחיים, שהייתה פסלת בערב ומתורגמנית של חברת הנפט הצרפתית הלאומית בשעות היום.
זו הייתה הדירה הראשונה מתוך עשר שבהן התגוררתי בפריז, וזה קרה הודות לעובדה שז'ורז' שני (ואחרון) בסיפור הזה – שאיתו חלקתי דירה בעודי סטודנט בחיפה והגיע לפריז כמה חודשים לפני – פגש את נ.ט. במסיבת ראש השנה של 1975, והתנחל בליבה, במיטתה ובדירתה, בערך לפי הסדר הזה.
עד מהרה נעשתה הדירה בסן-שארל מקום ועד לכמה טיפוסים וטיפוסיות צבעוניים למדי, וההתרחשויות בהתאם. אחת הבולטות היתה א', בת למשפחת אצולה גולה מהבלקן וחובבת אנרכיסטים מימין ומשמאל. א' נהגה להגיע לדירה בסן-שארל בשעות הבוקר המוקדמות בתום שיטוטיה הליליים ברובע מונפרנאס הסמוך, עמוסה בדרך כלל בפמפלטים (שקראו – מסיבות מנוגדות – לסקול, לתלות או לצלות את אותם פוליטיקאים מן המרכז), בבופים מרוקאים ובקרטונים מלאים בקרואסונים, לשימושם של כל הנוכחים: בנות האצולה האירופאיות השוקעת, אחייניתו של הקורסיקאי שנתן את הדירה, ועוד כמה פלבאים ופלבאיות מאלג'יר, מתוניס וממרוקו עם עבר אקדמאי בישראל, וגם צייר ברטוני ענק אחד שנהג לעטר בצבעי דיו את השוליים המתנפנפים של מכנסי הפיל המתרחבות שהיו אז באופנה, וכן רגליים של שולחנות ושידות.
הברטוני, מצידו, נהג להביא לסן-שארל שישיות של בירה, שגיוונו קצת את צריכת האלכוהול הרגילה במקום – יין אדום זול וחמוץ מהסופרמרקט.
זו היתה היכרותי הראשונה עם הקרואסון, שעד לאותה שעה לא הבנתי מה מוצאים בו, כי הוא נודע לי רק בגרסתו הישראלית, כלומר, מין סופגניה מתקתקה, נפוחה, מעוגלת וסרת טעם למדי. אבל אחרי שנעצתי את שיני במטעמים השחם-חמימים שהביאה א', נשביתי.
מעטים המטעמים שיכולים להתחרות בתחושת המעבר הזאת של השיניים דרך עשרות שכבות מתפצחות של קמח וחמאה אפויים וביניהם שכבות אוויר, כשבקצה הלשון מתפמפמים טעמי הסוכר והמלח, בנחיריים עולה בשומת האלכוהול שהפיקו השמרים, ואילו בחיך מתנחלת חמימות קלה.
מחליקים את כל זה בגרון עם לגימות זהירות של קפה צרפתי רותח ומר בחלב עשיר, שמן וכמעט צהוב, ודי ברור שאין הרבה דרכים טובות יותר כדי להתחיל את היום.
שנים אחר כך התברר לי שכמו רוב הדברים הטובים שהגיעו לאירופה, גם השילוב הזה של בצק עלים חמים ועשיר בשומן וקפה מהביל על הבוקר, הגיע בעצם מהמזרח התיכון. האגדות מייחסות את היבוא למצור הטורקי השני על וינה בשלהי המאה ה-17, שבסיומו נשלחו חמישה יאניצ'רים (חיילים) טורקיים נועזים לחדור לבירה האוסטרית ולפתוח את השערים מבפנים – סוג של תרגיל הסוס הטרויאני רק בלי הסוס – אך הם נתפסו על ידי אופה משכים קום. האופה זכה מידי הקיר"ה (הקיסר ירום הודו) לתואר אצולה ולרישיון קיסרי לייצר את המאפים הטורקיים בצורת חצי הסהר שהופיע בדגל הטורקי. ואילו הקפה הגיע לעיר מיוזמתו של מלומד וינאי אחד שבזז כמה שקים מלאים בגרגירים השחורים, שהותיר מאחוריו הצבא הנסוג של הסולטן ופתח את בית הקפה הראשון ביבשת.
כשחזרתי מפריז לארץ, מוכן ומזומן להמשיך במסורת הנרכשת החדשה של קרואסון וקפה על הבוקר, שבו וקידמו את פני אותן סופגניות מוזרות שנמכרו כאן, נושאות את שם הקרואסון לשווא, ובלית ברירה נסוגתי לתחליפים כמו בורקס או בייגל חצוי וממולא בגבינה צהובה. עד שעלה לי הסעיף. שבעתי מסיפורים על הקשיים הנוראים בהכנת קרואסונים בנוסח צרפתי. קניתי לי את ספרן הנפלא של דברה הריס וסו לרקי "לחם טרי", פעלתי לפי ההוראות, וכבר באפייה הראשונה נהיו לי 18 קרואסונים מעולים. כל כך מוצלחות היו תוצאות הניסוי, עד שברבות הימים, כשעייפתי קצת מכתיבה בעיתונים, החלטתי לעשות מהאפייה עסק, ומבצק הקרואסונים הפקתי גם מין בורקסים ממולאים בגבינה ובתרד מצד אחד (בצק הבורקס הרגיל אינו מותפח בשמרים), או בפרג, בגבינה מתקתקה ובשוקולד מצד אחר.
אבל כאן אני מקדים את המאוחר. כי עוד מתחילת הניינטיז התחלתי להתגלגל באותו תהליך שתוצאותיו מאפשרות לי לכתוב בכיף באתר של יועזר, אבל לא לאכול במסעדה, כשהחלפתי את האמונה התמימה והיהירה באדם וביכולותיו האינסופיות, באמונה צנועה ומפוכחת הרבה יותר בבורא עם יכולות מוכחות יותר.
בין השאר הביא אותי התהליך הזה מתל אביב לבית קטן בגדרה, שבדיוק מולו החל להתפתל הרחוב, שבו שכנה מאפיית הפיתות של משפחת צנעני.
שם, בקומות הקרקע והמרתף של בית משפחתי רגיל, נבנה תנור ענק, וכל המשפחה עבדה: הבנים לשו ורידדו והעמיסו את הפיתות על משוטי עץ ארוכים שנתחבו לתנור; האב פיקח על מנגנון הייצור. האם היתה על הקופה, והבת אבישג – יפיפייה מדהימה לגמרי לפי כל קנה מידה – שימשה כקצינת הקשר עם הלקוחות, שכמעט בכל שעה היו מסודרים בתור, משתכרים מהמחזה המוצג בפניהם, שבו הם רואים את הפיתות מאז שחותלו בקמח בעריסתן ועד שנספרו ונארזו בחמישיות ובעשיריות בקרטונים או בשקיות.
ואילו פיתות היו אלה!
היקפן וגודלן וצבען היו כפיתה הרגילה, אבל בזה מסתיים הדמיון. פיתות תימניות בשרניות ותפוחות היו הפיתות האלה של צנעני, ואולי המילה המתאימה ביותר היא עסיסיות. לטבול פיתה כזאת בטחינה או בחומוס, למלא אותה בכדורי פלפל או בנתחי גבינה בולגרית או נקניק או אפילו לצבוט וללעוס סתם כך – וכל חלל הפה מתמלא אושר.
מאז התגלית בגדרה, מצאתי פיתות דומות רק בפלפל דבורה הידוע בכרכור-פרדס חנה, ושמעתי שמייצרים כמותן גם במאפיה אחת בחדרה. פעם הפיצו פיתות דומות לאלה במרכולים תחת השם "תנעמי". אבל לאחרונה, כשהגיל והבריאות כבר מאלצים אותי להיפרד מהררי השומנים של הקרואסון או הבורקס, החלטתי לעשות מעשה, ושוב לדאוג לעצמי למאפה משובח להתחיל איתו את היום. כלומר – לייצר בעצמי את הפיתה הזאת, שאינני יכול למצוא כמותה בסביבת מגורי.
ראשית צריך לקנות את כלי הייצור הביתי: מכשיר אפייה שתחתיתו מונחת על אש הגז או הכירה החשמלית, וחלקו העליון הוא מעין גוף חימום מתלהט, בדומה לתנורי החימום החשמליים. יש כאלה שקוראים לזה "סיר גריל". מחיר המכשירים האלה בחנויות לכלי בית מתחיל ב-150 שקלים ומגיע ל-250.
שנית, כדאי להתעלם מרוב המתכונים המצויים באינטרנט. אני, שנאלצתי ללמוד מהם באין מקור אחר, שילמתי דמי לימוד יקרים: בדרך כלל אני מצליח להגיע לתוצאות טובות כמעט בכל תבשיל או מאפה אחרי שלושה ניסיונות. הפיתה הזאת הצליחה לי רק באפייה החמישית או השישית, ורק אחרי שהתרחקתי מרחק עצום ורב מכל ההצעות המגונות שגיגלתי באינטרנט.
ועכשיו לעבודה:
הכנת הסיר לאפייה: יש להיפטר מתחתית האלומיניום של מכשיר האפייה. היא מתלהטת מהר מדי והשימוש באלומיניום אינו יפה לבריאות. קל למצוא תחליף. קוטרו של גוף החימום הוא 28 ס"מ, ובכל הסדרות הסטנדרטיות של סירים ביתיים תמצאו סירים בקוטר כזה. אני מעדיף להשתמש בסיר נמוך יחסית – 11.5 ס"מ, אך האפייה מוצלחת גם בסירים המרווחים יותר שגובהם 14.5 ס"מ.
הכנת השמרים: ממיסים 50 גרם שמרים טריים בקערה עם 175 סמ"ק מים חמימים (תכולה של כוס סטנדרטית קטנה הקרוייה "פרסונל"), כף קמח וכף סוכר. שמרים – סוג של פטריות המפיקות מסוכר אלכוהול וגז – אוהבים לצורך פעולתם המהירה טמפרטורה של 27 עד 33 מעלות צלזיוס. זה אומר תוספת קטנה של מים רותחים לכוס של מי ברז. תוך 5-10 דקות עולה קצף חום בהיר מעל פני הנוזל, סימן שהשמרים מוכנים לשימוש. אפשר להשתמש כמובן גם בשמרית או בשמרים יבשים, ואותם פשוט מערבבים עם הקמח ללא שום הכנות.
הכנת הבצק: מנפים 900 גרם של קמח לבן לתוך קערה גדולה. 100 גרם מותירים בשקית לשימוש מאוחר יותר. מוסיפים לקמח כף מלח וכף סוכר (כף הסוכר הנוספת לא חובה, אלא אם כן משתמשים בשמרית או בשמרים יבשים, ואז זו כף הסוכר הראשונה והיחידה). אפשר להוסיף גם כף כמון טחון ו\או אורגנו, רצוי להוסיף 2-3 כפות שמן, ואת תכולת הכוס שבה תססו השמרים. אחר כך מוסיפים עוד מים, כמה שהקמח סופג עד ליצירת בצק גמיש ולא לח מדי. אי אפשר לתת מידה מדויקת כי קמח הוא חומר הידרוסקופי מאוד. כשמזג האוויר יבש, הוא דורש יותר מים וכשלח בחוץ – פחות. הממוצע הוא בערך שלוש וקצת כוסות "פרסונל" (כולל מי השמרים) ובסך הכל קצת יותר מחצי ליטר מים. מכיוון שעלינו להביא את הקמח לטמפרטורה של כ-30 מעלות, על המים הנוספים להיות חמים למדי, בערך 50 מעלות. שזה, בממוצע שנתי, שליש מהכמות מים רותחים (100 מעלות) ושני שלישים מי ברז (בסביבות 20 מעלות). את המים מוסיפים בהדרגה, במיוחד לקראת הסוף, כדי לא להסתבך עם בצק מימי. לשים את הבצק במשך כמה דקות על משטח מקומח בנדיבות, עד שהוא די גמיש: שקע שנוצר מלחיצת בוהן חוזר ומשתטח במהירות. לא אוספים את הקמח המיותר ממשטח הלישה.
התפחה ראשונה: אם יש פנאי, מניחים את הקערה המכוסה עם הבצק במקום החם ביותר בדירה. בימים יבשים כדאי ללחלח את פני הבצק במים או בשמן. אם ממהרים, מנסיוני, הכי טוב לחמם בעזרת מפזר חום חלל קטן וסגור בדירה (מרפסת מטבח?). בטמפרטורה של 30 מעלות, הבצק תופח לממדים מספיקים תוך 40-50 דקות. בלי עזרה, התפיחה יכולה להמשך כשעה וקצת בקיץ, וכשעתיים בחורף. אפשר גם להכין את הבצק בערב, ולהניח לו לתפוח כל הלילה במקרר.
התפחה שנייה: כפיתות. מוציאים את האוויר מהבצק, ולשים שוב כשהמטרה היא להוסיף עוד ועוד קמח ממה שנותר בשקית. יש כמה אפשרויות לחלוקה לפיתות. הצורה היעילה והחסכונית ביותר שמצאתי, היא לחלק את הבצק ל-24 פיתות קטנות. החלוקה הזאת מאפשרת לאפות שלוש פיתות בכל סיבוב, ובסך הכל שמונה אפיות. את הפיתה האחרונה מחלקים לשלוש מיני-פיתות.
את הפיתות מרדדים בתקיפות ובנחישות בעזרת מערוך עד לעובי של פחות מחצי ס"מ ולקוטר של 10 עד 12 ס"מ. מניחים אותן על משטח מקומח קלות, וגם בוזקים עליהן מעט קמח שאותו מפזרים על פניהן בשפשוף. נותנים לפיתות לתפוח 30 עד 40 דקות בטמפרטורת חדר רגילה ממוצעת, או 20 דקות עם מפזר חום.
אפייה: מניחים את סיר הנירוסטה על אש גז נמוכה של הלהבה הגדולה, ומכסים בגוף החימום. נותנים לעסק להתחמם כמה דקות, ולקראת ניסוי האפייה הראשון משמנים במברשת את תחתית הסיר. עכשיו מכניסים לשימוש את המיני-פיתות בזו אחר זו (כדאי להשאיר אחת מהן בצד להמשך). המתקן מוכן לאפייה כאשר הפיתה תופחת על קרקעית הסיר תוך 30 עד 40 שניות לכדור הנראה ככדורגל אמריקאי אליפטי או אפילו ככדורגל עגול רגיל. כשזה קורה הופכים את הפיתה ומניחים לה להיאפות במשך 20 עד 30 שניות נוספות. רק אחרי שמגיעים לתוצאה הרצויה עם המיני-פיתות, מתחילים באפייה הרגילה, כאמור שלוש פיתות בכל פעם. אם לא מתבלבלים והכל מתנהל כסדרו מסיימים את התהליך בתוך רבע שעה. בגמר האפייה לא מניחים את הפיתות החמות זו על זו אלא זו לצד זו.
טיפים:
א. באפיה לעבוד עם שעון שניות ולא להתבלבל בתזמונים.
ב. אין צורך לשמן את הסיר יותר מפעם אחת.
ג. קמח עודף על פני הפיתות בזמן האפיה הוא אויב מסוכן, כי הוא נוטה להישרף, להשחיר ולפייח את הפיתות. לכן חשוב שהקימוח האחרון, בזמן התפחת הפיתות, יהיה מינימלי.
ד. על כל מקרה, כדאי להכין סיר נוסף. וכך, אם הסיר הראשון מתפייח, מכניסים מיד לפעולה את הסיר השני: משמנים אותו, ומחכים בסבלנות שיתחמם היטב.
ה. את הפיח מהסיר אפשר להוריד בקלות עם מעט מים רותחים, סבון כלים וברזלית.
וזהו. את הפיתות מקפיאים ומוציאים בכל בוקר אחת או שתיים לארוחה. בגלל השמרים ותכולת האלכוהול הפיתות מפשירות במהירות, ובכל מקרה אפשר להאיץ קצת את התהליך בחימום קצר בטוסטר-אובן. עם קצת חומוס וטחינה, או גבינה, אבוקדו וסלט ירקות, או אפילו קצת ריבה או דבש וקפה, זוהי דרך מצוינת להתחיל את היום ברמה סבירה של תחושות מלבבות באזור הלשון והחך.
מאפיהו 